מסכת חגיגה י"ח על חול המועד | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

רק ללמוד ההלכה הזאת היה כדאי לבוא.

שלוש מצוות עשה נטוו ישראל בכל חג,

בכל רגל משלושה רגעים.

ואלו הן.

הראייה,

כתוב שלוש פעמים בשנה, יראה כל זכורך את פני ה'

ולא יראה פניי רקם.

צריך להביא קורבן עם זה, קורבן ראייה. עולת ראייה

וחגיגה

שנאמר

תחוג לשם אלוקיך.

והשמחה,

שלמי שמחה,

הראייה אמורה בתורה הוא שיראה פניו בעזרה,

שיראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג,

יביא עמו קורבן עולה,

בין מן העוף בין מן הבהמה.

ומי שבא לעזרה ביום טוב הראשון

ולא הביא עולה,

לא דיו שלא עשה מצוות עשה,

אלא עבר הלא תעשה, לא ראו פניי ריקם,

ואינו לוקע עליו זה,

שהרי לא עשה מעשה.

למה לא הביא?

זה לא עצם הביאה שלו זה העלב,

לא יבוא ריקם.

זה נקרא לאו שם בומי שם.

החגיגה, זה מה שמעניין אותנו יותר,

החגיגה האמורה בתורה הוא

שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג.

כשיעבוד על זה מלבד עולת ראייה, זה הכל עולה לשם,

יביא שלמים.

והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה.

בעוף אין שלמים.

או עולת העוף, או חטאת העוף.

זה נכון לקרנים.

שלמים רק מן הבהמה.

ושתי מצוות אלו שאין ראייה וחגיגה,

אין הנשים חייבות בהן.

השמחה זה עוד דבר שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה.

עכשיו,

מי שלא הקריב ביום טוב ראשון

עולת ראייתו ושלמי חגיגתו,

הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל.

זה דין תשלומין, שאמרנו אתמול, אתמול דיברנו על חגיגה,

כאן הוא גם ראייה.

במשך שבעת ימי הפסח,

כך כתוב בפסוק, שבעת ימים תחוג להשם.

מה פירוש? חז״ל למדו

שזה יום, זה חג, כל השבעת ימים להביא את הכל בר חגיגה.

מכאן למדו, מלמד שכולם ראויים לחגיגה. מזה שכתוב שבעת ימים תחוג להשם. הפסוק הזה כתוב בפסח.

וכולם תשלומי ראשון הם.

ומצווה להקדים בראשון וכולי וכולי.

עכשיו לגבי חג השבועות,

אולי אין תשלומין, הרי יום אחד זה חג, אחרי כן זה יום חול.

אז יש על זה סוגיה,

זו הסוגיה שאני רציתי קצת להזכיר בשביל להיכנס

לחול המועד.

אמר רבי אלעזר, אמר רבי אוסעיה,

מניין לעצרת שיש לה תשלומין?

אתה יכול לקחת.

מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה?

שנאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות.

למה כתב שלושתן יחד?

להכיש.

להכיש חג השבועות לחג המצות.

הרי בחג המצות פסוק מפורש.

תחוג לשם אלוקיך שבעת ימים.

זאת אומרת שזה זמן חגיגה.

אז זה כאן בפסוק הזה כתוב שבפסח מי שלא הביא עולת ראייה ביום ראשון

או לא הביא קורבן חגיגה

מביא כל השבעה ימים של פסח.

עכשיו בשבועות לא כתוב את זה, אבל יש עקש

בחג המצות ובחג השבועות ובחג המוצות.

להכיש לחג המצות. מה חג המצות? יש לו תשלומין

כל שבעה.

אף שבועות,

אפילו בשישה ימים שאחרי חג השבועות יכול להביא קורבן חגיגה.

ולכן אמרנו שלכן לא אומרים תחנון

אחרי שבועות עד יב,

שאז נגמר זמן התשלומים.

כי זה עדיין, אם התורה אומרת שאפשר להביא קורבן חגיגה,

זה עדיין חג.

לא אומרים תחנון.

בסוכות, גם כן לומדים מהיקש, מפסח.

אבל בסוכות גם ביום השמיני,

לא רק שישה ימים אחרי יום הראשון.

גם שמיני עצרת אפשר להביא, הגמרא לומדת את זה גם כן.

על כל פנים ואם

זה הסברה שרבי אלעזר אמר בהושעיה,

מניין לעצרת שיש לה תשלומים כל שבעה,

שנאמר בחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות,

מקיס חג השבועות לחג הסוכות.

מה חג המצות?

מה חג המצות? יש לה תשלומים כל שבעה,

אף חג השבועות יש לה תשלומים כל שבעה.

זה רב אלעזר בשם רבו שעיה.

אחרי כן יש בגמרא דבי רב אליעזר בן יעקב.

בבית המדרש רב אליעזר בן יעקב זה תנא.

הוא היה לומד במקום אחר,

שכתוב בחג השבועות.

וקראתם בעצם היום הזה, זה תקרא לו מקרא קודש.

בעצם זה, מה זה יום השבוע?

זה יום החמישים של סבירת העומר.

ועל זה כתוב,

מביאים שתלחם וזה, וקראתם בעצם היום הזה לקרוא לו. מה לקרוא לו? זה מקרא קודש.

ואחרי כן כתוב, וכוצרכם

כציר ארצכם

לא תכלה פיאצרדך.

אם זה מקרא קודש, איך אפשר לקצור?

אתה אומר, זה מקרא קודש, וגם קוצרים?

זה יום תף.

איך זה יכול להיות?

אלא על כורח האח,

שהקצירה היא בשישה ימים שאחרי חג השבועות,

שיש תשלומים, וזה חגיגה, זה גם כן קצת מקרא קודש,

שעה זה יום קצירה, אבל בכל זאת,

אבל זה מקרא קודש. מכאן למדנו שיש תשלומים

כל שבעה, גם בשבועות.

לא כמו הדרסה של רב אלעזר אמר רבו סעיה,

שלומד מהעקס של חג המצות, הסוכות,

הוא לומד במקום אחר. והגמרא עושה צריכותה למד צריכים את שתי הדרשות.

אחרי זה יש בגמרא, עכשיו אני מתחיל בדף יח,

ורישלקיש אמר,

רישלקיש לומד דין

תשלומין בחג השבועות,

לומד את זה ממקום אחר,

שכתוב בפסוק

חג קציר.

זה חג

וגם קוצבים.

איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו.

ואומר זו עצרת.

אימת.

אילמה ביום טוב, קצירה ביום טוב משרה,

אלא להב ליתר שלומין,

שבשישה ימים שאחרי חג השבועות

אתה חוגג כשמביא חגיגה, תטו מחגיגה,

ואתה חוגג,

אללה יעלה, אתה יכול לקצור, זה לא הסובים לך.

כאן למד רישלקיש,

רישלקיש, למד את הדין

של תשלומין בחג השבועות.

אמר לו רבי יוחנן,

אלא מעתה,

חג האסיף,

איזהו חג שיש בו אסיפה?

אבל הוא אומר זה חג הסוכות,

שאוספים את היבולים.

אפילו הקציר הוא מוקדם באייר בסיוון,

אבל עד שדשים ועד שגומרים,

ואחרי כן מכניסים, אוספים את זה לבתים.

זה בדרך כלל זה בסוכות.

גם לתבואות, גם לענבים, לא מדבר, בציר, עיקר הבציר זה

חג הסוכות.

אז זה נקרא חג האסיף.

מה זה חג האסיף?

הוא חג וגם אפשר לאסוף?

לאסוף כנראה זה מלאכת מעמר.

מה אולי כן? לאסוף. מה זה מלאכה זאת?

מה אסור לאסוף?

הרי זה לא מוקצה, זה ראוי לאכילה ומוקצה זה רק רבונו מדברים,

הכל פה על דאורייתא.

כנראה שלאסוף, הרי אם אתה אוסף, למשל יש עומרים מונחים בשדה,

ואתה אוסף את השדה, זה מלאכה

של מעמר.

יש אחת מלמדת מלאכות מעמר, לאסוף את היבול.

לעשות אותו עומרים, או לאסוף אותו אפילו

בלי עומרים, נגיד... זה גם מוקצה בגלל שזה לא מאוסר, לא? מה?

מוקצה אולי זה לא מאוסר, זה עדיין לא ממוכן.

כן, אבל מוקצה זה רק מדרבנון,

לא מדברים פה על דרבנון, פסוקים.

אז מה פירוש?

הגמרא שואלת איך יכול להיות שמותר לאסוף?

אז מה, הקושייה היא מצד הדרבנון? עוד לא היה ייסוד דרבנון.

הקושייה היא שזה מלאכת מעמר.

כי כשאתה אוסף, אתה אוסף

עומר הזה ועומר הזה ועומר הזה,

אפילו פירות,

נגיד, נגיד אם אדם

נפלו פירות או כתב פירות

והם תחת האילן,

הוא בא ואוסף אותם בסל, עובר המלאכת מעמר.

לא לאסוף את היבול.

זה מלאכת מעמר.

ואיסור דאורייתא, אז איך אתה קורא לו חג וגם אסיף?

אומרת הגמרא על כורח של זה לתשלומים.

לא, אני לא יודע, אני אקרא את רבי יוחנן. מה אומר רבי יוחנן? עכשיו אני מדבר על רבי יוחנן.

אלא מעטה חג האסיף. איזהו חג שישבו על ספרה?

הוא אומר, חג הסוכות, אימת,

אילימה ויום טוב,

מלאכה ויום טוב,

משרה.

אם זה ביום הראשון של סוכות, זה יום טף. אסור לאסוף, זה מלאכת מעמר.

אלא חג הבא בזמן אסיפה.

הכוונה של הפסוק, לא חג שחוגגים ואוספים.

אם חוגגים, אי אפשר לאסוף.

רק זה חג שבא בזמן האסיפה.

אבל אז מלאכת גם פה נגיד,

על שבועות, זה חג שבא בזמן הקצירה.

ואין ראייה.

מה שאלה גם על חול המועד פה? מה?

מה שאלה גם על חול המועד?

נשאר לי.

מה, אני ממשיך עוד רגע, והגמרא עוד ממשיכה.

אולי תגיד לי, זה חג הסוכות,

אבל בחול המועד.

שאומרת הגמרא,

אלא בחולו של מועד.

בחולו של מועד משארי?

גם בחולו של מועד אסור.

אלא מה הכוונה?

החגה בא בזמן האסיפה.

זו הייתה הכושה שהקשה רבי יוחנן לרישלקי. גם פה חג הקציר,

חג שבא בזמן קצירה.

אומרת הגמרא, דתרוויוס ויראליהו, מכלל דתרוויוס ויראליהו,

רואים שבין רבי יוחנן

וגם רישלקי שלא ענה על הכושה שהקשה רבי יוחנן,

כולם סוברים שבחול המועד אסור לאסוף את התבועה.

אסור לעשות מלאכה וחול המועד.

מנע הנבי לה.

אז כאן אתם,

כל מי שלומד רואה שזה דאורייתא מלאכה וחול המועד.

אתמול הבאנו שזה מחלוקת ראשונית.

הרמב״ם אומר את זה רק מדברי סופרים,

ונותנים מכת מרדות.

ואומר הרמב״ם סברה,

שלא יהיה חול המועד שנקרא קודש ויש קורבנות,

כמו יום חול.

לכן אסרו את המלאכות מוזמן דרבנן.

וכאן בגמרא כתוב

ובחול המועד משרת.

והרי מדברים פה על הפסוקים, לא על דרבנן, זה לפני הרבנן.

לפני שעזרו דרבנן.

אז רואים שחול המועד דאורייתא.

כבוד הרב, כמה שאלות.

אפשר? נו.

מה הפסוק בא להגיד שהחג הוא בזמן האסיב ובזמן הקציר?

ומה הרוויח הפסוק שאמר לנו את זה? מה אכפת לנו מתי נופל אחת?

זה אחת, שתיים.

מותר גם לקצור ביום טוב לצורך יום טוב.

אם רוצים לאכול, יום טוב. לאכול, אם רוצים לאכול.

אם רוצים ממש, אם צריכים לאכול. למשל, בתבואה גם כן כתוב שאפילו שילמו מספיק לרבים,

אפילו עם פרות אפשר לדוס.

נו.

כך כתוב ברמב״ם.

אבל זה באמת מדובר שהוא צריך לאכול.

נו.

אבל זה מלוכן.

אבל זה מלוכן.

אבל לצורך אוכל נפש ודאי מותר.

אבל הפסוק... אז אם מותר ביום טוב אז ודאי שמותר בחל המועד. בטח.

אבל כאן מדובר לצורך אוכל נפש.

של היום טוב.

לא צריך אוכל נפש של... בסדר! או של אחול המועד או של היום טוב.

הוא אוסף את כל התבואה.

הכול. זה לכל החצי... לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. חג הקציר. דיברנו עכשיו על קצירה.

קצירה.

הגמרא לא ניחלה לפרש שהפסוק מדבר.

ראשית משמע קוצרים הרבה.

חג הקציר.

לא משמע שזה רק למלא... כן,

אבל מה בא להגיד חג שהוא בזמן הקציר? לא, מה בא להגיד זה שאלה אחרת.

יש שתי שאלות.

השאלה היא להבין הפשט שבגלל שלא מדובר פה בקציר של מה שהוא צריך לאכול.

כל הקציר.

עכשיו אתה שואל אז למה כתוב... על התירוץ אתה שואל על רבי יוחנן

מה זה חג שהוא בא בזמן אסיפה.

כי באמת,

בגלל שאנחנו אוספים את התבואות, לכן יש כל הדינים ולכן יש הדינים

של ארבעת המינים בסוכות.

ולכן מביאים בשבועות

שתי הלחם,

כי זה חג הקציר.

חג של זמן הקציר.

אז לכן מביאים.

והפסוק אומר טעמים, למה יש דינים?

שזה חג שאוספים בו התבואה, אז אתה צריך להודות לשם.

אז צריך ללכוד לפני הקבוצ ברוך הוא,

זה טעם למצוות של החג.

הכל פונים. אבל הטוירה לא נותנת טעומים על המצווה.

לפעמים כן. לא, רק בשלוש דברים היא אמרה טעם. לא, אבל כאן...

טוב, אז

תמצאו תירוץ אחר.

למה התורה קראה לו חג אסיף.

אבל,

בסדר, עכשיו

הגמרא שואלת

מכלל דתרוויוס סבירה להו

בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש לא ענה לו.

משמע כולם מודים שבחול המועד זה איסור דאורייתא.

מנעני מילא דתנורא בנן

את חג המצות תשמור שבעת ימים.

מה פירוש המילה תשמור?

מה זה לשמור?

לשמור לאכול מצה זה נקרא לשמור?

להימנע ממלאכה.

כל המילה לשמור זה להימנע, כמו הגמרא אומרת. כל מקום שנאמר יישמר

פן ועל, אינו אלא לא תעשה.

גם תשמור הכוונה להימנע.

אומר רשי להימנע ממלאכה.

אז כתוב את חג המצות תשמור שבעת ימים.

לימד על חולות של מועד שאסור בעשיית מלאכה.

כי כל השבעה ימים צריך לשמור. מה זה לשמור?

להימנע ממלאכה.

זה אומר רבי יושיע.

דברי רבי יושיע.

הגמרא מביאה כעת ברייתא, דתנורא בנן.

את חג המצות תשמור שבעת ימים.

לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה.

דברי רבי יושיע.

רבי יונתן אומר אינו צריך.

קל וחומר.

ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפנינו לאחריהן אסור בעשיית מלאכה.

ראשון ו... זה יום טוב, אסור במלאכה.

אין קדושה, אין יום טוב קודם או אחרי.

ובכל זאת אסור.

חול המועד שיש לפניו קדושת יום טוב ראשון ולפניו יום טוב שביעי של פסח,

אז חול שכן שיהיה אסור.

הגמרא אומרת, אם ככה

ששת ימים, ימי בראשית יוכחו.

למה בכל השבוע מותר לעשות לאחריהן? יש שבת קודם, שבת הארץ.

אלא אומרת הגמרא, הכל וחומר הוא בגלל שיש בהם

שנקראים מקרא קודש

ושיש בהם קורבנות.

אבל שבשת מחול אין לא קורבנות ולא מקרא קודם.

על כל פנים מחלוקת מאיפה לומדים

שמלאכת חול המועד דאורייתא, ככה בפשטות.

אבל אחרי זה בסוף הגמרא מביאה תניא אידך,

תניא אחרת.

כל מלאכת עבודה לא תעשו,

לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה,

דברי רבי יוסי הגלילי.

כל מלאכת עבודה לא תעשו.

שבעה ימים. וסמיך לאומר רשי שבעת ימים תקריבו אישה.

כל מלאכת עבודה תעשו שבעת ימים. קוראים את זה גם על מקודם וגם על אחרי זה. שבעת ימים תעשו אישה.

אז רואים שאסור לעשות מלאכה כל השבעה ימים.

אמר לו רבי עקיבא אין עוד צריך.

הרי הוא אומר אלה מועדי השם

אשר תקראו אותם. במה כתוב מדבר?

אם בראשון הרי כבר נאמר שבתון.

אם בשביעי הרי כבר נאמר שבתון.

הינה כתוב מדבר אליו בחולו של מועד ללמד לך שאסור בעשיית מלאכה.

כתוב אלה מועדי השם אשר תקראו אותם מקראי קודש.

מה זה בא להוסיף?

בחולו של מועד.

תניא אידך.

טוב עד עכשיו

מלאכת חלומה איה דאורייתא.

לפי כל התנאים.

תניא אידך.

ששת ימים תאכל מצות

וביום השביעי עצרת.

לשם

מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורים. כי אנחנו לומדים את הפסוק בהמשך אחד.

ששת ימים תאכל מצות

וביום השביעי עצרת.

אז ששת ימים וביום השביעי עצרת.

מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורים.

משמע שהם מחולקים.

מה?

משמע שהם מחולקים.

כתוב ביום השביעי עם ו'. וביום השביעי. עם הו'.

וביום השביעי

דורשים אותו המשך לפסוק, ששתמים תאכל מצות וביום השביעי עצרת.

מה שביעי עצור

אף ששתמים עצורים.

אבל מחולקים,

לא אותה דרגה.

אומרת הגמרא

אם השביעי עצור בכל מלאכה אף ששתמים עצורים בכל מלאכה

תלמוד לומר וביום השביעי עצרת, השביעי עצרת.

השביעי עצור בכל מלאכה.

והם שישה ימים עצורים בכל מלאכה.

הכיצד?

לא מסרנה כתוב אלא לחכמים.

הם יאמרו איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.

זהו. אז כאן הברייתא הזאת,

נכון, היא לומדת שחול המועד אסור במלאכה גם מסמא דאורייתא.

אבל יש לנו דרשה,

לא אותו דבר כמו יום טוב,

אלא אלה כדמלכות מותרות.

כמו שאמרנו, דבר האבד מותר,

צורכי רבי מותר, מי שאין לו מה יאכל, צורך המועד

בלי מלאכת אומן, מלאכת אדיוט.

ואוכל נפש אפילו מלאכת אומן.

ואתמול הזכרנו

שלאיפוי הגוף

אישה עושה תוך כל תכשיטיה,

אפילו שיש בזה מלאכות,

גם מלאכת צובע, מלאכת גוזז.

אבל מותר בכלל שאיפוי הגוף זה כמו אוכל נפש.

וכל וחומר למשל ללכת לרופא שיניים.

ודאי זה כמו אוכל נפש, מותר אפילו מלאכת אומן.

כל צורכי הגוף מותר, זה מלאכת אומן, מותר. רק שיהיה צורך

לא לעשות רק הכנה שאחרי החג יש תהילות.

אז עכשיו אין לך, אתה לא מהנה מזה בכלל במועד.

גם אם צורך אוכל נפש אדם יכול לעשות בכל המועד עוגות לצורך הכרעה,

אני פעם צעקתי כבר פעם על זה שהמרוקאים עושים ליל מימונה בפסח.

והם מכינים,

מכינים כל מיני מטעמים,

מחול המועד מכינים

למוצאי יום טוב, ליל הממונה.

ליל הממונה.

יש לו קצת קדושה ליום האחרון. מה? ויש לו קצת קדושה ליום האחרון.

יש לו קדושה?

קצת, יש לו...

לא, אבל זה חול. המבשל מיום טוב לכל מחלוקת בגמרא אם הוא לוקה או לא לוקה בפסחים דף זין עמוד ב'.

המבשל מיום טוב לכל,

אחד אומר לוקה, אחד אומר, אומרים, הואיל ומקלע אלה אורחים

ויהיה לצורך היום.

אבל לבשל לא לצורך היום,

כשאתם עושים אוכל מיוחד,

היו עושים מה שקוראים זבן.

עם ביצים ועם סוכר, משהו, כל מיני שהיו עושים, עושים

בחול המועד לצורך,

אמרתי להם שאסור לעשות,

מיום טוב לאכול, בטח אסור,

הגמרא מדברת על מיום טוב לאכול,

גמרא בפסחים,

אבל שמחול המועד גם כן לבשל זה אוכל נפח, אבל אם אתה צריך לאכול,

אם אתה הולך להכין בשביל אחרי החג,

זה נקרא לא לצורך בכלל, לא לצורך המועד בכלל.

אסור אפילו מלאכת הדיוט, אסור.

וכאן זה מלאכת... לא כולם לומדים הואיל,

ומי שלומדים הואיל גם לומדים,

ובתנאי שיהיה שהות שיבואו אורחים.

נכון.

האמת שהמחלוקת של הואיל זה על יום טוב.

כן, שביום טוב אפשר להוסיף. יום טוב, אבל גם בחול המועד לא לצורך לגמרי אסור.

ההתר שיש לנו לצורך המועד מלאכת הדיוט מותר. ממלאכת הדיוט מותר.

אבל אם הוא מכין אפילו אוכל,

מה זה אוכל נפש?

שזה אוכל, שאתה אוכל אותו.

לצורך אוכל נפש, כמו ביום טוב.

אם אדם

גם באמת יש

ביום טוב,

יש איסור

לא לבשל בשביל גויים,

ולא בשביל כלבים,

שנאמר, אך אשר יאכל

לכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם,

לכם ולא לנוכרים,

לכם ולא לגויים.

אסור להזמין גוי ביום טוב.

אתה תבשל בשבילו?

רק אם הוא בא ויש אוכל מוכן שיכינו בשביל יהודי, אז הוא יכול לאכול.

גם בעיירה, בגלל שירא מצווה, בשביל שיש קדושה במאכלים של יום טוב, יש אומרים שגם כן

לא להאכיל מזה לגויים. לגויים. צריך לראות על זה בשולחן ערוך.

הרי זה לא פה, אבל בחוץ לארץ,

יש הרבה גויים מדידים.

ארצח סיפר,

אשתו הרבנית

הייתה רוקחת,

יודעת לעשות תרופות.

היא מקבלת מרשם מהרופא,

איזה חומר לשים,

והיא בונה את התרופה.

והיא הייתה עובדת עם רופא מסוים בעיר.

פקלצק, אני חושב שזה היה.

והנה בא יום טוב,

והיא רצתה לכבד את הרופא, את הגוי,

הכינה לו עוגה.

ובא הרב שך,

בשביל מי העוגה הזאת? בשביל הדוקטור.

הוא גוי.

ניסס לצורך גוי.

זה אסור לבשל. אז הרב שך הסתפק

בסוגווה באבי עזרי.

הוא הסתפק. הוא גם סיפר לי את זה.

אם מותר, שהוא יאכל את זה עכשיו,

וזה יהיה למפרע שזה בשביל יהודי, לא בשביל גוי.

זה פשטות שלו.

זה תלוי במחשבה.

גם בבורר יש אותה שאלה.

אם אדם לקח למשל לצורך לאכול במצעודה הבאה,

זה אסור. צריך לאכול לאכול לאכול לאלתר.

אבל זה אחרי כן נמלח ואכל לאלתר.

האם זה מתקן את זה? המשנה ברורה מסתפקת. כן, אבל יהיה קשה. למה?

מי שמכין לצורך אורחים תוספת ביומטר,

אז יהיה אסור לו לאכול ממה שהוא הכין לצורך אורחים?

לא, האורחים. יהיה מותר לו.

האורחים גויים או היהודים? לא, יהודים.

יהודים. ועוד אין מותר לו לאכול. לא, אבל הרב אומר שהולכים אחרי קבונה.

אם קבונה זה בשביל אורחים. מה לי אם זה גוי? מה לי אם זה ישראל?

אה, כאן קצת נעשה באיסוף.

בכוונה לגוי לא התירה תורה לבשר את צורך גויים. היא לא התכוונה שהוא יאכל את כל העוגה.

היא התכוונה שהוא יאכל פרוסה, שתיים. יהיה אפשר לצלוח

לרופא היא רצתה לשלוח. אה, לשלוח לו?

לצלוח לו, להביא לו עוגה סלמה,

מר יביא לו חותך עוד עוגה. לא, חשבתי שהוא יבוא לתארח אצלהם.

לא, לא, חד ושלום.

אפשר, לא יסתכלו בגוי, אסור להסתכל בגוי.

אסור להסתכל ברשע, באדם רשע וגם בגוי אסור להסתכל.

זה משפיע.

אדם רשע, אתה מסתכל עליו, זה משפיע עליך.

חוסר קדושה.

הכל פה נחזור לענייננו, איפה אנחנו אוחזים

שהגמרא מסיקה.

יש לנו פסוקים אבל הברית האחרונה אומרת

יכול כמו שביע עצור מכל מלאכה

אף חל המועד יעצור מכל מלאכה.

תלמוד לומר,

השביעי עצור

ולא כולם עצורים.

אז ומסרן הכתוב לחכמים, שהם יגידו מה זה.

האמת,

הרי התוסות,

פה התוסות שואל קושייה.

איך נוסמך מכל הסוגיה שמלאכה בחלמה היא דאורייתא.

איך זה יכול להיות, אם ככה אומר הטוטות,

איך יש, בדבר האבד מותר,

איך

מתירים.

חלק כן וחלק לא.

אין לו מה יאכל.

לצורך המועד אתה מתיר. איך זה יכול להיות דבר כזה?

חלק אסור, חלק מותר.

אבל יש לנו כבר הקדמות בזה. אפילו ביום הכיפורים יש שוני בחמישה עינויים

בין חתן ומלך.

אה, זה כבר סמבר דרבונם באמת.

למה?

הראשונים מביאים חמישה עינים

דרבונם בגלל זה.

לגר תושב. לגר תושב גם כן.

אז באמת הרמב״ן מתרץ

שאפילו למלאכת חולה מועד דאורייתא,

אבל היות כתוב מסרן לחכמים,

ועל כמה שאמרתי אתמול בשם הרמב״ן,

על דרך שהתורה הקהילה ביום טוב,

שלא יהיה כמו שבת, אלא לאוכל נפש מותר,

הוסיפה להקל בחול המועד

אותם הלמתת מלאכות.

אותם הלמתת מלאכות של שבת, יום כיפור,

הקהילה בהם התורה לצורך אוכל נפש

ביום טוב,

והוסיפה להקל בחול המועד היתרים אחרים.

דבר עבד,

אין לו מה יאכל,

צורך המועד בפעולה אדיוטית ומעשה אדיוט,

או צורכי רבים, כל הקולות האלה,

הכתוב מסרן לחכמים. זה כאילו כתוב בפירוש בתורה.

כמו שכתוב בתורה ביום טוב מותר לעשות לאוכל נפש,

כתוב כאן בלימוד הזה שיש מלאכות מותרים, לא כמורד שפיעי.

ומהם מסרן כתוב לחכמים.

אפילו בדאורייתא, וכך מביא המשנה ברורה בשם הבאח להלכה,

שאפילו אם זה דאורייתא...

לא, הוא מביא...

רגע, רגע, רגע.

הבא, הבא דאורייתא.

לא, הוא מביא עוד דבר.

שאפילו במלאכות

דאורייתא

יש דברים שזה דבון. אני הצעתי, התבלבלתי.

שאפילו

יהיה במלאכות דאורייתא

יש חלקים של דרוונה. למשל,

אמרנו, לצורך המועד מותר מלאכת אדיוט.

אבל מלאכת אומן אסור.

מלאכת אומן אסור.

מחליף, אמרנו, מחליף.

אומר הרמב״ם, זה רק מדרוונה.

אם מותר לצורך המועד, לא חילק, אלא לא יהיה דבר, זה רק מדרוונה.

אז זה דבר חדש שאמרתי.

שאפילו לפי הרמב״ם שאומר

שמלאכת חלומה היא דאורייתא,

אבל יש מלאכות שזה,

יש חלקים שהוא רק מדראבונות.

למשל, לצורך המועד הוא עושה את זה במלאכת אומן.

זה רק מדראבונות. מן ההתרה אין הבדל מלאכת אומן.

זה מלאכה מלאכה.

זה רק חילוקים מדראבונות.

על כל פנים, עכשיו אני רוצה לומר משהו. יש לנו היתר

של אוכל נפש.

בשביל אוכל נפש מותר אפילו מלאכת אומן ובטרחה.

ובפרהסיה.

מה?

ובפרהסיה.

ובפרהסיה.

כן.

אז כתוב,

בגמור הכתוב,

שמותר לבנות תנורים.

פעם היו קיריים.

איך בנו קיריים?

עם האמתית.

עשו איזה כדירה קטנה מלמטה ומסביב העמידו חומר טיט.

אבל, וזה מותר לעשות

בכל המועד?

אז זה מלאכת לעש.

זה מלאכת בונע. אולי אין בעניין בכלים.

אבל מלאכת לעש, שמכה בפטיש.

יש כמובן פה

לבנות

תנור.

אבל מותר לבנות תנור לצורך אוכל נפש.

אז כתוב בסענרוך, זה דווקא בימות

החמה, ולא בימות הגשמים.

מה זה בימות החמה?

זה פסח.

אבל לא בימות הגשמים בסוכות.

כי יכול, הרי אתה בונה ביתית,

צריך לתת לו להתייבש.

ואם יהיה גשום, הוא לא יתייבש.

לכן, בפסח יש שמש,

ואתה צריך

שתוכל להשתמש בו בחג.

לא תכין תנור בשביל אחרי חג.

שלא לצורך המועד, ודאי אסור.

מן התורה, לפי הרמב״ן, זה דאורייתא.

אז דאורייתא.

אז

מותר לבנות תנור.

אם אני

יכול להתייבש

לפני סוף האחר,

ואני אוכל להשתמש בו, ואשתמש בו.

לא משחק, לא רק אפשרות.

אני באמת רוצה להשתמש בו. אז זה לצורך המועד.

ומותר מלאכת אומן.

כך כתוב שמותר לו תנור, ורחיים,

וכיריים.

לצורך חוכר נפש מותר אפילו מלאכת אומן.

זה מלאכת אומן שמה לבנות.

אפילו מלאכת אומן מותר לצורך המועד.

ואילו מצאנו

שאסור לעשות מצודות,

לצוד דגים.

למה?

הוא רוצה לאכול את הדגים בחול המועד.

לעשות מצודות אסור. למה? זה לא אוכל נפש.

זה צורך החג.

אתמול הבאנו את הברייתא שהרמב״ן הביא שמותר להשקות.

מותר להשקות בטרחה

בחול המועד

ירקות שאוכל לאכול מהם בתוך החג.

אז למה אסור

למה אסור לבנות מצודה של דגים?

אז כתוב בסימן תוקף מ׳.

גם זה בגמרא.

למה? כי מצודה של דגים הם לא מתקנים לך אוכל.

הם רק

מקרבים לך אוכל. אתה עושה מצודה לתפוס דגים.

הפעולה של המצודה היא לקרב לך את הדגים.

לתפוס אותם. אבל לא תיקון באוכל.

תנור, אתה מבשל איתו,

אתה מתקן את האוכל.

אז עכשיו, מי שמתקלקל לו התנור בחול המועד,

תנור או גז, מתקלקל לו.

מותר ואפילו מלאכת אומן, כי זה לצורך המועד.

אבל מה הדין מי שמתקלקל לו מקרר?

מקרר, הוא... זה לא מתקן.

הוא לא מתקן אוכל.

הוא רק שומר אוכל.

אבל יאבד כל הבשר וכל העופות, ילך פייפר. אז זה יהיה דבר אבד. יהיה היתר של דבר אבד.

אז תלוי איזה זמן.

אם יהיה למשל יום קר,

וזה יהיה בסוף החול המועד.

אז אין ההיתר הזה שיהיה דבר אבד. עד הלילה לא התקלקל.

היה לפני שעתיים-שלוש.

באו מהישיבה החדשה שיש פה,

באו לשאול אותי.

זה היה בראש שנה.

היה להם מקפיא מלא בצרים, בדגים,

והתקע

ניתק מן השקע.

אמר לה, אם מותר לומר לגוי.

אני לא התרתי להם לומר לכוי.

אבל אמרתי להם, עד הערב זה יישאר טוב.

אז הם באו לומר לי

שעד הערב לא רק

שלא הפשיר,

היה עדיין קר כקרח.

יש הרבה בשר וכל... אבל אם לא ימצא אומן בערב ולא יצביע לתקן עד למחרת,

ותהיה בעיה של הפסד.

בחול המועד. אז אני אומר,

אם אתם אומרים שיש פה בעיה של חול המועד,

של הדבר האבד,

זה עם המקרר מלא.

כן, אבל אם יש לו גם מקפיא, במקפיא הוא בסדר.

כן. אז המקרר לתקן, בשביל לשמור אוכלים.

בסוף יתרנו באמת מטעם אחר,

כי המקרר הוא גם מתקן אוכלים. למשל, רוצים לעשות גלידה,

או רוצים לעשות קרחונים.

זה אויל!

אויל!

כיוון שזה תיקון גם לאוכל,

זה נקרא אוכל נפש. אז אם אין לו גלידה?

לא, זה לא כמו רשת האת.

על גלידה יש קרחונים. כמו התנור, השלוטים של תנור, חוגיריים, לא כמו רשת האת. כמו התנור.

אבל התנור אמרנו רק אם הוא צריך אותו.

אבל כאן הוא צודק אם אין גלידה או לא, אין לו גלידה.

אז בשביל מה אתה מתקן את ה...

זה אומנם נקרא מכשיר של אוכל נפש,

כי הוא גם מתקן אוכל נפש.

עכשיו אם הוא לא צריך... השאלה אם רובו לגלידות גם במשך השנה או לא, אם הוא קונה רק פעם מחכים, אז זה לא... לא, פעם אחת, אפילו פעם אחת.

זה החיים של האדם לוקח פעם אוכל זה, פעם זה.

זה נקרא מכשיר של אוכל נפש.

ככה הסקנו שמקרר אפילו כשיש מקפיא.

מלבד מה שאתם אומרים,

שאם זה מלא בשרים

והוא עלול להתקלקל,

הבשר, אז זה אולי דבר עוול.

ודבר עוול גם כן מותר עם טרחה.

בהשקיית פרחים בחול המועד,

השקיית פרחים

למה ישקיל פרחים בעול המועד? ימותו. אם שבוע ימים לא ישקו את הפרחים, ימותו. ההשקעה. השקייה, כן.

אה, חשבתי השתלה.

השקייה, אם באמת הם עלולים ל...

זה משכין בית הסלחין.

המשנה משכין בית הסלחין במועד.

משכין בית הסלחין. אבל שמה זה לפיירס ויירקס.

פירות וירקות. השאלה אם פרחים גם. לא, במשנה גם בלי פירות יירקות.

פירות יירקות זה בגמרא כתוב.

שאם הוא צריך לאוכלם,

מותר אפילו לדלות מים.

אבל במשנה כתוב רק ממעיעד.

זה לא טרחה.

מותר.

זה צורך שלא יהיה

דבר אבד, אבל בלי טרחה. דבר אבד.

בלי טרחה. אסור טרחה.

דבר אבד.

אז אתם אומרים אולי דבר אבד.

אבל מצד דבר אבד אסור בטרחה.

צריך

לפתוח את המנ... לדעה בבמה.

לא, לא. לוקחים משפך והולכים להשקות את העציצים בבית.

כן. אז זה השקעה.

זה השקעה בבית הסלחין.

והמשנה לא התירה עם טרחה.

ומה שאמרנו אתמול זה לצורך אוכל נפש.

כמו שירקות.

זה מה שזה. אבל כאן פרחים,

פרחים... הם ילכו לאיבוד.

אז זה דבר אבד. דבר אבד לא מתירים בטרחה.

משכין בטרחה. מה השיעור של טרחה?

בגמרא כתוב לדלות מים זה טרחה. מה זה לדלות?

הם מבנים משפך, זה נקרא טרחה מלאים דמסים.

אם אתה מביא מים מן הברז לכאן, זה טרחה.

אתה צריך לזכור.

או משנם עושים במעיין, עושים,

ממשיכים את המים. אבל להמשיך זה גם כן לעשות חריץ, זה גם כן טרחה.

אז זה, תראו, זה לא כל כך טוב. מה זה לא? להביא משפך יותר קל.

לא, זה לא יותר קל. מה?

לקחת מהברז משפך ונציג מעציץ. להעלות סבלות. מספך. זה סבלות.

מה סבלות הרע?

סבלות.

זה קשה סבלות. אז מי שלוקח הרמב״ם זה גם סבלות.

מי שלוקח הרמב״ם והולך... אבל זה לא מלאכה.

על קו זה מלאכה. אתה משקה.

אתה עושה סבלות לעשות מלאכה.

על כל פנים אנחנו לא לסמוך על דברינו

מה זה אנחנו רק מדברים כדי לתת

לנו מושג ולכות חלומות.

שנדע, זה הלכות קשות

שצריך ללמוד. יש הרבה פרטים

שצריך רק ללמוד.

העיקר העבודה זה לשבת ללמוד.

זה עיקר העבודה.

והיצר

רק מזה, את זה הוא לא רוצה.

מה זה פה?

זה נמר.

אבל

למה כתבו על זה הרמב״ם במצער?

אני אלמד אותך על כך.

רבי חנניה בן הקשיא אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל

לפיכך חירבה להם תורה ומצוות שנאמר על מאה אפס מארצית כה

יגדיל תורה ויאדיר.