שו"ע - אורח חיים - ו' | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד.

השולחן ערוך והמשנה ברורה, אנחנו בסימן ה'.

כוונת הברכות הוא פה סעיף אחד.

יכוון בברכות פירוש המילות

כשיזכיר השם,

ויכוון פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל,

ויכוון בכתיבתו בי' ה',

שהיה, הווה ויהיה, ובהזכירו אלוקים,

ויכוון שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם.

אז זה דברים ברורים וידועים.

כשאדם מברר ברכה הוא צריך לחלק אותה קודם כל לשלושה חלקים.

ובנוסף לזה גם להזכיר שכל דבר. ברוך אתה,

השם, אדון הכל, היה ויהיה,

אלוקינו, תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם,

מלך העולם, שהכל נהיה בדברו,

ומוציא לחם מן הארץ, או על נטיבת ידיים, וכן על זה הדרך.

אומר השולחן ערוך, ולכן יכוון בברכות פירוש המילות, ומה מוציא מפי.

פעם איזה מישהו תפס אותי, היינו ככה, זה היה בשבת,

היינו שמים שיהיה שבת.

אז הוא אמר לי, אתה יודע מה אתה שר?

או שאתה שר כמו כולם.

יש הרבה ששרים, אבל השאלה, מה אתה שר?

אתה יודע, אתה צריך להתבונן במילים שאתה שר,

מה אתה משורר?

ולכן פה, גם פה כותב השולחן ערוך אותו דבר, יכוון בברכות פירוש המילות.

מהו פירוש המילים? מה זה ברור?

מה זה אתה? מה זה השם?

אמרנו בשיעור בחולון שיש ספר של הרב שטיינמן,

כי מדומני השם שלו, עימה לפי תהילתך,

ששם הוא מביא את הפירוש בהסבר צח וברור,

את הפירוש

על התפילה כולה.

מה זה מודה אני לפניך, אמן על הכל?

ככה,

והסבר ככה

פשטי וטיפה גם לעומק.

דברים נפלאים. וזה אדם יכול להתבונן לדעת מה זה התפילה, מה הוא מתפלל להשם יתברך,

מה הוא מבקש מה שנברך.

אז לכן יכוון בברכות פירוש המילות, וכשיזכיר השם יכוון פירוש קריאתו באדנות.

זאת אומרת, לא י' כווקא, אלא א' ד' נ' י',

שהוא אדון הכול,

ויכוון בכתיבתו,

ואיך הוא נכתב בי' כו' כה.

מה יכוון? שהיה, הווה ויהיה.

ובהזכירו של אלוקים יכוון שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולנו.

אומר המשנה ברורה, כמו שאמרו חז'ל פירוש המילות, שלא יזרוק הברכה מפיו,

אלא יכוון בעת האמירה.

אם כבר אתה אומר ברכה, תגיד אותה כמו שצריך.

לא לבלוע אותה,

לא להגיד אותה ככה בשפיל, בלי שום כוונה, אלא עם כוונת הלב.

מילה אחר מילה, ודקדוקיה ואותיותיה.

ויברך בנחת, וזה ללשון ספר חסיד עם סימן מ״ו.

וכשהוא נוטל את ידיו אשר מברך על הפירות או על המזוות השגורות בפי כל אדם, דהיינו ברכות שהוא רגיל בהן,

יכוון ליבו לשם בוראו אשר הפליח חסדו אם הוא נתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהן,

וציוונו על המצוות. הרי מי הביא לך את כל הדברים הללו? הקדוש ברוך הוא,

בכבודו ובעצמו, אז תברך על זה, תכוון על זה.

ולא בזריזות.

ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלי היגיון הלב.

כלומר, בדרך כלל כשאדם כבר מתרגל למשהו מסוים,

אז הוא מברך שלא בכוונה. אנחנו יכולים למצוא את זה אצל הרבה,

לצערנו, הרב מוהלים.

בואו נגידו המילה.

עוד לפעמים חותכים לפני הברכה,

היום מישהו שלח לי סרטון, מזעזע,

רואים שם דמות,

כן? לא נזכיר את שמה.

וחותך לפני הברכה ומחזיק את זה ככה.

כאילו שהוא לא עשה שום דבר, ואחר כך מוציא את זה.

אבל רואים שזה כבר חתוך, חורד את ההרי עם היד השנייה את הסכין.

איך אתה עושה כזה דבר?

הרי בברכה עצמה אסור לעשות שום דבר.

ואיך אתה עושה?

כי זה לא עבר לעשי אדם.

מה?

או, עבר ועבר לעשי אדם יום, נכון? יפה.

לכן לא יעשה כאדם העושה דבר במנהג.

זה מה שאמרו הברותינו, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים,

שזה חדש לאדם, אדם עושה את זה כמו שצריך.

זה כמו הברכת שהחיינו,

שיש כמה הזדמנויות בשנה,

כמה פעמים בשנה על פרי חדש, על בגד חדש וכולי, או במועדים.

הוא מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. מה קרה שם? מה אתה אומר את זה לאט?

כי זה לא מרגיל לבפו מים.

זה לא רגיל אצלך.

לכן כל ברכה וברכה, אדם צריך לעשות את זה כאילו שהוא לא רגיל.

ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מבלי היגיון הלב.

ועל דבר זה חרף השם בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר, מה כתוב שם בישעיה,

יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני.

את הברכות הם מוצאים בשפתיים, כביכול, מכבדים.

אבל ליבו רחק ממני. כוונת ליבו לא הייתה בפני ניטור, לא הייתה עם הברכה בכלל.

הוא חשב על משהו ועשה משהו אחר.

ועיין שם עוד מה שהרעיל בגודל העונש עבור בזנינו.

ושם גם הוא כותב בספר החרדי,

מה עונשו של אדם שחס ושלום חס וחלילה

אומר בצורה כזו את הברכות.

קריאתו באדנות כי השם הנכבד והנורא אסור לקרותו ככתבו.

וכמו שאמרו חכמינו זיכרוננו לברכה,

ההוגה את השם באותיותיו, אין לו חלק לעולם הבא.

אדם שהגה את שם השם באותיותיו, אין לו חלק לעולם הבא.

אלא צריך לקרותו כאילו היה כתוב שם א', ד', נ', י'.

וגם בניקוד של א', ד', נ', י'. זאת אומרת א',

פתח ושווה, ד', חולה, נ' קבץ.

לבד.

דהיינו, א' וחטף פתח,

אבל לא בפתח לבד או בשווה לבד.

והד', בכולה, מהנון בקמץ, וידגיש היו'

לבד או בשווה לבד.

והד', בכולה, מהנון בקמץ, זה כן, שתהיה ניכרת יפה.

היות שהיהוד, אין לה מתחתיה איזה ניקוד או משהו.

אז מה, לא מדגישים אותה? לא. גם היא צריכה להיות נדגשת יפה.

רק בכוונה, מה הוא צריך לכוון?

לא בשם אדנות, אלא בשם הוויה, י' כו' כ'.

איך מכוון שם הוויה?

שוב פעם, ה' בחטף פתח,

ו' בקמץ, י' בקמץ, ו' בקמץ, וה'

גם היא מוזכרת.

וטעם הנגינה הוא במילרע.

יפה.

שהיהו בביאור הגרא כתבתי, לפי עומק הדין, אין צריך לכוון על פירוש קריאתו,

ד' בכל מקום הולכים אחר הקריאה. ירדו חמנו.

אף שיש בה כתיבה סודות גדולים,

לבד בקריאת שמע, ששם גם צריך לכוון גם כן שהיה.

עיין שם. מקום שנכתב

לכולי עלמא אין צריך לכוון,

באדנות, כן, לכולי עלמא אין צריך לכוון, אלא שהוא אדון הכור.

אם אחד מספר לך שדה השם שעשה לו, מתחילה מזכיר שם השם,

ורוצה לגמור דבריו מה שעשה לו השם, אסור להפסיקו בדברים.

זה כמו מהלכה אצל תליח ציבור,

שהוא אמר את שם השם, צריך לסיים את הפסוק.

לא יכול להמשיך,

לא יכול לעצור באמצע ולחזור שוב פעם לתחילת הפסוק.

כיוון שהזכיר שם השם, מסיים את הפסוק,

ולאחר מכן צריך לחזור ולקרוא אותו כמו שצריך.

ורוצה לגמור דבריו מה שעשה לו השם, ואסור להפסיקו בדברים.

שמה מתוך כך לא יגמור דבריו, ונמצא שהזכיר שם שמיים לבת עליו בחינם.

אבל אם רוצה לקלל שום אדם, והתחיל בשם השם.

מצווה להפסיקו שלא יגמור דבריו ולא יחטא.

זה בדיוק פרשת השבוע, בלק.

כדאי לכם לראות את הדרג'ום,

יונתן בן עוזיאב,

שם הוא כותב על בלק, גם בפרשה הזאת, גם בפרשה הבאה,

פנחס,

דברים נפלאים, מי זה היה בלק? בפרשה הבאה, בפרשות פנחס, שם הוא כותב איך הרגו את פנחס.

על הפסוק, ואת בלעם בן באור הרגו בחייב,

איך הרגו אותו, שם הוא כותב שנלחמו,

כמו שהיום מספרים, מלחמות בשמיים,

כן?

אז היה גם שם בני אדם שטסו לשמיים ונלחמו.

זה היה פנחס ובלעם הרשע,

ששם הם נלחמו זה בזה בתוך העננים.

זה היה שם משהו מיוחד,

כן? כדאי לראות את הדרג'ום הזה בפנים.

יפה.

כן.

סעיף ו' דין ברכת אשר יצר ואלוהי נשמה,

ופירושם, ובו ד' סעיפים.

כשיצא מבית הכנסת יברך אשר יצר את האדם בחוכמה,

שבריאת האדם היא בחוכמה נפלאה.

ויש מפרשים על שם שהגוף דומה לנוד,

מלא רוח והוא מלא נקבים,

כדי לקמן בסמוך. ויש מפרשים בחוכמה שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואחר כך ברעו.

הרי שהגוש ברוך הוא יצר את העולם,

מתי הוא יצר את כל העניינים של האכילה?

ביום השלישי, נכון? פירות וכו'.

מתי האדם נוצר?

ערב סמבות בנשמשות.

זאת אומרת, התקין לו מזונותיו,

התקין לו מאכליו קודם בריאתו.

וזה נקרא, על פי אחד הפירושים, בחוכמה.

הוא ברא בו נקבים, נקבים, חלולים, חלולים, פירוש נקבים רבים.

מהם הנקבים?

כגון פה וחותם, פי הטבעת,

וגם ברא בו איברים, איברים חלולים,

כמו הלב,

וכרס ומריים,

שאם יסתם אחד מהם,

כלומר שבנקבים יש נקב אחד שהוא הפה,

וכשהוא במאי אימו הוא סתום,

בתינוק במאי אימו, הפה סגור,

וכשהוא יוצא לאוויר העולם, מה קורה?

שק העוברים הזה,

מוציאים אותו החוצה, והפה שלו פתאום נפתח.

ואם כשיוצא לאוויר העולם, הפה הזה היה נשאר סתום לאוהלינו.

לא היה אפשר להתקיים.

אפילו שעה אחת.

איך פעם אחת ישב איזה אחד בהרצאה של הרב?

אז הוא אמר,

לא מאמין באשר יברח, לא פה, לא שם, התחיל לדבר כל מיני דברים על חיסרון באמונה.

אמר לו הרב, עד שאתה ככה חושב כל כך הרבה, אני, יש לי שאלה אליך.

איך נכנס האפרוח לתוך הביצה?

תעזוב את האדם כרגע, הנקבים וזה, אולי תסביר את זה, אני יודע מה,

כל מיני דרכים מדעיות וחוכמות חיצוניות.

תסביר לי איך נכנס, איפה הוא רואה לתוך הביצה?

הרי כל הקליפה היא שלמה, אין איזה דלת נסתרת שם.

איך הוא נכנס לזה בפנים?

איך הקליפה עוטפת אותו ככה יפה,

ואיך יוצא לנו הצהוב בפנים,

עם הלבן מסביב?

למה הצהוב לא ברור, זה הלבן בפנים?

איזה השתבח שם ברור עליהם, איזה דלרים הקדוש ברוך הוא. כולם בחוכמה עשיתם על הארץ כנראה לך.

כל העולם כולו, אם אדם מתבונן בכל צמח, הצמח הזה סגור, יש צמחים נפתחים ביום, צמחים נפתחים בלילה,

פתאום ככה, פתאום זה, כל מיני צמחים קוצניים, שושנה,

בין החוכים,

מלא קוצים מסביב, והיא דווקא היפה כזו, מה ליפה הזו בין החוכים, בין הקוצים?

ככה, כל דבר ודבר, אם אדם יתבונן הוא יגיע לדברים, פלאי פלאים, הוא לא יאמין.

ומשם צומחת האמונה של היהודים, משם צומחת האמונה האמיתית בה השם יתברך, שאדם רואה את כל הדברים הללו ואומר, השתבח שם ברור עליהם.

כולם בחוכמה עשיתם.

ולכן אותו תינוק, אם יוצא לאוויר העולם והיה פיל נשאר סתום, לא היה אפשר לו להתקיים אפילו שעה אחת.

אה?

אם יסגרו את הפה במנעול רב בריח,

אם יסגרו את הפה במנעול רב בריח,

אדם יוכל לזה ולא יכול להתקיים.

והאיברים חלולים,

אם היה נפתח אחד מהם, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.

ועוד יש לפרש שגבול יש לאדם שיכולין נקויו להיסתם ולא ימות.

יש גם גבול, לפעמים יש לאדם עצירות.

מה קורה לו?

מה קורה לאדם, יש לו עצירות? קורה לו משהו?

לא קורה לו שום דבר.

משוחררר.

לא קורה לו שום דבר.

אבל הוא קצת סובל, ואחר כך עושים לו איזה חוקן,

שהכל משתחרר כמו שצריך.

אז אם הנקב הזה נשאר סתום,

אולי באיזה שלב שהוא זה יעשה לו הרבה בעיות.

אבל למות, מי אמר שכרגע הוא ימות?

וכיוון שעבר אותו הגבול,

סתם זהו, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.

כאבי בטן, כאבי עו, סחרורות, דקאות וזה, בלאגה.

וכיוון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה,

ובכלל האיברים החלולים, שאם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים, הם קרס ומעיים.

שפיר הוה שבח זה מעניין עשיית צרכיו.

דהיינו, לכן כיוונו את השבח הזה לומר אותו דווקא אחר עשיית צרכיו. למה?

כי כל כולו מדבר על העניין הזה של האיברים שמפרישים מתוכם.

ואפשר עוד שמאחר שאם יוצא לנקבה ביותר,

עד שאם עבר הגבול ימות.

זאת אומרת, אם יצא יותר מדי ממה שהוא נצרך.

חס ושלום, חס וחלילה, יהיה לו חיסרון.

הרי הגוף צריך למלא את עצמו באיזה משהו.

יהיה חיסרון, גם יכול לקרות, כגון,

בכלל שאם ייפתח אחד מהם,

אולי ייפתח אחד מהם יותר מדי, מה יהיה?

חס ושלום.

ואבא, שאם ייפתח אחד מהם, נמי מעניין עשיית צרכיו ממש.

ורופא חולה כל בשר, רופא כל בשר, על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו.

כי אם יתאפש הפסולת הזו בבטן, ימות.

הרי הגוף מפזר את הכול, מחלק את כל הוויטמינים, כל זה, לאן שצריך.

כל שאר הדברים הם פסולת. הפסולת, לאן צריכה ללכת?

מתפרקת, צריכה לצאת בצואה.

וההוצאה של הצואה היא רפואה,

ולכן הוא מפליא לעשות.

מה הפלא פה? שכמו שהאדם דומה לנוד מלא רוח,

ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודו של מחד הרוח יוצא.

פה זה פלא, הוא אומר את זה פלא, האדם מלא כלום נקבים, באוזניים, באב,

בזה, מלא נקבים יש.

ועדיין הרוח משתמרת בפנים ולא בורע. רק תיקחו בלון, תנסו לעשות חור.

רק חור קדם, לא צריך חור של סיכה. מה יקרה?

ישר כל ההרים, בום, מתפוצץ, יוצא החוצה.

ופה בגוף יש מלא נקבים, ושום דבר לא יוצא החוצה. להפך, נכנס, ואדם מוציא מרצונו את הנשימות שלו.

מוציא מרצונו.

הרי זה פלא, ועוד יש לפרש על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת. ועוד יש לפרש ומפליל לעשות ממה ששומר רוחו האדם בקרבו, וקושר דבר בפנים וטבר גשמי.

והכל על ידי שהוא רופא כל בשר.

כי אז האדם מכר בבריאות, ונשמתו משתמרת בקרבו.

אז הכל תלוי במעשיו של האדם, היות האדם מכר בבריאות,

על ידי שהקדוש ברוך הוא רצה בדבר הזה, נשמתו משתמרת בקרבו. על זה באו חכמים לזכרונו לברכה ותיקנו להודות.

למען ברכת ההודעה הפלאית ביותר אשר יצר את האדם בחוכמה.

אז האדם צריך להקפיד בדבר הזה, לומר את הברכה הזו מילה במילה.

ואדם שמקפיד בנאום, מובטח לו שלא יהיה כלל, שלא יהיו לו בעיות.

אבל אם חס וחלילה, האדם מזלזל בזה.

אז חס ושלום חס וחלילה גם יכול לבוא לידי היזק הדבר.

ב.

יש נוהגים להמתין לברך על נטילת ידיים עד בואם לבית הכנסת, ומסדרים אותו עם שאר הברכות.

ובני ספרד לא נהגו כאין.

אז בדרך כלל כשאנחנו קמים בבוקר, משקיעים בבוקר, האדם נוטל את ידיו,

נוטל את ידיו, לאחר מכן, מודה אני לפניך, כן, לאחר ומברך על נטילת, סליחה, מודה אני שקר,

לאחר מכן נוטל את ידיו ומברך על נטילת ידיים.

אומר המשנה מורש, חשוב לנו, ויש כאלה שנהגו לברך על נטילת ידיים דווקא בבואם בבית הכנסת.

אבל בני ספרד באמת לא נוהגים כך.

ועל כל פנים לא יברך בית פעמים, אם תלך כבר הבית, לא יברך עוד פעם בבית כנסת.

ומי שמברכם בביתו לא יברך בבית הכנסת, ומי שמברכם בבית הכנסת לא יברך בביתו.

ומי שלומד קודם שייכנס לבית הכנסת או מתפלל קודם,

יברכן בביתו ולא יברך בבית הכנסת.

ואפילו בחיי גבנה,

כשנוהגים לסדרם עם שאר ברכות בית הכנסת, הם מברכים אותם בביתם.

יפה.

אז לכן,

באמת, מי שנוהג כך, נוהג כך, הספרדים באמת נוהגים שלא לברך את ברכת על נטילת ידיים,

אלא מיד אחרי המעשה בביתם.

כן.

אז בזמנם זה לא היה מצוי, הדבר הזה,

שהיה להם סידורים,

לכן הם לא היו מברכים בביתם,

היו מברכים בבית הכנסת, אבל בימינו,

מה? אבל בימינו שיש סידורים והכל מסודר,

כמילא הכל בא על מקומו בשמדום. הלכה נוספת ג' ברכת אלוהי נשמה אינה פותחת בברוך מפני שהוא אישי ברכת האודח,

וברכות האודח לא פותחות בברוך כמו שמצאינו בברכת הגשמים.

אומר המשנה ברורה, ברכת ההודעה ואינה ברכה הסמוכה לחברתה,

ולכן רשאי לומר בבוקר בקומו עד אלוהי נשמה,

ובית הכנסת יתחיל מאלוהי נשמה.

מכל מקום יש לעשות על הצד הדור ויותר להסמיך אלוהי נשמה לברכת אשר יצא.

לכן יש באמת כאלו שנוהגים לברך את כל ברכות השחר וברכות התורה בביתם.

בביתם, ואז הוא יוצא לבית הכנסת כשהוא מאותר בטלית ותפילי, או לחלופין כשהוא בא לבית הכנסת ואז מניח לעצמו טלית,

ותפילי.

ובביור הגרע,

סימן מו דעתו גם כן לברכת אלוהי נשמה סמוכה לברכת אשר רצה, ועל כן נכון להיזהר בזה לכתחילה.

אם לא בירך ברכת אלוהי נשמה עד לאחר שהתברך לשמונה עשרה, אינו מברך עוד לאחר התפילה,

שכיוון שאמר מחאיה מתים הוא דומה למחזיר נשמות,

ובמשארי תשובה פקפק מאוד בדין זה,

הוא מסיג את זה על כל פנים בעת שאמר ברכת מחאיה מתים היה בדעתו גם לברך אלוהי נשמה אחר התפילה רשאי אחר כך לברך.

ושם כתב את אבו. וכן ורשם הפריע בגדים לסימן מו ב' ואין מה שכתוב שם בבירור הלכה, ובנוסח הברכה לא יאמר אתה יצרת בי אלא רק אתה יצרת, אתה נפחת בי.

יפה. דלית,

הלכה אחרונה לסימן זה יש נוהגים שאחר שברך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן,

חוזר אחד מהאונים אמן ומברך ועונים אחריו אמן.

וכסדר הזה עושים כל אותם שענו אמן תחילה ואין לערער על הלב ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחילה, ובגלל שהאינו מברך אינו מכוון להוציא אחרים את זה חובה.

ואפילו אם היה מברך ומכוון להוציא אחרים, מכוונים שלא לצאת ברכתו.

אז באמת, בברכות הללו שהן ברכות השחר וברכות התורה,

כל אחד מברך לעצמו. אז אם זה בית כנסת שנוהגים שם שאחד מברך וכולם עונים אחריו אמן,

כן, כולם עונים אחריו אמן,

אף אם לא אמרו ברכו ברוך שמו,

אבל כיוונו בדעתם שהם לא רוצים לצאת ידי חובה,

לא יצאו ידי חובה, לא יצאו ידי חובה, ולכן גם הוא יכול לענות אמן אחר ברכותיהם שלהם והם לא יצאו ידי חובה.

בסדר? ואפילו אם הוא בירך, הוא מכוון להוציא אותם ידי חובה, לדוגמה כמו בהבדלה שאנחנו עושים.

מה אנחנו עושים בהבדלה? אחד מברר, כולם מתחממים לצאת ידי חובה, יוצאים ידי חובה, ואז לא מברכים, רק עושים ימנהר,

מארחים את הרסמים ולוקחים מהיין, נשארים בכיס, ברכת השם ואת העשיר,

מצוות השם ברם מיראת עיניים, יראת השם תוארם ומת לארץ וכולי.

אז שם אנחנו רואים שכן יוצאים ידי חובה,

כן? בהבדלה.

אבל באמת טוב שכל אחד יעשה הבדלה בביתו.

יש הרבה אנשים, אני רואה, מזלזלים בדבר הזה, חוסכים

עוד כוס של ברכה,

בהבדלה צריך גם לעשות בבית. ייתכן אותו דבר לגבי עניין זה,

שבאמת, היות ואפילו יצאו באמן שענו אצלו לכתחילה, ואפילו שהוא כיוון לציוד על ידי חובה,

בסדר?

אבל הם לא כיוונו לזה את החובה, לכן גם הוא יכול לענות אמן אחר הברכות שלהם.

ויש לו עגין, אומר המשתבר הרבי,

כוונתם הוא כדי שישלים כל אחד 90 אמינים כל יום.

אדם חייב לומר כל יום 90 אמינים,

ואין בשערי תשובה שיש מפקפקין בזה.

ובתשובה מאהבה אל עד אל ידידן של רגין לצאת בברכת השליח ציבור, לכולנו מותר לעשות כן.

בפרי מגדים כתב דראוי הטב שלא לומר בקול רע כי אם השליח ציבור.

על כן מכל מקום ומקום יעסק ימינקו, שכל אחד יש לו על מה שישמוך,

שכבר יצוגו.

ובלבוש משמע שאין יכול להוציא ברכת השער בפחות מעשרה.

ראינו פרי מגדים ומציימת בסוף דבריו,

ודווקא בבקיא אין מוציא פחות מעשרה, אבל כשאין בקיא אף אין צריך עשרה כדי לצאת ידי חובה אף להלאה בגרוש. ברוך אדוני בעולם,

אמן ואמן.