טוען...

קניין ל"ז - נושא בעול עם חברו - חלק א'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 10.06.2014, שעה: 09:26


יב' סיון תשע"ד - קניין לז'- נושא בעול עם חברו – חלק א' - מח' קנייני התורה

 

ארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה

מה זה נושא בעול עם חברו? אומר המדרש שמואל: כאשר רואה את חברו בצער מצטער בצערו, זה פירוש אחד.

גם אפשר שרמז למאמר התנא "וקנה לך חבר", כי ברזל בברזל יחד, מה זה ברזל בברזל יחד?: כיצד מחדדים ברזל? לוקחים שני ברזלים ומחדדים אחד כנגד השני, אז ברזל בברזל הוא יהיה חד יהיה אחד.

והנה התורה נקראת עול, כמו שאמרו ז"ל: "וטוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", ואמר כי שאחד מהדברים שהתורה נקנית בו הוא שילמד בחברה ויהיה נושא בעול התורה עם חברו, ולא הוא לבדו.

אז כמו שברזל בברזל יחד מחדדים אחד את השני כך חבר ועוד חבר וטוב לגבר כי ישא בנעוריו", זה התורה, אז "נושא עול עם חברו", דהיינו: נושא בתורה עם חברו. וזה מהדברים שהתורה נקנית כשלומדים עם חבר ולא לבד.

אי נמי, נושא בעול עם חברו: סובל מידותיו של חברו אפילו שאם כעול כבד עליו וסובל אותם. קורה שאדם לומד עם מישהו ולא יכול לסבול את מידותיו, את התנהגותו, את דיבורו, וכל מיני דברים, אומר אין מה לעשות צריך לפעמים לסבול בעול את המידות של החבר שלו שהם כבדות עליו כמו עול, כי אחרת בזה הוא ימצא דופי ובזה ימצא דופי ובכל אחד הוא ימצא דופי כי אף אחד הוא לא בדיוק כמוהו אז הוא לא יוכל להיות בחיים עם מישהו. צריך להיות סובל, יש סובל סובל ויש סובל זה נושא עול. זה אומר המדרש שמואל.

 

 "דרך חיים אומר": אם אירע דבר לחברו והדבר עליו למשא, וצריך חברו לטרוח עד שינצל מן המשא, אז הוא נושא בעול עם חברו, ומורה דבר זה שהוא אדם טוב. אדם שרוצה לזכות לקניינה של התורה צריך להיות אדם טוב, אז למדנו כבר לב טוב, אבל עכשיו רואים: כשאתה נושא בעול עם חברך: יש עליו איזה צרה, או בעיה שזה ממש משא כבד עליו לשאת אותו לבד ואתה בא וטורח להצילו מן המשא לעוזרו: זה נקרא נושא עול עם חברו, זה כאילו מחלק את העול על שניים וזה מורה שאתה אדם טוב.

 

ועוד מורה דבר זה שאינו מנבדל מן הכלל, שאתה לא מחשיב את עצמך אגואיסט ואתה לבד ולא אכפת לך מאף אחד, אתה נושא ולא נבדל מן הכלל. כאשר נושא עם חברו וראוי לתורה שהתורה היא לכלל. התורה היא לכלל התורה מדברת על מצוות שבין אדם לחברו התורה היא לכלל היא לאדם פרטי, ממלא אי אפשר לקיים את התורה כאדם פרטי רק, יש דברים שצריך לעשות אותם ביחד, לכן זה נקרא שהאדם הזה הוא לא נבדל מן הכלל.

 "הלחם חיים" אומר בעניין ההוראה: כי לא זו בלבד שלא יקפוץ להורות במקום שיש גדול ממנו בלי המלכה עמו, ז"א: אדם שהוא בענייני הוראה, הוא רוצה להורות פסק,

כי לא זו בלבד שלא יקפוץ להורות במקום שיש גדול ממנו: אם יש גדול ממך בכלל אל תקפוץ להורות, אם יש גדול ממך למה אתה צריך להורות? בלי המלכה עמו: בלי להתייעץ עמו, אז אם אתה רוצה להורות מסיבה שאתה צריך להורות וכו' וכו' אז תתייעץ אתו, תימלך עמו.

 

אלא אפילו במקום שאין גדול ממנו ואתה הגדול: צריך להימלך עם חבריו ועם מי שקטון ממנו, ז"א: אל תוציא את הפסק לפני שתשאל עוד מישהו ותברר כמו שראינו שהסטייפלר הלך לרבי מבריסק לפיכך "איש את אחיו יעזורו", חבריך יקיימוה בידך.

ז"א: בענייני הוראה צריך גם כן "נושא בעול" עם חברו.

ויש לזה המשך: נושא בעול עם חברו ומעמידו על האמת ועל השלום, אז גם כן נושא עול עם חברו ממלא מעמידן על האמת ואז ממלא יבוא שלום.

 

ומה זה עוד נושא עול עם חברו? להראות פנים לסברתו: החברותא אמר סברה, יש לחזק ולהעמיד את הסברה שלו, לא לשלול את הסברה שלו, כמו שמצינו שרבא אומר את הסברה של אביי מעמיד אותה, לא לפי מה שהוא אומר אלא לפי אביי. וכדומה בש"ס. וצריך לחשוב שבדין עם חברו, למה שתחשוב שהדין הוא כמוך? אולי הדין הוא כמו של החבר שלך? ואף שיהיה ברור לו כי הדין הוא עם חברו לא יהיה כמתגאה על חברו בדבריו, רק יהיה כמעמידו על האמת ומודיעו.

 

ז"א: גם אם אתה בטוח שהדין עמך ולא עם החבר, אז לא בא מלמעלה ואומר לו: אתה לא מבין את העניין בא ואני אסביר לך, מילים כאלה שיוצרות מצב של פגיעה, אלא רק מעמיד אותו על האמת, "הנכון יותר זה ככה, הנראה יותר זה ככה". לשונות שלא יביאו...

אך אם יודע שחברו יתקוטט עמו באומרו לו כן, לא יאמר לו, ויעמידו על השלום, אבל אם יעמידו על דבר אמת ויודע שמזה יצמח מריבה, אז לא יתקוטט עמו ויעמידו על השלום.

 

 

התפארת ישראל אומר "נושא בעול עם חברו", הן בטרחת הגוף: להרים משאות ועזרה והן בהוצאות ממון: לפעמים יש הוצאות ממון, אז צריך לשאת עם חברך לעזור לו גם, והן בצער נפשו: גם כשיש לו צער שהוא נפשי לא בהוצאות ממון ולא בטרחה בגוף עצר נפשי על מה שקרה לחברו.

 

והן כשחסר שכל לחברו בעניינים זמניים ונצחיים, אז לא יחוש לעשרו וליועצו לטובתו בעולם הזה ובעולם הבא: יש חבר שאומר אין לו שכן זהו, מוותר עליו, ופה שומעים עצה: לא, גם אם אין לו מספיק שכל להבין דברים אז תעמיד אותו על האמת, תייעץ לו בענייני העולם הזה ובעולם הבא ואל תחוש מלהטריח עצמך מלייעץ אותו, לפעמים הגמרא אומרת: עצה קא משמע לן, לפעמים גם עצה לא הלכה לא הוראה, אבל עצה להשמיע עצה, לעזור ליהודי בעצה זה דבר גדול מאוד, אתה לא יכול לעשור אפילו בממון לא בכוח ולא בכלום, עצה זה גם טוב.

 

 "נושא בעול עם חברו" אלה ההגדרות ועכשיו לעובדות ולמעשים:

 

המעלה הזו של נושא עול עם חברו כותב רבי שלמה וולבה היא השורש העמוק לכל המצוות שבין אדם לחברו: השורש העמוק בין אדם לחברו זה נושא בעול חברו. גם הליכה בדרכיו היא מידה שורשית ללכת בדרכי ה'.

בא וראה במתן תורה כתוב: "ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה ליבנת הספיר", כמעשה ליבנת הספיר: היא היתה לפני הקב"ה בשעת השעבוד כדי לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים למעשה לבנים.

אז הייתה כעין לבנה של ספיר מונחת כביכול לפני הקב"ה, כל משך הזמן של השעבוד של עם ישראל לפניו, כדי לזכור כביכול צרתן של ישראל שהיו משועבדים למעשה לבנים, "וכעצם השמים לטהר", משנגאלו היה אור וחדוה לפניו, כך מפרש רש"י: משנגאלו היה אור וחדוה לפניו.

במחזה אלוקים בשעת מתן תורה, נתגלה להם מידה אחת ויחידה של הקב"ה: שהוא נושא בעול עם כלל ישראל, מה הם ראו? הם ראו "במעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" בשעת השעבוד היתה לבנה לפניו יתברך לזכור צרתם תמיד, וכשנגאלו גם כן לא סרה הלבנה מלפניו, להעריך כביכול את האור והשמחה לעומת צרת השעבוד שממנו נגאלו.

אז הם קלטו את המידה של נושא עול עם חברו שכביכול: הקב"ה רואה את צרתן של ישראל לפניו כל הזמן.

הרבה מידות שהיו לקב"ה שהיה יכול לגלות לעמו כשבא לגלות את התורה בנבואה, אבל הוא בא לגלות להם רק את המידה הזאת: שהוא יתברך נושא בעול עם כלל ישראל, זאת היתה המעלה המובהקת של משה רבינו: מנהיג חייו שיהיה לו את בנושא עול עם חברו, כי משה רבינו היה מצר, והיה רואה בצרתן והיה יוצא ומרגיש פיזית והיה מרים בעצמו ועובר את החוויה כמו שאומרים, תמיד הוא נשא בעול: ראה אחד הרוצה להכות את חברו ואמר לרשע "למה תכה רעך", בכל מקום הוא היה מתערב כשהיה רואה במקום שצריך לעזור לשים יד להציל וכו'.

 

בוודאי גילוי זה יש לו קשר פנימי מעם מתן תורה עצמו, מה ראה הקב"ה לתת לנו את החמדה הגנוזה? אין זאת כי אם נושאו בעול עם ברואיו קבוצי מטה ורצותו לזכות את ישראל, "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, אהבה רבה אהבתנו, חמלה גדולה ויתרה חמלתה עלינו".

ז"א: הגילוי הזה שגילה לנו את הנושא בעול של הקב"ה את המידה הזאת: יש לזה בעצם קשר עם מתן תורה, מה ראה הקב"ה לתת לנו את המתן תורה? למה היה צריך לתת לנו את החמדה הגנוזה?

אין זאת כי אם נושא בעול עם ברואיו קבוצי מטה: הוא רוצה לסייע להם לעזור להם לזכות אותם את ישראל, "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, עד שאנחנו אומרים: "אהבה רבה אהבתנו", זה על הלוחות הראשונים, "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו" זה לוחות שניים, גם השם הראשון שגילה הקב"ה למשה רבינו ע"ה השלום זה היה שם: א ה י ה , שהפירוש: אהיה עמם בצרה זו, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר המלכויות. רש"י אומר זאת : בשמות ג' יד'. התימנים תמיד היו אומרים "אהיה אשר אהיה", שם ה- ה' , מה זה אומר: שה' שקוראים לו אהיה, לפי זה התימנים עושים גם את הכריכות בציציות, שלוש פעמים כפול שבע חוליות יוצא שם: א ה י ה .

 

אז אהיה עמם בצרה זו, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר המלכויות. הוא מודיע שהוא ישא בעול עם עם ישראל, והיא נעוצה בעליונה במידותיו של ה' יתברך, אשר שם המידה הזאת "נושא בעול" זה שם אהיה, זו גם מידת הגאולה.

מידת הגאולה כתוב: "וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים" מה זה אומר, אומר רש"י: נתן עליהם לב אלוקים ולא העלים עיניו, גם שליח הגאולה יכול להיות רק מי שנושא בעול, מי שיגאל את ישראל הוא רק מי שנושא בעול, ככתוב: ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם", נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם.

 

ודברים נוראים מגלים לנו חכמים ז"ל עד היכן הקב"ה נושא בעול עמנו {ועימנו גם},

רבי מאיר אומר: תשמעו דבר מדהים, בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? "קלני מראשי קלני מזרועי" אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים.

אתם שומעים? רבי מאיר אומר: בשעה שאדם מצטער , מי זה אדם? אפילו, בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת? "קלני מראשי קלני מזרועי" מה זה קלני ? זה לשון סגי נהור שכאילו במקום קלני זה כבד לי, כאילו כבד לקב"ה אבל אי אפשר להגיד שכבד לקב"ה אז אומרים הפוך: קלני, קל לי כאילו, אבל: "קלני מראשי קלני מזרועי", כאילו ח"ו כל איבריו של הקב"ה כואבים כביכול, ממה? ממה שיהודי מצטער.

 

ז"א: גם אם הקב"ה צריך לענוש אדם ואין ברירה כי מידת הדין צריכה ותובעת, אז גם ה' מצטער בעצמו על זה שכינה מצטערת, כמו שהלשון אומר קלני מראשי קלני מזרועי.

אם כן רבי מאיר אומר: על כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים. סנהדרין פ"ו.

 

לפי זה יהיה קשה, שרבי מאיר קילל את אלה הבריונים שהפריעו לו בשכונתו שימותו, ואשתו אמרה לו: לא, תתפלל עליהם, והתפללו עליהם והם בסוף נשארו. לפי זה צריכים אלו שהיו רשעים אחרי מה שאומר רבי מאיר שהקב"ה מצטער אפילו אם נשפך דם רשע,

ז"א: היה חשבון שאם כל זה שהקב"ה הצטער.... קשה.

 

צער על כל אדם הסובל, אפילו רשע שנענש ולא סתם צער אלא ממש, כאילו לעומת כל אבר שאדם מצטער בו גם איברי השכינה כביכול כואבים, ואם לגבי כל יחיד הוא כך: לגבי הכלל על אחת כמה וכמה. זה נקרא: "נושא בעול".

רואים זאת כביכול אצל הקב"ה, אז כל שכן שבן אדם צריך לצאת בעול.

 

רבי יוסי התפלל פעם באיזה חורבה: בא אליו אח"כ אליהו זכור לטוב ושאל אותו: בני מה קול שמעת בחורבה זו? אמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות", ואמר לי, ואליהו אמר: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך {שאתה שמעת בחורבה} אלא בכל יום שלוש פעמים אומרת כך השכינה, תשמעו טוב: ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין: "אמן יהא שמיה הגדול מבורך", הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. גמרא בברכות ג'.

 

 

מעתה אם נשאל מה הוא החיוב "בנושא בעול עם חברו", והלו בתורה לא מצינו מצווה הפורשת על מידה זו, נבין כי ההליכה בדרכיו יתברך שכתוב: "והלכת בדרכיו", מחייב אותנו לנושא בעול כי ראינו עכשיו מקורות כיצד הקב"ה נושא בעול עם ישראל, יש פסוק: "כמעשה ליבנת הספיר ומה שאומר רבי מאיר: זהו מעיקרי הנהגת הקב"ה לעורר את עולמו וממלא אי לכך גם צריכה להיות הנהגתנו, ורבים הם מאמרי חכמים ז"ל גם פסוקים מפורשים המגלים לנו מידה זו של הקב"ה ואי אפשר לפורטה מרובם. זה הרב שלמה וולבה המופיע "בעלי שור".

 

כתב רבי יצחק מוולוז'ין: מודעת ודבר ידוע שרבי חיים מוולוז'ין השליך נפשו מנגד ועסק עד כדי יתר על גבי כוחו, הוא עושה יותר מכוחותיו ואף כי זקן היה, היו ידיו אמונה עד בא השמש, ואף עד ככלות כח רצה לומר גם על משכבו בחוליו: רעינותיו סליקו, ועיננו היו נשואות השמימה, לשתף שם שמים בצעדי הכלל והפרט.

ז"א: גם כשהיה חולה רעיונות היו עולים ועיניו היו נשואים לשמים והיה משתף את השמים בצער של הכלל ושל הפרט, בגניחות ובאנחות ובשברון מותניים, ואנחותיו הרבות היו שוברות כל גוף השומע, ורבי יצחק בנו אומר: והיה רגיל להוכיח אותי שהיה רואה שאינני משתתף בצע דאחרינא, בצער של אחרים, וכה היו דבריו אלי תמיד: שזה כל האדם! לא לעצמו נברא! רק להועיל לאחרינא ככל אשר ימצא בכוחו לעשות.

 

"אדם נברא לעשות לאחרים, וכל מה שיכול לעשות בכוחו לעשות. אז אפילו שכלו כוחותיו והוא חולה היה משתתף ומשתף את השמים על צער של הכלל ומתפלל על כלל ישראל ועל הפרט על אנשים פרטיים, איייי. עד שהאנחות שלו היו שוברות כל גוף שומע זה נקרא "נושא העול עם חברו", אדם כזה יש לו קניינים בתורה, כי התורה היא לא לפרט היא לכלל.

 

הסבא מקלם מאריך רבות בספרו: "חכמה ומוסר", במידה זו שנושא עול עם חברו, בן היתר הוא דן להשיג מידה נעלה זו: במקורות שונים הוא מדגיש כי בלתי אפשרי להרגיש בצער זולתו לישא בצער עם זולתי רק ע"י ציורים רבים שכל מה שקרה לזולתו ממני הצער וממני הייסורים והמכאובים כאילו קרה לו ח"ו, אם לא יצייר ציורים מה מרגיש חברו מה הוא סובל, מה הוא מתייסר? אי אפשר לאדם הזה להשיג מידת: "נושא בעול עם חברו", איך משיגים זאת? ע"י הציורים האלה.

 

ומה שהיה דורש מזולתו שיעשה לו וכל הפחות שישא בעול עמו, כל ידרוש מעצמו לעשות עם זולתו.

ז"א: אם אתה מבקש במקרה מפלוני: תעזרו לי תעשו טובה, תציל אותי נכון היית אומר ככה במקרים מסוימים? אותו דבר אתה תעשה מה אתה הייתה רוצה במצב הזה ותעזור לחברך בדיוק אותו דבר.

זו היתה גם דרכו של משה רבינו: שבזמן שבני ישראל השתעבדו במצרים מסופר: "ויצא משה אל אחיו וירא בסבלותם", מבאר רש"י: נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם, כלומר הרגיל את עצמו בציור כאילו קרה לו כזאת ולכן הלך לראות, כי כידוע כוח הציור בה מהתקרבות של החוש, כמו הרגשת חום אש וכד', {אם לא תתקרב לאש לא תרגיש את החום}.וכה הרגיש בעצמו עד שהרגיש בצערם עד שהוא עצמו היה בצער הזה.

 

אותה בחינה היתה אצל רבי עקיבא שהוא הרגיש את הצער כאילו כבר סורקים את בשרו במסרקות ברזל, וכבר אמרנו פעם שההפרש בין אדם לחברו זה כח הציורים שביניהם, אדם שיודע לצייר יותר יש לו יראת שמים יותר, כי מי שלא יכול לצייר את העונשים שעלולים לבוא עליו הוא לא יהיה ירא את ה' כל כך, רק מי שאצלו הציורים הם כמו בחוש רק אדם כזה יכול להיזהר מכל תקלה וסכנה. אבל אם אין לו את הציורים: אז אין לו שום בעיה לעבור עבירה כי אין לו שום מעכב, מה הגורם שאדם לא יעשה עבירות כאלה ואחרות? הוא פוחד שפתאום תגיע המשטרה ותעצור אותו, זה הציור שמונע ממנו לעבור על החוק, לאלה שאין את הציור הזה הם בחקירות.

 

אומרים בקהל: אם אדם לא יצייר מצבים אז איך הוא יוכל להימנע מליפול בהם.

הרב: נכון יש אנשים ששמים ברכב מולם את התמונה של המשפחה שלהם, בכדי שידע שאם הוא יסע כמו משוגע הוא עלול לאבד אותם, אם הוא יחשוב על זה יגן עליו ואם לא זה לא יגן עליו, ככל שיברח אדם מציורים הוא פחות יחשוש, מספיק שאתם יקח אתו ציור אחד ואמור להספיק לו ואם לא מספיק אחד שיקח אתו עוד אחד וכן הלאה תלוי לפי מה שאדם צריך.

 

כשחכמים אומרים לנו: שהוא נמצא בתוך צואה רותחת נו בשביל מה הם אומרים לנו את זה, נו תצייר לך עכשיו מצב כזה ותחשוב, אל תחשוב על זה תחשוב על אדם שנכנס למקום שיש בו רק ריח וסוגרים אותו וזהו, ואין מאוור ולא כלום, נו? ואם יגידו לך שהריח גם מתגבר? ואתה לא יכול לנשום, אפשר למות רק מהריח, ואם אתה נמצא בפנים? ואם זה חם וגם רותח? וגם עדים עולים לך לפרצוף וזה גם נדבק לך בעיניים, וניכנס לך לאוזניים ואתה רוצה לנקות אבל הידיים מלאות גם כן, ואז לא יוצא לך אפילו מהאף הרח, כשאתה מקבל ציור כזה אין לך חשק להגיע לשם, אתה יודע מי נמצא שם? כתוב בגמרא.

 

מדרך העולם כותב הסבא מקלם: כששומעים על חולה שהולך וטוב מצבו ומשתפר: שמחים, ושוב לא מצטערים בצערו, אה ברוך ה' הוא מתחיל להחלים ברוך ה', אבל לא כך הוא: כי כל זמן שלא שב השרוי בצער למצבו הראשון, יש להצטער עמו, כמו שהחולה בעצמו, כל זמן שלא שב לאיתנו הראשון הלו הוא שרוי בצער אפילו כלשהו, כן לאחרים יש להשתתף בצערו אף כלשהו, וזה אינו בא מחמת שע"פ רוב אינם משתתפים בצער אחרים כי אם ששומע הצער מופלג ח"ו ולכן כששומע הולך בטוב שוב אינו כואב ליבו בטבע ושוב לא מצטער.

 

אבל לא כן "הנושא בעול": הוא משתדל להרגיש בטיב ההרגש של צער זולתו, ולא רק מה שהוא מרגיש בטבע ואם כן כל זמן שלא שב לאיתנו הראשון עדיין מצטער עמו.

ז"א: הוא משתדל להרגיש, נושא בעול לא רוצה להתפטר הוא רוצה להרגיש, ועי"ז יתפלל עליו ויבקש עליו רחמים, ישלח מי שייסייע לו יבוא לבקרו, ירים אליו טלפון אם הוא לא יכול להגיע פיזית, יעודד אותו ישאל אותו: מה קורה הביאו לך? מה חסר? וכן על זה הדרך.

 

ומה הראייה: רבקה השתדלה לגמול חסד כלשהו, לשאוב מים בעד הגמלים, למה לא יטריחו עבדי אליעזר לשאוב, הנה צער השאיבה הרי בשבילם זה צער מזעיר, אנשים גיבורים לא בעיה בשביל להם להרים דלי, אן להם בעיה ואם כל זה אם היא לא היתה עושה את זאת להביא גם להם דליים שלא היה להם שום צער היא לא היתה הכלה של אברהם אבינו, והיא לא היתה אשתו של יצחק אבינו, והיא לא היתה אמא של יעקב אבינו, והיא לא היתה אימא של כלל ישראל.

 

זה בגלל תוספת "נושא בעול" שגם העבדים, הרי מי ביקש ממנה בסה"כ לשתות ומהכד, ומעט, מי ביקש ממנה רק אליעזר, הוא לא אמר תני לנו, "הגמיאיני נא מעט מכדך", מה שיש לך בכד מעט מזה, והיא הלכה לשאוב לו והרבה ולא רק לו אלא גם לגמלים ולעבדים, אש הדא? זו ילדה בת שלוש, אם לא, היא לא היתה אמא של כלל ישראל.

 

אז מפה רואים מה השכר של נושא בעול כלשהו נושא בעול מה זה, וכל שכן שלא מצטער בצער זולתו יותר "מכל דהוא"? ואם בצער ממש כשהוא צריך להצטער ולא מצטער ח"ו? אז ראה כמה כל דהוא יש בזה ובכל כל דהוא כמה הפסד יש בזה.

אם נפרק את הנושא בכל דהוא, ובכל דהוא, ובכל דהוא, אז תראה כמה פעמים עברת על כל דהוא כי על כל דהוא צריך להצטער על חברו, אז על עצם הצער האמיתי שהוא מורכב מהרבה כל דהוא? אז כמה צריך ח"ו לשים לב, וזה מבהיל על המעלה הנושא בעול חברו לפי המוסר, כך מסביר הסבא מקלם.

 

 

מוסיף ומאיר המשגיח רבי ירוחם ממיר: חכמים ז"ל הגדירו את הרשעים בשם: "חייתו יער", חיות היער, אותם שאינם מרגישים בצער זולתם, הם דומים ממש לחיות היער שנכונות לבלוע טרפם חיים, אריה שדורס עם כפו ונועץ את שיניו בבהמה: הוא מתחשב בצערה? הרשעים הם חייתו יער, הם לא חשים ולא מרגישים שום צער של זולתם, הם כמו חיות היער, מוכנים הכל רגע לבלוע את הטרף חי.

 

יוצא מזה דבר מבהיל מאוד: כשאדם עובר ורואה בייסוריו ואפילו נאנח גם כן אתו, אייי מסכן ונאנח, אבל אין הייסורים עושים עליו הרושם הדרוש שהוא הולך בלב שלם דרכו אדם כזה יכול גם להרוג אותו, מכיוון שאינו נושא בעול אתו ניתן לומר עליו שביכולתו להורגו גם כן, שמעתם כזה דבר?

 

יוצא דבר מבהיל: כשאדם עובר ורואה בייסוריו ואפילו נאנח אבל אין הייסורים עושים עליו הרושם הדרוש, והוא הולך בלב שלם דרכו כאילו לא אכפת לו גם שהוא ימות, אדם כזה יכול להרוגו גם, מכיוון שאם היתה מתפלל עליו אולי היתה מציל אותו? ואם היתה מרגיש לו איזה עזרא שהיא חסרה לו והיא היתה תורמת לרפואתו, או כל דבר, יכול הוא גם להורגו, מכיוון שאינו נושא בעול אתו ניתן לומר עליו שביכולתו להורגו גם כן, לא שהוא הורג ממש אבל ביכולתו גם להורגו, {מה אני יכול לעשות ביקרתי אותו אמרתי לו זהו תהיה בריא והלכתי מה אני יכול לעשות}.

 

באיגרותיו מביע בעל "החזון איש" ביטויים עמוקים של נשיאים עול עם הזולת: "לגודל אהבה נוגע לליבי כל עצב שלך, ואני משתתף עמל חלק בחלק" כך הוא כותב באיגרת בחלק ב' בקובץ איגרות ב' סימן צא'. לגודל אהבה נוגע לליבי כל עצב שלך, ואני משתתף עמל חלק בחלק.

באיגרת אחרת בחלק א' סימן ז' הוא כותב: "ובהיותי אבר של הגוף כואב כל פגע של אחד האיברים החיים אתנו".

 

ז"א: הוא חלק מכלל ישראל, ובהיותי אבר של הגוף אז אבר מרגיש כל מה שיש בגוף נכון? הראש מרגיש אם דרכו לך על הרגל נכון? בהיותי אבר של הגוף כואב לי כל פגע של אחד האיברים החיים אתנו: אז כמו שכל אבר שנפגע בגוף כל הגוף מרגיש, כך הוא היה מרגיש בצערן של ישראל.

 

שח בפנינו רבי אלחנן פרל מוטר: בבחרותי באתי להתייעץ עם החזון איש בעניין הצעת שידוך מסוים, לא היו לי קרובים והיה קשה לי להסתדר, רבינו הרגיש והשתתף בצערי, יעץ לי לזרז את העניין והוסיף: מבקש אני ממך שברגע שתיפול החלטה בע"ה תודיע לי על כך, כי כשאומרים לי על עניין של צער חי אני את מצבו של המצטער, אז כשתמצא שידוך תוגיע לי שאני ישתחרר מהצער.

אתם שומעים דבר כזה? עכשיו נכנס לו אחד ואח"כ עוד אחד ועוד אלמן, ועוד יתום והוא צריך לשאת לכן היו קוראים לחכמים: "ליבן של ישראל", הם נושאים בליבם את כל הכאב של עם ישראל.

 

הרב: הבבא סאלי אמר אני לא יודע אם מטעם זה אבל אפשר שזה מטעם זה: שלבוא לקבל ברכות היו באים לבקש ממני ברכות על צרות ועל ייסורים ועל מחלות ועל הכל, אבל להודיע לי שנפקדו ונרפאו וכו' וכו' לא היו באים להודיע.

 

היה אצלי אדמו"ר שלא היו לי ילדים עשרים וכמה שנים, ובא אלי במיוחד עם החסידים שלו לבקש ברכה, אמרתי לו מה ראית לבוא אלי? לא כבודו יש לו כוח זיכוי הרבים ואני מבקש ברכה, שלוש פעמים הוא בא אלי בפורים, פעם אחת זה בפורים זו היתה הפעם השלישית, וממש לפני טיסה לקברות צדיקים באירופה ואמר: עצרתי פה במיוחד לפני שאני עולה למטוס כי פורים זה יום גדול וכו' וכו', ונתתי לו ברכה ורקדנו והכל, ואשתו נפקדה וילדה תאומות, הוא לא הודיע לי, יום אחד מספרים לי אתה יודע שפלוני אלמוני..... שום דבר.

 

אפילו אם זה לא אני אפילו אם זה מישהו אחר ואולי זה קברות צדיקים, הטרחת את עצמך שלוש פעמים, להודיע?

בקהל: אומרים הוא הוא לא רצה לבלבל לך את המוח

הרב: למה לבלבל את המוח זה לסדר את המוח, מה הוא לא הודיע לאף אחד שנולדו לו ילדים? מה הוא לא הודיע שיגידו לו מזל טוב?

בקהל: אולי הוא לא רצה לקחת ממך את הזמן

הרב: למה לקחת את הזמן להודיע בשורה משמחת לשמח יהודי? אומרים לך להצטער עם יהודי אתה חייב, אפילו בכל שהוא, לשמח יהודי, אתה יודע מה זה לשמח יהודי? לא קשור אלי סתם לשמח יהודי!, אתה יודע פלוני נושע, אתה יודע פלוני זה, שמעת ב"ה זה התחתן סוף סוף, מה אתה אומר ב"ה, ב"ה, מה? לשמח יהודי בלי קשר, כל שכן אם אתה תולה את זה בזה וזה וזה, אייייי. יש לזה המשך אבל לא חשוב חנז'ורי.

 

בהקדמת ספר "שושנת העמקים" מובא: פעם אחת חלה רבי יהודה דב טברסקי, מהורונוסטייפל הוא היה החתן "דברי חיים", מצאנז, והוא חלה היה לו שיעול חזק, ונסע לדרוש ברופאים בעיר קיוב, הרופא המטפל אמר: שיש צורך לצרוב מקום אחד בגבו בשיפוד מלובן.

{אה, אצל התימנים קוראים לזה פשטה: חותכים בסכין במקום מסוים, הקזה דם זה נקרא, יוצא דם שחור ויוצקים מים קרים על זה וזה מועיל לפחד ולכל מיני דברים}.

 

אז הרופא אמר שיש צורך לצרוב מקום בגבו בשיפוד מלובן. אך הזהיר מראש שטיפול כזה גורם לכאבים חזקים וצריך לקשור את החולה לכיסא שלא יזוז ממקומו. אמר לו רבי מרדכי דב טברסקי שאין צורך לקשור אותו ומבטיח לו שלא וזוז.

 

התחיל הרופא בטיפול ואכן הוא לא זז ולא נע, ולא הוציא שום גניחה, השתומם הרופא על כוח ההתאפקות, ושח לבנו של הרבי שהיה נוכח באותו מעמד, כי אתמול ממש הוא טיפל בדומה בקוזק רוסי ורק נגע בבשרו קפץ ממקומו, ועקר את הרצועות שקשרו אותו! ונמלט דרך החלון, זה קוזק! זה רוסי!

 

הקשיב רבי מרדכי דב לדבריו להגיב על הפליאה: האמן לי פרופסור כי כאשר בא אלי יהודי ומשיח לפניי צרת ליבו, וצריכים ומוכרחים לעזור לו, אולם אין בידינו יכולת לעזור בוערת בנו צרתו בוערת הרבה יותר מברזל חם ומלובן.

אתם שומעים מה גודל הצער שהוא היה מצטער משמיעת צרה שהוא לא יכול לעזור לחברו, אז הוא אומר: קטן עלי ברזל חי מלובן.

 

מהעולם הזה לא נהנה מר"ן הגר"ם ש"ך כלל: חייו היו קשים מי שקרא את תולדותיו יודע כמה חייו היו קשים, קשה לתאר דבר כזה. הוא בעצמו אמר פעם: "בעשר אצבעותיי עמלתי בתורה, ולא נהניתי מהעולם הזה באצבע קטנה", ובכל זאת הוא נהנה ושמח בשמחתן של אחרים, והוא גם הצטער מאוד בצער הזולת.

אדם אחר היה אומר: למה אני ישמח בצער הזולת למה אני שמח? למה אני צריך לשמוח? לא מספיק לי הצער שלי אני גם צריך את הצער של אחרים, כך אנשים מדברים.

הוא אומר לי לא היתה שמחה, לא הייתי, חיים קשים הכל, אבל לשמוח בשמחתם של אחרים כן, להצטער בצערם כן.

 

יום חתונתו של הרב יחזקאל יסחייק, היה יום שמחתו של ראש הישיבה, שהרב יסחייק היה מקורב אליו כבן: אבל ראש הישיבה היה עצוב מאוד בחתונה ולא רקד, למה ראש הישיבה לא רוקד, הרי זו השמחה של ראש הישיבה שאל אותו רבי מאיר הייזלר, כן כן אמר מר"ן איני יכול לרקוד, אתה יודע מה קרה לי היום? מה קרה ראש הישיבה?

נבהל רבי מאיר, קשה לי לספר לך, היום בא אלי אברך בני ברקי, והוא סיפר לי שהיום התברר לו סופית שלאחר בדיקות שנערכו בב"ח שאין לו שום סיכוי להיות אב לילדים, כשקורה לי דבר כזה: אני לא יכול לרקוד, והאברך הזה מדגיש רבי מאיר לא היה לא היה בו משפחה מר"ן ש"ך, הצער של האברך ליווה אותו אפילו בתוך השמחה הגדולה של מי שנחשב כמו בן אצלו לא אפשר לו לרקוד.

 

סיפר רבי וולף רוזרגרטן: השעה כבר היתה ארבע לפנות בוקר, שהטלפון בביתו של רבי משה סולובייצ'יק לא חדל בצלצולו הטורדני, אב בהול ומיוסר אברך צעיר נשמע בצד השני של הקו, הקול היה נסער וכאוב, לא יודע את נפשו מרוב כאב ועוגמה, בנו החולה נפטר עכשיו ר"ל, והוא מספר את זה בקול נשנק, מה לעשות? כיצד לנהוג? הוא שאל בקול רווי בדמע.

 

רבי משה כאילו היה באמצע היום השיב לו בניחותא: נישא לחזק עלה על כל השאלות הדריך את האב השקול הורה כיצד לנהוג ואח"כ סגר את הטלפון, אבל הסיפור לא נגמר כאן הוא רק מתחיל, עם הנחת השפורפרת נטרדה מנוחתו של רבי משה, יהודי לבד בודד מתבוסס בצערו, ברגעיו הקשים הוא זקוק לכתף תומכת, מי יעזור לו? מי יגיש לו משענת? שכחתי לשאול אותו היכן הוא נמצא? ובאיזה מבתי החולים נותר? האבא הכאוב בשעתו הקשה.

 

לילה סמיך זה היה, והלילה הזה רבץ על בתיה של ציריך, הרחובות היו ריקים העיר נמה את שנתה, מס' דקות לאחר השיחה נפתחה דלת ביתו של רבי משה והוא עם הרבנית עזב את המקום, יצא לסייר ולחפש בכל מוסדות הרפואה של ציריך איפה נמצא האבא? שמעתם דבר כזה: בשביל לתמוך בו ולעודד אותו ברגעים הקשים, הוא שכח לשאול אותו איפה הוא נמצא אז העיר את הרבנית והלכו שניהם לחפש, עכשיו ציריך זה לא עיר קטנה לך תחפש עכשיו בכל המוסדות הרפואיים איפה זה קרה?. "נושא בעול עם חברו". זה לא בן משפחה זה לא קרוב, זה יהודי.

 

חבר מתקופת סולצק, שהגיע יחד עם מר"ן הגר"ם ש"ך לארץ ישראל מספר על מסירות נפשו של רבינו על יהודי: היה זה בשנת תש"א, בבדיקה שערכו הבריטים בספינה שבה הגיע רבינו לארץ ישראל נמצא עליה אחת שעלייתו לא התאשרה, הוא לא היה מסוגל להציג את הסרטיפיקט הנדרש וממלא לא הורשה לרדת לחופי הארץ. לא היתה לו אשרה להיכנס והובהר לו: כי לאחר שיעזבו הנוסעים את הספינה הוא יוחזר לארץ המוצא או למחנה גירוש אחר.

 

כשנודע הדבר למר"ן: יזם מרד בין נוסעי הספינה, הרב ש"ך עדיין לא הגיע אז לשנתו החמישים ואף לא תפס הנהגה כל שהיא, עם זאת הרגיש אחריות עם העולה הבלתי לגלי, הבלתי חוקי, הוא שכנע את כל נוסעי הספינה: כי עד שלא תתאפשר כניסתו של הנוסע אף אחד לא ירד אל חופי הארץ, הרעיון קנה שביטה בלב כל נוסעיה הספינה והחליטו שלא עוזבים את הספינה רק עם הנוסע הלו מאושר, הבריטים נכנעו.

אתם שומעים? מה לך ולצרות? מה אתה מתערב? בסוף ישאירו אותך או שיחזירו את כולם בחזרה, תרד ותפעל מלמטה אולי.

מספר רבי יצחק זילברשטיין זכורני מקרה שהתרחש כשלמדתי בתלמוד תורה "עץ חיים" שגרם התרגשות רבה בקרב כל הילדים בשעת המעשה: היה זה בעת שרבי איסר זלמן מלצר ליווה את חתנו רבי אהרן קוטלר, ונכדו רבי שניאור עם שובם לאמריקה, בדרכם להקים את מבצר התורה הגדול של "לייקוווד", האב רבי אהרון קוטלר ובנו ענקי התורה, ניצלו כידוע בנסיי ניסים מציפורני הנאצים בשואה, ולאחר שהייה קצרה בארץ ישראל טסו לאמריקה.

 

 

רבי אהרן קוטלר זכה להיות ממקימי התורה מהיבשת האמריקנית, רבי שניאור היה אז בתקופת אירוסיו והחתונה היתה אמורה להיערך מיד עם שובו לאמריקה, התרגשות רבה ניכר ברבי איסר זלמן בעת שחתנו ונכדו נפרדו ממנו וירדו בגרם המדרגות, בדרכם לרכב שהמתין למטה ושהיה אמור להובילם לשדה התעופה.

והנה הבחינו תלמידי התלמוד תורה שהנה רבי איסר זלמן לא ירד עד לרחוב ממש, אלא ליווה את רבי שניאור ואבוי רק עד קצה המדרגות שהובילו מדירתו לכביש , נשקו ונפרד ממנו.

 

 

תלמידי התלמוד תורה בקשו לדעת מדוע ולמה לא ירד הגאון עד למכונית הלו דבר הוא, ואז השיב להם רבי איסר זלמן תשובה מרטיטת לב הצריכה להרעיד את לבנו! "הרי לא כל חבריו של נכדי זכו להגיע למצב שבו הוא נמצא עתה, רובם נשחטו ונעקדו על קידוש ה' ואם כן, כיצד יש באפשרותו לירד על לרחוב ולנשקו לעיני כולם ולהפגין בכך את שמחתי, הרי יש משפחות רבות שלא הגיעו לרגע הזה". שמעתם איזה התחשבות? נו אפשר להבין דבר כזה.

 

גם נכדו של רבי איסר זלמן מלצר רבי שנאור קוטלר הלך בדרכי סבו, וגילה הרגשים עדינים שנמצאו בכור ההיתוך של הגדלות בתורה: לא רבים יודעים על המכתב ששיגרה כלתו של רבי שניאור לאחר המלחמה, השניים היו מאורסים עוד לפני שפרצה

המלחמה, וכשוך הקרבות התברר ששניהם שרדו בחיים בנסי ניסים, והנה זמן מה לאחר שהתראו מחדש מקבל רבי שניאור מכתב מהכלה שמצידה היא פוטרת אותו מלהינשא לה, את המניעים שהביאוה להחלטה זו היא מנמקת בכך:

 

 

שלאחר כל מה שעבר עליה בתקופת המלחמה היא כבר איננה בקו הבריאות כפי שהיתה לפני האירוסין, ולכן היא מודיעה לחתנה שלא תהיה בליבה כל קפידה אם הוא לא ינשא לה, ומה השיב לה רבי שנאור שעמד בראשות "ישיבת לייקווד" לאחר פטירת אביו רבי אהרן קוטלר?: הרי את אבא שלך איבדת בתקופת המלחמה, את גם אינך עשירה כפי שהיית בעבר, ובנוסף לכך גם אינך בקו הבריאות, וצרות רבות עברו על ראשך, הסבורה את שגם אני חתנך אעזוב אותך לעת כזו?.

 

היו לא תהיה: השניים נשאו ולמרות הבעיות הבריאותיות זכו להוליד ילדים שאחד מהם רבי מלכיאל מנווט ביום את מבצר התורה הגדול ביותר בעולם היהודי.

אתם שומעים? זה יהודי.

מידת "נושא בעול עם חברו", של רבי אלחנן ווסרמן ה' ינקום דמו עם תלמידיו, איך היה נושא בעול עם חבריו בא לידי ביטוי נוסף: כי כן ציווה להנהיג במעונו שבכל עת שהתלמידים לא קבלו את הארוחה, אין אוכלים גם אצלו: שמעתם? אם התלמידים לא קבלו בישיבה את הארוחה גם בבית אצלו לא אכלו, התלמידים לא אוכלים גם אנחנו לא אוכלים, ובימים שהארוחה מצטמקת הסתפקו במנות רעב גם בחוג המשפחה, איככה אתדשן בבשר ובמרק בזמן שלתלמידים חסר לחם?.

בנו השני רבי דוד שח בילדותו לחבר מתוך מרירות רבה: "אין לך יותר גרוע מלהיות יתום שיש לו אבא, כי על יתום אמיתי הבריות מרחמין, ואילו אני יש לי אבא, כאשר הוא מגייס כספים הוא שולח הביתה ומזהיר לפרוע קודם את כל החובות לרמים כי הן שכיריו והם קודמים לנו לפי ההלכה, אח"כ לבעלי חובות לשוכרים ושאר נושים, ורק אם יישארו מעות מותר לנו לקחת לכלכלתנו אחרת נגזר עלינו לסבול חרפת רעב, אנחנו תמיד בסוף התור".

 

לתלמידים היה דין קדימה אצלו, וכך מספר עד ראייה: הייתי בביתו של רבי אלחנן ביום שהגבאים לא הצליחו לאסוף לחם דיי הצורך, בחוזרו מישיבה הגישה הרבנית כוס חלב לשתות, סירב לשתות ולא טעם מאומה, אמר: "איך יבוא אוכל לפי כשבני הישיבה רעבים ללחם"? קרובי משפחה עשירים שידעו על מצוקתו הציעו לרבי אלחנן תמיכה כספית להצרכים הפרטיים שלו, הוא סירב לקבל, שנא מתנות. קרובי משפחתו שהתגוררו בריגה התחננו לפניו הרבה פעמים שיעזוב את ניהול הישיבה בתנאים הקשים כל כך, והם יפרנסו אותו על חשבונם, שיוכל ללמוד מתוך הרחבה, והוא השיב בשלילה, אפילו כשלפעמים שלחו הקרובים מעות לצורכי המשפחה, אם שרר אז רעב בין התלמידים: לא הניח רבי אלחנן להשתמש במעות לבני הבית ודרש שירעבו כולם.

הרב: מאיזה כח הוא ביקש מהם שירעבו? אם אתה רוצה לרעב תרעב, אז מאיזה כח ביקש מהם שירעבו? מה ההיגיון מה הטעם למה שגם המשפחה תרעב?

הרב שואל את הקהל: מה אתם מבינים?

עונים: נושא עול עם חברו,

הרב: אומר להם מה זה? התלמידים בצער אז אנחנו צריכים לקיים מידת: "נושא בעול" ולהרגיש בצערם של אלה שלא אוכלים.

 

רבי יהודה לייב חסמן: היה לתלמידים שלו "אב רחימאי" אב רחמן: ואם שנקט לרוחם ברבת הגבורה {לפעמים היה מרים את הקול ומחנך אותם}, אבל המו בליבו רגשות אהבה מופלאים, רוך וחנינה.

זוגתו הרבנית סיפרה: כי בזמן פרנסת בני הישיבה לא היתה מצויה והארוחות נדלדלו השתתף רבי לייב בצערם בבחינת: "בכל צרתם לו צר", גם לו היה צר, וסרב כל אותה עת לאכול שלוש סעודות באותו יום, למרות מצב בריאותו הרופף והסתפק בלחם ותפוזים גרדה, אתם שומעים? הוא הסתפק בלחם ותפוזים גרדה, ואנחנו נסתפק במה שלמדנו עד עכשיו לעכל את הדברים.

 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

 

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת