טוען...

קניין כ"ה - השמח בחלקו - חלק א'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 22.05.2014, שעה: 20:14


ארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה, כ"ה זה השמח בחלקו.

רש"י אומר שאם דואג בענינו אינו מכוון בה, ז"א אם הוא לא שמח בחלקו והוא דואג בענינו, יש לו דאגות על כל הענינים שלו, אז הוא אינו מכוון בה, איך יקנה אותה? הוא לא יכול לכוון בתורה כי הוא טרוד בענינו. אומר רש"י שאם דואג בענינו אינו מכוון בה, בשביל שהוא יוכל לקנות את התורה צריך להיות שמח בחלקו, שלא יהיה דואג בענינו ואז יוכל לכוון בה.

החסיד רבי יוסף יעבץ אומר, השמח בחלקו למה הוא זוכה לקנין התורה? כי שולחנו גדול משולחן שרים, ולמה יגע להעשיר? באיזה נפקותא צריך את העושר בשביל ללמוד תורה? צריך ספר סטנדר וארבע אמות שלום, מה עוד צריך, למה צריך ליגע להעשיר? הרי שולחנו גדול משולחן שרים, ככה הוא יקנה את התורה.

המדרש שמואל אומר, הכוונה כי אינו נבהל להון, מה זה אינו נבהל? אינו נבהל להון? מה זה נבהל? מה זה בהלה ככה מפחד? פחד כזה, לא, לא נבהל בהילות זה פזיזות, מזדרז יותר מידי, אינו נבהל, אתה מבין, לא רץ להון. כן, בבהילות בבהילות בחיפזון. אינו נבהל להון הכוונה אינו נבהל להון, לא רץ לא פזיז אחריו לא רץ אחריו, ולעולם לא יתבטל מלימודו בשביל חמדת הממון, לעולם לא יתבטל מלימודו בשביל חמדת הממון, אם זה פסקא פסקא פעם כן פעם לא, הוא לא יקנה את התורה, לעולם אינו מתבטל מלימודו בשביל חמדת הממון. אמנם האדם אשר אוהב כסף ולא ישבע כסף יתבטל מלימודו וילך אחרי ההבל, אדם כזה לא יקנה תורה. וגם אפשר שרמז שהוא שמח על שנפל חלקו וחבלו עם לומדי תורה, אע"פ שהוא עמל מכאיב, זה לא קל ללמוד תורה ביגיעה שעות על גבי שעות, אז השמח בחלקו זה ששמח שחלקו נפל חלקו וחבלו עם לומדי תורה. אע"פ שהוא עמל מכאיב ומתיש את כוחו של האדם, כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אעפ"כ אמר כי חבלים נפלו לי בנעימים, אז ז"א השמח בחלקו זה לא השמח בחלקו בעניני ממונו, אלא השמח בחלקו שחבלו עם אלה שלומדים תורה אע"פ שהוא עמל.

דרך חיים אומר שהשמח בחלקו אינו חסר בעצמו, שאם הוא אינו שמח בחלקו לא יקבל אדם כמו זה השלמה בתורה, לא יוכל להגיע לשלמות התורה שהרי התורה היא לאדם בשביל להשלים את עצמו וזה נקרא חסר לעולם כי הוא לא שמח בחלקו אף פעם, אז הוא לא יכול להשלים את עצמו, ואם אינו שמח בחלקו אפילו אם יושלם בתורה לא יהיה שלם בזה כי אינו שמח בחלקו, אפילו אם כל שאר הדברים הוא מצליח להשיג בתורה, אבל כשחסר לו הקנין הזה, הדרך הזאת בקנינים של התורה אז הוא לא יהיה שלם בקנין התורה, כי חסר לו הקנין שקוראים לו השמח בחלקו, ואם זה אין לו בשלמות אצלו ממילא הוא לא שלם בכל התורה כולה. פה מדובר בשמח בחלקו שלא חסר לו כלום, אין לו שום צריכותא נוספת חוץ מתורה.

לחם שמים אומר בודאי אשרי חלקו בתורה ואחר שפינה ליבו מדאגת עולם הזה, והיא מידה הנמשכת מהשמחה בפיקודי ה', השמח בחלקו שהוא לומד תורה ומקיים מצוות אז פיקודי ה' משמחי לב, ממילא זה נמשך לו משם, היות והוא זוכה ללמוד תורה, היות והוא עושה את פיקודי ה' זה מביא לו שמחה והוא שמח בחלקו, זה נמשך משם מעצם זה שהוא מתעסק בתורה שהיא משמחת, אז בודאי אשרי חלקו בתורה מאחר שפינה ליבו מדאגת עולם הזה והיא מידה נמשכת מהשמחה בפיקודי ה' ומלב טוב כאמור. אז לב טוב אמרנו כבר הסברנו דברים בענין לב טוב, שלב טוב זה שבן אדם אין לו צר עין בשל אחרים לא מקנא בהם ולא כלום ממילא מה שיש לו טוב לו בכל מצב, הפוך, הוא עוד נותן משלו לאחרים, אפילו אם אין לו מספיק הלב הטוב שלו עוד נותן לאחרים. ואינו אץ להעשיר, וגם אינו הולך בגדולות בלימוד, רק לומד מעט מעט עד שהוא בקיא בהם, ואינו מתגאה לידע הרבה בפעם אחת, ועל ידי זה ישכח הכל, אז הוא שמח בחלקו מה פירוש, חלקו כרגע שהוא יודע כך וכך משניות, כך וכך הלכות, כך וכך גמרות, אבל יש אחד אץ להעשיר גם בתורה, לא אץ להעשיר רק בכסף גם אץ להעשיר ידיעות ידיעות עוד עוד עוד עוד בסוף הוא שוכח את הכל, כי הוא לא חוזר על החומר ואין בידו, אבל הוא רוצה להספיק  לספיק שיגיד שהוא יודע בהרבה תחומים בהרבה דברים ובסוף לא נשאר בידו, לכן השמח בחלקו זה גם מי שלומד ומבסס את הלימוד שלו ושונה עליו עד שהוא מונח בידו. חכמים הראשונים היו לומדים מינימום ארבעים פעם כל דבר ואפילו דבר קטן, חוזרים שיהיה מונח כמו בכיס, שאם אדם לומד ארבעים פעם אותו דבר זה כאילו מונח אצלו בכיס, מתי הוא רוצה הוא שולף את זה.

התפארת ישראל אומר שעל ידי זה שיהיה ליבו שמח תמיד יבין וגם יזכור ע"י זה תלמודו טפי, אם הלב של האדם תמיד שמח, הוא גם יבין וגם יזכור ע"י זה את התלמוד יותר, כי השמחה מרחיבה דעתו של אדם, יש לו כלי קיבול, אבל אם יש לו דאגה או טרדה או משהו זה מצמצם לו את האפשרויות לקלוט כי כל הזמן הראש שלו מחשבן מצבים, יו שכחתי, יו לא הבאתי, יו צריך ללכת, מתי אני אגמור את זה וזה, כל הזמן בראש שלו יש לו אתה מבין, כניסות ויציאות, שיחות נכנסות ושיחות יוצאות, הבן אדם הזה לא יכול אבל אם יש לו שמחה, יש לו התפשטות, יש לו התרחבות, האדם הזה יכול לקלוט הרבה, הוא פנוי, אין לו דאגה, אין לו צמצום, וגם על ידי מידת ההסתפקות שבו יהיה זריז תמיד בשקידת לימודו. כי אין דבר שמזיק לחריצות, לזכרון ולשקידה כמו עצבות והדאגות. אז כיון שיש לו מידת הסתפקות אז הוא לא טרוד בענינים כאלה ואחרים, אז הוא יהיה זריז מאד תמיד בשקידת הלימוד. ולמה זה יועיל לו? כיון שאין דבר שמזיק לחריצות לזכרון ולשקידה כמו העצבות והדאגה. זה התפארת ישראל, עד כאן זה ההגדרות מה זה הגדר של השמח בחלקו, בכמה פנים שראינו. עכשיו למעשים והעובדות.

מה בין מעלת השמח בחלקו למעלת המכיר את מקומו. שקודם למדנו אותה במנין מ"ח קניני התורה.

מסביר רבי שמואל ברוך ורנר, טמון כאן לימוד הנוגע לאחד מקניני התורה, על האדם לדעת ולהכיר את מקומו ואת ערך חלקו האמיתי בתורה שחננו ה'. ובחלק זה המיוחד לו בו ישמח, כי הוא חלקו בחיים וזה חלקו מכל עמלו, בהרגשה זו עליו להתחזק ולהתאמץ לעשות חיל, ולחדש לפי דרכו המיוחדת לו על פי כשרונו המיוחד לו. מי שחסרה לו מידה זו ועיניו נשואות אל חלקם של אחרים בתורה, חלקים אשר הוא לא עמל עליהם, תחסר לו הדחיפה לעמל התורה, לניצול הכשרונות ולפיתוח החלק אשר חננו ה'. חסרון זה עלול חס וחלילה למנוע ממנו את קנין התורה.

נחזור, על האדם לדעת להכיר את מקומו, את ערך חלקו האמיתי בתורה שחננו ה', מה פירוש אדם צריך ללמוד כל חלקי התורה אז מה זה חלקו? יש אדם שאנחנו רואים שהוא מתמקצע יותר בעניני הלכות, יש אחד בדברי אגדות, יש אחד בעיון ופלפול וכו', צריכים לדעת בכל זאת, אבל יש שטח מסוים שבו הוא יותר נוטה אליו, הן בנפשו, המשיכה שלו לשם, הבנתו יותר גדולה וכו'. בחלק הזה המיוחד לו בו ישמח, כי הוא חלקו בחיים זה חלקו מכל עמלו, בהרגשה הזאת עליו להתחזק ולהתאמץ לעשות חיל ולחדש לפי דרכו המיוחדת לו על פי כשרונו המיוחד לו. אבל מי שחסרה לו המידה הזאת שהוא מכיר את מקומו, מה מקומו בחלקו בתורה, ועיניו נשואות אל חלקם של אחרים בתורה, נגיד הוא ראה שמכבדים איזה אחד שקוראים לו מקובל וזה, פתאום הוא אמר רגע, אם קבלה מכבדים ככה וככה אני אתחיל להתעסק עכשיו בקבלה וכו' וכו', חלקים שהוא לא עמל עליהם, לא מבין בהם כרגע לא זה תחסר לו הדחיפה לעמל התורה לניצול הכשרונות ולפיתוח חלק שחנן אותו ה', והחסרון הזה חלילה עלול למנוע ממנו את קנין התורה. בסוף לא יהיה לו קנין בתורה, כי הוא יצא קרח מהכל, מכאן ומכאן.

זו סוד חדוות היצירה ששתל הקב"ה בלב היוצר המחדש, הרואה את חידושיו כאילו עולים על כולם, אף שדעה ובינה לו למחדש שישנם חידושים ומחדשים גדולים וטובים ממנו, שמח הוא ביצירתו, ורואה בזה עולמו כעין שאמרו חכמים, אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו. מה זה קב שלו? קב שלו שהוא עמל עליו אומר רש"י, מתשעה קבין של חברו, כי זו היצירה שלו, זה החידושים שלו, זה העמל שלו. וזאת פעל ה' למען עידוד כח היצירה והחידוש אשר ברא אלהים לעשות. כל מה שברא אלהים זה בשביל שאנחנו נמשיך לעשות, זה מה שנתנו לך לעשות, זה סוד חדוות היצירה ששתל הקב"ה בלב היוצר המחדש הרואה את חידושיו כאילו עולים על כולם, אפילו שיש לו דעה ובינה למחדש, יש חידושים ומחדשים גדולים וטובים ממנו, הוא שמח ביצירתו ורואה בזה עולמו, כמו שאמרנו שאדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו.

לכן גם כן קבעו אנשי כנסת הגדולה את מטבע הברכה בנוסח של חנינה, "אתה חונן לאדם דעת, חוננו מאתך, חונן הדעת" אז הקב"ה בדרך חנינה נתן לכל אחד מה שהוא חנן אותו, לא לכולם נתן את הכל, כי חנינה היא מהדברים שאין עומד מאחריהם סיבה והצדקה, אז זה לא תלוי דוקא בכשרונות, במשפחה, אצל מי גדלת, בן מי של מי, לא, מה שה' חונן. זה מהדברים שאין עומד מאחריהם סיבה והצדקה, אין טעם ונימוק לנשיאת חן, לא היופי גורם לנשיאת חן, כמו שאמרו על אסתר "ותהי אסתר נושאת חן" בת 76, "ותשא חן וחסד לפניו", אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה, שכן נשיאת חן זוהי מתנה מה' בלי סיבה והבנה. ביקש משה רבינו, "אם נא מצאתי חן בעיניך", משה רבינו מבקש שה' יתן לו נשיאות חן. "ונח מצא חן בעיני ה'".

וכן היא חנינת הדעת, "אתה חונן לאדם דעת" שכל אחד מוצא חן בעיני עצמו, וזה מפלאי הבריאה לעידוד החידוש וכח היצירה, ומשום כך נכרכו שתי מעלות אלו יחדיו, אשר התורה נקנית בהם, המכיר את מקומו והשמח בחלקו. אל תבקש חלק של אחרים, מה שה' חנן אותך תתמקצע בזה, תשתפר בזה, תיטיב בזה, תמשיך.

פעם אחת בגמר השיעור בישיבת סלבודקא פנה רבי יחזקאל אברמסקי אל הבחורים ואמר, דעו לכם שאתם לומדי התורה בלי שום עיסוקים אחרים, הנכם מזכי הרבים הגדולים ביותר בכלל ישראל. עליכם העולם עומד. אתם נותנים את הבטחון של כלל ישראל, הנכם בדרגה הכי גבוהה בעם ישראל. ודבר זה אמר משה רבינו בפרשת השבוע לבני קרח, "רב לכם בני לוי" אתם בני לוי יש לכם הכי הרבה בכלל ישראל, המעט מכם כי הבדיל ה' אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו? למה אינכם מבינים את גודל מעלתכם הכבירה? למה זה מעט מכם? למה אתם ממעיטים בעיני עצמכם את גודל מעלתכם, וביקשתם גם כהונה, ומחפשים אתם עוד משרות וכיבודים ותפקידים ועסקנות, הלא עבודת ה' שלכם בני לוי גדולה מכל התפקידים והעסקנות שבעולם, אפילו יותר מכהן, שכתר תורה עולה על כל הכתרים, על כתר כהונה ועל כתר מלכות. וסיים רבי יחזקאל, הנני מבקש מכם שלא תשכחו זאת ולא תסיחו דעת מזאת. ובאמת לצערנו הרב לא מעריכים את בני התורה כהמלכים האמיתיים, מאן מלכי רבנן, לא מעריכים אותם. גם הם בעצמם לא מעריכים את עצמם כך, כי הם מודדים בעצמם את עצמם לפי המצב הגשמי שלהם, הפיזי, החומרי, והם נראים בעיני עצמם כלום, כשהם עומדים  מול אחד אני יודע שהגיע מחברי הכנסת הליצנים אז הם ממש בדחילו ורחימו פונים אליו תעזור, תזה תזה, תרפפה כאילו מי מה מו, כאילו לא יודעים שאף פעם הם לא עוזרים ולא כלום, זה מילים חבל על הזמן. במקום שידברו עם הקב"ה, יתן להם מה שהם צריכים עם ובלי, מה, שולחנך גדול משולחנם של השרים, השרים צריכים לפנות אליך, לא אתה צריך לפנות אליהם, ולא מכירים בזה, אם היו מכירים בזה היו מושפעים יותר, הם מצמצמים את עצמם. אדם צריך להכיר את ערכו, המכיר את מקומו, השמח בחלקו, מעמידים את העולם ולא רק שבט לוי אומר הרמב"ם, אלא כל אחד מבאי עולם אם הבינו מדעו ועזב חשבונות בני האדם וישב ועסק בתורה הרי זה קודש קדשים. קודש קדשים קורא לו הרמב"ם, קודש קודשים. אז מה אתה מקנא בהם, מה אתה בכלל הולך לראות אותם, ועוד מוציאים את אלה בני תורה אלה שאתה יודע הם מוחאים כפיים, תזמורת היום יש להקות לכל הרשלאצי"ם יש תזמורות שמלוים אותם לכל מקום מתכננים כמה יגיעו ויחכו להם ליד המכונית וימחאו כפיים וישירו שירים לכל מקום שהם הולכים. הצגה ממש, בבימה לא יודעים להציג ככה. הכל שקר, הכל רמאות, מה אתם עושים, שב תלמד, יש לך את המעלה הכי גדולה, ה' אומר אין לו רק ארבע אמות של הלכה, אתה יושב בארבע למה אתה צריך ארבע אמות, מה אתה רוצה שיראו אותך שיכירו אותך, לא צריך הוא מכיר אותך, הוא מכיר אותך וזה הכי חשוב, אתה תגיע אליו, אתה לא תגיע איתם ולא אליהם. אפילו תהיה שמה פה מאחורה בספריה מאוחרה אף אחד לא ידע שהיית בכלל, ה' יודע הכל. אבל מה לעשות, אנשים לא יודעים להכיר את עצמם.

רבי זיידל אפשטיין, המנהל הרוחני דישיבת תורה אור בירושלים עורר באחת משיחותיו אודות חובת השמחה שצריכה להקיף את לומדי התורה על זכות זו שנפלה בחלקם את הדברים כדלהלן: צריך להתבונן למה איבדנו את הרגש, כמה עלינו להודות על מתן תדה, על המתנה הזו שיש לנו האפשרות לשבת ולעמול בתורה. כמה שמחה היתה צריכה להציף את ליבנו שחיי עולם נטע בתוכנו. זכורני שבחור בישיבה סיפר שהיה פעם בראדין אצל החפץ חיים ושמעו יושב אצל העליה ולומד, וכשסיים לימודו שר לעצמו, אשרינו מה טוב חלקנו, ואגב אורחא דפק על השולחן בקצב השיר. בני תורה צריכים לדעת ולהחשיב עצמם ולשמוח שנפל בחלקם לשבת וללמוד תורת ה', אז בחור ישיבה סיפר שהוא היה פעם בראדין אצל החפץ חיים ושמע אותו שהוא יושב אצל העליה, כמו שאמרתי בדיוק בספריה אף אחד לא רואה, ולומד, וכשסיים את לימודו שר לעצמו, אשרינו מה טוב חלקנו, החפץ חיים ואגב דופק על השולחן בקצב השיר. שמח שהוא לומד תורה, זכה ללמוד תורה. כמה רואים אנשים שיושבים ועוסקים בתורה שפניהם קורנות, קורנות מאושר? כשרואים אחד שהרויח קצת כסף הוא קיבל משכורת איך הוא עולה לאוטובוס, איך הוא נכנס למכונית, ברוך ה' יש לו אלפי שקלים עכשיו בכיס, איך הוא רגוע, פשש החודש הזה ברוך ה', איזה חיוך יש לו. אחד אומר לו בא קח אני אתן לך מאתיים שקל, תודה רבה, תודה רבה, תהיה בריא. אתה תראה עכשיו את החיוך הזה איזה שעה לפחות ככה, פששששש איך הוא מבסוט. בא אליך אחד אומר לך חידוש תורה, יישר כח יישר כח נו, איפה האושר, איפה הזה, הרווחת עכשיו חיי נצח, איפה זה? שום דבר. אתם ראיתם פעם אחד שנותנים לו כסף מאה שקל ואח"כ עוד מאה שקל אומר או אתה מחייך יפה אני אביא לך עוד מאה שקל, מאה שקל, עוד מאה שקל, ראיתם אחד כזה? פעם ראיתם אחד כזה באמצע שנותנים לו כסף הוא נרדם? אה, ראיתם אחד כזה נרדם? אז איך אני נותן לכם כל הזמן עולם הבא עולם הבא פתאום אנשים תחחחח איך נרדם? מה זה לא שווה מאה שקל? לא מבינים. לא מבינים. לא מבינים שום דבר, לא מבינים, לא מבינים, לא מבינים שום דבר. לא מבינים.

רבי יהודה יהושע חיים צדקה ראש ישיבת פורת יוסף השתדל והתאמץ להאהיב על תלמידיו את לימוד התורה מרוב חביבותה והכרת גודל מעלתה, וכך היה אומר להם: אשרינו מה טוב חלקנו שאנו עוסקים בלימוד התורה שאינו כעין אמצעי גרידא דהיינו שלומדים כדי לדעת ולקיים מצוות, אלא הלימוד כשלעצמו מהווה את עצם המטרה, זוהי מצוה מיוחדת שאינה תלויה בשום מעשה, ז"א אם עושים או לא עושים היא לא תלויה במעשה, עצם הלימוד זה המטרה והתכלית. כמובן שצריך ללמוד ולעשות, אבל עצם הלימוד זה המטרה והתכלית. ואמנם כן, אין שום חכמה אחרת בעולם זולת תורתנו הקדושה, שהלימוד בה הוא גופו מטרה ולא אמצעי. משום כך הרופא למשל, אחר שהתמחה בחכמת הרפואה, לא ישוב וילמד מחדש את הידיעות שהוא קנה בתחילת ענינו, איזה מטרה יש לו לחזור על מה שהוא למד והוא כבר יודע? הלא בעיקר הוא לומד להשיג את חפצו שיסמיכו אותו לרופא. מכיון שכבר הגיע למחוז חפצו אין לו סיבה לחזור על החומר שכבר למד וקלט בעבר, אבל אנחנו לא, אנחנו כל פעם מתחילים מחדש, וברגע שמגיעים לפסוק החתימה לעיני כל ישראל מתחילים שוב מבראשית, מדוע? כי אצלנו עצם הלימוד הוא המטרה, כי דברי תורה הם חיינו ובהם נהגה יומם ולילה. וזה שאומרים בהדרן, בסיום מסכתא, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, פירוש, אנו חובשי בית המדרש שעמלים בתורה לשמה, לא לשם איזו תכלית, מקבלים שכר אפילו על עצם הלימוד, והם תלמידי המכללות ואוניברסיטאות העמלים בכל לימודי החכמה והמדע לשם איזו תועלת, אינם מקבלים שכר על גוף הלימוד, אין להם על אותו שכר שיקבלו אח"כ כשיעשו שימוש בחכמה שלמדו, אלא עבור הלימוד כשלעצמו לא ישיגו שום גמול, רק אם יהיה להם תוצאה מהלימוד על זה הם יכולים לקבל, וגם אם הם יצליחו, אם הם לא יצליחו הם לא יקבלו עמל. על הלימוד לא מקבלים שכר, וגם אחרי שלמדו ונגיד הם יודעים משהו רק אם הצליחו במה שעשו יקבלו שכר, ואם לא לא יקבלו. אנחנו על עצם הלימוד אפילו שלא מביא לידי מעשה, אנחנו מקבלים שכר. אתה לומד עכשיו הלכות בית המקדש, אין לך מה לעשות, מה אתה הולך לבנות בית המקדש, מה אתה הולך להקריב קרבנות עכשיו, אין, אתה על עצם הלימוד מקבל שכר. אז אנחנו עמלים בלימוד ומקבלים שכר, על הלימוד, עוד בלי המעשה. אם נעשה עוד מעשה עוד שכר, הם לא מקבלים על הלימוד, אפילו למד שבע חמש עשרה שנה לא מקבל, אין לו שום שכר על כך, עוד יכול לגמור את הסוף ויגידו לו נכשלת בבחינות וכל מה שלמדת כל החיים שום דבר, אין תעודה. לא רק שאין לו שכר יש לו הוצאות ובזיונות וכולם שואלים נו אתה דוקטור כבר? עוד לא.

הרבה פעמים הזכיר הרב צדקה את פירושו של הבן איש חי לפסקה הקודמת בהדרן, שהיא שאולה מתפילת רבי נחוניא בן הקנה ביציאתו מבית המדרש, מודים אנחנו לפניך ה' אלקינו ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות, יושבי קרנות הסביר הבן איש חי רבינו יוסף חיים, אלה בני אדם שאוכלים פה בעולם הזה את הקרן שלהם, יושבי קרנות מלשון קרן, מקבלים את הקרן שלהם, את הגמול הטוב בעד קצת זכויות או מעשים טובים שנתגלגלו על ידם כדי להאבידם מהעולם הבא, אבל לא כן אנחנו היושבים בבית המדרש ועוסקים בתורה, אשר איננו אוכלים בעולם הזה רק פירות, והקרן שמורה וקיימת לנו לעולם הבא. אז ז"א רואים מפה גם עוד יתרון שיש לנו, שאנחנו לא אוכלים כלום פה, רק נותנים לנו פירות, דיבידנדים, בונוסים, כדי שנוכל להתמיד בתורה, פירות זה רק בשביל לתת לנו את האפשרות להמשיך, אבל בקרן לא נוגעים לנו, הקרן קיימת לעולם הבא, הם אוכלים את הקרנות פה, אלה יושבי קרנות. והיה מזכיר לפעמים את דברי הגאון מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן, שדייק בנוסח התפילה, "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך" כמה גדולה ויתרה מעלת בני ישיבה עמלי תורה על פני שאר העם בעלי בתים העוסקים בישובו של עולם, שכן ייחסו וקשרו מתקני התפילה אנשי כנסת הגדולה את הכינוי אבינו לעוסקים בתורה, ואת הכינוי מלכנו לזולתם, אשר יעבדו את ה' בכל שאר הענינים, כאילו נחשבים הללו בבחינת בנים והללו בבחינת עבדים גרידא. לכן כתוב "השיבנו אבינו לתורתך" זה לאלה שלומדים תורה, "וקרבנו מלכנו לעבודתך" אלה בעלי בתים שעוסקים בישובו של עולם, ויש הבדל בין בנים לבין עבדים.

מעשה בתלמיד צעיר שלא ראה ברכה בלימודו כראוי, ניגש אל מורו ורבו רבי ראובן יוסף גרשונוביץ על מנת לבקש הדרכה ועידוד, רבי ראובן יוסף גרשונוביץ קיבל אותו במאור פנים מיוחד, ועוד בטרם פצה התלמיד את פיו פתח רבי ראובן יוסף את הגמרא ואמר לו, בסוף כל מסכת מופיעה תפילתו של התנא הגדול רבי נחוניא בן הקנה, הבה ונעמוד על לשונו. "מודים אנחנו לפניך ה' ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות", על מה מודה רבי נחוניה? לכאורה היה צריך להודות על כל ידיעת התורה שלו, ועל זה שהוא זכה להיות תנא גדול רבי נחוניא, שדבריו הן הן גופי תורה לנצח נצחים, אבל לא היא, על מה הוא מודה? ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, עצם זה שהוא משתייך לעולם של יושבי בית המדרש די כדי להודות לקב"ה, את זה מלמד רבי נחוניה בן הקנה. אתה שומע מה המעלה, עצם זה שיושבים בבית המדרש. יצא הבחור מלפני רבי ראובן יוסף מעודד ומחוזק ועלה ונתעלה עוד בלי שפתח את פיו, כבר ראה אותו כבר הבין לפי הפרצוף מה הוא רוצה. ישר אמר לו את רבי נחוניה בן הקנה.

אמרו חכמים ז"ל, אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך, אל תקרי בנייך אלא בונייך. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותייך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. כך פירש את זה רבי יחזקאל אברמסקי, אין הכוונה לכך שתלמידי חכמים הולכים מבית לבית להרבות שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, ענינו של השלום הוא ההיפך מקפידה וכעס. כאשר אדם אינו שבע רצון והוא ממורמר וחסר סיפוק אז הוא מקפיד וכועס על כל דבר שנעשה שלא לרצונו ומטיל אימה על כל סביביו, אבל הגדרת התלמיד חכם האמיתי שהוא מלא אושר, סיפוק, שביעות רצון, נחת רוח ועונג בל ישוער מדף הגמרא שלמד יותר מגביר אדיר שהרויח מיליארד דולר. ורוב אשרו וסיפוקו מתלמודו אין הוא מקפיד על מאומה ולא אכפת לו כלל מענינים שאינם חשובים, ובזה הוא מרבה שלום בעולם. איך הוא מרבה שלום בעולם? שאין לו? שאין לו? קפידא וכעס, ממילא העולם מתרבה בשלום, למה אין לו? כי הוא שמח בדף גמרא יותר ממיליארד דולר. דף גמרא החכים אותו, נשמר אצלו, לוקח אותו לנצח, הדף הזה גם שומר עליו, יש לו זכות, התורה מגינה ומצילה בין בשעה דעסיק בה בין בשעה דלא עסיק בה, מיליארד דולר הוא הרויח, מרגע זה הוא חי בפחד. צריך לשמור על הכסף, צריך לדעת מה לעשות, אנשים אם ידעו על זה שהוא הרויח את הכסף יתחילו לאיים עליו, יבואו אליו כל המשפחה, תעזור לי, תשלים לי את הזה, סגור לי את החובות, תעשה לי ככה, יצטרך לברוח מהבית, ישנה זהות, יעבור מדינה, דרימה בגלל שהוא הרויח מיליארד דולר, הוא לא יכול לחיות, גמרנו גמר את החיים, לא יכול לחיות. תנובה מכרה בשמונה נקודה שש מיליארד לסינים את החברה, עכשיו כולם נגד, מה פתאום מכרתם, איך מכרתם בלבלבלבל.... מכרו. זה יפגע במדינה זה יפגע, למה אתם לא קניתם? אז למה אתם לא קניתם? אה לקנות שאני ארויח לא רציתם, אבל שהסינים כן, למה כי אח"כ יכול להיות שזה יהיה בעיה בטחונית כלכלית, והסינים ישתלטו על השוק ועל המשק, ואז יכולים בעתות מלחמה לעשות ככה ולעשות ככה, אה, אז למה אתם לא חשבתם קודם, אתם מדינה אחראית, לא? חנג'רי, הכל חנג'רי.

את הפסוק "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב", הסביר רבי אליהו לאפיאן כך, לא כתוב שלדורשי ה' יהיה כל טוב, אלא לא יחסר להם כל טוב. משל למה הדבר דומה, אחד נכנס לבית חברו וראה שאין שם שום תרופות שהוא רגיל להשתמש בהם, כשיצא אמר, רחמנות על יושבי הבית, אין להם כלום מתרופות אלו, שמעו יושבי הבית וצחקו, אמרו לו אנחנו בריאים ושלמים, לא חולים כמוך, ממילא התרופות שאתה נזקק להם לרפואתך לא חסרות לנו. זה כפירים רשו ורעבו, למה כפירים רשו ורעבו? הם נעשים דלים ורשים שהם מוציאים כל ממונם על הקנאה התאוה והכבוד ונשארים עוד רעבים. אבל דורשי ה' לא יחסרו כל טוב, כי הם בריאים ברוחם ואין להם צורך בכל תענוגי העולם הזה. ז"א, הכפירים רשו ורעבו, מי זה הכפירים? אלה שכופרים, אלה שדואגים לכוחי ועוצם ידי, אלה פחות מכל טוב לא טוב להם, אתה אומר לו מה המצב? הכל טוב, מה המצב? דבש, הם צריכים לצייר תמיד את הרמה הכי גבוהה שיכולה להיות, אבל אם אין לו הכל טוב אה, אה, אה, למה אה? אין לו הכל טוב, ויש מצב שאדם יהיה לו הכל טוב? אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, אז לא יכול להיות שלא, הוא מחפש את הבלתי ניתן, אבל נגיד שיש מצב של כל טוב. אבל הוא תמיד צריך כל טוב, אם אין לו כל טוב לא טוב לו. לדורשי ה' לא חסר המחלה הזאת שקוראים לה כל טוב, לא יחסרו כל טוב, אצלם בכל מצב זה כל טוב, למה כי שמח בחלקו תמיד טוב, מה שיש לו טוב, הוא לא צריך את המחלה שקוראים לה, לא צריך תרופות כאלה, לא צריך תרופה כזאת שקוראים לה כל טוב, אין לו בעיה עם זה, לא חסר לו. לא יחסרו. אז כשרואים אברכים אומרים מסכן, המקרר ריק וזה פה ושם, ומרחמים עליו, מרחמים עליו מאד, אבל הבן אדם לא השתנה, שנים הוא ככה, והוא לא יצא לעבוד, אז מה פירוש, לא חסר לו המצב של כל טוב, כי הוא דורש ה', וה' נמצא תמיד. אין חסרון בה', אין מצב של חסרון, היום לא נמצא ה' אין דבר כזה, כסף לפעמים יש אין, אוכל לפעמים יש אין, ה' תמיד יש, אז דורשי ה' מה הם דורשים את ה', הוא  נמצא או לא נמצא, אז לא חסר להם כל טוב, זה מה שהם צריכים, הם דורשי ה' לא דורשי כסף.

סיפר רבי משה שמואל שפירא, בחתונה של רבי רפאל אליהו אליעזר מישקובסקי ראש ישיבת כפר חסידים, שהתקיימה בכפר חסידים מקום מגורי חותנו רבי מרדכי שמואל קרול, הגיעו ובאו להשתתף בשמחה כל אריות החבורה דלומז'ה, ועלינו לדעת שהלמדנים המופלגים של לומז'ה דאז היו כפירי אריות של ממש, והנה בהגיעם אל מבואות הכפר ההוא שכל תכולתו של הכפר היא מספר בתים עלובים מטים לנפול כשיושבים הם איכרים פשוטים עובדי אדמה, ותמהו מאד על ליבם, היתכן, מה מצא אותו עילוי ולמדן ששמו יצא לתהילה מקום שממון זה? כשהבחין רבי אליהו אליעזר מישקובסקי בתמיהתם השיבם בדברים, שמיצו את כל הווייתו דמותו וגדלותו כל ימי חלדו. הלא רואים אתם, כאן ביתי ומולו עומד וגם ניצב בית מדרש המאפשר לי לשבת כל היום כולו, כל היום כולו וכל הלילה ולהגות בתורה באין מפריע, וכי לא שפר עלי חלקי? זה מה שאתם רואים הבית המט לנפול זה לא הבית שלי, פה הבית שלי, זה בית המדרש, נו, לא שפר חלקי? בשביל מה אני צריך בית? לשים רק את הראש ככה על המיטה, בלאו הכי אני לא מרגיש שיש פה בית כי אני ישן, בבוקר אני מתעורר הולך לבית המדרש, מה אני צריך? מה בוער, לא הבנתי, מה חסר?

רבי אורי שרגא לוי קלרמן היה מפרש את קטע התפילה "ותן חלקנו בתורתך" בתרי אנפין, אחד שהקב"ה יתן לנו את החלק שלנו בתורה, שכל אדם בא לעולם ויש לו חלקו בתורה, שתיים, שכל חלקנו יהיה רק בתורה ולא בשום דבר אחר בעולם. אז ותן חלקנו בתורתך זה החלק המיוחד לנו, וגם שלא יהיה לנו שום חלק אחר רק בתורה שיהיה לנו חלק, שכל החלקים האחרים יגיעו גם כן לענין שיהיה רק בתורה. זה יהיה חלקנו.

בטרם מלאו לו לרבי יוסף חיים זוננפלד 16 שנה כבר מלא היה עוז ותשוקה ללימוד התורה. את רחשי ליבו וגודל שמחתו על האפשרות שניתנה לו ללמוד תורה הביע בהקדמה מעוררת התפעלות שחיבר לקונטרס חידושי התורה שרשם בשנת תרכ"ה, וזו לשונה: ברוך ה' אלהי ישראל אשר בחר בנו מכל עם ונתן לנו תורת אמת אשר לא תמוש מפינו לעולם, כי היא חיינו ואורך ימינו ובה נחמתנו מכל עמלנו ומכל  צרותינו. ואיך תורת משה נעמת לחיכי מצוף דבש ומנופת צופים ובלעדייך מה המה כל בני חלד, אך הבל כל אדם בלעדייך סלה. ומה חריצותו ועמלו עלי אדמות, הלא לא במותו יקח הכל, אף לא קצתו, לא ירד אחריו כבודו והדרו, אך את תורתנו, תורה הקדושה, את תנחמנו מעצבון ידינו כי לא תאבד שארית אדם במותו, אך גווייתנו תנוח בקבר כאבן דומה, בעוד נפשו תגביה עוף למעלה כנשרי שמים, ונהנית באספקלריה מאירה מזיו השכינה. ועל זה אמר התנא בפרקי אבות, יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. והגמרא בפרק היה קורא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה כי אם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ועליהם אמר הפסוק "לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם". ועל זה אמרה חנה, "מקים  מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם". אבל ברוב המון עם אינו כן בעוונותינו הרבים, כי בליבם לא עולה הציור הזה, והמה ממירים עולם עומד בעולם עומד, עולם קיים בעולם חולף, ואף שבודאי ישראל כשרים הם, יש בהם מצוות ומעשים טובים, מכל מקום שמים העיקר לטפל והטפל לעיקר וזה שאמר הכתוב, "כי לא במותו יקח הכל" ומשמע אבל קצתו  יקח, על זה מפרש "לא ירד אחריו כבודו" מה שהיה מכובד בעיניו וזה באמת הטפל, זה לא ירד אחריו, אבל המצוות שהוא עשאם לטפל המה עכשיו יעשו לו עיקר, וזה שנאמר "כי לא במותו יקח הכל" אבל קצת באמת יקח, היינו המצוות, אבל מה שנחשב בעיניו להכל זה לא יקח, ודי למבין.

מעתה אבוא ליתן שבח והודיה לה' יתברך שמו, ששם חלקי מיושבי בית המדרש והפיל גורלי באהל התורה, ובפרט הטוב שעשה עמדי מאודי עד היום הזה, לא הייתי עוד בן שש כבר נלקח ארון האלהים, הוא עטרת ראשי נזר החכמים אבי אדוני מורי ורבי, ומה רבו התלאות אשר מצאו אותי עד הגיעי ל-13 שנה, ובאותו זמן ירדתי לקהל קדוש וורבף, עיר מולדתי לשאוב מבאר מים חיים צבי תפארת ישראל, ושם נודע לי מאמר רבותינו ז"ל באמיתותה, שכל התחלות קשות. ועוד, נגעו בי פגעי הזמן, ושם הייתי בעזרת ה' יתברך שלש שנים ומחצה, באתי לשם ראש חודש חשוון תרכ"ב, ונסעתי משם ר"ח אייר תרכ"ה, ובאתי במחלת ה' עלי לכאן עיר מלאה סופרים וספרים, עיר אשר דבר אלקים בה, עיר רבתי, עיר רבתי עם מלאה בתורה ויראה, עיר ראש ישיבת ישראל המה בחורי חמד החומדים לתורה וליראת ה', איך רעיוני קצרו מלהכיל ולזכור הכל בסקירה אחת, איך נתתי שמחה בליבי בראותי שבקשתי נתמלאה לרבות צמאוני בתורה. וכבר הורו לנו רבותינו בפרקי אבות הדרך באמרם, מרבה ישיבה מרבה חכמה. מרבה שינה מרבה מיתה. ועוד אמרו, קנאת סופרים תרבה חכמה, לא ידעתי במה איכף לאלהי מרום ובמה אקדמנו, ובפרט כי מיד הנחני בדרך חסד יתן לי חן בעיני אנשים מכובדים אשר מהם היתה לי פינת הרווחה, וגם נתן לי בית מלון עם ספרים, אך מה הבית חסדך עלי אלהים, אבל נדרתי כי לא אחטיא המטרה, ובכל מאמצי כוחי אתאמץ להיות לי רק התורה לאור, ולא להאיר לי באש זרה המה החכמות החיצוניות, וה' לא יסיר חסדו וטובו מעומדו עד עולם, ויתן לי חן אנשים ולא אתבטל ממלאכתי מלאכת הקודש עד יבוא לציון גואל אמן כן יהי רצון.

מתוך האיש על החומה. זה רבי יוסף חיים זוננפלד מגיל 16 עמד על דעתו כמו שאנחנו רואים, זה מה שהוא הודה לה', זה מה שהוא עבר, זה מה שהוא קיבל על עצמו ונהיה אחד מגדולי ישראל. אתם רואים מה נערים בצעירותם מקבלים על עצמם. הבן איש חי בגיל שבע שנים נפל לבור, ואיבד את ההכרה למספר ימים, והיה בסכנת חיים, וכשהוציאו אותו מהבור והוא התעורר זקף את ידיו לשמים ונשבע לה' יתברך שמהיום עד יום מותו לא יפסיק לעסוק בתורה, וככה הוא נהיה בן איש חי. לשמה, תורה לשמה, שהוא ילמד תורה לשמה. אתם שומעים? הוציא שמונים ספרים לערך, ולא כולם בידינו, לא יאומן כי יסופר. בגיל שבע, בגיל שבע! אתם שומעים? אבל אנחנו אומרים בטח כבר אחרנו את הרכבת וזה, אז קודם הילדים שלנו או הנכדים אפשר ללמד אותם את זה, לך תדע, אחד מאלף אולי יצליח, ולא להתייאש, בגיל ארבעים רבי עקיבא התחיל מאפס, מתוך 24 שנים הוא נהיה חביבי בעל מדרגה, אבל זה אם לומדים כל השבוע בבית המדרש. אם לומדים כל השבוע בבית המדרש זהו, לזה מגיעים.

היה תנא קדוש קראו לו רבי יהונתן בן עוזיאל, ואנחנו יש לנו עוזיאל בן משה, לך תדע מה יצא ממך. שבוע ימים בית המדרש רק שבת הולכים הביתה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. 


יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת