---

"ויאמר אל תשלח ידך אל הנער כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". לאחר מעשה העקידה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא קודם, רק לאחריה. ומדוע? על זה נאמר שענין יראת אלהים יאות למי שהכרתו ביראת ה' שלמה, שלא יחסר לו אפילו חלק אחד מאלף עד שיהיה בגדר בלתי בעל בחירה שאי אפשר לו לנטות ימין ושמאל מדבר ה', כמו שאמרו חכמים ז"ל, "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", אין דומה מי ששונה את פרקו מאה פעמים למי ששונה את פרקו מאה ואחת. הענין של מאה ואחת מורה על השלמת הדבר בכל מאה אחוזים, כמו ששלש עשרה שנה ויום אחד זה מורה על מלאת 13 שנים שלמות, אבל מי ששונה מאה פעמים לבד, יתכן שחסר לו עוד מעט משלמותו ביראת ה', וחסרון אפילו המעט ביראת ה' הוא דבר גדול מאד, מפני זה ייבדל האחד מחברו בהבדל גדול, כהבדל שבין עובד אלהים לאשר לא עבדו. אז הוא מביא דוגמא פנטסטית בין מאה למאה ואחד, כמו שלש עשרה לשלש עשרה ויום אחד, שרק אם הוא שלשה עשרה ויום אחד אז הוא בר חיוב של מצוות, אבל אם זה יום אחד לפני לא בר חיוב של מצוות.
מפני זה, כל המעשים הטובים והגדולים שעשה אברהם אבינו עד מעשה העקידה זה עדיין לא היה אות שיראתו את ה' היא בשלמות, מפני שכל המעשים שעשה היו טובים בעצמם, והיה אפשר לעשותם מפאת שני דברים, האחד מפני שבח בני אדם להתכבד בעיניהם, והשני - מפני אהבת הטוב והישר, שגם להפיל את עצמו בכבשן האש אין מופת על אמונתו השלמה, שאפילו אם היה חסר לו חלק אחד מאלף באמונתו והכרתו, ראוי למסור לאיש משכיל את עצמו לההרג ולא יעבור על הכרתו, כל שכן להכניס אורחים וללמדם יראת שמים ראוי ונכון לעשות לשם שמים אפילו שחסר לו עוד אחוז למאה או לאלף ביראתו ואמונתו, מה זה מפריע ומה זה סותר. אבל לא כן מעשה העקידה, כיון שהוא היה מעשה רע בעצם, אין רע כמוהו, מרעיש את העולם כולו לשמע המעשה הנורא הזה, לא היה אפשר לעשותו לא מפני שבח בני אדם ולא מפני אהבת הטוב, שלא היה בגוף המעשה שום צד טוב, כי אם מפאת רצון בוראו יתברך לבד. ואילו היה חסר לאברהם אבינו ע"ה אפילו חלק אחד מאלף מאמונתו והכרתו ביראת ה', לא היה יכול ליקח את המאכלת להעביר על צוואר בנו, לכן אחרי עשותו זאת היה ראוי לומר עליו, "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", רק כשהיראה היא בשלמות גמורה.
על ידי מעשה העקידה נתברר שכל מעשיו הטובים שעשה עד הנה היו כולם בתכלית היראה והאמונה, והיה מעשה העקידה לחותם אמת לכל מעשיו שעשה עד עתה, לא מפאת כוונה אחרת, כי אם מיראתו הטהורה ואמונתו השלמה בה' יתברך. על כן נמצא בחכמים ז"ל שאמר לו הקב"ה לאברהם אחרי מעשה העקידה, שאם לא עמד בנסיון זה היו בטלים כל מעשיו הטובים שעשה וזאת מפני שהיה חסר להם חותם אמת שהוא חותמו של הקב"ה. במעשה העקידה נתקדש הר המוריה לכל מעשה הקרבנות לדורות נתקדש הר המוריה להקרבת הקרבנות בקרבן הראש והראשון שהוא עקדתו של יצחק. והנה נגלה לנו עתה סוד הקרבנות, שנאמר בהם "ריח ניחוח לה'", מהו הריח ניחוח אשר מריח כביכול הקב"ה בהקרבת הקרבנות? הלא לכאורה במעשה הצדקה והחסד היה ראוי ביותר לומר ריח ניחוח, כמו שאמר הנביא "כי חסד חפצתי ולא עולות, ועוד הרבה מצוות נחמדות ויקרות בתורה לא כתוב בהם ריח ניחוח, מדוע כל כך אהוב למעלה ריחם של קרבנות מכל המצוות היקרות והנחמדות?
אכן לפי מה שביארנו הכוונה לקרבנו של אברהם אבינו, שעל ידו נתקדש המקום לכל הקרבנות לדורות, ומה תכליתו? תכליתו הוא לדעת ליבו השלם באמונתו ויראתו את ה', שלא היה אפשר לדעת זאת מכל המעשים הטובים של אברהם כי אם על ידי מעשה העקידה בלבד, והיה זה הקרבן הראשון שבו נתחנך הר המוריה למעשה הקרבנות.
הנה כל הקרבנות תכליתם - כעין העקידה לדעת ליבו השלם של האדם, שכל קרבן הוא מעין העקידה שהוא מעשה רע בעצם, צער בעלי חיים והשחתת ממון ללא תועלת. לא יתכן לעשות זאת לא מפני אהבת הטוב ולא מפני שבח של בני אדם, כי המקריב עולה לה' לא ישובח בזה בפי הבריות, אדרבא יבוזו לו, וביחוד העניים הרעבים ללחם יאמרו מה הנאה יש לנו מצדקתו של זה, הלא טוב היה לו לתת לנו תחת הקריבו על המזבח שיהיה לטפנו הרעבים ולנו. הנה לא יתכן לעשות זאת כי אם מליבו השלם באמונתו שציוה הוא יתברך על זה, שחשוב בעיניו יתברך כאילו נתן מתנה לה' חלק מרכושו להראות בזה כי לה' הארץ ומלואה.
למדנו לפני כמה ימים מה המהר"ל מסביר בקרבנות ומה הרמב"ם מסביר, תראו את ההרצאות הקודמות. וכן יכוון בקרבנו שכל מה שעשה עם קרבנו כן ראוי לו לעשות לעצמו כפי האפשר, אם למסור נפשו על קידוש ה' או למעט את דמו וחלבו בעבודתו את ה', לכן נאמר "לריח ניחוח" במעשה הקרבן, מפני שאין בעצם מעשה הקרבן שום טובה, רק הכוונה הטובה לבדה יש בקרבן, זה ריח טוב לפני ה', ריח בלי מעשה טוב, המעשה בעצמותו הוא לא טוב, אלא הכוונה הטובה במעשה יהיה ריח, מפני זה זבח רשעים תועבה, מה שאין כן בשאר המצוות, מפני שעיקר הקרבן זה הכוונה הטובה כשהוא מקריב, על כן זבח רשעים שחסר להם את הכוונה הרצויה ונשאר רק המעשה הרע לבד אז זה תועבה, כי סתם שוחטים בקר בלי שום כוונה נרצית לקב"ה, הפסד ממון, ביטול הזמן וכו'. אבל אם מצטרף הכוונה הטובה והרצויה לפני ה' - זה הריח ניחוח.
תכלית העקידה לדורות, לדעת עד כמה מגיעה עבודת אלקים מפאת נדבת ליבו והכרת שכלו של אדם, כי דעתנו נוטה לומר שדבר העקידה לא היה בגדר מצוה על אברהם אבינו, מפני שלא יתן לצוות על אדם לעשות מעשה נורא ומבהיל כזה, כי אם בקשה בלבד. אמר לו הקב"ה, "קח נא את בנך" אין נא אלא לשון בקשה, והבקשה אינה מצוה, ומצוה אינה בקשה, אז היה בגדר בקשה ולא בגדר מצוה, וכיון שלא היה אברהם אבינו מצווה על העקידה היה אפשר לו לומר רבונו של עולם אין בכוחי לעשות כזאת לבני. כמשפט של כל בקשה שהבחירה למלאותה או לא, זה לא מצוה שאני חייב לעשות, זו בקשה. כמו שמאן משה רבינו ע"ה שבעה ימים לילך בשליחות של הקב"ה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, שגם שם לדעתנו לא היה מצוה כי אם בקשה, כך היה הרשות לאברהם אבינו להפטר מזה. אבל עשה זאת מנדבת ליבו, באהבתו את שמו הגדול יתברך והכרתו הגדולה בשכר הנצחי. ז"א העולם הזה לא סוף מעשה, אלא יש שכר נצחי פירושו חיי נצח.
הנה לא נחטא אם נאמר שכמו שהיה מעמד הר סיני, דבר אשר לא היה ולא יהיה עוד בעולם כמוהו, להאמין ב"אנכי ה' אלקיך" ובאמיתת הנבואה, שיתכן שידבר האל עם האדם וחי, כן היה ענין העקידה דבר אשר לא היה ולא יהיה עוד כמוהו, ללמוד ממנו אמיתת מידת האלקים עד כמה היא מגיעה, ועד כמה ראוי לאדם לסבול עולו של הקב"ה. לולא העקידה לא ידענו שצריך האדם למסור את נפשו בעד אהבתו יתברך במידה מרובה כזו, כי אם לחיות חיי ישרים, לעשות מעשים טובים, אך ממעשה העקידה נלמד שאם יבוא לידינו איזה נסיון ויהיה היצר משיב לנו שאין ראוי לאדם לסבול כל כך ושהדבר הזה למעלה מכוחותינו, אז נזכור את מעשה העקידה ונדע כי לא קצה השמים הוא ולא סוף דבר של עבודת האלקים הוא, כי ישנן עוד מדרגות גדולות וגבוהות מנסיוננו אנו שאנחנו עוברים ולא יכבד עלינו לעמוד בנסיונות. אחרי הנסיון הזה עוד רצה להביא הקב"ה על אברהם את יסורי איוב, אבל אברהם אמר לו עד כאן, והקב"ה הסכים.
הנה יהיה מעשה העקידה לנו לזכרון עולם ולסמל חי, ללמוד ממנו גודל הסבל אשר ראוי לנו לשאת ולסבול את עולו של הקב"ה, וכנגד מידתנו יהיה מידת טובו יתברך עלינו, הוא יזכור לנו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבע לאברהם אבינו בהר המוריה, שזה היסוד של זכות העקידה אשר עומד לנו, כמו שאנחנו זוכרים עקידתו של יצחק ולמדים ממנו כן יזכור לנו צדקתם של אברהם אבינו ויצחק בנו לרחם עליהם, אבל אם אנחנו לא נזכור העקידה ולא נלמד ממנו מאומה וזה לא יעשה שום רושם בעבודתנו, יחשב לנו לסכלות לבקש מה' יתברך שיזכור לנו עקידתו של יצחק ולגמול לנו כל טוב, הלא בושה וכלימה תכסה את פנינו לבקש כזאת, אם אין לנו לימוד מזה והיוצא מזה אז על מה אנחנו מבקשים, תזכור לנו שהיה מקרה היסטורי כזה? אם למדנו מזה אנחנו נכללים בזכות זה.
קשה עוד קושיה אחת, למה כתוב "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ולא אוהב אלקים אתה? הרי העמידה הזאת בנסיון מעידה על אהבה עזה. הביאור הוא - מכיון שהיה נסיון אם כן ברור שמדרגת אברהם אבינו ע"ה באהבה עדיין לא הגיעה למדרגה העליונה בענין ההוא. כי לו הגיע אז היא כבר לא היתה שייכת לבחינת נסיון בעקידה, מי שהגיע לדרגת אוהב באמת כבר לא צריך לנסות אותו בכלום, שבאהבה לא שייכים נסיון ומלחמת היצר, ומכיון שהיה זה נצחון נסיון הנצחון על יצרו, זה בא על ידי היראה דוקא, דוקא על ידי היראה.
מצינו ביוסף הצדיק שבשעת נסיונו החמור ביותר נראתה לו דמות דיוקנו של אביו, יוסף ידע את אביו, הוא ידע שה' יתברך נתן לו את האמת במתנה, "תתן אמת ליעקב" ודי היה לזכור את דיוקנו של נושא האמת, כדי שהיראה והפחד מפני טענותיה של האמת ישברו לגמרי את הקשה שבנסיונות. הוא רואה את דמות דיוקנו של יעקב כשהוא ישאל אותו שאלות קשות מה יענה, הוא לא יכול לעמוד מול האמת. אי אפשר לשקר את האמת, אפשר לשקר את השקרנים, אי אפשר לשקר את האמת. האמת נוצחת אפילו אם היא לבד היא נוצחת, כשהשקר עומד לידה הוא מתמוסס, אפילו יערים שקרים על גבי שקרים - מתמוסס, רק דמות דיוקנו חותמו של יעקב אמת, זהו, איך אני אעמוד מול אבי. כדי שהיראה והפחד מפני טענותיה של האמת ישברו לגמרי את הקשה שבנסיונותיו של יוסף.
כללו של דבר, כלי הזין במלחמת היצר הוא היראה, אבל אחרי הנצחון כדי למנוע שלא ישוב היצר ללחום בנקודה זו צריך כבר להשתמש באהבה, בפחד מפני האמת נוצחים במלחמה, ובאהבת האמת מסתלקות המלחמות.
רבי חנניה בן עקשיא אומר...