מסילת ישרים - פרק ד' - חלק ג
(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'מסילת ישרים' לרבנו משה חיים לוצאטו הרמח"ל זיע"א)
ובפרק הכל חיבין חגיגה ה אמרו: 'רבי יוחנן כד הוה מטי להאי קרא הוה בכי "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר" וגו' מלאכי ג, ה עבד ששוקלים עליו קלות כחמורות תקנה יש לו?!'
ובודאי שאין כונת המאמר שיהיה הענש על שתיהן אחד כי הקדוש ברוך הוא אינו משלם אלא מדה כנגד מדה אמנם הענין הוא שלענין משקל המעשים כך עולות בכף הקלות כמו החמורות כי לא ישכיחו החמורות את הקלות ולא יעלים הדין עינו מהם כלל כאשר לא יעלים מהחמורות אלא על כלם ישגיח ויפקח בהשואה אחת לדון כל אחד מהם ולהעניש אחר כך על כל אחד כפי מה שהוא
והוא מה ששלמה המלך עליו השלום אומר קהלת יב, יד: "כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט" וגו' כי כאשר אין הקדוש ברוך הוא מניח מלשכר כל מעשה טוב קטן כמות שהוא כן לא יניח מלשפט ולהוכיח כל מעשה רע קטן כמות שהוא
ולהוציא מלב הרוצים להתפתות ולחשב שלא יעלה האדון ברוך הוא בדיניו הדברים הקלים ולא יקח חשבון עליהם אלא כללא הוא בבא קמא נ: 'כל האומר הקדוש ברוך הוא: 'ותרן הוא' - יותרו מעוהי!' וכן אמרו חגיגה טז: 'אם אומר לך יצר הרע: 'חטא והקדוש ברוך הוא מוחל לך' - אל תשמע לו!' וזה דבר פשוט ומברר כי הנה אל אמת ה'
והוא מה שאמר משה רבנו עליו השלום דברים לב, ד: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול" וגו' כי כיון שהקדוש ברוך הוא רוצה במשפט הנה כך הוא עבר על המשפט העלים את העין מן הזכות החובה כמו מן החובה הזכות על כן אם משפט הוא רוצה צריך שיתן לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו בתכלית הדקדוק בין לטוב בין למוטב והיינו "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" שפרשו זכרונם לברכה: 'לצדיקים ולרשעים' כי כך היא המדה ועל הכל הוא דן ועל כל חטא הוא מעניש ואין להמלט:
ואם תאמר: אם כן מדת הרחמים למה היא עומדת?
כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר התשובה ודאי מדת הרחמים היא קיומו של עולם שלא היה עומד זולתו כלל וכלל ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה וזה כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא יענש מיד תכף לחטאו בלי המתנה כלל וגם שהענש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו ושלא יהיה תיקון לחטא כלל כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עות והחטא כבר נעשה הרי שרצח האדם את חברו הרי שנאף איך יוכל לתקן הדבר הזה היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות:
אמנם מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו דהינו; שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא ושהענש עצמו לא יהיה עד לכלה ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה דהינו; שבהיות העזב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ועזב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעקורא כחרטת הנדר ממש ,שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו
והוא מה שאמר הכתוב ישעיה ו: "וסר עונך וחטאתך תכפר" שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע הוא חסד ודאי שאינו משורת הדין אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי שהרי יש צד לתלות בו שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו בא עתה הנחמה והצער וכן אריכות הזמן איננו ותרון על החטא אלא סבלנות קצת לפתח לו פתח תקון וכן שאר כל דרכי חסד כענין: 'ברא מזכה אבא' סנהדרין קד, א או 'מקצת נפש ככל הנפש' קהלת רבה המוזכרים בדברי חכמים דרכי חסד הם לקבל את המועט כמרבה
אך לא מתנגדים ומכחישים ממש מדת הדין כי כבר יש בהם טעם הגון להחשיב אותם אך שיותרו עברות בלא כלום או שלא ישגח עליהם זה היה נגד הדין לגמרי כי כבר לא היה משפט ודין אמיתי בדברים על כן זה אי אפשר למצא כלל ואם אחד מן הדרכים שזכרנו לא ימצא לחוטא למלט ודאי שמידת הדין לא תעזוב ריקם וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה ירושלמי תענית פ"ב: 'מאריך אפה וגבי דילה' נמצא שאין לאדם הרוצה לפקח עיניו פתוי שיוכל להתפתות בו לבלתי הזהר במעשייו תכלית הזהירות ולדקדק בם תכלית הדקדוק הן כל אלה השקפות שישקיף עליהן האדם ויקנה בם מדת הזהירות ודאי אם בעל נפש הוא: