חובות הלבבות שער הכניעה פרקים ז-ח | הרב אמנון יצחק שליט"א

אבל הסימנים שבהם תתברר הכניעה מן הנכנע כשיראו בו הם חמשה: אחד מהם בעת חוזק כעסו על מי שמבזה אותו, בין במאמר בין במעשה, שאם ימשול ברוחו וימחל אחר היכולת להנקם מענוה ושפלות יורה על ברור כניעתו. אז מראה לנו ומה מברר לנו את הכניעה מן הנכנע? שהאדם הזה באמת יש לו את מעלת הכניעה? אם אנחנו נראה בו חמישה דברים: אחד : יש לו כעס חזק על מישהו שביזה אותו, בין במאמר בין במעשה, ולמרות חוזק הכעס, או אנחנו רואים שהוא מושל ברוחו ומוחל, מושל ברוחו ומוחל, אחר שיש לו יכולת להנקם מענוה ושפלות, 

זאת אומרת: הוא מושל ברוחו ומוחל כשיש לו יכולת להנקם, וזה הוא עושה מענוה ושפלות - זה יראה לנו ברור שיש לו כניעה. כי אם אין לו יכולת להנקם, ופשוט מאוד השני יותר חזק - אז אין לו ברירה, אז הוא לא מושל ברוחו הוא פשוט מפחד. אבל אחד שיש לו יכולת להנקם, ויכול להחזיר, והוא מושל ברוחו ומוחל, וזה מענוה ושפלות - כי יש לו יכולת להנקם - זה מראה ברור על הכניעה. 

דבר שני: שיראה לנו אם לאדם יש לו כניעה - כשיפגעהו פגע בממונו, או יקרהו מקרה בקרוביו, אם יגביר הסבל על החרדה, וירצה בגזרת הבורא, ויצדיק את דינו - יורה על כניעתו הטובה ושפלותו לאלוקים. כמו שאמר הכתוב על אהרן במה שאירעו במות נדב ואביהוא:  "וידום אהרן" ואמר דוד: "דום להשם ‎‎והתחולל לו", ונאמר: "לכן המשכיל בעת ההיא ידום". אז אנחנו רואים דבר שני, אדם קרה לו פגע בממונו, או קרה מקרה בקרוביו, אם יגביר הסבל דהיינו יגביר הסבלנות על החרדה, וירצה בגזרת הבורא, יצדיק את דינו, 

זאת אומרת מקבל את כמות שהוא בלי שאלות, בלי תהיות וזה בבני אדם, יורה על כניעתו הטובה ושפלותו לאלוקים. זה מראה שהוא כנוע ושפל לפני האלוקים. כמו שאמר הכתוב על אהרן במה שאירעו במות נדב ואביהוא: "וידום אהרן" וזה ביום שמחת לבו שמכהנים אותו, בשיא של השמחה, כל ישראל משתתפים בשמחה, ובאותו יום לא אחד אלא שנים, שהיו גדולים מאוד בישראל, שמשה אמר לאהרן שהם גדולים ממנו וממנו. ושניהם מתים לעיני כולם שזה לכאורה לא נעים גם חוץ ממה שזה כואב, "וידום אהרן" דהיינו קיבל את זה בדממה, לא חש לזה, 

אז מה נגיד שהוא לא אבהי? מה נגיד שהוא לא רחמני? והרי כתוב שהוא גם שמח, אז מה נגיד זה אנושי? זה הדבר שהדרגה הכי גבוה של האדם שיודע שמה שהקב"ה עושה - זה על הצד הטוב ביותר, בעת הטובה ביותר, והחשבון הנכון ביותר. אבל ברגע שאדם מחשב חשבונות, ומעביר ביקורת וכן נראה לו ולא נראה לו - זה לא מראה על הכניעה, זה מראה על הגאווה דהיינו: שהבן אדם מבין אחרת ויכול לבקר ויכול לחשוב יכול ויכול ויכול --- אם היינו עומדים מול אדם חכם, והיה אומר איזה דבר חוכמה ולא הבנו אותו - אז היינו אומרים? "לא יודע יש לי פליאה עליו, איך הוא אמר דבר כזה?" 

אבל מה המרחק בינך לבינו? ודרך החכם מילותיו קצרים, וכיוון שהאדם השני הוא לא מבין בדיוק, אז צריך לשאול עוד ולהרחיב ולהרחיב ולהרחיב ולהרחיב ולהרחיב ולהרחיב, ולא תמיד אפשר להכיל ולכלול את הכל בהרחבה, כי אז מתפשטים עוד הדברים שאלה על שאלה מתוך הדברים. לכן חכמים היו אומרים טקסטים קצרים, ואנחנו צריכים להתעמת בתוך הטקסטים הקצרים שבהם כלול הכל הכל מכל כול, וזה בסתם אנשים. אם אחד לא מבין את הרשב"א ואת הריטב"א, זה לא קושיה על הריטב"א או על הרשב"א - הקושיה עליו. אז מפה לפער עד לקב"ה, ונשאל עליו שאלות, וכאילו זה שאלות, וכאילו זה בשאלות, וזה עדיין נשאר בשאלה קצת מצחיק. 

לכן, "וידום אהרן", מה יש לשאול? מה יש להבין? מה יש.... "וידום אהרן"! ואמר דוד: "דום להשם‎ ‎והתחולל לו", כשאתה עם השם - אתה צריך להיות המצב של דום, לא דום משאלות ונשארו השאלות ברקע. "דום" זה המצב הנתון. צריך לכלכל, כמו שהיינו חילונים פעם ולא ידענו הרבה דברים, ולאט לאט הדברים התבהרו, וכשמרחיבים עוד ועוד ועוד בתורה הדברים מסתדרים. וכתוב גם: התורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר, כי יש דברים שהיא אומרת בקצרה במקום אחד ובמקום אחר היא מרחיבה. ודוד המלך אמר: "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם" אז יש דברים מה לעשות שלא נזכה להבינם גם בעולם הזה וצריך להבינם רק שם. זה לא בגלל שאי אפשר להבין זה שאנו חסרים בהבנה.

ואמר דוד: "דום להשם התחולל לו "ונאמר: " לכן המשכיל בעת ההיא ידום". אז רואים שדבר שני: בכל מצב של פגיעה, בין בממון בין בנפש, מתי שנראה שאדם מגביר את הסבלנות על החרדה. זאת אומרת: הוא לא נכנס לחרדה בגלל שפגעו בו פגיעות כאלה ואחרות, אלא יש לו סבלנות לקבל את הכל מאת השם, לא עוד אלא שרוצה בגזרת השם. אומר אם השם בחר לי את זה - אני לא מעדיף מצב אחר, זה מה שהשם רוצה זה מה שיהיה. וירצה בגזרת הבורא ויצדיק את דינו, 

השיעור הזה לרפואת הרב ניסים בן סוליקה רפואה שלמה

ש. אמן

וירצה בגזרת הבורא ויצדיק את דינו, זה יראה את הכניעה הטובה. יש כניעה שלאדם אין לו ברירה, מה הוא יכול לעשות, הוא אומר לא, כשהוא רוצה בגזרת הבורא, ומצדיק את דינו זה כניעה טובה, זה לא כניעה בלית ברירה, מה יש לך ברירה? לקחו בן אדם, שלום. מה מה תעשה? תתקומם זה יחזיר אותו? לא, אז מה לעשות זה מה שקרה, לא, אומר ירצה! אדם ירצה בגזרת הבורא ויצדיק את דינו למרות מה שקרה לו. זה יורה על הכניעה הטובה והשפלות לבורא. דבר שלישי: כשיתפרסם ענינו אצל בני אדם בטובה או ברעה, שאם ישבחוהו על טובה שעשה יבז למשבחו עליה, ותהיה נקלה בנפשו, וקטנה בעיניו, מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא, לקטנותה נגד מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההיא. 

זאת אומרת: אדם מתפרסם אצל בני אדם בענייניו הן לטובה והן לרעה, עכשיו על הצד בענייני טובה שהוא עשה, יבז למשבחו עליה. אז הוא לא מבזה את המשבח אלא לשבח שמשבח אותו המשבח. ותהיה נקלה בנפשו, וקטנה בעיניו, מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא, לקטנותה נגד מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההיא. ולמה הוא יבזה את השבח עליה? כי מצחיק אותו, שמשבחים אותו על דבר שבעצם כלפי השם, הרי זה שום דבר ביחס למה שהוא חייב לבורא יתברך מכפלי הטובה ההיא שהוא עשה, כמה חובות יש לו כלפי הבורא. 

אז מה משבחים אותו? עשה פעם איזה משהו מקרה קרה, הוא עשה איזה משהו, ואפילו אם המקרה יקרה, אבל כנגד כל מקרה שאדם עשה - כמה טובות עד שהוא עשה. אז לכן הוא לא מקבל את השבחים האלה, בעל הכניעה, יודע שבאמת הוא צריך להיות כנוע לפני הבורא, כי החובות שלו גדולים אצל הבורא, כמה אנחנו חייבים אצל הבורא.  ויאמר למשבחו: "רב לך אחי כי אינה נגד עוונותי אלא כניצוץ מן האש בים". זאת אומרת: מי הים, מי הים כולם, באיזה קלות הם מכבים ניצוץ של אש? בקלי קלות נכון? לא צריך את מי הים, אבל, הטובה שאתה עושה זה כמו ניצוץ בים. 

זאת אומרת: שטובות הבורא מכבות את הניצוץ את הטובה האחת שעשית שעליה משבחים אותך, מה עשית? ניצוץ, והניצוץ הזה כנגד כל הטובות שהשם הרעיף עליך, מכבה את זה בקלות, זה מצחיק אפילו להגיד...  ואפילו ‎‎אם תהיה נחשבת למאומה, ונגיד שהניצוץ הזה הוא לא סתם ניצוץ, זה ניצוץ שלא כל כך קל לכבות אותו, סוג ניצוץ מיוחד, ואפילו אם זה יהיה נחשב למאומה. איך אדע אומר בעל הכניעה, אם היא נצלת, הטובה הזאת שאתם משבחים אותי, מפגעי ההפסד המשיגים אותה, 

זאת אומרת: עלול בגאוה, וכבוד וכל מיני חשבונות ונגיעות. איך אדע אם היא נצלת מפגעי ההפסד המשיגים אותה, עד שיקבל אותה הבורא ממני, ולא ישיבנה עלי וישליכנה בפני. כמו שכתוב: "כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". זאת אומרת: פעמים שאדם יכול לבוא אפילו לבית המקדש והוא לא יהיה רצוי בכלל בכניסתו לשם. אדם נכנס לבית הכנסת והוא לא רצוי בכלל להיכנס לשם. אם זה איך הוא נכנס, אם הוא זוכר בכלל שיש שכינה לפניו, אם הוא מדבר בתפילה, אם הוא מדלג, אם הוא לא אומר את בתיבות כמו שצריך, אם הוא ממהר, אם הוא עונה אמנים חטופות, יתומות, 

אם הוא חושב מחשבות זרות, אם הוא יושב בלא מורא, ועוד כהנה וכהנה. אז אומר הנביא:  "כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי" הביאה היא כאילו להראות לפני, אבל מה אתם עושים? רומסים את חצרי. ואמר ישעיה: "לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי" זאת אומרת: המנחה שמביאים אצל הקב"ה היא נחשבת כמנחת שווא אם היא לא נעשית על מתכונתה. וזה מדובר כשאדם משבח את האדם על הטובה ואפילו היא נחשבת למאומה. כל שכן אם הוא משבח אותו בשקר, שצריך להרחיק הדבר ההוא מעצמו, שתולים בו דבר שאין בו בכלל, אז הוא צריך להרחיק את זה לגמרי, 

לא לבוז לשבח אבל להרחיק "מה פתאום לא עשיתי דבר כזה בכלל" ולא יבלע את זה כאילו "המהמהמ" מהנהן כאילו "המהמ" כאילו מעביר אותה, טעית? בסדר גמור תמשיך ככה. או הוא יכול להיות בערמימות להגיד לו "אבל אל תעביר את זה לאף אחד" ויאמר למספר: "די לי אחי בקצורי במה שאני חייב בו לבורא, אל תקבץ עלי עון קצורי, ועון השבח במה שלא עשיתי, כי אני יודע עונותי ופשעי יותר ממך. כמו שאמר דוד עליו השלום: "כי פשעי אני אדע". אז הוא אומר לו: "תשמע אחי, אני יודע את הקיצור שלי בעבודת הבורא", 

זאת אומרת שאני לא עושה כל מה שאני חייב לעשות, וגם מה שאני חייב לעשות לא עושה את זה כראוי, אז אתה רוצה לקבץ לי חוץ מהעוון של הקיצור שלי, גם את העוון של השבח במה שלא עשיתי? הרי אני יודע את עוונותי ופשעי יותר ממך, אז ממילא כך הוא צריך לומר לו בשעה שהוא משבח אותו על דבר שקר,  ואם יזכור ברעה שעשה, יודה על נפשו בקצורו, ואל יחזר אחר אמתלאות להנקות ממנה ולזכות עצמו, כמו שאמר יהודה: "צדקה ממני". זאת אומרת: אדם שנזכר בעצם זה שהוא עשה רעה, 

אז צריך להיות מודה על זה שהוא לא בסדר, ולא יחפש אמתלאות להינקות ולזכות את עצמו לעשות עצמו זך ונקי, כמו שאמר יהודה "צדקה ממני". עם כל ההשלכות השליליות, שהרי דיברנו על זה בדרשות מה שעשה יהודה זה דבר מדהים. אם היה אחד מגדולי ישראל אומר היום חס ושלום ומודה שעשה מעשה באישה ככה וככה וככה, יו היו אומרים: "איזה חילול השם, חילול השם, השם ירחם!". ויהודה מודיע בשער בת רבים, "צדקה ממני", צדקה מה שהיא הרתה זה ממני, שקודם הוציא פסק "הוציאוה ותישרף" ומה שיבחו אותו חכמים? אמרו שהוא קידש שם שמים בפרהסיה. 

אז איפה ההבנה שלנו? אין לנו הבנה בכלל, ועליו השלום הוא נקרא יהודה ועל שמו אנחנו נקראים יהודים, על ההודאה שיהודי מודה, "צדקה ממני". אז הנה אומר רבינו בחיי שזה מדרכי הכניעה, שאם יזכר ברעה שעשה, יודע על נפשו בקיצורו, ואל יחזר אחר אמתלאות להינקות ממנה ולזכות את עצמו, כמו שאמר יהודה "צדקה ממני". ואל ישתדל להכלים ולהכחיש המספר - זאת אומרת: אחד הזכיר לו שהוא עשה רעה פלונית, זה אמת הוא עשה רעה פלונית, אז הוא אומר: ואל ישתדל להכלים ולהכחיש המספר, ואל יאשימנו על אשר גילה אותו, 

אבל יאמר לו: "אחי - מה שעור מה שהשקפת עלי מרוע מעשי, אצל מה שלא ידעת ממני, אשר האריך לי הבורא סתרו בהם, ואלו היה נגלה לך רוע מעשי ועונותי, היית בורח ממני ומפחד מעונש הנורא עליהם!". אז זאת אומרת: בא אחד ואמר עליו רעה, והרעה שהוא אמר עליו היא אמתית, אז לא יתכחש ולא ינקה את עצמו, ולא יכלים את המספר, למרות שמה שההוא עשה אם זה לא על מנת להוכיחו בדרך שמותר על פי הלכה - זה לא נכון לעשות, אבל מכל מקום לא יכלים ולא יכחיש את המספר, ואל יאשימנו על אשר גילה אותו, אבל יאמר לו:

אחי, מה שיעור מה שהשקפת עלי מרוע מעשיי, מה נחשב המעט הזה, מרוע המעשים שלי, מה שאתה השקפת עליהם ובחנת וראית, מה זה נחשב השיעור הזה בכלל מול רוע מעשיי אצל מה שלא ידעת ממני, שאם היית יודע עוד דברים עלי - היית רואה שזה עוד בקטנה לעומת מה שאני לא בסדר, ושעל זה האריך לי הבורא סתרו בהם שעדיין לא חשף את מה שאני עושה, וזה הקב"ה עושה בשביל לתת לי אפשרות לשוב בתשובה לפני שיתבררו כל הדברים. כמו ששומעים כל פעם שיש אנשים שעושים עבירות עושים עושים שנים, ותופשים אותם ונותנים אש"ל לאחרים. 

"ואילו היה נגלה לך רוע מעשיי ועוונותי - היית בורח ממני, ומפחד עונש הבורא עליהם". למה בורח ממני? כי "אוי לרשע ואוי לשכנו", ומפחד עונש הבורא עליהן, שאדם יכול להיענש גם בזה שיש לו חיבור לרשעים. וכמו ‎שאמר אחד מן המשוררים, זה רבי יצחק בן מר שאול, ריבו של רבי יונה איבן ג'נח, מה הוא אמר? "חטאי לו יריחון בם שכני - אזי ברחו ורחקו מן גבולי" אם לחטאים היה ריח אנשים היו בורחים מרחק קילומטרים מבין אדם שהיה עובר ברחוב, {נס שלא מריחים את זה} אז הוא אומר: "חטאי לו יריחון בם ושכני - אזי ברחו ורחקו מן גבולי 

ואמר איוב: "אם כסיתי כאדם - פשעי" שאיוב לא היה מכסה על פשעיו והיה אומרם, והוא לא היה כשאר אדם שמכסים בדרך כלל את הפשעים שלהם. אז זה מדרכי הכניעה. הבן אדם מכיר בדרכי החובות שלו, ובעוונות שלו והוא יודע בהם, ולא מכחיש אותם ומתאבל עליהם מה שנקרא, ורוצה בתקנתם, ולא אומר אמתלאות - למה הוא עבר, למה הוא לא עבר. כמו שיש כאלה שאומרים: "אל תשאל השעון לא העיר אותי, אל תשאל עשיתי ככה, אל תשאל היה ככה", אל תשאל הייתי עייף, אל תשאל הייתי ככה". מי שרוצה זה יוצא ומי שלא רוצה --- 

ש. גם דוד המלך אמר "שערי תירוצים לא ננעלו, אבל אדם ---

הרב: שואל איפה דוד אומר את זה?

ש. בתהילים, 

הרב: לא! דוד המלך הוא מתכוון, דוד בוזגלו.

ש. מי אומר את זה?

הרב: דוד בוזגלו, 

ש. דוד המלך אמר את זה

הרב: אנחנו משחררים אותך מדוד המלך ואתה מחזיר אותנו, 

ש. הוא הכניס את המודעות ששערי תירוצים לא ננעלו, אדם צריך שלא יהיו תירוצים זה הכל שערי תירוצים! ואם מה שספרו עליו שקר, יאמר למספר: "אחי - אין מן התימה מה שהצילני הבורא, מעשות מה שתלית בי, אצל רוב הטובות אשר גמלני, אך התימה סתרו עלי במה שהוא יותר מגונה וגדול מאד ממה שספרת עלי, הרף אחי וחמול על זכיותיך שלא תאבדנה ממך ולא תרגיש!". יש לתמוה שהבורא יתברך מכסה עלי, בדברים שזה יותר מגונה ממה שאתה מספר, ואם מה שסיפרו עליו שקר - יאמר את זה הרף אחי וחמול על זכויותיך. זאת אומרת: בגלל שהוא מדבר עליו דברים שהם שקר, זה לשון הרע, 

ש. שערי תירוצים ---

הרב: בסדר אפשר להעמיס את זה, שמה כתוב בפשט שהוא רץ עמו, הצטרף אליו, 

ש. תמיד תירוצים

הרב: "ותרץ" לשון ריצה, זה מה שאמרתי זה דוד בוזגלו. ואם מה שספרו עליו שקר, יאמר למספר אחי - אין מן התימה מה שהצילני הבורא, מעשות מה שתלית בי, אצל רוב הטובות אשר גמלני, אך התימה סתרו עלי במה שהוא יותר מגונה וגדול מאד ממה שספרת עלי. זאת אומרת: הקב"ה מסתיר עלי, אבל אתה תרפה ותעזוב אמריך, כדי שאתה לא תיענש בהם ותפסיד את זכויותיך. כי כבר נאמר על אחד מן החסידים שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעו הדבר - שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת ארצו וכתב אליו: "הגיעני ששלחת לי מנחה מזכיותיך וגמלתיך בזה" 

אז הזכירו אחד בלשון הרע ואמרו עליו רעה, הוא לא איבד את העשתונות, והכין סל של פירות ושלח לו וכתב לו פתק: "הגיעני" זאת אומרת השמועה הגיעה אלי, ונודע לי, ששלחת לי מנחה מזכיותיך. זאת אומרת: אדם שמדבר לשון הרע על חברו - מפסיד מזכויותיו לזה שהוא דיבר עליו, 

ש. אדם שמוציא שם רע ---

הרב: גם לשון הרע זה נקרא שקר, אמירת האמת זה לאו דוקא הדברים כפי שהיו. אמת זה רק נכון להגיד על פי התורה, מה שלא נכון להגיד על פי התורה - זה גם נקרא שקר. אז הוא אומר: "הגיעני ששלחת לי מנחה מזכיותיך - והוא לא רוצה להיות כפוי טובה על המנחה הגדולה שנתן לו, אז הוא שלח גם כן סל של פירות לגמול לו בזה על הטובה שהוא נתן לו. ואמר אחד מן החסידים: "הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם - ימצאו בספר זכיותם זכיות שלא עשו אותן, ויאמרו לא עשינו אותן, ויאמר להם - עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם". 

נכון, אתם לא עשיתם את זה, ולמה יש לכם את הזכויות האלה? בגלל שהועברו עליכם מזה שדיבר בגנותכם. וכן כשיחסרו מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותו בעת ההיא ויאמר להם: "אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני!". עכשיו יגיעו אלה שדיברו לשון הרע, יגידו: "רגע אני עשיתי עוד דברים, איפה הדברים שאני עשיתי?" יאמרו: "היו לך והם אצל מי שדיברת עליו!". וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם, חובות שלא עשו, וכשאומרים: "לא עשינום!", יאמרו: "לא עשיתי בחיים דברים כאלה!", יאמרו להם: "נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם".

זאת אומרת: עצם זה שאתה מדבר רע על השני, אתה גם לוקח עוונות שלו אליך, לא רק שאתה שולח לו מנחה מזכויותיך, אתה לוקח גם עוונות שלו אליך. ואז הוא שואל: "מאיפה זה נהיה?" אומרים לו: "נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדיברתם בם". כמו שנאמר: "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם, חרפתם אשר חרפוך השם". אז בעצם זה שמחרפים אדם ואומרים עליו לשון הרע כביכול פוגעים גם בקב"ה, ומה מקבלים? "והשב לשכנינו שבעתיים אל חיקם" מה שהם התכוונו לעשות לו - הם יקבלו שבעתיים אל חיקם. מה שרצית לפגוע כך תפגע, כמו "כאשר זמם". 

ועל זה הזהירנו הכתוב באמרו: "זכור את אשר עשה השם‎‎ אלוקיך למרים בדרך". ואמרנו שמרים היתה האחות הגדולה, ודיברו רק המשפחה, ודיברה עם אהרן, ודבר שלכאורה בעיניהם היה תמוה - כאילו מאי שנא משה מהם? ולמה צריך לפרוש מאשתו יש לה צער מזה וכו' וכו', זאת אומרת: למרות כל זאת ושהיא התכוונה לטובה, התכוונה לטובה - נענשה בעונש חמור ביותר עם הנחה גם של 50%, ונצטרעה וכל ישראל יודעים מזה, וצריכים להמתין לה, זה ביזיון שאין כדוגמתו. שום תקשורת היום לא מכסה שכולם ידעו דבר מסוים, 

ש. כל הדורות

הרב: מה זה "כל הדורות", מזכירים את זה ולומדים את זה ואומרים: "אל תהיו כמו מרים!", 

ש. ---

הרב: הייתה מחילה גמורה, ברגע שיש מחילה גמורה - לא מפסידים, משה--- מצד משה. 

ש. ---

הרב: לא הוא מוחל, אם הוא מוחל--- מי שמוחל אז כאילו לא היתה פגיעה נשאר רק העונש מן השמים על עצם העבירה, כשאדם עושה עבירה הוא עושה שתיים, גם כלפי שמייא וגם כלפי הבן אדם שהוא מדבר עליו, אז האדם זכותו למחול. אז עכשיו, "ואשר לשכננו חרפתם" הגמרא בגיטין אומרת: "שכל המצר לישראל או מי שמתקומם עליהם - הוא כאילו מתקומם נגד השם יתברך, שנאמר: "הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש על עמך יערימו סוד". אז רש"י אומר: לכן, לך חרפתן אשר חרפוך" הכוונה על המחרפים את ישראל, 

וביקש דוד המלך עליו השלום, שעבור זה ישובו המון עוונות ישראל אל חיק האומות המחרפים אותם, כי "שבעתיים" לשון רבים. ה"חת"ם סופר" אומר: שכל מה שנאמר כאן שמפסידים את הזכויות ושלוקחים את העוונות - זו קבלה ביד הראשונים, שהראשונים קבלה קיבלו איש מפי איש - את הדבר הזה. המספר בגנות חברו על שקר, עונשו שמנקים לו מזכויותיו ומוסיפין אותם על מי שסיפר ממנו, וזה שסיפר ממנו - מנקים לו מעוונותיו ומוסיפים על המספר. אמרנו ששקר זה גם אמירת לשון הרע, 

ש. ---

הרב: לא, שקר זה מוציא שם רע נכון, שקר זה גם, מעשה שקר הכוונה, לא שקר במהות, כל שאומר לשון הרע - זה שקר, אפילו שזה אמת, אפילו שאתה אומר אמת על חברך,

ש. ---

הרב: זה לא התורה, התורה אומרת לך אסור לך לספר דבר כזה, אתה מספר דבר כזה אתה משקר, כי השם לא מרשה לך להגיד דבר כזה, אם אתה אומר דבר שאתה לא מורשה להגיד - אתה משקר. 

אז לכן, "בספר הזכירות" כתוב: שה"בית יוסף" היה לו "מגיד מישרים", המלאך, והוא אמר לו כך: "מי שאומר לשון הרע על חבירו - מנקים לו מזכויותיו ונותנים לזה שדיבר בו!", אז אתה רואה שהמגיד, המלאך אומר: שלא רק מי שמשקר, אלא מי שאומר לשון הרע על חבירו, "מנקין לו מזכויותיו ונותנים לזה שדיבר בו, זה אמת ויציב, ואילו הוו ידעי בני נשא הדא, אם היו יודעים בני אדם את הדבר הזה, הוו חדאין כד שמעון ביש מנהון, היו שמחים מאוד כשהם שומעים שאמרו עליהם דברים רעים! כאילו יהביה לון מתנת כסף או זהב, זה זכייה בפייס!, בן אדם לא עבד ולא טרח - בא אחד ודיבר עליו לשון הרע - אתה צריך לרקוד משמחה על זה שזכית במתנת כסף או זהב!" 

ש. ---

הרב: מה, לא חובה, מה? אתה אומר אם חילוני גמור דיבר עליך? 

ש. ---

הרב: אין לשון הרע על מי שהוא כופר, אין לשון הרע על אפיקורוס, אין לשון הרע על מחלל שבת בפרהסיה, ויש עוד צדדים לומר גם כשמתכוונים להרחיק מאדם שהוא רשע, או דברים כאלה וכו'. 

ש. ---

הרב: כן, אז יש עוד צדדים גם באדם שהוא לא בדרגה כזאת אפילו שהוא "דתי", אבל הוא עושה דברים שחייבים להיזהר ממנו. והוא ממשיך ואומר לו "המגיד": "אלא בשביל כבוד התורה שלך שזלזלו ראוי לכל אחד עונש ושריפה, ואתה תעמוד מנגד תרקוד ותשמח אבל אל תהרהר בההיא מילה אחרא, רק ביראת השם כל היום וכל הלילה ובתורתו". אז אל תחוש ממה שמדברים אנשים וכל זה, תתעסק בתורה וביראת שמים. זה אומר "המגיד" ל"בית יוסף". 

אז אני חוזר על זה בריצה ואומר: ב"ספר הזכירות" של בעל "מרפא לנפש", על "זכירת מרים", הארכתי בעניין זה והבאתי לשון ה"מגיד משרים" פרשת "ויקהל" שהופיע על ה"בית יוסף" ואמר בזה הלשון: כי מי שאומר לשון הרע על חברו - מנקים לו מזכויותיו ונותנים לזה שדיבר בו, הוא אמת ויציב, ואילו הוו ידעי בני נשא הדא הוו חדאין כד שמעון ביש מנהון כאילו יהביה לו מתנת כסף או זהב, אלא בגין יקרא דאורייתא דילך דזלזלו אחזי לכל אחד דיקטלון --- ואתה תעמוד מנגד ותחזיה ותחדיה, אבל את לא תהרהר בההיא ולא במילה אחרא רק ביראת השם כל היום וכל הלילה ובתורתו". עד כאן לשונו בקצרה.

על פי זה נתבאר לי הפסוק: "לכו בנים, שמעו לי, מי האיש החפץ חיים" רוצה לומר באיש צדיק מדבר הפסוק, מי האיש החפץ חיים - חיים נצחיים לעולם הבא, אוהב ימים לראות טוב בעמלו שעמל תחת השמש, באותם ימים שפעל ועשה בהם מצוות ומעשים טובים, ורוצה לראות אותם וליהנות בהם בעולם הבא כמו שהאריכו בזוהר, בפרשת ויחי, "שלא תאבדנה ואיש אחר יקחנה". אז העצה: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", אז זאת אומרת: "מי האיש החפץ חיים" - זה אדם צדיק רוצה חיים לעולם הבא, 

"אוהב ימים לראות טוב" - הוא רוצה לראות את הימים הטובים שעשה תורה ומצוות, הוא רוצה לראות אותם, לראותו בעולם הבא. אם אתה רוצה לראות את הימים הטובים האלה שעשית מצוות! "נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה" אם לא – לא תמצא כלום! לא תמצא שום דבר אחר כך.  ועל ההיפוך מה שכתוב שנותנים לזה המדבר לשון הרע את החובות של חברו, אמרנו שלא רק מפסיד את המצוות שלו, אצל מי שדיבר עליו, אלא גם נותנים לו את החובות של חברו. יש רמז על זה בתהילים: "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל" רצה לומר: מה שהוא חפר ופעל - הוא יפול בו, 

ועוד "ישוב עמלו בראשו", ועוד ישוב עמלו - זה המדבר מצוות ומעשים טובים, ישוב בראשו של זה שדיבר עליו, "ועל קדקודו חמסו ירד", ועל קדקודו של זה המדבר - חמסו של הנדבר יורד במקומו. ואפשר לומר שזו היא מידה כנגד מידה, כשם שהוא רצה למעט את כבודו, או להזיק אותו, או בשאר דברים אשר על כן הוא מספר לשון הרע - ככה יתמעטו זכויותיו בעולם הבא ויינתנו לזה, ועל שעבר על לאו "שלא תשא שמע שווא" שזה נאמר על לשון הרע, וכן על זה שהוא עובר על "מכה רעהו בסתר", 

אדם שמדבר על חברו לשון הרע - זה נקרא ארור מכה רעהו בסתר, עונשו ליפול בגיהינום של חלקו של זה שדיבר בו. "זאת תורת המוציא שם רע, "זאת תורת המצורע", מה דינו? שמוציאים אותו חוץ למחנה, ואף אחד לא מתקרב אליו אפילו מצורעים, ואפילו אנשים אחרים שהם נמצאים מחוץ למחנה מסיבות אחרות, למה? למה הוא מחוץ למחנה? כיוון כשהוא אמר לשון הרע על השני רצה להרחיק אותו מהחברה, שאנשים יתרחקו, אז עשו לו מידה כנגד מידה. אז אותו דבר פה! אז כמה אדם צריך להיזהר, שלא לדבר לשון הרע על אנשים, לא רק שהוא מפסיד מזכויותיו הוא גם לוקח מהעונש שלהם. 

ועל זה הזהיר אותנו הכתוב ואמר "זכור את אשר עשה השם אלוקיך למרים בדרך". וזה "מצוות עשה" לזכור כל יום את הפסוק הזה, לדעת הרמב"ן ולדעת הפוסקים כאן, ולדעת השל"ה, וכן נראה דעת המחבר כאן שזו "מצוות עשה" דהיינו: לזכור את אשר עשה ולא לדבר. אז רואים מפה שהדבר הזה הוא חמור ביותר, ולכן אמרנו שבעל הכניעה - אם מפרסמים אותו לטובה - אז הוא מבזה את השבח, וגם אמרנו שאם אומרים עליו שקר וכו' – 

אז הוא צריך להזהיר קצת את הבן אדם להגיד לו: "לא כדאי שאני ירויח את "המנחה מזכויותיך" כדאי לך לשמור על הפה!". ואם לא, לא שומר ולא אכפת לו - אז לא הפסיד, צריך לשמוח בשמחה גדולה שהוא יקבל מתנת כסף וזהב. אבל בעל הכניעה - אמרנו שיודה אם מה שאומרים עליו זה אמת, ולא ימצא אמתלאות, ולא יכחיש, ויגיד שחסד הבורא עליו שעוד מסתיר ממנו מרבים את העוונות שלו, ויודה על האמת, ואם יגידו לו גם שבח שהוא אמיתי - אז כנגד מה שהוא חייב טובות לבורא - זה כמו ניצוץ מן הים, וגם אם יש לזה ערך אמתי - מי יודע אם הוא השלים את כל הצדדים של המצווה כמו שצריך, שבכלל לא יטרפו אותה בפניו ויזרקו אותה על פניו. אז הדבר הרביעי

ש. ---

הרב: כפי שיעור שמה שהוא רצה לפגוע - ככה מנקים, 

ש. ---

הרב: אמר דוד המלך, מה שאתה אומר - אמר שלמה המלך, "כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה", אז אם אתה רוצה כמו שהבנת "ותירץ עמו, אז כחוט השני שפתותיך", - תקשור עם חוט השני את השפתיים שלך, 

ש. ---

הרב: שני זה אדום, שיהיה בולט שידעו שאתה לא מדבר, "ומדברך נאוה" - שהדיבור שלך יהיה רק נאה, אם אתה רוצה לדבר רק נאה, 

ש. ---

הרב: אז זהו, יש פעמים שאתה צריך לסגור, ויש פעמים שאתה צריך לדבר לשחרר--- אבל יש מפרשים "כחוט השני שפתותיך" - שהשפתיים של האדם צריכים לעשות חיבור בין האנשים כמו שחוט השני עושה בין שני בדים, 

ש. ---

הרב: לוקחים חוט ותופרים שתי בדים חליפה נכון? לוקחים עוד בד ועוד בד ותופרים, אז השפתיים שלך צריכים להיות כמו חוט השני שיעשה חיבור בין אנשים ולא פירוד, לא לשון הרע, "ומדברך" הדיבור שלך יהיה נאוה, נאה. ולשאלתך מה לעשות מה לעשות ולשאלתך מה לעשות מה לעשות ולשאלתך מה לעשות מה לעשות! 

ש. כן כן מה לעשות?

הרב: אמר דוד המלך עליו השלום, "אשמרה לפי מחסום" תשים מחסום כמו ששמים לבהמה - אשמרה לפי מחסום, מחסום, אתה יכול לשים פלסטר וזהו, מרוב דברים מביא חטא, "מרוב דברים לא יחדל פשע" מרבה דברים מביא חטא, "סייג לחכמה –שתיקה" אז זאת אומרת: בן אדם שבאמת רוצה, "מי האיש החפץ חיים? אוהב ימים לראות טוב" אתה רוצה לראות את הימים הטובים שעשת בחיים? "לשון שפתך מרע ופיך מדבר מרמה" אין מה לעשות, מי שרוצה להרויח סותם את הפה. "שומר פיו ולשונו - 

ש. שומר מצרות נפשו

הרב: "שומר מצרות נפשו, אל תיתן את פיך להחטיא את כל בשרך" אדם מדבר לפעמים בסוף הגוף שלו סובל מקבל מכות, אל תיתן את פיך להחטיא את כל בשרך. אז זאת אומרת אם אדם לא רוצה לסבול ולהפסיד הכל - תשמור את הפה. 

ש. זה עבודה!

הרב: זה בכלל לא עבודה, 

ש. מה זה לא עבודה

הרב: עבודה - זה כל הזמן לדבר לדבר לדבר, אתה לא מדבר, 

ש. זה עבודה מה ---

הרב: מה לשתוק? כתוב: "אלם תדברון", מה תהיה אומנותו של אדם? אילם, 

ש. זה אומנות זה לא סתם

הרב: נכון, 

ש. רוצים. --- נתחיל לעבוד על זה בשבוע הבא

הרב: רוצים רוצים, זאת אומרת אתה בינתיים רוצה להפסיד את העולם אצל אחרים, זאת אומרת אתה לא רוצה להחזיר בחזרה את מה שמגיע לך, אתה אומר בינתיים אתה לא עובד על זה.

ש. לא אני עובד על זה אבל לעבוד על זה ממש זה עבודה---

הרב: זאת אומרת כל פעם שאתה משחרר אפילו פעם שאתה אומר איזה אמירה אז אתה מפסיד זכויות ולוקח עוונות 

ש. ככה זה יוצא

הרב: אז למה לא תתחיל מיד? 

ש. כבוד הרב בבת אחת אי אפשר {כבוד הרב צוחק}

הרב: אם אתה לא מתחיל מהיום ---

ש. אוי מהיום ---

הרב: אם אתה לא מתחיל מהיום אתה ממשיך להפסיד את העולם הבא, אתה צריך להיות חכם למה להמשיך להפסיד, 

ש. בשקט לא בפרהסיה, בשקט

הרב: בסדר, אין בעיה, זה הבעיה שאנשים לא קולטים, כל יום שעובר, בן אדם לא חוזר בתשובה בעניין זה, הוא רק מפסיד והוא רק מביא על עצמו צרות של אחרים, 

ש. ---

הרב: זה בדרך כלל אדם שלא למד תורה, למה? בן אדם שלמד תורה פוגש מישהו שאומר לו חידושי תורה, אבל אם לא למד תורה נפגשים מה יגיד לו? כלום, "אהלן מה נשמע, מה שלומך, איך היום, איך מזג האויר, אתה מרגיש טוב, הילדים בסדר, הכל טוב, יש עבודה?" אין לו על מה לדבר, שואל שאלות סתם בשביל להעביר שיחה? אז יש לו 7 שאלות 8 שאלות 10 שאלות ואחר כך אומר לו: "ילה ביי". פוגש מישהו אחר: "מה נשמע, מה שלומך, מה המצב מה זה?" חוזר--- אין לו מה לדבר, אדם אין לו כלום, מה כן הוא יכול לדבר? על ההוא ועל ההוא ועל ההוא לפתח שיחה זה נקרא, 

בגלל שאין בו תורה, אם היה לו תורה היה מדבר גם היה עושה מצווה, מלמד את השני, מדבר דברי תורה מקיים מצווה, אבל אין לו מסכן ריק, אז הוא מדבר שטויות, ולדבר שטויות זה עולה, מה לעשות?

ש. אדם שחוזר בתשובה, --- אדם חוזר בתשובה מלשון הרע, אז הוא אם הוא הפסיק גמרנו?

הרב: אם אדם חוזר בתשובה על הכל, צריך עדיין לפייס את האנשים שדיבר כנגדם, 

ש. איך?

הרב: מה? יודיע בשער בת רבים, אני מבקש מחילה מכל אלה שדיברתי כנגדם וכו' וכו' ותעבירו את זה הלאה, וכל מי שאתם רואים ואתם יודעים שדיברתי תעבירו לו את המסר, שאני דיברתי כך וכך כוך ואני מצטער ומתחרט וכו' וכו'וכו', ואם הוא מכיר את האנשים וזוכרם - יצלצל ישלח מכתב יבוא יפגש, יעשה כל מה שאפשר כמו שמשיבים אבידה, 

ש. ---

הרב: מדובר שיגיד לו באופן עקרוני ולא יגיד לו פרטני, אבל מכל מקום חייבים ללמוד "שמירת הלשון" כמו שצריך ולעשות את הדברים כראוי, וזה לא צחוק, בקיצור ז ה ל א צ ח ו ק. זה לא שועים טובה וזה לא מעלה מיוחדת, זה פשוט הפסד, אתה עושה לך בור "כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל", מי כורה בור לעצמו ונופל? זה כמו לראות את הציורים השם ירחם שאנשים חויבו לחפור בורות והכניסו אותם בפנים וירו בהם, זה לא יאומן כי יסופר!.

"דבר רביעי: כשייטיב לו האל בטובה גדולה, ובחכמה יתירה ותבונה רבה, או עושר גדול, או כבוד אצל המלכות והדומה לזה, ממה שנהגו בני אדם להתפאר בהם ולהתגאות בעבורם,וישאר על ענין שפלותו קודם לכן, ולא הוסיף אלא ענוה ושפלות לפני האלוקים, וכבוד וטובה לבני אדם, כמו שאמר אברהם עת ששבחו הבורא ואמר: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה,  ואנכי עפר ואפר". למרות שהקב"ה אמר: שהוא לא יכול לכסות דברים מאברהם אבינו, בכל אופן איך החשיב אברהם את עצמו? זאת אומרת: הקב"ה אומר אין דבר שאני לא מגלה לאברהם עבדי, אז איך צריך ללכת בן אדם אחרי שנאמר כזה דבר? 

ש. ---

הרב אז מה זה קשור? זה לא קשור, שם השם זה מידה איך השם מתנהג כך וכך, אבל דברים שהוא הולך לעשות בעולם - הקב"ה לקח את אברהם אבינו כשותף, יש דרשה שלמה שדיברתי על זה, שאדם צריך להיות שותף של הקב"ה, כתוב: "נעשה שותף במעשה בראשית, כל דיין שדן דין לאמתו - נעשה שותף לקב"ה מעשה בראשית", יש הרבה מאמרים של חכמים "נעשה שותף", כל האומר: "ויכולו השמים וכל צבאם" נעשה שותף למעשה בראשית, ועוד כהנה. אז זאת אומרת הקב"ה מוכן להכניס שותפים בעסק של הבריאה, 

מי מוכן להיות שותף: אז יש אדם פקיד אז הוא עושה רק את המסגרת שנתנו לו, יש אדם שהוא מנהל אז הוא מסתכל בהרחבה והוא מסתכל בכל הצדדים, יש בעל הבית - לא נעדר מעיניו שום דבר, והוא דואג על כל פרט ופרט, ועל כל אדם ואדם, וכל חלק וחלק בעבודה, יש אנשים שהם בגדר פקידים, עושים בעולם תפקיד מסוים קטן, רב בית כנסת רב פה רב שם ופה שם, אבל יש שלוקחים את כל העולם באחריותם, לא רק זה וזה וזה וזה.... עושים בלי הגבלה, ודואגים לכל, ומתריעים ועושים וכו', זה שותפות, לא מנכ"ל בעל הבית!, בעל הבית שותף.

לכן אומר הקב"ה "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה"? שותף, איך אני יכול לא לגלות לשותף? הקב"ה נתן לאברהם את המפתחות של העולם, אמר לו: "והיה ברכה" כל הברכות עכשיו מסורות בידך, אתה עכשיו מנהיג את העולם, עד שאברהם לא הסכים לברך את יצחק בנו למה? הוא ידע שיצא ממנו עשו, אז הוא לא רצה לקחת אחריות, אמר: "יבוא בעל הברכות ויברך", אני לא מברך. כתוב: שיצחק עד זמן מסוים לא נתברך בזכות עצמו אלא בזכות אביו, "עקב אשר שמע אברהם בקולי", על זה הוא התברך, או "בעבור אברהם עבדי", ולמה תלה את הברכות באביו ולא בו? 

בגלל שהוא לא היה שותף הוא עשה עבודה פרטית יצחק אבינו, כמו שאומר ה"ספורנו", ולא היה שותף, מתי נהיה שותף? "ויקרא בשם השם", כל זמן שהוא לא קרה לכל הבריות לעבוד את השם - אז כאילו עשה עבודה של פקיד, ופקיד לא ראוי לברכה מאת השם רק דרך מישהו. ברגע "ויקרא בשם השם", ולקח אחריות על כל העולם ונכנס לשותפות - אז בירך אותו הקב"ה. ועל זה אמר לו אבימלך: "אתה עתה ברוך השם", אחרי מה? "ויקרא בשם השם". אז זאת אומרת אדם צריך להיות שותף, מי לא רוצה להיכנס לשותפות, אתה כמה רווחים אפשר לעשות? עולם ומלואו, אז למה להיות פקיד אם אתה יכול להיות שותף? אם היו אומרים לבן אדם - אתה יכול להיות שותף של ביל גייטס, הוא היה מסרב מתנגד? 

כל השקעה – משתלמת!, כל השקעה משתלמת, ואן אתה לא צריך להשקיע גם הרבה, והוא נותן לך את הכלים עוד, רק תשתמש בהם - אז צריך להיות טיפש לא לעשות את זה. אז לכן כתוב: כשהקב"ה מיטיב טובה גדולה כמו חכמה יתרה שהוא נותן לאדם, תבונה רבה, או שהוא נותן לו עושר גדול, או שנותן לו כבוד אצל המלכות, או דברים דומים לזה, שבני אדם נוהגים להתפאר בזה ולהתגאות בעבורם, "אתה יודע מי אני?" מה אתה רוצה? אני אסדר לך צ'יק צ'אק, פה פה פה, מה אתה צריך אני אתן לך, מה זזזז--- 

אז הוא אומר אדם שקיבל את כל המתנות האל מהשם, ונשאר על עניין שפלותו כמו יוסף אצל אביו "רועה צאן אביו", "הוא יוסף" שהיה מלך בארץ מצרים ושליט, אותו יוסף לא השתנה. זאת אומרת: נשאר על שפלותו קודם לכן, ומה הוא כן מוסיף? לא מוסיף גאווה אלא מוסיף ענווה ושפלות לפני האלוקים, עוד יותר הוא מבין כמה, אם השם נתן לו אז הוא כמה הוא יותר נמוך לא יותר למעלה. כמו שאמר דוד: שהשם שבח אותו "המכסה אני מאברהם"? מה הוא אמר? " ואנכי עפר ואפר". ואמרו "משה ואהרן", אם כל המעלות שלהם, מלכי אלוקים, מלאכי אלוקים: מה אמרו? "ואנחנו מה"? זאת אומרת לא מצאו בעצמם משהו שיכלו להגיד שיש פה איזה ערך איזה משהו. 

ואמר דוד המלך עליו השלום: "ואנכי תולעת ולא איש" אז התברר מצפונו אדם כזה, ותאמן כניעתו והתברר מצפונו. ואמר החכם בענין הזה קהלת שלמה המלך עליו השלום: "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך על תנח". אם רוח המושל - אתה מרגיש רוח של ממשלה, אתה מושל על אנשים, יש לך תפקיד, יש לך זה... אם רוח המושל תעלה עליך - מקומך הטבעי אל תנח, תישאר תישאר שמה על תעקור ממקומך, הלו אל תטפס. והדריכו אותנו חכמים: כשאדם נכנס לבית הכנסת או לאיזשהו מקום, תמיד תשב שני כיסאות פחות מהמקום הראוי לו. נגיד נכנס תלמיד חכם - ישב שמה, למה? 

שיאמרו לו: "עלה!" עלה, עלה עלה צ' צ' צ' צ' כבוד הרב בקשה וישימו אותו במזרח, ולא ילך ישר למזרח שיגידו לו: "רד! רד, סליחה סליחה יושבים פה רד רד, שב שמה!", חכמה. אז זאת אומרת זה אחד המבחנים של הכניעה. שבן אדם למרות כל מה שיש לו, יש לו חכמה ויש לו תבונה ויש לו עושר, יש לו כבוד ויש לו שררה, ויש לו קרבה למלכות והכל והכל - עוד יוסיף ענווה ושפלות ולא יניח את מקומו, זה מראה שלאדם הזה יש את מידת הכניעה בפני האלוקים. 

ש. זה צריך להיות המהות שלו החיים שלו, אמיתי אמיתי זה המהות שלו זה הטבע שלו

הרב: כן, 

"החמישי: כשהוא מוכיח את נפשו ונותן דין הבורא מעצמו,אף על פי שאין יכולת לדין על זה, תתברר כניעתו לאלוקים ושפלותו ושחותו, כמו שנאמר: "אנחנו מעלנו באלוקינו ונושב נשים נוכריות מעמי הארץ" ‎‎ונאמר: "ויתנו ידם להוציא נשיהם". זאת אומרת: מצב חמישי זה שהוא מוכיח את נפשו ונותן דין הבורא מעצמו, אף על פי שאין יכולת הדין על זה, אבל הוא עושה כל מה שאפשר בידו על מנת לדון את עצמו, דהיינו מטיל על עצמו לקיים כפי דין ודת הבורא יתברך, ודבר שאין עליו שוטר ומושל מני אדם להכריחו על זה, זאת אומרת: אפילו שלא יכולים לדון אותו בדבר שהוא קיבל על עצמו לעשות, 

כמו שמבואר פה שמביא מספר עזרא: שעם ישראל עשו מעצמם דין ואמרו: "אנחנו מעלנו באלוקינו ונושב נשים נוכריות מעמי הארץ", אז הם הסכימו מעצמם לקבל את הדין לגרש את הנשים הנוכריות שהם נשאו, ולא מי שמכריחם כיוון שאותו זמן לא היה מלך בישראל, ולא היה מי שיכריחם לקבל את הדת, ומלך פרס לא חשש להכריחם על זה כי מה אכפת לו בכלל מכל העניין הזה, זה מראה סימני הכניעה לאלוקים. "ויתנו ידם להוציא נשיהם", החליטו בהחלטה ובהסכמה, בלי מכריח ודנו את עצמם, שאין ראוי להושיב את הנשים הנוכריות וגרשו אותם למרות שהיו להם ילדים מהם, זה מראה כניעה, כשהאדם דן את עצמו וכו'.

אדם מקבל על עצמו 40 יום תענית, מישהו חייב אותו? זאת אומרת הוא חייב את עצמו, הוא דן בעצמו דין - והחליט, זה לא חיוב שכתוב בהלכה ביום פלוני צריך זה לא תענית קבועה, הוא החליט לדון את עצמו, למה? על "חטאת נעורים", על עוונות שעשה, לנצח את יצרו, להכריח את עצמו. כשאדם אוכל הוא מתגאה, כשאדם לא אוכל אין לו במה להתגאות, אנשים אפילו בצלחת עושים גאווה, מכל שטות בן אדם מתגאה, ועוד אם בן אדם דואג לכלל הציבור ורוצה שחס ושלום לא יבואו צרות לישראל, אשריו ואשרי חלקו. 

אז זה כניעה דהיינו מוכן לכלל הציבור, מה שכלל הציבור עושה עבירות – הוא מוכן להיות "נושא בעול!" ומוכן לסבול בשביל  שייטב להם. ועם המאורעים האלה והדומים להם, יתקיימו סימני הכניעה לאל יתעלה, והשפלות מן הנכנעים, ותראה אמונת לבבם בהם. זאת אומרת: שאלה הם הדברים החמישה שמורים כניעה מהאדם. נחזור בקצרה עליהם: 

"הראשון: שהאדם כועס על מה שמבזים אותו בכל דרך שהיא, אם הוא מושל ברוחו ומוחל ויכול להינקם - זה מראה על ענווה ושפלות. וזה יורה בברור שהוא בעל כניעה. אם ייפגע פגיעה בממון או באחד מקרוביו, אם יהיה לו סבלנות לקבל את זה, וירצה בגזרת הבור או יצדיק את דינו - זה יראה את הכניעה שלו מפני הבורא".

ש. ---

הרב: יש פגיעה נפשית, כשפוגעים בך ומבזים אותך, אז הפגיעה היא בנפש שלך כאילו, יכול בן אדם גם ממרחק לבזות אותך, אבל זה לא פגיעה בגוף, יש פגיעה בגוף או הקרובים שמתים, ולפעמים הביזוי של בן אדם - הוא יותר קשה ממה שנתנו לו מכה. נגיד הלבינו את פניו ברבים, או שהפיצו עליו שמועה, או כל מיני דברים כאלה - זה קשה מאוד לאנשים לסבול דבר כזה. 

אז אם הוא מושל ברוחו וגם מוחל... כמובן לא מדובר פה ברשעים, זה כבר למדנו בפעם הקודמת, אמרנו "ויורה בני אדם עבודת האלוקים, ויוכיחם ויכלימם, ויצווה על הטוב ויזהירם מן הרע בידו ובלשונו כפי יכולתו, וגם אם היה לקחת דיני אלוקים ממי שחייב בהם, ולא ייכנע ולא ישפל בזה", כמו פנחס שנקם את נקמת השם.  וגם אמרנו שינקם מן הרשעים מנקמת הבורא, ולא יחשוה שהוא מוחל בעניינים שבינו לבינו, הוא גם יכול למחול בעניינים של בינו לבין הבורא. או אם אחד מדבר כנגד נביאים או חסידים או אנשי סגולה, אז הוא לא יכול להתנהג אליהם אהההה... הוא חייב למחות ולתת להם כמו שצריך.

וגם אם היה עושק, אם אחד עושק את חברו - אתה לא יכול לשתוק כמו שאתה בינך לבינו. אחד עשק אותך אתה יכול למחולל, אבל אם אחד עשק את חברו - אתה לא יכול לשתוק, אתה צריך להוכיח, וצריך לעזור להציל את העושק מיד העשוק. כמו שכתוב: "דינו לבוקר משפט והצילו עשוק מיד עושק, וכמו שאמרנו: "ואשברה מתלעות עוול" אז זאת אומרת: כחל מה שאנחנו מדברים פה, זה במקום שיש למחול בעניין הפרטי, אם אתה רוצה למחול בעניים הפרטי. 

"דבר השלישי: כשיתפרסם העניין שלו לשבח או לגנות למדנו איך להתנהג, אם משבחים אותו - אז הוא תמיד ימעיט בדבר הזה, לא ייהנה מהשבח, יידע שהוא חייב הרבה יותר. ואם אמרו עליו דברים שהם לא נכונים - אז הוא צריך לזכור שהם הרבה דברים יותר לא נכונים, יש דברים זאת אומרת שהוא לא עשה ולא יודעים האנשים וכו' וכו', רק מה - צריך להודיע לבן אדם שחבל שהוא יפסיד את כל הזכויות שלו אצלו ויקח ממנו את העוונות. ואם השם מיטיב לו אמרנו גם הרבה טובות: כגון חכמה ובינה וממון וקרבה למלכות וכו': צריך להישאר עניו ושפל ועוד יותר להראות כמה טובות מרעיף עליו הקב"ה, ולא ישתנה ממצבו. 

"ודבר חמישי: שהוא דן את עצמו בעצמו ולמרות שאף אחד לא מכריחו ומקבל על עצמו דברים הרי זה מראה על הכניעה שלו בפני האלוקים". אלה חמישה דברים במוכיחים בבירור שאדם הוא בעל כניעה.

ש. ---

זה אומר שאתה מתקרב הכי הרבה לקב"ה ותזכה לעמוד לפניו. ואם אתה רחוק מן הכניעה ואתה בעל גאווה - אתה מרוחק ומשוקץ ומתועב לפני השם יתברך. אז חייבים את מעלת הכניעה כדי להתקרב לבורא ולזכות לקבל את כל מה שמגיע לנו. אבל אם נעשה את כל המצוות מתוך גאווה וסחרור וטשטוש חושים , אתה אדם מרגיש את עצמו - הוא עלול להפסיד הכל, זה עבודה, אבל אם לא עובדים על זה, אדם יכול לחשוב 

ש. שמגיע לו

הרב: כן זכותי! מגיע לי, מגיע לי את הכבוד שלי, כי תובעים את זה אנשים בפה, 

ש. ---

הרב: מה פירוש? לדוגמה

ש. ---

הרב: כל מה שאדם מתכוון באמת להשם - ואפילו מפרסם מעשיו כדי שיחקו אותו, כדי שיעשו כמותו וכו' וכו', וזה הכוונה שלו באמת כי השם יודע בדיוק מה הוא מתכוון - אין שום בעיה, אדרבא אם הוא יסתיר ואחרים לא ילמדו ממנו - אז זה לא טוב.  עכשיו: אבל אם הכניעה סמוכה למידות הטובות, או המידות הטובות סמוכות לה - . אומר בתשובה זה: זאת אומרת עכשיו שואל שאלה רבינו בחיי, מי נתלה במי? האם בגלל שיש באדם שאר מידות טובות, הוא יכול לבוא למידת הכניעה או לא? שהכניעה זה העיקר, והאדם יגיע לכניעה ע"י מידות טובות. 

מה גורם למה? האם צריך שיקדמו אצלו מידות טובות כדי שיגיע לכניעה? או שצריך שיהיה לו כניעה ומזה יהיה לו מידות טובות? מן הידוע אצלנו כי תחילת מה שתתקיים בו העבודה לאלוהים מן האדם, הוא שיתנצל לו ממידת האדנות, וייחד אותה לו בלבד, ושיקבל על עצמו כל מידות העבדות לבורא, כי העבדות והאדנות הן משער משער המצטרף אשר תתחייב מציאת כל אחד במציאת האחר. שהאדם איננו ראוי לשם עבד, עד שיהיה לו אדון. והאדון לא יהיה ראוי לשם הזה, עד שיהיה לו עבד. וכל אחד מהם כעניין הקונה והקנוי, איננו קודם את חברו בשם ובערך. 

בדרשה שנתתי בבית כנסת "בורוכוב" וזה גם מופיע ב"גנזי" של השבת, אז כתוב שעיקר העבודה שלנו והרבה אנשים לא יודעים שאת עיקר העבודה שלנו הוא זה לעשות את כל התורה ומצוות מתוך עבדות לקב"ה. אם בן אדם לומד, וזה רק בגלל שהוא רוצה להעשיר את ידיעותיו או לקיים מצוות ודברים כאלה ולא מתוך עבדות, כאילו מתוך בחירה "אני רוצה ללמוד זה טוב לי, זה מוסיף לי, זה נותן לי ערך, זה....." אם אדם לא עושה את זה מתוך עבדות - אז זה כאילו הוא עושה את זה שהוא אדון לעצמו, והוא עובד אצל עצמו, בשעה שאדם צריך להיות עבד אצל אדונו אצל הקב"ה. 

כמו שכתוב: "כי לי ישראל עבדים עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים " למה אני הוצאתי מארץ מצרים? החלפתי לכם עבדות למלך פרעה שגובהו 24 סנטים, לעבדות לאלוקים אל חי שמלוא כל העולם כבודו. אז אם הייתם בעבדות כזאת, והתרציתם בעבודה כמו שאומרים, שהרי שמונים אחוז לא רצו לצאת אפילו, אז לעבוד את הבורא יתברך - פשיטא שזה נצרך. ולכן כתוב גם: "תעבדון את האלוקים על ההר הזה", כל יציאת מצרים זה - להגיע להר סיני לקבל את התורה, ותעבדון מלשון עבדות. אז זאת אומרת: כל העניין זה שאנחנו נהיה עבדים להשם יתברך, וזאת המעלה הגדולה, הכי גדולה שאדם יכול להגיע אליה, להיות עבד להשם. 

כמו שנאמר: "אברהם עבדי" "משה עבדי" "דוד עבדי" אלה זכו להיקרא עבד, לא כל אחד זוכה, עבד השם שה הדבר הכי הכי קרוב להשם. זאת אומרת: אדם צריך לדעת שעיקר העבודה - הוא צריך להתנצל מן האדנות שבו, שום דבר, להוריד את כל האדנות. כל בני אדם כמעט כן, כל בני אדם, רוצים להיות חשובים במשהו. זאת אומרת: הם רואים בעצמם שבח, שבח כזה או אחר. כשאדם בוחן את חברו מולו - תמיד הוא מסתכל במה הוא יותר טוב ממנו. אחד רואה את חברו שהוא שמן והוא רזה, אחד רואה שהוא גבוה יותר מחברו, אחד רואה שהוא יותר חכם, אחד רואה שהוא בלי משקפיים וההוא עם משקפיים, אחד אומר הקול שלי יותר נעים משלך, אפילו בנעליים הוא אומר איזה מס' אתה? אה אני מס' 43.

שטויות, אנשים מסכנים, הוא אפילו לא יודע במה להשתבח, הוא מחפש איזה נקודת מוצא שבמשהו הוא חייב לראות בכל אדם שהוא יותר ממנו במשהו.  ומשה רבינו מה אמר? "ונחנו מה"? שיא השיאים של האנושות, שיא השיאים, ולא החשיב בעצמו שום דבר, איזה עבודה זאת, זה עבד! כי אם היה מחשיב משהו מעצמו - אז הוא לא יכול להיות עבד. "אברהם עבדי, משה עבדי, דוד עבדי". אברהם אמר: "ואנוכי עפר ואפר" דוד: "ואנוכי תולעת ולא איש", "ונחנו מה"? לכן יכולים להיקרא "עבד", 

ש. איך הם אמרו את זת זה

הרב: הם אמרו בלי לשאול

ש. ---

הרב: לא אמרו ככה

ש. ---

הרב: שהפסוק מעיד עליהם לא, 

ש. ---

הרב: כשהפסוק אומר זה אחרת לגמרה, שאנחנו נשער אז אחרת לגמרה. 

ש. ---

הרב: זה נכון ביחס שביניהם כלפי הבורא, ביחס שביניהם כלפי הבורא, אז אני כנגד ההוא - כזה כנגד זה. 

ש. ---

הרב: לא שהכתוב אומר עליו 

ש. ---

הרב: אז מה

ש. ---

הרב: הרמב"ם לא היה?, רבי יוסף קארו לא היה? ---

הרב: תודה

ש. ---

הרב: מה אתה אומר?

ש. ---

הרב: יש עבד שיש אחד שלא עושה, שלא עושה אלא מה שאדונו אומר, ויש בן שהוא עושה גם מה שאדונו לא אומר, זאת אומרת: יש אחד עושה בכפיה כיוון שהוא עבד, אנחנו לא מדברים על עבד כזה, עבד כזה אין לו ברירה, זה עבד שמרות האדון עליו והוא עושה מכח עבדות. אבל אנחנו בעלי בחירה, אנחנו בעלי בחירה, אז אני יכול להחליט שאני לא עבד, ואני עושה מה שאני רוצה אני לא שומע לקב"ה, כל בכל משהו קטן, "אם יאמר העבד לעשות הכל אני עושה חוץ מדבר זה - כבר פרק עול אדוניו מעליו", לא בעבד כזה עסקינן, 

אלא מי שמכניס את עצמו בעבדות למרות שהוא בו חורין, כאילו אתה יכול להחליט מה שאתה רוצה, אתה יכול ללמוד היום שעה שעתיים, אבל בא אחד ואומר "אני לא מפסיק ללמוד" הוא מכניס את עצמו בעבדות, זו העבדות הנבחרה שאנחנו מדברים. אבל בין עבד פשוט שאין לו ברירה - לבין אז ודאי שהעבד הוא חשוב. כיוון שהעבד אומר האדון תביא לי כוס תה אז הוא מביא לו כוס תה, ואם הוא אומר לבן תביא לי - אז הוא מביא לו עם עוגה, כי הבן יודע שהאבא אוהב תה עם עוגה לא צריך להגיד את הכל, אז הוא מביא לו. הוא גם מביא לו בכלי חרס, והוא יודע מה הוא אוהב, באיזה כוס ובאיזה זה... 

זאת אומרת: בן הוא לכאורה הוא צריך להיות יותר מעבד, לבן הוא אומר: " אם כבנים אם כעבדים", אז זאת אומרת: אם אנחנו "בנים", אז יש לנו זכויות יותר אצל הקב"ה, ואם לא - אז המצב שלנו לפחות תרחם עלינו. אז זאת אומרת: אדם צריך להתבונן, העבודה שלנו צריכה להיות במצב כזה שיש אדנות ויש עבדות. אז יהיה ידוע לנו:  תחילת מה שתתקיים בו העבודה לאלוהים מן האדם הוא: מתחילים לעבוד בכלל את האלוקים: קודם כל, תתנצל דהיינו תתפשט כמו "ויתנצלו בני ישראל את עדיים", תתפשט ממידות האדנות שלך ותשאיר אדנות רק לבורא, ואתה תהיה מבחינת עבדות, זה קודם כל אם אתה רוצה להתחיל לעבוד את הבורא - ככה צריך להתחיל. 

וזה תתחייב מציאות כל אחד ממציאות האחר, שאדם אינו ראוי לשם עבד, - עד שיהיה לו אדון, ואדון לא ראוי לשם זה עד שיהיה לו עבד. או כמו קונה וקנוי. אז דבר ראשון שאנחנו צריכים לדעת, ובעזרת השם נמשיך מחר.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.