שער הכניעה - חובות הלבבות - חלק א פרקים א-ה | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברכה וברוויח.

אנחנו לומדים עכשיו שער הכניעה.

מהם אופני חיוב הכניעה לאלוהים יתברך?

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נכון?

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,

חברי הכנסת,

חברי הכנסת,

חברי הכנסת, חבר הכנסת, חבר הכנסת נכבדה, חבר הכנסת נכבדה.

בשבת אנחנו לומדים שער ייחוד המעשה ואחריו מגיע שער הכניעה.

אז מפני שקדם מאמרנו לייחד את המעשים לאלוהים לבדו,

זאת אומרת, כל מעשינו צריכים להיות מיוחדים להשם יתברך

ולייחד את כל המעשים להשם יתברך

ולא לשום אדם,

ולא לשום סיבה,

ולא לשום כוונה, זו להטיל השם לבדו.

והייתה הגאווה במעשים המיוחדים לאלוהים

משגת את בעליהם יותר מהירה מכל הפגעים המשיגים אותם.

והיה הפסדה למעשים הרבה מאוד.

אז ראיתי כי הנחות שבדברים שאני צריך להם הוא לסמוך

לו מה שהרחיקנה מן האדם,

ומה יכול להרחיק את האדם מן הגאווה, זוהי הכניעה.

הגאווה במעשים זה שאדם מתגאה בעבודת השם.

משגת את בעליהם,

פוגעת בעובדי השם להשבית את עניינם.

וכמו שאומרים, הוא השיג עליו, השיג על דעתו.

גם פה משגת את הבעלים שיש השגות עליהם.

והדבר הנחוץ והמהיר ביותר

זה לסמוך לגאווה את מה שירחיק ממנה,

וזוהי הכניעה,

שיהיה הפך הגאווה,

שירגיל את עצמו האדם בשפלות רוח ולב נשברה עד שיוכל להשבית את העבודה הזרה הזאת מליבו.

זה נקרא אל זר בליבו של אדם.

כמו שכתבו חכמי המידות,

וזכר את זה הרמב״ם בעצמו בשמונת הפרקים,

לפני פרקי אבות יש שמונה פרקים של הרמב״ם,

הרמב״ם אומר שאף על פי שראוי לכל אדם לתפוס את הדרך האמצעי,

דרך משל אם הוא רגזן ביותר,

ולא רך לבב ביותר,

לא קמצן הרבה ולא נדבן הרבה.

וכן בכל המידות כשאדם רואה נוטה לצד אחד יותר,

יטע עצמו בכוחו לצד השני ביותר, עד שיעמוד טבעו

על עניין אמצעי,

לבד מן הגאווה.

שאין לבקש דרך אמצעי זה תוצר שלה.

שאין לבקש דרך אמצעי,

אבל יטע עצמו תמיד לצד הכניעה בכל מד האפשר.

כמו שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

מאוד מאוד הביא שפר רוח בפני כל אדם,

שתקוות אינו שרימה.

זאת אומרת, אין לך דבר רע יותר מהגאווה שמפסיד ומקלקל את המעשים הטובים,

שמפסיד ומקלקל את המעשים הטובים.

זאת אומרת, אדם עשה מעשים טובים, הם מתקלקלים על ידי הגאווה,

שעל ידי הגאווה אין מעשיו לשם שמיים.

אמרו חכמים שכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה,

והרבה מזה.

מאמר קצת החסידים לתלמידיו.

קצת החסידים זה אחת שלא הגיעה למידת החסידות לגמרי, זה היה בן סירה,

שכתב ספרי החוכמה.

ואמר קצת החסידים לתלמידיו,

אילו לא היו לכם עוונות,

הייתי מפחד עליכם

ממשהו גדול מן העוונות.

אמרו לו, מהו גדול מן העוונות?

אמר הגבהות והגאווה,

כמו שאמר הכתוב, תועבת השם כל גבוה לב.

אז הוא אומר,

אם לא היו לכם עוונות,

יש רק מעשים טובים.

אדם שכל כולו מעשים טובים, אין לו עוונות. אם לא היו לכם עוונות,

הייתי מפחד עליכם

ממשהו גדול מן העוונות.

מה זה?

אמרו לו, מה גדול מן העוונות?

אמר להם, הגבהות והגאווה.

במה?

במעשים הטובים.

הגבהות והגאווה.

כמו שאמר הכתוב, תועבת השם כל גבה הלב.

שהרי אם היה מתגאה, בוודאי הוא מפסיד את העבודה.

עבודת השם, שבוודאי הגאווה הוא המפסיד הגדול בכל המפסידים.

הוא באמת לא היה יודע מה אין בה לא ההפסד.

שהרי אין האדם מתגאה, אם כן נדמה לו שהוא ראוי להתגאות.

שכל גאוותו וגאונו

לא יימצאו לו עוון אשר חטא.

אם אדם לא למד ולא עשה מצוות מעשים טובים,

לא היה לו במה להתגאות.

אבל על ידי מעשיו הוא בא להתגאות.

ועוד,

לעשות עבירה יתבייש האדם.

וזה הולך ומתגבר בגאוותו שסבר שמצווה הוא עושה.

ועוד יותר,

שעל עבירה יתעורר לעשות תשובה.

ועל זה הוא לא שב,

כי הוא עושה מצוות,

מעשים טובים.

אז על מה יש הוא?

ולכך הוא עוון גדול מאוד,

כיוון שכשהוא מתגאה הוא בכלל לא חושב על תשובה.

כי יש לו במה להתגאות, הוא עושה מעשים טובים.

לכן צריך ללמוד

שער הכניעה.

שהצלה מן הגאווה

זה שאדם ישריש בעצמו מידת הכניעה.

זה ההפך ממה שאנשים שואפים.

אנשים שואפים להבליט את עצמם, לחשיב את עצמם,

לפרסם את עצמם,

וכו' וכו' וכו'.

ומפני שנתברר לנו...

עוד שהיא שורש העבדות

ובי ייתכן

להבדיל העבד ממידות האדנות.

אתמול נתנו דרשה בבית כנסת בורוכוב, תסתכלו,

באינטרנט,

בשידור חוזר,

כל הנושא היה עבדות ומלכות,

שעיקר העבודה של האדם גם כשהוא עושה מצוות

זה לא מספיק שהוא עושה מצוות

הוא צריך לעשות את זה בתור עבד

של הקדוש ברוך הוא

שאין לו רצון עצמי,

עבד ממש.

כל הזמן צריך לדעת, מרגע שקמים עד שהולכים לישון, עבד וגם בחלומות עבד.

מי שלא חושב שהוא עבד ולא חי את מציאותו כעבד הוא לא עובד את השם

הוא עובד את עצמו, הוא עושה מה שבא לו, מה שברצונו

מה שלא ברצונו הוא לא עושה

זה לא עבד

ואין העבודה מיוחדת לאלוקים

וראינו שם שכתוב

משבתם וראיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו

מה זה עובד אלוקים?

זה שונה פרקו 101

מה זה לא עבדו?

שונה פרקו 100

מה, בן אדם שמשעבד את עצמו ולומד מאה פעמים את פרקו זה לא עבד?

זה עבד.

ומי ששונה רק מאה,

זה נקרא לא עבדו, זה לא עבד.

למה?

זה ששונה מאה

הוא רגיל כל יום לשנות מאה.

תעשה מאה ואחד,

לא עושה.

לא שובר את הטבע והמנהג.

אני רגיל מאה.

טוב, תעשה עוד אחד.

לא עושה.

זה לא עבדו, זה לא עבד.

זה אומר,

זה אני לא מוכן.

זה אני לא יכול.

זה לא עבדו.

זה אומר לקרוא, עד כאן.

יותר אני לא מוכן.

אתם שומעים? בן אדם שונה מאה פעמים.

אז אתמול חידשנו.

כתוב אצל רבי פרדה

שהיה לו תלמיד שהיה מלמד אותו ארבע מאות פעם כל פעם עד שהיה לומד,

עד שהיה תופס, עד שהיה מבין.

כל פעם.

שנים היה מלמד אותו כל יום ארבע מאות פעם.

ופעם אחת נכנס מישהו באמצע הלימוד,

ובאמצע הלימוד, כשהוא נכנס, אז התלמיד לא שם לבו,

כי חשב כרגע, הרב יקום, הרב יקום, הרב יקום.

לא נתן לבו.

סיימו את הארבע מאות. אמר לו, הבנת? אמר לו, לא.

אמר לו, מה קרה היום?

אמר לו, ברגע שהוא נכנס חשבתי שתקום, אז לכן לא נתתי דעתי.

התחיל ללמוד איתו עוד ארבע מאות.

באותה שעה יצאה בת קול מן השמיים ואמרה לרבי פרדה,

תבחר לך אחת משתיים.

או שמוסיפים לך ארבע מאות שנה,

או שאתה וכל הדור תזכו לחיי העולם הבא.

אמר, אני רוצה שכל הדור יזכו לחיי העולם הבא.

אמרו לו, קיבלת שתיים.

גם זה וגם זה.

למה בת קול לא באה אליו כל יום כשהוא למד ארבע מאות?

למה דווקא כשהוא התחיל ללמוד איתו ארבע מאות נוספים?

כי פה הוא שבר את הטבע.

פה הוא שבר את המנהג.

זה עבד.

מי שהוא עבד,

הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו.

אבל אם בן אדם נשאר על מתכונתו ולא זה, זה לא עבדו.

אפילו בשיעור של מאה ומאה ואחת.

אז תארו לכם שאתם שברתם את הטבע וקיבלתם עליכם ארבע עם יום תענית.

אין שבירת הטבע יותר מזה בשלב הזה, כמובן.

לאן אפשר להגיע? איפה אפשר להגיע?

אפשר להיות מלאכים?

אפשר להיות דבוקים בקדוש ברוך הוא? איפה אפשר להגיע?

מה זה צום? צום זה דבר קל.

כשבן אדם רוצה להידבק בשם, רוצה לעבוד אותו,

כל רגע הוא נותן דעתו בשם יתברך, כל רגע, כל רגע.

אין רגע של חופש.

אין חופש. עבד.

עבד עושה רצון אדונו.

עבד יכול להגיד לאדון, אני עייף.

מה זה אתה עייף?

האדון אומר עכשיו תביא זה וזה.

גם אם אתה בתוך המיטה, קם מיד, מביא,

חוזר למיטה.

עוד פעם קורא לו.

גלינג, גלינג, גלינג. עוד פעם צריך לבוא.

ובריצה.

עבד.

זו עבודה אמיתית.

אז מפני שנתברר לנו עוד

שהכניעה היא שורש העבדות,

ובה ייתכן העבד, להבדיל את העבד ממידות האדנות,

כי אם יאמר העבד לריבו, הכל אני עושה חוץ מדבר זה,

כבר פרק עול אדוניו מעליו.

אם אתה יכול להגיד לקדוש ברוך הוא דבר אחד, זה לא.

זה לא יכול.

זה לא יכול. תשכח מזה. לא יכול. זה אל תבקש ממני. לא יכול.

כבר פרק עול אדוניו מעליו.

אין דבר שהשם ציווה שאדם לא יכול. אין דבר כזה.

אני לא יכול.

אני אומר לך שאני לא יכול. אין דבר כזה.

אין לא יכול. אין דבר כזה.

אין גבול ליכולת. מה שהשם ציווה אתה יכול.

אתמול היה בן אדם אחרי התקפת לב,

מאחורי רוע מוחי

ורצה לקחת ארבעים יום. אשתו צעקה מהעזרה, לא, לא, לא, לא, לא.

הוא נלחם. הוא כן, כן. היא אומרת לו, לא, לא.

היה מלחמה.

בסוף הרב פסק לתת לו

בארוחה אחת שיצא ידי חובה.

ככה, בשביל שלא...

שיהיה שלום.

כן.

ולא בטוח שהוא לא יקיים את התענית. לא בטוח.

כמו שהוא נראה.

אתמול קיבלו 55 איש

לרפואת הרב יעקב חי בן מרגלית,

רפואה שלמה מהרה.

אמן. וגם השיעור הזה לרפואתו.

אז זאת אומרת,

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם.

השם הוציא אותנו

בשביל שנהיה במקום עבדים לפרעה,

עבדים להשם.

ועבד של מלך,

יש לו שמירה של 100%.

וההודעה לאלוהים בהתייחדו בהן לבדו מבלעדי הברואים.

אז אדם צריך להודות לקדוש ברוך הוא

בלי שום חשבון לברואים עצמם.

צריך להודות לו.

והקדוש ברוך הוא לבדו יחיד ונבדל ממידת הכניעה,

מה שאין כאן משום נאצל ונבראה.

כי גם אדם שיש בו סימן אדנות

בערך למה שלמדת ממנו שהוא נכנע אליו,

יש בו סימן עבדות

בנידון הכניעה שבו בערך משהו למעלה ממנו.

כל אדם יש לו שררה כלפי אלה שתחתיו,

יש לו עבדות כנגד מי שמעליו.

כל בן אדם

לבד מהשם יתברך,

שלא יצויר בו שום מידה ממידת הכניעה.

לפיכך הוא אדון האדונים ואלוהי האלוהים.

כי גאו גאה,

רק הקדוש ברוך הוא יש לו את הגאווה,

הגאות

והעליונות

והריבונות

מעל כולם.

כיוון שהוא הממציא את כולם,

האומן, ואין מי שקדם לו.

ממילא הוא לא כנוע לאף אחד,

אבל כל הברואים מראשון הנבראים,

אפילו אם יש להם שררה כלפי אלה שתחתיהם,

יש להם כניעה כלפי מי ש...

קודם ולמעלה מהם.

אז כמו שאמר דוד המלך עליו השלום בדברי הימים, לך אדוני הגדולה והגבורה והתפארת

והנצח וההוד

ככל בשמיים ובארץ.

ואמר בטילים, כי מי בשחק יערוך לאדוני ידמל אדוני בבני אלים.

זאת אומרת, אפילו בגדודי מעלה,

שזה לשון אדנות בערך מה שלמדת ממנו,

עם כל זה כולם נכנסים תחת סוג אחד,

לכל אחד אדון ועבד,

בהצטרף,

ונתפסים בערך אחד.

מיטיבה עוד

מיטיבה של הכניעה,

מידת הכניעה,

כי היא מרחקת מן האדם הגדולה והגאון והגובה

והתפארת

והשררה

עורדות בכל,

וחמוד משהו גדול ממנו,

והדומה לזה מסעיפי הגאווה.

אז הכניעה היא צורי ומזור

לשלשל מן האדם את ההרס הגדול הצפון בקרבו בטבע חומרו,

ולהוריש מביטנו צפה בהמיותו,

וזוהי הגאווה שהיא ראשית כל מתווה המידות.

אין צרה יותר גדולה מהגאווה,

אשר צריך להטות את עצמו הרבה אל דרכי הכניעה

עד שיוציא את המתווה הזה מליבו.

אז פה פירטו לנו שישה דברים.

שהיא מרחקת את הכניעה, את האדם, מן הגדולה, והגאון, והגובה, והתפארת, והשררה, וירדות בכל.

אז יש פה שישה דברים.

במה שכתוב, החמדה

היא איננה ממין הגאווה, אפילו שהיא תולדה שלה.

ועם הגאווה עצמה זה שבעה דברים,

שבאמת יש בוודאי לכל אחת הוראה מיוחדת

והם כנגד שבע מעלות שבנו החכמים, שהאדם מתגאה בהם,

ולכן אמרו שהם נעים לצדיקים לפי שאינם מתגאים בהם.

ונגדם אמר שלמה המלך שבעה הבלים.

וראוי עתה שנבהר מה הם

עשרה דברים שבכניעה.

האחד

זה הכניעה עצמה, מהי?

דבר שני, לכמה חלקים היא תחלק הכניעה?

השלישי באמת יהיה הכניעה?

הרביעי, באיזה עניין צריך להשתמש בה?

החמישי, איך האופנים שנקנה אותה?

הדבר השישי, התוכן של המנהג שצריך לנהג בו, הנכנעה?

השביעי, מתי תיתכן כניעה מן הנכנע ומתי לא תיתכן?

השמיני, שנבהר אם הכניעה סמוכה למידות הטובות או המידות הטובות סמוכות לעם?

התשיעי, ייתכן להתקבץ בלב האדם גם גאווה וגם כניעה או לא?

והעשירי, זה ביאור תועלת הכניעה בענייני העולם הזה והעולם הבא, מה יתועיל לנו?

עכשיו, בואו נבין מה זה כניעה.

חשוב מאוד שתבינו את כל הדברים האלה שאנחנו אומרים,

כי זה הבסיס להצלחה בעולם הזה ולעולם הבא.

בלי זה אדם עובד בחינם, שתדעו.

אם לאדם יש גאווה, לא יעזור לו שום דבר, יהיה מלא מצוות כרימון,

וזאת תהיה הצהרה הצרורה שלו,

כי אם הוא ייפול בשחת הגאווה, הוא יפסיד הכול.

אז צריך לדעת איך להתרחק מזה.

ודאי.

ירבעם בן אבד

ואלישע אחר

וקורח

בגלל הגאווה

ואחיתופל

ודואג האדומי

וכל המלכים שהיו

רשעים בהתחלה לפחות, חלק מהם. אחאב,

במנשה

ועוד שמות הרבה.

יוחנן כהן גדול.

משה עשה תשובה.

מה? כן, אני יודע, לכן אמרתי אם שמת לב את החילוק.

אבל הכניעה, מהי הכניעה?

הכניעה היא שפלות הנפש

ושכחותה

ומיעוט ערכה אצלה והיא מידה ממידות הנפש.

שפלות הנפש.

שפלות הנפש זה שהנפש שפלה מתחילתה.

יש נפש שפלה.

מתלמידי אברהם נפש שפלה.

מעיקרון. מעיקרון, נפש שפלה.

לעומת זאת יש נפש רחבה.

זה מתלמידי בלעם.

ושכחותה

זה לאחר מכן.

מי שהיה זקוף מתחילה,

ואדם מרגיש שהוא יותר מדי ככה זקוף מדי ובעל גאווה,

אז הוא שח.

הנפש תשפיל את עצמה.

אז יש מציאות של נפש שפלה.

יש כזאת צריכה להשתוחח.

ומיעוט ערכה אצלה.

כשהיא מתייחסת לזולתה,

אז היא ממעטת את הערך שלה ביחס לאחר.

זאת אומרת, אדם תמיד רואה את עצמו פחות מחברו.

כמו שאומר הרמב״ן, באיגרתו.

אז זאת אומרת,

זה מענייני הכניעה.

שפלות הנפש,

שחותה

ומיעוט ערכה אצלה כלפי אחרים.

וכאשר

תתיישב בה יראו אותותיה על האיברים.

זאת אומרת, אחרי שהאדם מתרגל בה במידת הכניעה,

אז יראו האותות של הכניעה על האיברים שלו. זאת אומרת, מעשיו יהיו ניכרים מבחוץ,

שאדם זה יש בו מידת הכניעה.

אתה תראה עכשיו מה ההבדל בין הכניעה לבין הענווה.

אז מהם, איך נראה שבן אדם יש לו כניעה?

האותות שנראה באיברים שמהם נוכל ללמוד שיש באדם כניעה הם אלה.

הלשון הרכה,

כשאדם מדבר בלשון רכה, לא בגבהות, לא ברמת קול, לא בגבות.

מכירים את אלה שמתנפחים על כל דבר ומדברים מלמעלה על כולם.

לשון רכה,

הקול הנמוך,

לא בצעקות ובזה, בזה, בזה.

והענווה בעת הכעס,

הענווה בעת הכעס,

ומיעוט הנקמה אחר היכולת עליה.

אדם שיכול לנקום

ולא נוקם,

אדם שיכול לנקום

ולא נוקם.

זאת אומרת, יש לו את היכולת

והוא לא נוקם.

מיעוט הנקמה אחר היכולת עליה.

כשהוא אומר מיעוט,

משמע שיש מקומות שאפשר להשתמש בנקמה.

נקמה ברשעים, לעשות נקמה בגויים,

תוכחות בלאומים.

כאשר נאמר על אחד המלכים, שאמר למי שנתחייב אצלו לאחר שהביאו השוט,

חי השם,

לולא חזקת כעשי עליך,

הייתי נוקם ממך נקמה גדולה

ומחל לו.

ואמרו עליו שהיה אומר,

איני יודע עוון שהוא שוקל יותר מעוונותיי.

יש פירוש מענוותי.

תכף נבאר זאת.

מי שרוצה לשתות לפני התענית, זה הזמן.

אז הלשון הרכה זו שמדברת רכות ותחנונים עם כל אדם.

תודה רבה.

הענווה בעת הכעס

זה שגם בעת כעסו איננו מעז פניו, הוא לא עז פנים

זה מורה שיש לו קניין עצמי

ולמה? למה זה מראה שיש לו קניין עצמי?

כי ענווה יכול לקרות אצל המתגאים גם בזמנים מקריים,

אין לו סיבה כאילו שהגאווה תפרוץ.

אז הוא נראה כאילו ענן, מדבר, רגוע.

אבל אם יש מישהו שמכעיס אותו, או-אה, מה שהוא עושה לו, יא חביבי.

זה מראה שאין לו קניין בנפשו,

אבל אם מכעיסים בן אדם והוא שולט בעצמו,

זה מראה שיש לו קניין בנפש.

לכן אמרו חכמים שסבלנות מעלת החסידים,

מעלת הצדיקים.

בשעת הכעס, פירושו של דבר, שראוי לו לכעוס

וראוי לו לעשות מה שצריך לעשות,

כאילו, על פי הכעס.

הוא לא מעיז פנם. הוא יכול להגיד, כמו יעקב אבינו,

אחרי עשרים שנה, מה שעשה לו לבן,

אז הוא מדבר איתו, תמין, למה ולמה ולמה, ובמקום להגיד לו, יא חתיכת ככה, ועשית ככה,

ולתת לו באבו אבו, כמו שרגילים פה בארץ.

אז הוא בכלל לא,

הוא רק אומר לו, תשמע,

אני לא עשיתי לך ככה, ולא גרמתי לך ככה, ולא הזקתי אותך ככה, והכל ככה, תבדוק בבקשה.

כאילו מתנצל, כאילו מתנצל, כאילו הוא, הוא חייב לו,

במקום הפוך.

הנה אתה רואה שהוא לא עשה.

בגויים, נכון.

הרב, אם הוא מתעצבן ולא מראה, הוא כועס באמת,

אבל הוא מסוגל, כאילו הוא לא כועס ולא, כאילו הוא ממשיך רגיל, אבל הוא בפנים עד. אז הוא שולט.

אז זה גם נחשב טוב, אבל הוא בכלל לא לכעוס. הוא מעביר על מידותיו.

הוא מעביר על מידותיו.

מידותיו פועלות, הוא מעביר עליהן.

אבל אדם, אם יגיע למצב שלא יכעס בכלל, זה סוכר.

כמו המעשה שמביא הרמב״ם שאומרים שזה סיפור עליו,

שפעם הוא היה באונייה ומישהו השתין עליו

והוא לא עשה כלום ורק טמא על הגוי שעושה עליו ואומר

איזה שפלות יש לבן אדם הזה

והוא ממשיך לשבת במקומו

ואחר כך הוא רקד משמחה

על השוויית המידות

שיש לו בלנס

וזה לא פתאום דז'ו דז'ו

ככה כמו אנשים, כמו קפיצים.

השוויית המידות.

אצלו אין שום בעיה, ככה, ככה, מה?

שיבחו אותו, גינו אותו, ביזו אותו, עשו לו, מה?

אותו דבר.

זה מדרגה, זה מאוד מאוד הביא שפל רוח בפני כל אדם.

זה שיא.

הוא אומר, אתם בטח לא שואפים למידה כזאת.

מי שואף למידה כזאת שעשו עליו ככה, קטנים, הוא... הוא לא יכול להגיע לזה, הוא יכול להסתובב, הוא לא יכול להגיע לזה. הנה, הרמב״ם מגיע.

הוא הרמב״ם. נו, הוא הרמב״ם, גם אתה יכול.

אתה חלמת שאתה יכול לתענות. אני כבר פוחד לדבר קודם. זהו.

שתי מילים שהוא אמר בשבת, רוצים, רוצים, עלו לו ארבעים יום תענית.

כתוב משתוקה בטרן, משתוקה בטרן.

אז זאת אומרת, רואים שיש ענווה בעת הכעס.

ומיעוט הנקמה.

אפילו שראוי אדם בהחלט מן הנקמה להימנע,

שנאמר לא תיקום.

אבל הוא לקח דוגמה כמו מן המלך, שצריך המלך להראות קצת נקמה, להטיל אימה.

כמו שציווה רבנו הקדוש, זרוק מראה בתלמידים.

רק שהסתפק במעט כמו במעשה.

המעשה שמובא אחר כך, שהוא הביא את השוט להפחיד עליו,

זה קצת נקמה, נראה, כאילו.

ובכן,

אז מה נראה אצל אדם שהוא בעל נפש שפלה, שהוא כנוע?

לשון רכה?

קול נמוך?

וענווה בעת הכעס

במיעוט הנקמה אחר היכולת עליה. זאת אומרת, יש לו אפשרות לנקום והוא לא נוקם.

כמו שנאמר על אחד המלכים, שאמר למי שנתחייב אצלו לאחר שהביאו את השוט,

חי השם.

לולא חזקת כעשי עליך,

הייתי נוקם ממך נקמה גדולה.

זאת אומרת,

אני מחזיק את עצמי עם הכעס שלי עליך,

ואם לא הייתי מחזיק את זה,

הייתי נוקם ממך נקמה גדולה.

ומחל לו. זו נטירה, לא?

לא, לא נטירה.

מחל לו.

ואמרו עליו שהיה אומר,

איני יודע עוון

שהוא שוקל יותר מעוונותיי.

מה הוא היה אומר?

אמרו עליו שהיה אומר, איני יודע עוון מכל עוונותיי,

שהוא שוקל יותר ממידה זו,

שהיא הכעס

או הנקמה.

איני יודע עוון ששוקל יותר ממידה זו,

שהיא הכעס

או הנקמה.

לא ניכנס לכל הפירושים, כי מספיק לנו שנבין את הפרינציפ.

אז זה נקרא ענווה.

נחזור.

שפלות, סליחה, כניעה. מה זה כניעה?

זה שפלות הנפש,

זה שחוטה אם אדם מגביה את עצמו קצת אז הוא שח,

ומיעוט ערכה אצלה ביחס לחברו.

והיא מידה ממידות הנפש.

וכאשר היא מתיישבת והאדם מרגיל אותה בעצמו,

האותות שלה יראו באבריו כיצד

לשון רכה,

קול נמוך,

ענווה בעת הכעס

ומיעוט הנקמה אחר היכולת עליה.

זהו, זו כניעה.

עכשיו נראה שהכניעה מתחלקת לשלושה.

יש שלושה סוגי כניעה,

ונראה מהי הכניעה המובחרת

והנכונה והראויה מתוך השלושה.

הראשונה,

היא כוללת

את האדם,

ורבים ממיני בעלי החיים שאינם מדברים.

וזהו דלות הנפש.

והיא סובלת את ההיזק

שהיא יכולה לדחות.

אם תבוא לנפש הזאת נזק

שהיא יכולה לדחות, היא מוכנה לסבול והיא סובלת את זה, וזה למה?

מפני סכלותה

באופני הדחייה.

היא לא יודעת לדחות את הנזק מעל עצמה.

וזה יהיה מן הכסילים שבבני האדם ובעמי הארץ,

מפני מיעוט ידיעתם

וחלישות הכרתם את נפשותם וערכיהם.

מפני סכלותה,

שהיא אינה יודעת באיזה אופן תדחה אותו,

במיעוט הידיעה וחלישות ההכרה,

זה שאינו יודע ומכיר ערך נפשו, הנפש המדברת,

שהיא מעולה במדרגה משאר הברואים.

ואילו היה יודע ומכיר מעלת נפשו,

לא היה נכנע וסובל הכול כמו עכשיו,

שלפי שהוא מזולזל אצל עצמו ומדרגתו קלה בעיניו,

הוא סובל הכול בסבר פנים יפות.

דוגמה,

כמו הכפרי.

שסובל עשן התנור

הלוחץ עיניו

ואיננו מתפעל בזה

לפי שערכו קטן

אצל עצמו

והוא אומר

בליבו מה לאיש כערכי להקפיד בדברים אלה

אז יש לו נזק ממשהו אבל מה אכפת לי? לא נורא, מה קרה? שום דבר לא קרה

אנשים שהולכים בלויים

והולכים ככה,

ישנים פה, שם, לא,

אין להם הערכה עצמית בכלל

ולא אכפת להם אם אין להם נזק, לא אין להם נזק, הם לא דוחים את זה, לא נורא

זה אנשים שהם כסילים בבני אדם ועמי הארץ

יש להם מיעוט ידיעה וחלישות הכרה של הנפש שלהם והערך שלהם

אין להם ערך עצמי

למה אתה מזלזל בעצמך? למה אתה כל כך מזלזל בעצמך?

למה אתה לא מעריך את עצמך?

איפה הערך האנושי שלך?

אם אתם חושבים שזה רק מדובר על הומלסים

אתם טועים

אם אתם רואים שאנשים מוכנים לעבוד בעבודות שחורות,

בתינופת, בלכלוך, בכל מיני דברים

נכון

יש מספיק גויים, 6 מיליארד, אפשר להסתפק בהם

מי שישראלי

לא צריך להיות עבד כזה, צריך להיות עבד השם ולא עבד

הומלס

זה חסר בית

הומלס

חסר בית

אלה שיושנים,

כל מיני, תוקעים אותם בכל מיני מקומות, הנה עכשיו בגן סאקר יש כאלה הומלסים

שעכשיו מכל הגשמים והכל וזה, הם מדליקים חצים שם בשביל שיהיה להם תנור

והם גם מבקשים שלא יפנו אותם משם

טוב להם

זאת אומרת, יש בן אדם שהוא לא יודע את הערך של עצמו

אז בן אדם שהולך ועובד בעבודות קשות וזה פה ושם

בשעה שערך נפשו

אתה בן של אלוקים

אתה בן של אלוקים דחילק

אתה הולך ומבזבז את החיים שלך עד שטויות

זה כסיל עם הארץ

הוא לא יודע את הערך של הנשמה שלו

ויתאים לזה המשל

מעשה

הוא משל

שהיה מלך אחד שהבן שלו

כבר בקטנותו היה שובב מאוד מאוד, הוא ידע שאם הוא ישאיר אותו ככה בארמון אוי ואבוי

לאן הוא יגיע, הוא יכול להגיע לפשיעה והכול

אז החליט כבר בקטנותו לשלוח אותו לאי מרוחק

ושם עליו שומרים

בלי שהוא ידע שהם שומרים, כאילו

ואמר להם, אתם תיתנו לו עבודה קשה

ותשעבדו אותו,

שעבוד

ואל תשלמו לו בזמן

ותמיד תפחיתו לו מהכסף

לדכאו

בגלל שהילד היה שובה והכול, הוא ידע, זה עוד יהיה, אחר כך יכיר את מעלתו

אוי ואבוי זה, אם יהיה לו אחר כך יכולת זה, הוא יהרוס עולמות

אז כדי להכניע אותו

אז הוא שלח אותו לשם

אחרי שנים רבות שהילד כבר גדל והתפתח והכול כבר נהיה

עלם חמודות מה שנקרא

הוא היה עובד קודם כל הזמן במלאכות נמבזות וזה

ולא נתנו לו אף פעם משכורת בזמן ואף פעם לא נתנו לו בכלל והיום נתנו לישון על חציר והילד הזה התרגל למצב הזה

ויום אחד רצה להחזיר אותו המלך

אז מה יעשה?

פרסם בכפר ההוא מודעות

בשם המלכות

שהוא מזמין

את כל בני הכפר מי שמעוניין לבוא לבקש

ממנו שאלה

ומה שיבקש ממנו

המלך יענה

אז אמרו לו אלה השרים המחופשים שהוא לא ידע שבעצם הם שרים

של המלך

אמרו לו שהנה יש הזדמנות עכשיו אם אתה רוצה לצאת מהמצב שלך שאתה רוטן עליו ובוכה כל הזמן למה למה מקפחים אותך

לך עכשיו למלך יש הזדמנות אולי הוא יושיע אותך

אז הוא לא האמין בזה אמר לא אז שטויות אני אין אני אבוד

אני אקח לך זה מה אכפת לך מה אכפת לך אנחנו ניקח אותך נעזור נוביל אותך

בסוף הוא הסכים לקחו אותו למלך נכנס למלך

אמר לו המלך מי אתה אז הוא אומר לו אני זה פלוני אני גר שם זה פה מה אתה עושה אני עובד וזה וזה וזה נו ואיך אתה מרוצה מה אתם לא נותנים לי כלום וזה מענין אותי וזה וזה טוב מה אתה רוצה

אמר לו אדוני המלך אין לי בקשות גדולות

רק תסדר לי עבודה, שישלמו לי בזמן.

זה הכול, אני לא רוצה שום דבר, אין לי דרישות, אין לי שום דבר, לא כלום.

הוא אומר, אני מלך, אני יכול לתת לך יותר, למה אתה מבקש רק את זה? לא, לא, לא, לא, לא, תעשה לי טובה, רק מקום לישון ושיהיה לי אוכל בזמן ותהיה לי משכורת תמיד קבועה,

מה שנסגור נסגור וזהו,

לא ארצה יותר.

זהו.

ואז התחיל המלך לבכות.

שאל אותו, מה, אני גרמתי צער למלך? חס ושלום, מה קרה? למה המלך בוחר?

הוא אומר לו, אתה לא מכיר אותי?

הוא אומר לו, בטח, אתה המלך.

הוא אומר לו, אבל אתה יודע מי אני?

המלך.

הוא אומר לו, אני אבא שלך.

אתה אבא שלי.

הוא אומר, כן, אתה לא זוכר שהיית קטן פה,

ואני יום אחד אתה היית שובה וזה, ואני שלחתי אותך, אתה לא זוכר?

לא, לא, לא.

אבל אם המלך אומר, יכול להיות, וזהו.

זה לא משל על הילד ההוא, זה עלינו.

בן אדם לא מכיר את ערכו,

והוא עלול להיות

אבו תנוז,

אז הקדוש ברוך הוא שולח אותו למלאכות כאלה ואחרות, והוא הולך לעבודה.

וכשמגיע ראש השנה,

והוא עומד לפני המלך והוא יכול לבקש מה שהוא רוצה, מה הוא מבקש?

פרנסה טובה,

c'est tout,

פרנסה טובה, עבודה קבועה,

שלא יטרטרו אותי, שלא יתעללו בי, שלא יזרקו אותי, שלא,

תן לי רק עבודה קבועה,

שמונה עד ארבע,

מסודר, פים פם פום, הכול בסדר,

אם אפשר להוסיף לי קצת,

אני לא בעל דרישון,

זהו, זה מה שהוא רוצה.

מה המלך בוכה?

מה קרה לך?

אני אבא שלך, אני יכול לתת לך עולם ומלואו.

אין לו מושגים.

שפלות,

שפלות, לא יודע את ערכו, לא יודע את ערכו. כסיל בעם הארץ,

לא יודע את ערכו.

אז לכן אומר כאן,

כניעה כזאת,

כניעה כזאת היא משותפת לבעלי חיים.

זו כניעה שמשותפת לבעלי חיים.

וזו דלות הנפש.

והיא סובלת היזק

שהייתה יכולה לדחות

מפני סכלותה באופני תחייתו.

אז יש לך דוגמה טובה עכשיו להאמין.

וזה היה מן הקסינים שבבני אדם מעמי הארץ,

מפני מיעוט ידיעתם וחלישת הכרתם את נפשותם וערכם.

יש עוד דקה, שתיים, שלוש, כמה?

דקה, דקה, דקה.

ובכן,

וזה נקרא כניעה

מדרך ההסכמה בלבד.

אבל על דרך האמת הוא דלות הנפש

ועברונה בסכלות הגוברת עליה מראות מה שיש בו תקנתה.

כמו שאמר איוב, כי ליבם צפנת משכל,

על כן לא תרומם.

וזה נקרא כניעה מדרך ההסכמה בלבד.

זה רק הסכמה מצד השם של המילה הסכמה.

ואין דמיון כלל בין שני העניינים.

לדוגמה,

כשאנחנו אומרים רוח נושב,

או שאנחנו אומרים

רוח בני אדם,

אז זה הסכמה מילולית

ששם אחד נושא שני עניינים.

אז כשמדברים על כניעה כזאת,

זה כניעה מדרך ההסכמה בלבד, מה שאצלנו נקרא בלשון שאולה,

כשאנחנו שואלים מילה שמשמעותה כך,

לעניין אחר.

לא,

זה יכול להיות ככה ויכול להיות אחרת.

וזה נקרא כניעה מדרך ההסכמה בלבד, אבל על דרך האמת.

זה לא כניעה,

זה דלות הנפש.

דלות הנפש

ועיוורון

בסכלות הגוברת עליה מלראות מה שיש לנפש הזאת תקנה.

זאת אומרת,

זה לא כניעה אמיתית מה שאנחנו מחפשים ללמד את עצמנו,

אלא זה מדובר דלות הנפש.

זאת אומרת, כל מה שאנחנו רואים שאדם סובל,

זה לא בגלל שיש לו כניעה מפני השם,

אלא זה דלות נפשו,

שהנפש שלו דלה ומזולזלת בעיניו.

הוא לא יודע להעריך את עצמו,

לכן הוא לא דוחה מעליו את הנזק והביזיון.

זה לא בגלל שהוא כנוע לפני השם,

זו לא הכניעה האמיתית שאנחנו רוצים ללמוד.

זו כניעה

שהיא בזויה,

היא ביזיון של האדם בגלל שהוא דל בנפשו,

הוא לא מעריך את נפשו,

לכן הוא מזלזל בעצמו.

ככה אנחנו פונים בדרך כלל לאנשים,

למה אתה מזלזל בעצמך?

פונים אליו, למה אתה מזלזל בעצמך?

אז מה הגבול בין... תכף אנחנו נלמד, עכשיו יש שלושה דרכים.

לא, כמו שהיה סופר על הרמב״ן שהשתירה אותה.

כן.

האם זה לא כסילות?

לא.

אצלו זה עבודה של מידות.

כשאתה עושה את מה שאתה עושה כדי לעבוד על המידות,

זה בסדר, אבל כשאתה לא חש למידות,

אתה לא יודע את ערכן,

בשבילך זה ראוי שיעשו לך ככה, זה ראוי, אין שום בעיה, בשבילך זה אותו דבר.

כאילו מצד הראוי,

אתה לא עובד על המידות, בשבילך זה לא.

חסידינו ורדוק

היו נכנסים

לבתי מרקחת

ומבקשים מסמרים

בשביל לעבוד על עצמם,

כדי שלא תהיה להם גאווה.

זאת אומרת,

הם רוצים

שלא תהיה להם גאווה, אז הם מוכנים להיות מבוזים,

אבל בשביל לעבוד על עצמם.

הם ידעו את ערך הנשמה שלהם, אבל מה?

הם ידעו שערך הנשמה ייפגם אם הם יהיו בעלי גאווה.

כי אם אתה מעריך את עצמך, אבל אתה מתגאה

בערך העצמי שלך, אתה כבר מפסיד.

כדי ללכת לקצה השני,

הגאווה צריכה ללכת לקצה השני, הרחוק.

אז הם היו עובדים לבזות את עצמם,

אבל לא מצד שהם זלזלו בעצמם, הפוך.

הם ידעו את ערכם ופחדו שהערך העצמי יביא אותם לידי גאווה.

אז הם עשו באלנס למטה.

זו עבודה.

אבל אחד שבאמת לא חש בכלל ולא אכפת לו מטינופת ולכלוך,

ויכול לעשות דברים שהם,

וזה בגלל שככה, או חושב שככה,

ראוי לו שזה...

מה הוא אומר?

זלזל בעצמו. לא, כלפי הבורא הוא מדבר. הוא לא מזלזל.

כלפי הבורא.

מה כלפי האדם?

זה כלפי האדם.

כלפי הבורא, ודאי. יש אהבה אמינא שלא?

כלפי האדם. סליחה שאני, זה כלפי האדם מדבר.

זהו. אין אהבה אמינא. אין אהבה אמינא שזה כלפי. גם בהמשך הוא אומר על אברהם אבינו שהוא עפר כלפי אדם.

ברור שהוא כלפי השם. יש לו אהבה אמינא שהוא כלפי השם?

זהו.

אבל יש לי שאלה. לא, לא, אני רוצה לענות. זכותי לענות.

גמרת?

זהו.

מאנוכי תולעת ולא איש.

דוד המלך הגיע למחלות גדולות ביותר בעבודת הבורא.

אז מה הוא יכול להחשיב את עצמו? אני מנדעומר.

אז אם אני מנדעומר,

אז אני משנן לעצמי שאני תולעת

ולא איש.

איש זה לשון חשיבות.

אני, אין לי לשון חשיבות,

אני תולעת.

דוד, אברהם אבינו אמר ואנוכי עפר ואפר.

מה זה עפר ואפר?

כלפי השם אני עפר ואפר.

למה כלפי השם אני עפר ואפר?

למה אני עפר ואפר כלפי השם?

כיוון שאם

הוא היה במלחמה נגד ארבעת המלכים,

אם הוא היה מפסיד,

מה הוא היה?

עפר.

מי הצילו?

מי עשרות הניסים שהוא זרק חול והצליח?

מי זה זורק חול ומצליח?

אם לא השם

שעשה זאת, הייתי עפר.

ואם השם לא הציל אותי בכבשן האש,

הייתי אפר.

כי מי שנכנס לתוך האש, מה הוא?

אפר.

אז אני אוכיח עפר ואפר כלפי השם שהציל אותי והשאיר אותי.

אז אני זוכר שאני עפר ואפר. אם לא השם,

אני עפר ואפר. זו מציאותי.

ולא ביחס לאנשים,

אלא ביחס לשם.

שאלתך הבאה.

לגבי אותו אדם שעובד בעבודה בזויה,

ותן לו משמונה עד ארבע כאשר כאשר כאשר וראש שנה ומבקש השם.

בבקשת לי לשמונה עד ארבע פרנסה בקבע והנח לי.

כי מרוב ריבוי עוונותיו אין לי אומץ לבקש,

תן לי להרוויח מיליונים, תן לי להתענג.

מרוב שמלא עוונות,

מה יעקב בנו ביקש?

תן לי לחם לאכול, בגד ללבוש, הנח לי. זאת אומרת, תן לי את המינימום.

זה מה שאני מבקש.

זהו.

ובכן,

מה אתה אומר?

אדם יש לו הרבה עוונות,

אז מה הוא יבקש? מיליונים?

אז על מה אתה מדבר? רק בכסף.

או מעט כסף או הרבה כסף.

אז אתה צנוע, אתה יודע, יש לך עוונות,

אז מה תבקש הרבה?

אתה מתכוון להמשיך בעוונות.

ממילא אתה לא תבקש הרבה,

כי אתה לא מתכוון להשתנות, אז אתה יודע מה? תן לי מינימום. מה, אני אבקש מיליון עם פרס על העוונות? הרי אתה לא תיתן.

אז מה אתה אומר? אז אני ככה.

למה לא תבקש שלא יהיו עוונות

ושתהיה צדיק?

למה לא תבקש שאני אהיה בן של מלך ולא עבד עבדים?

אז זאת אומרת,

זה מה שאמרנו, זו הבקשה של הכסילים מעמי ארצות,

שלא יודעים

את ערכם ולא יודעים את מעלתם.

לכן מה הם מבקשים?

מה שביקש הילד ההוא שהיה באי.

תן לי רק פרנסה,

שלא יקפחו את פרנסתי ויהיה מסודר.

הפוך זה מראה שפלות של האדם ודלות נפשו,

שהוא לא יודע את ערכיו היא קראתה.

אם היה יודע,

היה מבקש על אמת.

תן לי לצאת מהבוץ

ואני הבן אדם כמו שצריך.

הקדוש ברוך הוא מוכן לקבל כל בקשה, בפרט ברוחניות.

כל מה שיבקש אדם ברוחניות

הקדוש ברוך הוא מבטיח לתת לו.

ברוחניות

אין גבול, תבקש מה שאתה רוצה.

גם אם לא מגיע, כן מגיע, השם ייתן.

אבל תראה, תראה שאתה בכיוון.

לא תגיד אני רוצה,

ותחכה במיטה,

שהוא יבוא ויעיר אותך ויקח אותך וירים אותך. לא, לא.

תעשה עד היכן שידך מגעת,

ושם הקדוש ברוך הוא ירים אותך.

הוא גם מרים אותך. אני, לפני ראש השנה הייתי כאן בשמונה, אני מתבייש.

הייתי מתבייש בשמונה וחצי.

אין סיטואציה שאני יכול להגיד לה.

ולפני ראש שנה אסף סיפר לי על השיעורים.

התפעלתי בראשונה, אמרתי, השם תזכה אותי ללמוד שיעור אצל המערכת שלו הכי גדול לרמב בן יצחק, ככה הוא אמר אותי,

ואחרי זה תפילה בנט. זה מה שאני רוצה, זה מה שמעתי,

וזה מה שאחד מהדברים שביקשתי.

אין מציאות שאני בשעות כאלה לא עייף גם.

ברוך השם, קיבלתי, לא, אני אומר, מוכנים, מקבלים, קיבלתי.

כאילו, ממש קיבלתי, אין מציאות שאני לא,

זה לא טרחה עליי כבר, וזו לא הייתה מציאות כזאת. ואתה גם מתענה ארבעים.

ככה, ככה.

אז מה, תבקש.

אז תבקש, תבקש, למה אתה לא מבקש?

כנראה שאתה מבקש יותר לאכול.

כשאתה אומר, עצוב הוא רואה.

ללמד אותנו לדבר פחות.

אז אומר פה רבנו בחיה, שהכניעה הזאת היא כניעה,

קוראים לה חכמים, חכמי המוסר,

קוראים לכניעה הזאת כניעה בהמית.

אם אתה רואה בן אדם שכל דבר אתה מבין,

הוא כנוע, כנוע, כנוע, כנוע,

ובמקום שהוא לא צריך להיות כנוע, הוא ממשיך להיות כנוע.

זה נקרא כניעה בהמית.

משה רבנו היה עניו מכל האדם.

אבל כשהוא היה צריך לדבר, הוא היה מדבר, חביבי.

הוא היה אומר, והיה אומר.

מה זה סורונה?

רק סורונה?

טבעון המורים, והיה אומר דברים קשים ביותר,

והיה אומר שמעת

היותי,

זאת אומרת, ממרים הייתם מעת היותכם.

זאת אומרת, כל הזמן הייתם ממרים 40 שנה, אני מכיר אתכם 40 שנה, אתם רק ממרים,

ונותן תוך אחת ככה מדברים, ככה מדברים, בחייאת משה, ככה מדברים.

זה לא אומר שהוא לא ענר.

זה נקרא כניעה אמיתית לפני הבורא, אבל מתי שצריך, אנחנו תכף נראה,

צריך לדעת לדבר.

אבל כניעה בכל מקום, מה אני אגיד, מה אני אומר,

מה אני, מה חיי,

אני יכול להוכיח אחרים, איי איי איי, הלוואי אני,

זה כניעה בהמית.

זה מה שהוא אומר כאן.

כי ליבם צפנת משכל,

על כן לא תרומם.

מה זה אומר?

זה אומר,

כלומר לפי שאין להם שכל,

אינם מכירים את ערך נפשם,

ועל כן אין ליבם מתרומם,

והענווה שלהם היא ממילא ענווה בהמית.

זאת אומרת,

ליבם צפנת משכל,

השכל לא מגיע על הלב שלהם בכלל,

ולכן היא לא תרומם את הנפש שלהם,

וממילא הענווה שלהם היא ענווה בהמית. כמו שבהמה היא כנועה,

אתה נותן מכה לחמור,

חמור, מה יעשה?

אז הוא הולך לפי המכות.

אבל הוא לא יכול ככה פתאום להגיד לך, הלו, הגזמת, למה? הבנתי, למה עוד אחד?

זו כניעה בהמית.

זו כניעה

שהיא לא כניעה שאנחנו דורשים ומצפים מעצמנו.

כן.

משהי נענש על זה מלך להגיד למידה בסוף, כשהוא רוצה לקראת לארץ,

הוא כבר את המורים.

למה הוא רב לכם בעיניו?

רב לכם בעיניו. לא משנה, כן, על המורים גם, אז מה?

זאת אומרת,

יש צד להגיד שהם חד ושלום, חד ושלום, חד ושלום, שמשה לא בדיוק, זאת אומרת, חד ושלום,

אבל זו לא הדרך הנכונה. לא,

זו הדרך הנכונה,

רק הוא אמר את זה מכעס,

על זה הוא נדון.

אם הוא היה אומר את זה בלי כעס, לא היה נדון.

שמי שחכם

וכועס

חוכמתו נשכחת ממנו,

מסתרק.

אין כזאת מציאות שיכול לכעוס. ודאי שהוא יכול.

זה מה שאתה לא מבין.

כניעה בהמית.

אתה מבין כניעה בהמית.

אתה מבין ענווה בהמית.

מה שאתה מבקש עכשיו לומר זה שעניו זה עניו בהמי,

ועניו אמיתי הוא לא בהמי.

הוא יכול לכעוס,

אבל השאלה אם זה מוצדק.

כתוב זרוק מרה בתלמידים,

וכתוב לעולם,

אל יטיל אימה יתרה בתוך ביתו,

אבל אימה כן,

לא יתרה.

מה שמיותר לא.

מה שכן, כן.

וצריך את הכעס במקום.

לכעוס על עוברי עבירה,

צריך לכעוס.

אבל יש מקומות

שהבחינה אצל הקדוש ברוך הוא יודע כמה עברת וכמה לא.

במידה שעבר משה רבנו,

זה היה כעס שהוא היה יותר ממה שהיה צריך,

לכן הקדוש ברוך הוא הענישו.

זאת אומרת, אבל הכניעה היא אשר תהיה,

איזה כניעה עכשיו? הכניעה הטובה.

אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש

והתנשאה

מהשתתף

עם הבהמות במידותן המגונות,

בגבהותה

מהידמות

במידות פחותי בני אדם,

ביתרון חוכמה ויקרת נפש,

בידיעה ברורה במידות הטובות והמגונות.

וכאשר יהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה,

אז תהיה מידה משובחת.

אבל זולת זה איננה נכנסת במידות המשובחות ובמעלות הנפש,

אך במגונות שבהן,

כי עניינה בזה כעניין הבהמות.

עכשיו הוא מבאר איך

נגיע לכניעה שהיא כניעה אמיתית,

לא כניעה בהמית.

אבל הכניעה אשר תהיה אחר רוממות הנפש,

זה שאתה מכיר בערך נפשך וברוממותה שהיא חלק אלוקה ממעל.

ואחרי שהיא מתנשאת

מהשתתף עם הבהמות במידותן המגונות,

דהיינו הנפש שלך היא נישאת למעלה

מהמידות המגונות של הבהמות.

הנפש זה החלק הבהמי שנמצא באדם

ויש נפש שכלית.

כרגע אנחנו מדברים על הנפש

שבעצם מרגשת,

השכלית

על הבהמית,

שמרגשת

את המעלה שלה

ושהיא מרוממת יותר מבעלי החיים

ואין לה שיתוף עם המידות המגונות שלהם.

וגבהותה

מידמות במידות פחותי בני אדם

במה היא גבוהה יותר מהפחותים שבבני אדם?

ביתרון החוכמה שיש לנפש הזאת,

שהאדם הוא בעל חוכמה ויקרת הנפש,

שהוא מייקר את עצמו.

לכן אומר הפסוק,

אדם בעיקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו.

אדם בעיקר, אם אתה מייקר את הנפש שלך ואתה יודע את מעלתך,

ואתה לא מבין,

אתה לא מבין את עיקר הנפש שלך,

אז אתה נמשל לבהמות בדיוק.

אז לכן הנפש שלנו צריכה להיות מרוממת,

מתנשאת ביחס לבהמות,

גבוהה מהמידות הפחותות של בני אדם.

במה?

ביתרון החוכמה ויקרת הנפש שאנחנו מייקרים את נפשנו.

וידיעה ברורה שהאדם יודע לברור בין מידות טובות למגונות.

וכאשר יהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה,

הרי שאתה יודע את כל זה, את המעלות שלך,

וסמוך לזה אתה תכניע את הנפש שלך ותשפיל את הנפש שלך,

זה מתוך הכרה,

מתוך רצון,

מתוך ידיעה ברורה למה אתה עושה את זה.

לא בגלל שאתה כזה בהמי,

אלא בגלל שאתה יודע כמה צריך לשאוף, להכניע את הנפש,

שלא תתגאה,

אז תהיה המידה הזאת משובחת.

זאת אומרת שיש לך קונטרול עליה,

יש לך שליטה, ואתה מחליט מתי כן ומתי לא,

ולא שאתה פסיבי תמיד לכל מה שקורה ואין לך שום הכרה בכלום.

אבל זולת זה,

אם אתה לא מרומם את נפשך ויודע את יקרתה ואת ערכה,

ואתה מגביה את עצמך מהאנשים בעלי המידות הפחותות,

אז אם לא זה,

אינה נכנסת במידות המשובחות ובמעלות הנפש,

אלא במגונות שבהן.

וזה עניין הבהמות.

אז פה ראינו שכניעה מהסוג הזה שראינו, שאדם הוא כזה,

קנוע בכל מצב,

כמו בהמה שמקבל הכל, סובל הכל, ואין לו שום הערכה עצמית.

בשום רוממות הנפש, בשום חוכמה, בשום יתרון,

בשום כלום.

אדם כזה שמקבל את הכל כמות שהוא,

זה כניעה בהמית

וענווה בהמית,

וזה פסול.

זה לא מעלה.

זאת אומרת, אלה שרואים את האנשים שבכל מצב משחקים אותה,

הם לא יודעים איפה אנשים משחקים אותה.

שולחים ככה, ובקושי מדברים,

ואומרים לו,

זה לא מעלה, זה לא מעלה.

הכל, אתה מבין, אם הוא יכול לתעדות,

הוא היה מעדיף לתעדות ככה.

זה הצגה.

ואם זו לא הצגה וככה הוא חושב שצריך להיות,

אז הוא בהמה.

זה נפש בהמית.

רק אחרי שהוא יודע את רוממות הנפש,

ורק אחרי שהוא מתנשא על הבהמות

וגבוה מפחותי בני אדם, יש לו יתרון חוכמה ויקרת נפש,

ויודע לברור במידות מגונות לטובות,

כשנמשיך תראה

שזה לא עבודה.

עבודה בעניין הזה. בדיוק.

ואנחנו נראה תכף מה זה נקרא כניעה אמיתית.

החלק השני,

כן?

את עצמו ופחות.

הבנתי הכל חוץ מדבר אחד.

הרב אמר שאדם צריך, אם הוא עומד מול אדם,

הוא צריך להרגיש שהוא שפע ממהלך. עוד מעט.

החלק השני,

הכניעה לבני אדם

היא מפני מושלם בו,

שמושלים עליו. למה הוא נכנע?

בגלל שאלה מושלים עליו, יש להם ממשלה עליו.

כמו האסיר

ביד האויב.

האויב אסר אותו, אז הוא כנוע בפני האוסר אותו.

והעבד ביד אדוניו.

כמו שאדם הוא עבד, הוא כנוע מפני האדון שלו.

או לחסרונו להם וגודל צורכו למה שיש אצלם.

אדם שהוא כנוע בגלל שהוא צריך להשיג משהו מאיזה עשיר או מאיזה בעל יכולת,

ואז הוא כנוע אצלו.

אדם כזה,

שהוא לצורך החסרון שלו

כנוע אצל אחרים,

כמו שכיר אצל המזכיר שלו,

אצל הבעלים שלו,

כמו הרש שמצפה להענקת העשיר,

כמו שהתלמיד

לרב שלו שהוא כנוע לפניו,

או לחוב ראוי שאין אדם יכול לפורעו, אז הוא חייב להיכנע ולהישפע לפני בעליו?

מישהו חייב לו?

כמו שכתוב, ועבד לווה לאיש מלווה.

הלווה הוא עבד אצל המלווה.

עבד לווה.

מי שלווה הופך להיות עבד אצל המלווה.

זאת אומרת, הוא מרגיש

שהוא חב לו.

זה עכשיו החלק השני של כניעה. זו כניעה

שבני אדם נכנעים בבני אלה שהם מעליהם, או מושלים עליהם, או חייבים להם, או צריכים אותם.

או לדעתו שהוא מקצר בענייני מוסרי העולם הזה והעולם הבא,

וסכלותו בדרך הישרה.

וכאשר תמצא בידו נביא דורו, או מורה צדק, או קורא אל הדרך הטובה,

ייכנע לו ויישפן לפניו,

כמו שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה, גדולה שימושה יותר מלימודה.

אז זאת אומרת, יש עוד ציור.

אדם שיודע שהוא מקצר בעבודה של השם, במוסר,

מה שצריך בעולם הזה ולעולם הבא,

ושהוא לא הכי מבין את הדרך הישרה, הוא עדיין שחל.

לא יודע איך להתנהל בעולם.

יש לו עוד הרבה שאלות.

אז אם הוא מוצא נביא דור,

בדורות שהיו נביאים,

או מורה צדק שידריך אותו,

או קורא לדרך התורה, משפיע או מחזיר בתשובה,

אז ייכנע ויישפן לפניו,

ויקבל מרות שלו ויישמע לו.

כמו שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה, גדול שימושה יותר מלימודה.

שהוא משמש את התלמידי החכמים האלה יותר ממה שהוא לומד ממש,

כדי ללמוד.

שנאמר, אלישע בן שפט

אשר יצק מים על ידי אליהו.

אלישע היה תלמידו של אליהו הנביא,

אלישע הנביא,

ואל נמד, לא נאמר,

אלא אשר יצק.

אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו. מלמד שגדול שימושה יותר מלימודה.

ואמר ומשרתו,

יהושע בן הנון,

נער לא ימיש מתוך האוהל.

זאת אומרת, הוא היה משרת למשה,

משמש אותו.

ואמר החכם על כלל עם הארץ,

על כלל עמי הארץ,

ועבד לווה לאיש מלווה,

ועבד דוויל לחכם לב.

זאת אומרת,

זה הופך להיות עבד אצל מישהו בעל ממשלה עליו.

החלק הזה מחלקי הכניעה,

הציורים האלה שהבאנו,

ואם הוא ראוי,

ואם הוא ראוי, זאת אומרת, אם נאמר שהמצב הזה הוא ראוי,

איננו תדיר,

איננו קבוע, מפני שאינו כולל את כל המדברים,

משום שלא כולם במצב שהם צריכים הלוואה, ולא כולם צריכים ללמוד מפי מישהו, ולא כולם צריכים להיות עבד של אדון, ולא כולם צריכים שיהיה להם ממשלה,

מפני שאינו כולל את כל המדברים,

והוא לא ראוי בכל זמן ובכל מקום.

למה? כי כשהאסיר יוצא מהמאסר,

אז כבר אין ממשלה של מישהו עליו.

בעבד כשפודה את עצמו, אין לו ממשלת האדון כבר על עצמו.

בלווה כשפורע את חובו, אז הוא כבר לא עבד למלווה.

בתלמיד כשאיננו עם ריבו, אז הוא לא כפוף למרותו.

בהרש כשאיננו עם עשיר,

אז הוא כבר לא צריך את העשיר וממילא לא צריך לשוח לפניו.

אינם חייבים להיכנע להם ולהישפל ולשוח לפניהם.

אז זו לא כניעה קבועה שאנחנו מחפשים.

אנחנו מחפשים אדם שתהיה לו כניעה נגד הגאווה.

זאת כניעה מצטרכת אילוצית,

אבל זו לא כניעה במהות,

שאדם כנוע מפני מידת הגאווה שהוא לא רוצה להתגאות ולהפסיד את העולם הבא.

אז למדנו כניעה חד-בהמית שהיא פסולה,

למדנו כניעה שהיא מקרית,

לא תמידית,

אילוצית,

אבל זו לא הכניעה שאנחנו מחפשים.

וגם אם היא ראויה,

אבל לא זאת מה שאנחנו מחפשים.

החלק השלישי,

זה מה שאנחנו מחפשים,

זה הכניעה לבורא יתברך,

והחובה של הכניעה הזאת כוללת את כל המדברים.

אין אדם יוצא דופן,

כל המדברים,

והם חייבים אליו בכל זמן ובכל מקום.

וזו כוונתנו בשער הזה שאנחנו עכשיו לומדים אותו,

זוהי הכניעה שאנחנו מחפשים.

איך להיות כנוע לבורא יתברך,

לא לאנשים.

חובתו כוללת את כל המדברים,

והם חייבים אליו בכל זמן

ובכל מקום.

זאת הכניעה שאנחנו דנים בה כעת.

כן, מה השאלה?

בעצם, עמי, זה מה שנקרא לעמוד בניסיון.

אתה מכניס אותנו בניסיון, מה הניסיון הוא? שאתה אומר, תשמע, תכיר בערך עצמך ושם תיכנע.

לעומת זה, הכניעה בעמי כבר אומרת, תשמע, אני לא רוצה לעמוד בניסיון הזה.

אני בא, מי אני? מה אני בכלל?

ברגע שאני זה, אז אני לא עומד בניסיון,

כי ברגע שאני משהו,

אז עכשיו אני צריך לעמוד בניסיון.

אבל אם אני לא משהו, אם אני לא כלום,

אז מי אמר שאני צריך לעמוד בניסיון?

למה זה לא טוב?

מה שאתה אומר זה כאילו אתה בוחר

במה במצב שלא תיכנס לניסיון.

מה שאנחנו דיברנו

זה מעלה במרכאות נפשית של בהמה.

זה לא שאתה בוחר, זה ככה אתה, כי אתה לא מכיר את ערך הנשמה.

זה לא שאתה בורח מניסיון או לא בורח מניסיון. ככה אתה, אתה מזולזל אצל עצמך.

באדם שמזולזל אצל עצמו ולא יודע לקראת נפשו,

נאמר שזו כניעה בהמית

והיא פסולה.

אתה עכשיו אומר,

יש להכיר ולדעת והכול ולהיכנע מרצון בשביל לברוח מהגאווה.

השאלה עד איפה?

האם להגיע למצב שדומה

לבהמי

או לא?

אומר הרמב״ם,

שאדם צריך להגיע למצב של ענווה ולא שפלות למטה למטה.

שיגיע לממוצע.

אז זאת אומרת,

אדם לא יכול לרדת עד למטה למטה. זה יכול להיות טוב לפרק זמן מסוים עד שהוא יתרגל, יתרגל, יתרגל, ולא יהיה לו שום שאיפה בכלל לגבהות.

ממילא אחר כך, אם הוא יתאזן לענווה אז זה מצוין. זו העמידה הטובה הממוצעת שאדם צריך להגיע אליה.

כן.

אז אני רוצה להבין דברים על דיוקם.

לגבי כניעה, לגבי משה רבנו, פוסטן ערבי, משה רבנו, אברהם ודוד,

לגבי כניעה כמובן שאין להם איזה כלפי הקדוש ברוך הוא ולא כלפי האדם.

אבל לגבי שפלות, אין אבא אמינא להגיד

שאני תולעת ולא איש לגבי השם.

אני יכול להגיד על עצמי שגם אני מרגיש כלפי השם שאני תולעת.

אין פה אדם שלא מרגיש תולעת.

אין לה הכוונה לגבי דוד המלך שהוא אמר תולעת בפני האדם, לא בפני השם. יש אבא אמינא להגיד שהוא חשב שהוא תולעת בפני השם? אפילו לא.

כבר אמרנו את זה, דחינו.

אין בעיה, אתה רוצה לשער ככה, תשער.

מכל מקום אתה צריך להבין דבר אחד.

אדם צריך לדעת. אני אגיד על עצמי גם אני תולעת, אני מרגיש פחות מהשם.

אתה לא תולעת, אתה לא תולעת.

לפני השם. אתה לא תולעת. לפני השם. אתה לא תולעת גם בפני השם.

אם היית תולעת, תולעת לא עושה שום עבירה לפני השם, ואתה עושה עדיין עבירות.

אז ממילא אתה לא תולעת. אם היית תולעת בפני השם,

שום דבר לא היית עושה, היית כמו תולעת. תולעת לא עושה עבירות בכלל.

תולעת לא עושה שום דבר, שום דבר.

כשתהיה כזה שלא עושה שום דבר, אנחנו נגיד שאתה תולעת בפני השם, והגעת לדרגה של דוד המלך. כל הכבוד.

אבל אם בן אדם עדיין עושה עבירה אחת,

תולעת לא עושה שום עבירה, איזה עבירה היא עושה? שום עבירה היא לא עושה, אבל בן אדם עושה עבירה

אחת, עבירה אחת,

או דוחה מצווה, דוחה.

אומר הקב' ברוך הוא, נכון, כתוב זריזין מקדימין המצוות,

אבל אני בחיית אני, לא תולעת אני.

אני יכול להחליט ואני מחליט שאני דוחה את המצווה,

או שאני מדלג על מצווה,

שאני עושה אותה פחות,

או שאני לא מכוון בתפילה כל כך,

כי אני עכשיו עסוקה, אני רץ, יש לי ביזנס, קבעתי עם מישהו,

לא נעים,

לא נעים. אני אחר לפגישה, לא נעים.

אגיד שאני מזלזל בו.

מה, קבענו פגישה ולא בא?

אבל קבעת פגישה עם השם להתפלל?

אז הוא יחכה, הקב' ברוך הוא, הוא חי ממני? הרי אני צריך את התפילה,

לא הוא צריך.

אני צריך לבקש, אז אני מוותר על הבקשות.

מה הבעיה?

בפעם הבאה, בפגישה הבאה, אני מבקש פעמיים, מה הבעיה?

אנחנו לא תולעים, הלוואי והיינו.

אם היינו תולעים, היינו דוד המלך.

כן.

גם אתה עם התולעת.

כבוד הרב, כן.

כן.

מה?

כן. התולעת ממשיכה לחסוך.

עכשיו, הוא אומר, אני תולעת ולא איש.

המצב האקומי זה האפסיות שיש,

שהתולעת מתאפלת בדבר הזה.

עולם רומש הלך לתולעת בנימין.

הוא הגיע לדרגה הכי פחותה שיכולה להיות,

שיכול לתאם, וגם בתפקיד תולעת.

חבר'ה, אני תולעת ולא איש.

הגיע לדרגה שהוא כבר במשהו של... למטה למטה.

הוא עבר מעפר,

בשורה למומה,

אז זה...

אתה רוצה לכתוב את זה פירוש?

לא, לא, לא, אני הולך לתמוך את זה. בסדר, אין בעיה.

זכי ראה זקן שבערב שבת עופקים לו בדלת כושים ככה וזה ככה.

איפה? הוא צריך לעמוד עכשיו לקראת שבת. מה אתה משגע אותי?

אתה חסיקה, אנחנו רוצים שם, אתה תגיע.

איפה הוא... למה הוא פה לא כנוע?

נו.

למה הוא...

אתה אמרו שזה, זה סתם יחד להתערב, ואני רוצה... זה שיגיע עוד שלוש פעמים.

כן?

אז מה רצית שהוא יעשה?

אני צריך לך עמוד בשבת, אדוני?

אני פלוי לך עם כל השאלות. בגלל זה אתה לא הלל.

לא, אז מה שלא, אבל איפה... איפה... איפה... הכניעה לפני הקדוש ברוך הוא? שבת, שבת, שבת, שבת. אתה עכשיו מדבר עם אנשים שבת, שבת. שכחת מה למדנו?

למדנו שמדרכי הכניעה

זה לשון רכה,

קול נמוך,

ענווה בשעת הכעס

ומיעוט הנקמה בעת היכולת עליה.

זה הלל הזקן.

הוא ענה לו בלשון רכה, כן בני, כן בני,

ובקול נמוך הוא לא צעק עליו.

והענווה בעת הכעס, היה ראוי לכעוס, הלו, שבת, שבת, שבת, שבת.

והוא היה עניו, וענה לו בלשון כמו עני,

ולא נקם בו.

אבל אחרי שלוש שאלות הוא רק רמז לו כשהוא התעצבן עליו.

אז הוא אמר לו, כדאי לך לסבול,

להפסיד 400 זוז, ושלא יקפיד עליך הלל.

כדאי לך.

אז הוא אמר לו, בעדינות, בלי לכעוס,

משתלם לך, באבי, 400 ועוד 400 אפילו.

רק שהלל לא יקפיד.

זה המזל שלך.

כן.

כן.

למי? לקדוש ברוך הוא?

אז אתה עוזר לו להבין שצריך להמתין גם הקדוש ברוך הוא במקרים שאפשר לדחוק קצת את הזמן, נכון?

נכון? אתה עוזר לו?

לא הבנת שאתה עוזר לו?

עזרת לו להבין. כן. עכשיו, מה רצית להבין אתה?

מתחילה, מה? אתה מעקר את הקדוש ברוך הוא גם? מה פתאום?

על מה?

על מה? חכה רגע.

הוא מדבר איתך, אתה אומר, חכה רגע, יש אורחים. קודם כל,

קודם כל, אתה צריך להבין.

שם זה לא היה עת קבוע למשהו.

ואברהם ידע שעיקר מה שרוצה הקדוש ברוך הוא בבריאה זה חסד.

כי עולם חסד ייבנה.

ובשעה שמזדמנת מצווה מעשית,

אז אדם הולך להגביל את פני האורחים

כי גדולה הכנסת אורחים

מהקבלת פני שכינה. מאיפה למדנו? מאברהם באותו מעשה.

זאת אומרת, השם רוצה בזה.

רוצה בזה.

אם הילד אומר, אבא שלו אומר לו, בוא תאכל.

והבן אומר, אבא, אני רק גומר את הקטע הזה, את הפרק בלימוד,

ואני מייד בא לאכול.

האבא ישמח או לא ישמח? ישמח מאוד. למה?

זו מטרתו שהוא ילמד. מה הוא דואג לו?

דואג לו שגם יאכל.

אבל לא העיקר האוכל, הוא רוצה שילמד. ואם הבן בעצמו אומר, אבא,

האוכל לא דחוף כי אני יכול לסבול בינתיים,

תן לי ללמוד כי אני באמצע הסוגיה,

זו השמחה הכי גדולה. אם באמצע המפגש עם השם הוא אומר לו, רק רגע, אבא,

אבל יש פה מצווה מעשית.

עכשיו עוברים אורחים, אם הם יעברו אני אפסיד אותם.

אז לכן הקב' ברוך הוא ודאי שמסכים עם מצב כזה.

עכשיו, כן, בבקשה,

הנושא של הערך עצמי שדיברת עליו, זה גם הנושא של רוחניות, נכון?

כן.

איך זה בא לידי ביטוי בחיי הימים האחרונים?

נושא ערך עצמי ברמה של לא להיות כנוע לנוצרים,

ופה בעבודה למשל.

אוקיי?

נושא לשמור על רוחניות.

ערך עצמי בעבודה, לדוגמה, זה שאתה לא תיגרר לשטויות והבלים שעושים בעבודה,

שמלהגים,

שמדברים לשון הרע,

שמזכירים כל מיני תוכניות כאלה ואחרות,

וגוררים אותך להיות באין, באין,

ומכניסים אותך לעניין.

אם יש לך ערך עצמי,

אז אתה נבדל מהם.

אתה פה בשביל לעשות מה שאתה צריך לעשות, ואתה לא מעניין אותך כל המסביב. כל המסביב זה לא מתאים לנפש היקרה שלך.

אתה לא תטמא אותה, לא תלכלך אותה,

לא תהיה בשיתוף איתם.

זה נקרא שיש לך יקרת נפש.

אבל אם אתה מתחבר לכל הזבלה, מה שנקרא,

אז הנפש שלך לא יקרה בעיניך, כי אתה ממאיס אותה בעיני הבורא.

למה אתה מערבב אותה? אתה מבין, אם כל הדברים האלה הם נוכלכים.

הבנת?

ואם אתה מייקר את עצמך עוד יותר, והמקום הזה הוא כמו חירייה,

אז תחפש לך מקום יותר טוב.

ואם תרצה באמת הכי טוב,

אז תגיע בסוף לכולל, ובכולל שם זה רק ספרים והיכל ושכינה ותלמידי החכמים ויראת שמיים,

זה המקום היותר טוב אם אתה מייקר באמת את הנפש.

אבל אם אתה מייקר את הכסף ולא את הנפש,

ואתה מוכן שיעבד את הנפש בשביל כסף,

או, זה כבר משהו אחר, זה משהו אחר.

כן.

תודה רבה רבה בנושא הזה, שצריך גם לעבוד וללמוד.

נדבר על זה בהזדמנות, כן.

האם יש מציאות שגם מהכניעה השלישית החיובית,

כניעה לבוראי בורא, מקבלת בלהרות הזמן, זאת אומרת שכביכול נגזר על הערות, ושמה אם הוא כנוע באמת לבורא,

אז הוא באמת לא יצטרך לעבוד. קודם כל זה לא קשור לכניעה, זה קשור לשער הביטחון, וגמרנו אותו פעמיים, תשמע את הקלטות שדיברנו ואז תבין.

אדם צריך להבין,

מי שכנוע לפני השם, פירושו של דבר,

הוא יודע שהכל מאיתו יתברך, ודאי.

כי כוחי ועצם ידי זה ההפך מכניעה,

זה גאות וגאווה וגאון וגבהות וכל המילים היפות.

זה שאדם אומר כוחי ועוצם ידי,

הוא מבטל את יכולתו של הקדוש ברוך הוא.

אז הוא לא כנוע לפניו.

הפוך, הוא אומר לו, סליחה, עד פה, כי מפה אני חייב לדאוג לעצמי.

אז איפה הכניעה שלך לפני הבורא?

איפה אתה יודע שאתה עבד שלו והוא המלך עליך, הוא אדון ואתה עבד?

ומי שיש לו אדון,

אז הוא דואג לכל צרכיו.

אז אם אתה לא נכנע לאדון שלך,

נגיד שאתה עכשיו עבד אצל אדון ממש, עבד אצל אדון ממש, מה אדון נותן לך? הכל.

אכילה, שתייה, לינה, כסות, הכל הוא נותן לך.

ואתה רוצה עוד עבודה צדדית.

למה, מה עשה לך אצל האדון? יש לך אדון עשיר, מה אתה צריך עוד?

מה שאתה צריך, יש לך.

למה אתה צריך עוד עבודה צדדית?

השם נותן לך הכל, נתן לך בריאות, חיים, נשימה, הכל, הכל הוא נותן לך.

למה אתה צריך עבודה צדדית?

מה, הוא לא יכול לתת לך הכל?

אין ביטחון. וכשהיית תינוק, בבטן עובר, ואחר כך, ואחר כך, למה כן צמחת עליו?

בגלל שלא היה לך שכל להבין את הטיפשות שלך.

ברגע שקיבלת שכל, נהיית טיפש.

זה נקרא גיל הטיפש עשרה.

שבגיל העשרה הם מקבלים את הטיפשות. במקום שכל שימשיך,

נהיה טיפש.

אז ישמע את שיעורי הביטחון, זה לא על רגל אחת, צריך להתבסס על מה מו מי,

ואז יהיה לו קל לדעת איך נפטרים מהעבודה המיותרת.

זה תהליך,

צריך ללמוד אותו.

מאחר שאתה מסגל את זה לעצמך במחשבה,

יותר קל לך להתמודד עם זה, כן?

יש כניעה מתוך כבוד, כמו למשל ילד קטן, תינוק,

וכניעה שלו לאבא שלו זה בדרך כלל מתוך כניעה. זה הכניעה השנייה שאמרנו, כן. יש כניעה מתוך כבוד, כשאני מתבגר,

אז אני אוהב את אבא, אני מתכנוע לאבא שלי. כמו תלמיד לרב, אמרנו את זה בשנייה, כן.

זאת אומרת, מתוך תלות זה בעצם מקום שמי אני, מה אני, אני כלום,

יכול להיות גם כלפי, למה אני נשאר על הקדוש ברוך הוא בגלל שאין לי שום דבר כלפי עצמו, אני לא מעריך את עצמי החוק.

אין לי כלום, ואז ממילא אני, כל כולי נשאר על הקדוש ברוך הוא. לא, לא צריך, אפילו אם יהיה לך,

כמה שיהיה לך, אם תהיה חכם, אם תהיה עשיר, אם תהיה גיבור,

אתה גם צריך להיות כנוע לפני השם יתברך. זה לא משנה מה יש לך.

אדם צריך כניעה לפני הבורא יתברך. זה פה הניסיון.

זה העבודה, זה לא ניסיון אפילו. זה העבודה, ככה צריך להיות.

מה יש ניסיון? צריך לעבוד על זה, זה הכול.

זה בעצם ניסיון, סוג של ניסיון. תקרא על זה איך שאתה רוצה, אבל אתה צריך להיות כנוע וללמוד מידת הכניעה.

אם אתה לא תגיע לכניעה, אתה תגיע לגבהות הלב. גבהות הלב תפסיד לך את כל מצוותיך ולא יישאר לך כלום.

זה האויב הכי גדול שיש לבן אדם.

והרב טוען בעצם שהדיר שצריך להיות במקום הזה לא להיות במקום האור, של להגיד בוא תרגיש כל הזמן ששום דבר... לא שום דבר, אתה צריך להרגיש שקרת ערך נשמתך ואתה צריך לעמוד,

אתה בורא בשמחה ובאהבה והכול,

אבל אתה צריך להיות כנוע. מה זה כנוע? עוד לא למדנו, חכה.

אמרנו פחות או יותר את הכלל.

עכשיו אנחנו נפרט איך משיגים וכו'.

עכשיו, הנכנע,

הוא נקרא בספרי הקודש, הנכנע על פי התורה האמיתי, האמיתי,

הוא נקרא בספרי הקודש ענו,

ונבזה ועיניו,

וצנוע,

ודקא,

ושפל רוח,

ורוח נשברה,

ונדקא,

ורך לבב,

ונחה רוח,

ולב נשבר,

ונפש שחה.

ומה שנדבר בכניעה סתם,

אין כוונתנו אל החלק השלישי הזה,

שזוהי המדרגה העליונה שבכניעה.

ומי שעלתה בידו,

אין רחוקה ממנו דרך קרבת אלוקים ולעמוד לפניו. תקשיבו טוב,

תקשיבו טוב למה שאומרים פה.

מי שעלתה בידו מידת הכניעה וזכה למידת הכניעה,

אין רחוקה ממנו דרך קרבת האלוקים ולעמוד לפניו.

הוא יזכה לקרבת אלוקים, מה שביקש ואיבא דוד המלך, קרבת אלוקים לטוב,

הוא יגיע לזה ויעמוד לפניו,

ויהיה מקובל ורצוי אצל הבורא.

ויהיה מקובל ורצוי אצל הבורא.

כמו שכתוב,

זבחי אלוהים רוח נשברה,

לב נשבר ונדקה, אלוהים לא תבזה.

זאת אומרת, הדרך הכי בטוחה להגיע הכי קרוב לבורא.

ולהיות לפניו, להיות מקובל אצלו.

זה על ידי זה שהאדם יכניע את עצמו ויגיע למידת הכניעה.

הכניעה לאלוקים

זוהי המעלה שתביא את האדם לקרבה ולעמוד לפני הבורא יתברך. מי לא רוצה את זה?

אז כמה צריך ללמוד עכשיו את זה היטב היטב הדק הדק

בשביל לדעת איך לעמוד בזה.

עכשיו,

ענווה זה מלשון עני, עני.

עני

זה אדם שהוא נמוך.

במקרה, במקרה היום, אני בדיוק עכשיו לימדתי להלכות דעות.

כן.

הוא אומר שעניו זה מידה בינונית ועניו מאוד,

זו המידה של הקניעה. אז הוא אומר ככה, עניו לא סותרת, אם יכול להיות נכון.

הוא לא סותר, הוא אומר שזה משמות הנקראים.

אלה השמות הנקראים במקרא למי שיש לו מידת הקניעה.

עכשיו, לא מודדים כמה קניעה יש לו, כמה אין לו.

קודם כל, כשהוא מתרחק מהגאווה והוא נכנס בכלל לקניעה, זה מצוין. עכשיו, כמה קניעה?

זה המידות שצריך לשקול. יש בגאווה מפה עד להודעה חדשה, ויש בקניעה מפה עד איפה שצריך להגיע.

מכל מקום,

כל אלה השמות

הם שבעה שמות, והם הפך מהשבע ההוראות שנזכרים בגאות.

כי דקה ונתקה ורוח נשבר ונחה רוח, ולב נשבר זו הוראה אחת שכולה מלשון שבר.

ושפר רוח ונפש שחה הם גם כן הוראה אחת מלשון שפלות.

ואם השם נכנס זה שבעה.

אז אם כן,

אנחנו הגענו סוף סוף להבנה שיש שלושה סוגי כניעות. כניעה בהמית והיא הפסולה,

בגלל שאדם לא מעריך את עצמו בכלל ומזלזל בעצמו.

זו כניעה פסולה.

יש כניעה מאולצת

שחייב למישהו משהו, וכשיש רב ותלמיד ויש אבא ובן ויש ו... ו... ו... ו... ו... ו... ו... ו... ו... ו... ועבד לובל לאיש מלווה וכו' וכו' וכו'

אבל היא זמנית ולא תדירית ולא על כל המדברים ולא בכל זמן ולא כלום.

ואנחנו מחפשים את הכניעה הקבועה, שהיא הכניעה לאלוקים.

וזה נתחיל ממחר, בעזרת השם ידבריו.

רבי חנניה ברגע שאומר, רצה הקב' ברוך הוא זכות ישראל וגאל תרצמו את שניהוונות עומדת.

רגע, רגע, רגע, רגע.

שלום צדיק. אה, כן, סליחה, כן.

עופרי בת חנית תזכה להצליח בניתוח במאה אחוז.

אמן.