השיעור מתקיים כל בוקר בבית כנסת יביע אומר בשעה 4:30 רחוב עוזיאל 41 בני ברק הציבור מוזמן חובות הלבבות - שער הכניעה א 25-1-12 בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח אנחנו לומדים עכשיו שער הכניעה. מהם אופני חיוב הכניעה לאלהים יתברך.
בשבת אנחנו לומדים שער יחוד המעשה, ואחריו מגיע שער הכניעה, אמר המחבר, אז מפני שקדם מאמרטינו ליחד את המעשים לאלהים לבדו, ז"א כל מעשינו צריכים להיות מיוחדים להשי"ת ולייחד את כל המעשים להשי"ת, ולא לשום אדם ולא לשום סיבה ולא לשום כוונה זולתי לה' לבדו, והיתה הגאוה במעשים המיוחדים לאלהים משגת את בעליהם יותר מהרה מכל הפגעים המשיגים אותם, והיה הפסדה למעשים הרבה מאד, אז ראיתי כי הנחות שבדברים שאני צריך להם הוא לסמוך לו מה שירחיקנה מן האדם ומה יכול להרחיק את האדם מן הגאוה זוהי הכניעה.
הגאוה במעשים זה שאדם מתגאה בעבודת ה', משגת את בעליהם - פוגעת בעובדי ה' להשבית את ענינם, כמו שאומרים הוא השיג עליו, השיג על דעתו. גם פה משגת את הבעלים שיש השגות עליהם, והדבר הנחוץ והמהיר ביותר זה לסמוך לגאוה את מה שירחיק ממנה וזוהי הכניעה שהיא היפך הגאוה שירגיל את עצמו אדם בשפלות רוח ולב נשבר עד שיוכל להשמיד את העבודה הזרה הזאת מלבו, זה נקרא אל זר בלבו של אדם. כמו שכתבו חכמי המידות, וזכר את זה הרמב"ם בעצמו בשמונת הפרקים לפני פרקי אבות יש שמונה פרקים של הרמב"ם, הרמב"ם אומר שאע"פ שראוי לכל אדם לתפוס את הדרך האמצעי, דרך משל אם הוא רגזן ביותר ולא רך לבב ביותר, לא קמצן הרבה ולא נדבן הרבה, וכן בכל המידות כשאדם רואה שנוטה לצד אחד יותר, יטה עצמו בכוחו לצד השני ביותר עד שיעמוד טבעו על ענין אמצעי, לבד מן הגאוה, שאין לבקש דרך אמצעי,
ש. והכעס
הרב: זה תוצר שלה, שאין לבקש דרך אמצעי, אבל יטה עצמו תמיד לצד הכניעה בכל מה דאפשר, כמו שאמרו חכמים ז"ל, מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רימה, ז"א אין לך דבר רע יותר מהגאוה שמפסיד ומקלקל את המעשים הטובים, שמפסיד ומקלקל את המעשים הטובים, ז"א אדם עשה מעשים טובים הם מתקלקלים ע"י הגאוה, שע"י הגאוה אין מעשיו לשם שמים. וכבר אמרו חכמים, שכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, והרבה מזה. ואמר קצת החסידים לתלמידיו, קצת החסידים זה אחד שלא הגיע למידת החסידות לגמרי, זה היה בן סירא שכתב ספרי חכמה. ואמר קצת החסידים לתלמידיו, אילו לא היו לכם עוונות הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העוונות, אמרו לו מהו גדול מן העוונות? אמר הגבהות והגאוה, כמו שאמר הכתוב "תועבת ה' כל גבה לב", אז הוא אומר, אם לא היה לכם עוונות ויש רק מעשים טובים, אדם שכל כולו מעשים טובים, אין לו עוונות, אם לא היו לכם עוונות הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העוונות, מה זה? אמרו לו מה גדול מן העונות? אמר להם הגבהות והגאוה, במה? במעשים הטובים, הגבהות והגאוה, כמו שאמר הכתוב "תועבת ה' כל גבה לב", שהרי אם היה מתגאה בודאי הוא מפסיד את העבודה, עבודת ה' שבודאי הגאוה הוא המפסיד הגדול בכל המפסידים, ובאמת לא היה יודע מה אם בא לו ההפסד, שהרי אין האדם מתגאה אלא אם כן נדמה לו שהוא ראוי להתגאות, שכל גאותו וגאונו לא ימצאו לו עוון אשר חטא. אם אדם לא למד ולא עשה מצוות ומעשים טובים, לא היה לו במה להתגאות. אבל ע"י מעשיו הוא בא להתגאות, ועוד, לעשות עבירה יתבייש האדם, וזה הולך ומתגבר בגאוותו שסבר שמצוה הוא עושה, ועוד יותר, שעל עבירה יתעורר לעשות תשובה ועל זה הוא לא שב, כי הוא עושה מצוות ומעשים טובים, אז על מה ישוב? ולכך הוא עוון גדול מאד, כיון שהוא מתגאוה הוא בכלל לא חושב על תשובה, כי יש לו במה להתגאות, הוא עושה מעשים טובים, לכן צריך ללמוד שער הכניעה, שההצלה מן הגאוה זה שאדם ישריש בעצמו מידת הכניעה. היפך ממה שאנשים שואפים, אנשים שואפים להבליט את עצמם, להחשיב את עצמם, לפרסם את עצמם וכו' וכו'.
ומפני שנתברר לנו עוד שהיא שורש העבדות, ובה יתכן להבדיל העבד ממידות האדנות, אתמול נתנו דרשה בבית כנסת בורוכוב, תסתכלו באינטרנט בשידור חוזר, כל הנושא היה עבדות ומלכות, שעיקר העבודה של האדם, גם כשהוא עושה מצוות, זה לא מספיק שהוא עושה מצוות, הוא צריך לעשות את זה בתור עבד של הקב"ה, שאין לו רצון עצמי, עבד ממש. כל הזמן צריך לדעת, מרגע שקמים עד שהולכים לישון עבד וגם בחלומות עבד. מי שלא חשוב שהוא עבד ולא חי את מציאות כעבד, הוא לא עובד את ה', הוא עובד את עצמו, הוא עושה מה שבא לו, מה שברצונו, מה שלא ברצונו הוא לא עושה, זה לא עבד, ואין העבודה מיוחדת לאלקים. וראינו שם שכתוב, "ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו", מה זה עובד אלקים, זה שונה פרקו מאה ואחד. מה זה לא עבדו? שונה פרקו מאה. מה, בן אדם שמשעבד את עצמו ולומד את פרקו מאה ואחד פעמים זה לא עבד? זה עבד. ומי ששונה רק מאה זה נקרא לא עבדו, זה לא עבד. למה? זה ששונה מאה הוא רגיל כל יום לשנות מאה, תעשה מאה ואחד, לא עושה, לא שובר את הטבע והמנהג, אני רגיל מאה. טוב תעשה עוד אחד, לא עושה, זה לא עבדו, זה לא עבד. זה אומר - זה אני לא מוכן, זה אני לא יכול. זה לא עבדו. זה אומר לקב"ה עד כאן, יותר אני לא מוכן. אתם שומעים? בן אדם שונה מאה פעמים.
אז אתמול חידשנו, כתוב אצל רבי פרידא שהיה לו תלמיד שהיה מלמד אותו 400 פעם כל פעם עד שהיה לומד, עד שהיה תופס, עד שהיה מבין, כל פעם, שנים היה מלמד אותו כל יום 400 פעם. ופעם אחת נכנס מישהו באמצע הלימוד, ובאמצע הלימוד כשהוא נכנס אז התלמיד לא שם ליבו, כי חשב כל רגע הרב יקום הרב יקום הרב יקום, לא נתן ליבו, סיימו את הארבע מאות אמר לו הבנת? אמר לו לא. אומר לו מה קרה היום? אמר לו מרגע שהוא נכנס חשבתי שתקום אז לכן לא נתתי דעתי, התחיל ללמוד איתו עוד 400. באותה שעה יצאה בת קול מן השמים ואמרה לרבי פרידא, תבחר לך אחד משתיים, או שמוסיפים לך 400 שנה או שאתה וכל הדור תזכו לחיי העולם הבא, אמר אני רוצה שכל הדור יזכו לחיי העולם הבא, אמרו לו קיבלת שתיים, גם זה וגם זה. למה בת קול לא באה אליו כל יום שהוא למד 400? למה דוקא כשהוא התחיל ללמוד איתו 400 נוספים? כי פה הוא שבר את הטבע, פה הוא שבר את המנהג, זה עבד. מי שהוא עבד הקב"ה מתגלה אליו, אבל אם בן אדם נשאר על מתכונתו ולא זה - זה לא עבדו, אפילו בשיעור של 100 ו-101, אז תארו לכם שאתם שברתם את הטבע וקיבלתם עליכם 40 יום תענית, אין שבירת הטבע יותר מזה, בשלב הזה כמובן. לאן אפשר להגיע, אוה אפשר להגיע, אפשר להיות מלאכים. אפשר להיות דבוקים בקב"ה, אוה איפה שאפשר להגיע. מה זה צום, צום זה דבר קל, כשבן אדם רוצה להדבק בה' רוצה לעבוד אותו, כל רגע הוא נותן דעתו בהשי"ת, כל רגע, כל רגע. אין רגע של חופש, אין חופש, עבד. עבד עושה רצון אדונו, עבד יכול להגיד לאדון אני עייף? מה זה אתה עייף, האדון אמר עכשיו תביא זה וזה, גם אם אתה בתוך המיטה קם מיד מביא חוזר למיטה, עוד פעם קורא לו, גלינג לנגגלינגגלנג, עוד פעם צריך לבוא, ובריצה, עבד. זה עבודה אמיתית.
אז מפני שנתברר לנו עוד שהכניעה היא שורש העבדות ובה יתכן העבד להבדיל את העבד ממידות האדנות, כי אם יאמר העבד לרבו הכל אני עושה חוץ מזה, כבר פרק עול אדוניו מעליו, אם אתה יכול להגיד לקב"ה בדבר אחד זה לא, זה אני לא יכול, זה אני לא יכול, שכח מזה אני לא יכול,ז ה אל תבקש ממני לא יכול, כבר פרק עול אדוניו מעליו, אין דבר שה' ציוה שפרק מעליו, אין דבר כזה, אני לא יכול, אני אומר לך שאני לא יכול, אין דבר כזה. אין לא יכול, אין דבר כזה. אין גבול ליכולת, מה שה' ציוה אתה יכול.
אתמול היה בן אדם אחרי התקפת לב ואחרי אירוע מוחי ורצה לקחת ארבעים יום, אשתו צעקה והעזרה לא, לא, לא, לא, לא, והוא נלחם, הוא כן כן והיא אומרת לו לא לא, היה מלחמה. בסוף הרב פסק לתת לו בארוחה אחת שיצא ידי חובה, ככה בשביל שלא. ולא בטוח שהוא לא יקיים את התענית, לא בטוח, כמו שהוא נראה. אתמול קיבלו 55 איש לרפואת הרב יעקב חי בן מרגלית רפואה שלמה מהרה. וגם השיעור הזה לרפואתו.
אז ז"א כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, ה' הוציא אותנו בשביל שנהיה במקום עבדים לפרעה - עבדים לה'. ועבד של מלך יש לו שמירה של מאה אחוז. וההודאה לאלהים בהתייחדו בהם לבדו מבלעדי הברואים, אז אדם צריך להודות לקב"ה בלי שום חשבון לברואים עצמם. צריך להודות לו, והקב"ה הוא לבדו יחיד ונבדל ממידת הכניעה, מה שאין כן בשום נאצל ונברא, כי גם אדם שיש בו סימן אדנות בערך למה שלמטה ממנו כשהוא נכנע אליו, יש בו סימן עבדות ונידון הכניעה שבו בערך מה שהוא למעלה ממנו. כל אדם יש לו שררה כלפי אלה שתחתיו, ויש לו עבדות כנגד מי שמעליו, כל בן אדם, לבד מהשי"ת, שלא יצוייר בו שום מידה ממידת הכניעות ומידת הכניעה לפיכך הוא אדון האדונים ואלהי האלהים. "כי גאה גאה", רק הקב"ה יש לו את הגאוה, הגאות והעליונות והריבונות מעל כולם, כיון שהוא הממציא את כולם. ואין מי שקדם לו, ממילא הוא לא כנוע לאף אחד, אבל כל הברואים מראשון הנבראים, אפילו אם יש להם שררה כלפי אלה שתחתיהם, יש להם כניעה לפני מי שקודם ולמעלה מהם.
אז כמו שאמר דוד המלך ע"ה בדברי הימים "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ", ואמר בתהילים "כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים", ז"א אפילו בגדודי מעלה שזה לשון אדנות בערך מה שלמטה ממנו, עם כל זה כולם נכנסים תחת סוג אחד, לכל אחד אדון ועבד, ויצטרף ונתפסים בערך אחד. ומטיבה עוד, מטיבה של הכניעה, מידת הכניעה, כי היא מרחקת מן האדם הגדולה והגאון והגובה והתפארת והשררה ורדות בכל, וחמוד מה שהוא גדול ממנו, והדומה לזה מסעיפי הגאוה. אז הכניעה היא צורי ומזור לשלשל את האדם את הארס הגדול הטמון בקרבו בטבע חמרו, ולהוריש מבטנו צפע בהמיותו, וזוהי הגאוה שהיא ראשית כל מדוה המידות. אין צרה יותר גדולה מהגאוה, אשר צריך להטות את עצמו הרבה לדרכי הכניעה עד שיוציא את המדווה הזה מלבו. אז פה פרטו לנו ששה דברים, שהיא מרחקת הכניעה מן האדם הגדולה והגאון והגובה והתפארת והשררה ורדות בכל, אז יש פה ששה דברים, ומה שכתוב החמדה היא איננה ממין הגאוה אפילו שהיא תולדה שלה, ועם הגאוה עצמה זה שבעה דברים, שבאמת יש בודאי לכל אחת הוראה מיוחדת והם כנגד שבע מעלות שמנו חכמים שאדם מתגאה בהם, ולכן אמרו שהם נאים לצדיקים לפי שאינם מתגאים בהם, ונגדם אמר שלמה המלך שבעה הבלים.
וראוי עתה שנבאר מה הם עשרה דברים שבכניעה. האחד זה הכניעה עצמה מהי, דבר שני לכמה חלקים היא תחלק הכניעה, השלישי במה תהיה הכניעה, הרביעי באיזה ענין צריך להשתמש בה, החמישי איך האופנים שנקנה אותה, הדבר השישי התוכן של המנהג שצריך להתנהג בו הנכנע, השביעי מתי תתכן כניעה מן הנכנע ומתי לא תתכן, השמיני שנבאר אם הכניעה סמוכה למדות הטובות או המדות הטובות סמוכות לה, התשיעי אם יתכן להתקבץ בלב האדם גם גאוה וגם כניעה או לא, והעשירי זה ביאור תועלת הכניעה בעניני עולם הזה והעולם הבא מה היא תועיל לנו.
עכשיו בואו נבין מה זה כניעה, חשוב מאד שתבינו את כל הדברים האלה מה שאנחנו אומרים, כי זה הבסיס להצלחה בעולם הזה ובעולם הבא, בלי זה אדם עובד בחינם, שתדעו, אם לאדם יש גאוה לא יעזור לו שום דבר, יהיה מלא מצוות כרימון וזו תהיה הצרה הצרורה שלו, כי אם הוא יפול בשחת הגאוה הוא יפסיד הלכ. אז צריך לדעת איך להתרחק מזה.
ש. כבוד הרב היו כאלה, שהפסידו הכל בגלל הגאוה?
הרב: ודאי, ירבעם בן נבט ואלישע אחר וקרח
ש. בגלל התורה שהיתה להם או שסתם
הרב: בגלל הגאוה, ואחיתופל, ודואג האדומי, וכל המלכים שהיו רשעים בהתחלה לפחות חלק מהם, אחאב, ומנשה, ועוד שמות הרבה, יוחנן כהן גדול.
אבל הכניעה, מהי הכניעה? הכניעה היא שפלות הנפש ושחותה ומיעוט ערכה אצלה והיא מידה ממידות הנפש, שפלות הנפש, שפלות הנפש זה שהנפש שפלה מתחילתה, יש נפש שפלה, מתלמידי אברהם - נפש שפלה, מעקרון נפש שפלה, לעומת זאת יש נפש רחבה, זה מתלמידי בלעם. ושחותה - זה לאחר מכן, מי שהיה זקוף מתחלה ואדם מרגיש שהוא יותר מידי ככה זקוף מידי ובעל גאוה, אז הוא שח, הנפש תשפיל את עצמה, אז יש מציאות של נפש שפלה, ויש כזאת צריכה להשתוחח, ומיעוט ערכה אצלה, כשהיא מתייחסת לזולתה אז היא ממעטת את הערך שלה ביחס לאחר, ז"א אדם תמיד רואה את עצמו פחות מחברו, כמו שאומר הרמב"ן באגרתו. אז ז"א, זה מעניני הכניעה. שפלות הנפש, שחותה ומיעוט ערכה אצלה כלפי אחרים. וכאשר תתיישב בה יראו אותותיה על האברים, ז"א אחרי שהאדם יתרגל בה - במידת הכניעה, אז יראו האותות של הכניעה על האברים שלו, ז"א מעשיו יהיו נכרים מבחוץ שאדם זה יש בו מידת הכניעה.
ש. למה קוראים לזה כניעה ולא ענוה?
הרב: אתה תראה עכשיו מה ההבדל בין הכניעה לבין הענוה.
אז מהם איך נראה שבן אדם יש לו כניעה, האותות שנראה באיברים שמהם נוכל לראות שיש באדם כניעה הם אלה, הלשון הרכה, שאדם מדבר בלשון רכה, לא בגבהות, לא בהרמת קול, אתם מכירים את אלה שמתנפחים על כל דבר ומדברים מלמעלה על כולם, לשון רכה, הקול הנמוך, לא בצעקות ובזה וזה וזה. והענוה בעת הכעס, הענוה בעת הכעס, ומיעוט הנקמה אחר היכולת עליה, אדם שיכול לנקום ולא נוקם, אדם שיכול לנקום ולא נוקם, ז"א יש לו את היכולת והוא לא נוקם, מיעוט הנקמה אחר היכולת עליה, כשהוא אומר מיעוט משמע שיש מקומות שאפשר להשתמש בנקמה, נקמה ברשעים לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים, כאשר נאמר על אחד המלכים שאמר למי שנתחייב אצלו לאחר שהביאו השוט חי ה' לולא חזקת כעסי עליך הייתי נוקם ממך נקמה גדולה, ומחל לו, ואמרו עליו שהיה אומר איני יודע עוון שהוא שוקל יותר מעוונותי. ויש פירוש מענוותי, תיכף נבאר זאת.
אז הלשון הרכה זו שמדברת רכות ותחנונים עם כל אדם. הענוה בעת הכעס זה שגם בעת כעסו איננו מעז פניו, הוא לא עז פנים, זה מורה שיש לו קנין עצמי, ולמה? למה זה מראה שיש לו קנין עצמי? כי ענוה יכול לקרות אצל המתגאים גם בזמנים מקריים, אין לו סיבה כאילו שהגאוה תפרוץ, אז הוא נראה כאילו ענו, מדבר רגוע, אבל אם יש מישהו שמכעיס אותו אוה מה שהוא עושה לו יחביבי. זה מראה שאין לו קנין בנפשו, אבל אם מכעיסים בן אדם והוא שולט בעצמו, זה מראה שיש לו קנין בנפש. לכן אמרו חכמים, שסבלות מעלת החסידים, מעלת הצדיקים. בשעת הכעס פירושו של דבר שראוי לו לכעוס וראוי לו שצריך לעשות מה שצריך לעשות כאילו על פי הכעס, הוא לא מעיז פניו, הוא יכול להגיד, כמו יעקב אבינו, אחרי עשרים שנה מה שעשה לו לבן, אז הוא מדבר איתו אתה מבין למה ולמה ולמה, ובמקום להגיד לו יחתיכת ככה וככה ככה ככה ולתת לו באבו אבו כמו שרגילים פה בארץ, אז הוא בכלל לא, הוא רק אומר לו תשמע, אני לא עשיתי לך ככה ולא גרמתי לך ככה ולא הזקתי אותך ככה, תבדוק בבקשה, כאילו מתנצל, כאילו מתנצל, כאילו הוא הוא חייב לו במקום הפוך.
ש. הרב אם הוא מתעצבן ולא מראה את זה, הוא כועס באמת אבל הוא משחק אותה כאילו הוא לא כועס וממשיך רגיל אבל הוא בעצמו
הרב: אז הוא שולט
ש. אז זה גם נחשב טוב?
הרב: הוא מעביר על מידותיו, מידותיו פועלות והוא מעביר עליהם, אבל אדם אם יגיע למצב שלא יכעס בכלל, זה סוכר. כמו המעשה שמביא הרמב"ם שאומרים שזה סיפור עליו, שפעם הוא היה באניה ומישהו השתין עליו והוא לא עשה כלום, ורק תמה על הגוי שעושה עליו ואומר איזה שפלות יש לבן אדם הזה, והוא ממשיך לשבת במקומו, ואח"כ הוא רקד משמחה על השווית המידות, שיש לו בלנס, וזה לא פתאום ג'יו ג'יו ככה כמו אנשים כמו קפיצים, השוית המידות, אצלו אין שום בעיה, ככה ככה ככה, שבחו אותו גינו אותו עשו לו, זה אותו דבר, זה מדרגה, זה מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, זה שיא. אבל אתם בטח לא שואפים למידה כזאת, מי שואף למידה כזאת שיעשו עליו ככה קטנים והוא,
ש. בן אדם לא יכול להגיע לזה
הרב: הנה הרמב"ם הגיע לזה
ש. הוא הרמב"ם
הרב: הוא הרמב"ם, גם אתה יכול. אתה חלמת שאתה יכול להתענות,
ש. טוב אני כבר פוחד לדבר כבוד הרב.
הרב: שתי מילים שהוא אמר בשבת רוצים רוצים עלו לו ארבעים יום תענית. כתוב משתוקא בתרי, משתוקא בתרי.
אז ז"א רואים שיש ענוה בעת הכעס.
ומיעוט הנקמה אפילו שראוי אדם בהחלט מן הנקמה להמנע, שנאמר לא תיקום, אבל הוא לקח דוגמא כמו מן המלך שצריך המלך להראות קצת נקמה להטיל אימה, כמו שציוה רבינו הקדוש, זרוק מרה בתלמידים, רק שיסתפק במעט כמו במעשה, המעשה שמובא אח"כ שהוא הביא את השוט להפחיד עליו וזה קצת נקמה נראה כאילו. ובכן, אז מה נראה אצל אדם שהוא בעל נפש שפלה שהוא כנוע, לשון רכה, קול נמוך וענוה בעת הכעס ומיעוט הנקמה אחר היכולת עליה, ז"א יש לו אפשרות לנקום והוא לא נוקם. כמו שנאמר על אחד המלכים שאמר למי שנתחייב אצלו לאחר שהביאו את השוט, חי ה' לולא חזקת כעסי עליך הייתי נוקם ממך נקמה גדולה, ז"א אני מחזיק את עצמי עם הכעס שלי עליך ואם לא הייתי מחזיק את זה הייתי נוקם ממך נקמה גדולה, ומחל לו.
ש. זה נטירה
הרב: לא, לא נטירה, מחל לו. ואמרו עליו שהיה אומר, איני יודע עוון שהוא שוקל יותר מעוונותי, מה הוא היה אומר, אמרו עליו שהיה אומר איני יודע עוון מכל עוונותי שהוא שוקל יותר ממידה זו שהיא הכעס או הנקמה. איני יודע עוון ששוקל יותר ממידה זו שהיא הכעס או הנקמה. לא נכנס לכל הפירושים כי מספיק לנו שנבין את הפרנציפ. אז זה נקרא ענווה, נחזור, כניעה מה זה כניעה? זה שפלות הנפש, זה שחותה - אדם הגביה את עצמו קצת אז הוא שח, ומיעוט ערכה אצלה ביחס לחברו, והיא מידה ממידות הנפש. וכאשר היא מתיישבת ואדם מרגיל אותה בעצמו, האותות שלה יראו באיבריו, כיצד? לשון רכה, קול נמוך, ענוה בעת הכעס, ומיעוט הנקמה אחר היכולת עליה. זהו, זה כניעה.
עכשיו נראה שהכניעה מתחלקת לשלשה, יש שלשה סוגי כניעה, ונראה מהי הכניעה המובחרת והנכונה והראויה מתוך השלשה. הראשונה, היא כוללת את האדם ורבים ממיני בעלי חיים שאינם מדברים, וזהו דלות הנפש והיא סובלת את ההיזק שיכולה לדחות, אם תבוא לנפש הזאת נזק שהוא יכולה לדחות היא מוכנה לסבול והיא סובלת את זה, וזה למה? מפני סכלותה באופני הדחייה. הי אלא יודעת לדחות את הנזק מעל עצמה. וזה יהיה מן הכסילים שבבני האדם ועמי הארץ, מפני מיעוט ידיעתם וחלישות הכרתם את נפשותם וערכיהם, מפני סכלותה שהיא אינה יודעת באיזה אופן תדחה אותה ומיעוט הידיעה וחלישות ההכרה, זה שאינו יודע ומכיר ערך נפשו הנפש המדברת, שהיא מעולה במדרגה משאר הברואים, ואילו היה יודע ומכיר מעלת נפשו לא היה נכנע וסובל הכל כמו עכשיו, שלפי שהוא מזולזל אצל עצמו ומדרגתו קלה בעיניו, הוא סובל הכל בסבר פנים יפות.
דוגמא, כמו הכפרי שסובל עשן התנור הלוחץ עיניו ואיננו מתפעל בזה, לפי שערכו קטן אצל עצמו והוא אומר בלבו מה לאיש כערכי להקפיד בדברים אלה, אז יש לו נזק ממשהו אבל מה אכפת לי, מה מה לא נורא, מה קרה, שום דבר לא קרה. אנשים שהולכים בלויים, והולכים ככה ישנים פה שם, אין להם הערכה עצמית בכלל, ולא אכפת להם אם יהיה להם נזק, לא יהיה להם נזק, הם לא דוחים את זה, זה לא נורא. זה אנשים שהם כסילים בבני אדם ועמי הארץ, יש להם מיעוט ידיעה וחלישות הכרה של הנפש שלהם והערך שלהם, אין להם ערך עצמי, למה אתה מזלזל בעצמך, למה אתה כל כך מזלזל בעצמך, למה אתה לא מעריך את עצמך, איפה הערך האנושי שלך? אם אתם חושבים שזה רק מדובר על הומלסים אתם טועים, אם אתם רואים שאנשים מוכנים לעבוד בעבודות שחורות, בטינופת, בלכלוך, בכל מיני דברים,
ש. יש מספיק גויים
הרב: נכון, יש מספיק גויים שש מיליארד, אפשר להסתפק בהם. איש הישראלי לא צריך להיות עבד כזה, צריך להיות עבד ה' ולא עבד. הומלס זה חסר בית, הום-לס, חסר בית, אלה שישנים בכל מיני תוקעים אותם בכל מיני מקומות, הנה עכשיו בגן סאקר יש כל מיני הומלסים כאלה, שעכשיו מכל הגשמים וכל מה שיש הם מדליקים את העצים שם בשביל שיהיה להם תנור, והם גם מבקשים שלא יפנו אותם משם, טוב להם. ז"א יש בן אדם שהוא לא יודע את הערך של עצמו, אז בן אדם שהולך ועובד בעבודות קשות וזה פה ושם בשעה שערך נפשו, אתה בן של אלקים, אתה בן של אלקים, דחילק, אתה הולך ומבזבז את החיים שלך על שטויות? זה כסיל עם הארץ, הוא לא יודע את הערך של הנשמה שלו.
ויתאים לזה המשל מעשה, והוא משל, שהיה מלך אחד שהבן שלו כבר בקטנותו היה שובב מאד מאד, והוא ידע שאם הוא ישאיר אותו ככה בארמון אוי ואבוי לאן הוא יגיע, יכול להגיע לפשיעה והכל, אז החליט כבר בקטנותו לשלוח אותו לאי מרוחק ושם עליו שומרים, בלי שהו אידע שהם שומרים כאילו, ואמר להם אתם תתנו לו עבודה קשה, ותשעבדו אותו שעבוד, ואל תשלמו לו בזמן, ותמיד תפחיתו לו מהכסף, לדכאו, בגלל שהילד היה שובב הוא ידע, זה עוד מעט יכיר את מעלתו, אוי ואבוי זה אם יהיה לו אח"כ יכולת וזה הוא יהרוס עולמות, אז כדי להכניע אותו אז הוא שלח אותו לשם, אחרי שנים רבות שהילד כבר גדל התפתח והכל, כבר נהיה עלם חמודות מה שנקרא, היה עובד כל הזמן במלאכות נמבזות וזה, ולא נתנו לו אף פעם משכורת בזמן, ופעם לא נתנו לו בכלל, והיו נותנים לו לישון על חציר, והילד הזה התרגל למצב הזה. ויום אחד רצה להחזיר אותו המלך, אז מה יעשה, פרסם בכפר ההוא מודעות בשם המלכות, שהוא מזמין את כל בני הכפר מי שמעוניין לבוא לבקש ממנו שאלה ומה שיבקש ממנו המלך יענה, אז אמרו לו אלה השרים ה מחופשים שהוא לא ידע שבעצם הם שרים של המלך, אמרו לו שהנה יש הזדמנות עכשיו אם אתה רוצה לצאת מהמצב שלך שאתה רוטן עליו ובוכה כל הזמן למה למה מקפחים אותך, לך עכשיו הזדמנות אל המלך אולי הוא יושע אותו, אז הוא לא האמין בזה, אמר לא, איזה שטויות, אני אין, אני אבוד אני ככה זה פה, מה אכפת לך, מה אכפת לך, אנחנו נקח אותך נעזור נוביל אותך, בסוף הוא הסכים לקחו אותו, נכנס למלך אמר לו המלך מי אתה, אז הוא אמר לו אני פלוני אלמוני גר פה שם, מה אתה עושה עבוד זה וזה, נו ואיך אתה מרוצה, מה זה לא נותנים לי כלום וזה מענים אותי וזה וזה וזה, טוב מה אתה רוצה? אמר לו אדוני המלך אין לי בקשות גדולות, רק סדר לי עבודה שישלמו לי בזמן, זה הכל, אני לא רוצה שום דבר, אין לי דרישות, אין לי שום דבר אין לי כלום, אומר אני מלך אני יכול לתת לך יותר, למה אתה מבקש רק את זה? לא לא לא לא, תעשה לי טובה, רק מקום לישון ושיהיה לי אוכל בזמן ויהיה לי משכורת תמיד קבועה, מה שנסגור נסגור וזהו, לא רוצה יותר, זהו. ואז התחיל המלך לבכות, שאל אותו מה אני גרמת צער למלך חס ושלום למה המלך בוכה, אמר לו אתה לא מכיר אותי? אמר לו בטח אתה המלך, אומר לו אבל אתה יודע מי אני? המלך. אומר לו אני אבא שלך. אתה אבא שלי? אומר כן אתה לא זוכר שהיית קטן פה ואני יום אחד אתה היית שובב אני שלחתי אותך וזה, אתה לא זוכר? אומר לו לא, אבל אם המלך אומר יכול להיות וזה פה ושם. זה לא משל על הילד ההוא, זה עלינו, בן אדם לא מכיר את ערכו, והוא עלול להיות אבתנוס, אז הקב"ה שולח אותו למלאכות כאלה ואחרות, והוא הולך לעבודה, וכשמגיע ראש השנה והוא עומד לפני המלך ויכול לבקש מה שהוא רוצה, מה הוא מבקש? פרנסה טובה. סטו. פרנסה טובה, עבודה קבועה, שלא יטרטרו אותי, שלא יתעללו בי, שלא יזרקו אותי, שלא, תן לי רק עבודה קבועה, שמונה עד ארבע מסודר פינג פנג הכל בסדר, אם אפשר להוסיף לי קצת, אני לא בעל דרישות, זהו, זה מה שהוא רוצה. והמלך בוכה, מה קרה לך, אני אבא שלך, אני יכול לתת לך עולם ומלואו. אין לו מושגים, שפלות, שפלות, לא יודע את ערכו, לא יודע את ערכו, כסיל ועם הארץ, לא יודע את ערכו.
אז לכן אומר כאן, כניעה כזאת היא משותפת לבעלי חיים, זה כניעה שמשותפת לבעלי חיים, וזו דלות הנפש והיא סובלת היזק שהיתה יכולה לדחות מפני סכלותה באופני דחייתו, אז יש לך דוגמא טובה עכשיו להבין. וזה יהיה מן הכסילים שבבני האדם ועמי הארץ, מפני מיעוט ידיעתם וחלישת הכרתם את נפשותם וערכם.
ובכן וזה נקרא כניעה מדרך ההסכמה, בלבד, אבל על דרך האמת הוא דלות הנפש, ועיוורונה בסכלות הגוברת עליה מראות מה שיש בו תקנתה, כמו שאמר איוב כי ליבם צפנת משכל על כן לא תרומם, וזה נקרא כניעה מדרך ההסכמה בלבד, זה רק הסכמה מצד השם של המילה הסכמה, ואין דמיון כלל בין שני הענינים, לדוגמא, כשאנחנו אומרים רוח נושב או שאנחנו אומרים רוח בני אדם, אז זה הסכמה מילולית ששם אחד נושא שני ענינים, אז כשמדברים על כניעה כזאת זה כניעה מדרך ההסכמה בלבד, מה שאצלנו נקרא בלשון שאולה, שאנחנו שואלים מילה שמשמעותה כך לענין אחר. וזה נקרא כניעה מדרך ההסכמה בלבד אבל על דרך האמת זה לא כניעה, זה דלות הנפש, דלות הנפש. ועיוורון בשכלות הגוברת עליה מלראות מה שיש לנפש הזאת תקנה. ז"א, זה לא כניעה אמיתית מה שאנחנו מחפשים ללמד את עצמנו, אלא זה מדובר דלות הנפש, ז"א כל מה שאנחנו רואים שאדם סובל זה לא בגלל שיש לו כניעה מפני ה', אלא זה דלות נפש, שהנפש שלו דלה ומזולזלת בעיניו, הוא לא יודע להעריך את עצמו, לכן הוא לא דוחה מעליו את הנזק והבזיון, זה לא בגלל שהוא כנוע לפני ה', זה לא הכניעה האמיתית שאנחנו רוצים ללמוד, זו כניעה שהיא בזויה, היא בזיון של האדם בגלל שהוא דל בנפשו, הוא לא מעריך את נפשו, לכן הוא מזלזל בעצמו, וככה אנחנו פנים בד"כ לאנשים, למה אתה מזלזל בעצמך? פנים אליו, למה אתה מזלזל בעצמך? תיכף אנחנו נלמד עכשיו, יש שלשה דרכים,
ש. אז מה הגבול בין
הרב: תיכף אנחנו נלמד עכשיו, יש שלשה דרכים,
ש. למשל הסיפור על הרמב"ם, האם זה לא כסילות?
הרב: לא, אצלו זה עבודה של מידות, כשאתה עושה את מה שאתה עושה כדי לעבוד על המידות זה בסדר, אבל כשאתה לא חש למידות ואתה לא יודע את ערכן, ובשבילך זה ראוי שיעשו לך ככה, זה ראוי, אין שום בעיה, בשבילך זה אותו דבר כאילו מצד הראוי, ואתה לא עובד על המידות שלך זה לא. חסידי נובהרדוק היו נכנסים לבתי מרקחת ומבקשים מסמרים, בשביל לעבוד על עצמם כדי שלא יהיה להם גאווה, ז"א הם רוצים שלא יהיה להם גאוה, אז הם מוכנים להיות מבוזים אבל בשביל לעבוד על עצמם, הם ידעו את ערך הנשמה שלהם, אבל מה, הם ידעו שערך הנשמה ייפגם אם הם יהיו בעלי גאוה, כי אם אתה מעריך את עצמך אבל אתה מתגאה בערך העצמי שלך, אתה כבר מפסיד, כדי ללכת לקצה השני הגאוה צריך ללכת לקצה השני הרחוק, אז הם היו עובדים לבזות את עצמם, אבל לא מצד שהם זלזלו בעצמם, הפוך, הם ידעו את ערכם ופחדו שהערך העצמי יביא אותם לידי גאוה אז הם עשו בלנס למטה. זה עבודה. אבל אחד שבאמת לא חש בכלל ולא אכפת לו מטינופת ולכלוך ויכול לעשות דברים שהם, וזה בגלל שככה הוא חושב שככה ראוי לו
ש. לא שומעים
הרב: לא, כלפי הבורא הוא מדבר, הוא לא מזלזל, כלפי הבורא.
ש. כלפי אדם
הרב: מה כלפי אדם
ש. כלפי אדם יש לך הוה אמינא שלא, סליחה שאני אומר כלפי אדם, אין הוה אמינה שזה כלפי אדם, גם בהמשך הוא אומר על אברהם אבינו שעשה כלפי אדם, ברור שכלפי ה', יש לו הוה אמינה שכלפי ה'?
הרב: זהו? לא, לא, אני רוצה לענות, זכותי לענות, גמרת? זהו. "ואנכי תולעת ולא איש" דוד המלך הגיע למעלות גדולות ביותר בעבודת הבורא, אז מה הוא יכול להחשיב את עצמו, אני מאן דאמר, אז אם אני מאן דאמר אז אני משנן לעצמי שאני תולעת ולא איש, איש זה לשון חשיבות, אני אין לי לשון חשיבות, אני תולעת. אברהם אבינו אמר, ואנכי עפר ואפר, מה זה עפר ואפר? כלפי ה' אני עפר ואפר. למה כלפי ה' אני עפר ואפר? כיון שאם הוא היה במלחמה נגד ארבעת המלכים אם הוא היה מפסיד, מה הוא היה? עפר, מי הצילו, מי עשה לו את הניסים שהוא זרק חול והצליח, מי זה זורק חול ומצליח? אם לא ה' שעשה זאת הייתי עפר, ואם ה' לא הציל אותי בכבשן האש הייתי אפר, כי מי שנכנס לתוך האש מה הוא? אפר. אז אנכי עפר ואפר כלפי ה' שהציל אותי והשאיר אותי, אז אני זוכר שאני עפר ואפר. אם לא ה' אני עפר ואפר, זו מציאותי, ולא ביחס לאנשים אלא ביחס לה'. שאלתך הבאה.
ש. לגבי אדם שעובד עבודה בזויה, וטוב לו משמונה עד ארבע כאשר בראש השנה הוא מבקש ה' תן לי שמונה עד ארבע פרנסה, כי מרוב ריבוי עוונותיו אין לו אומץ לבקש תן לי להיות להרויח מיליונים תן לי להתענג, מרוב שהוא מלא עוונות, מה יעקב אבינו ביקש? תן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ז"א תן לי את המינימום, זה מה שאני מבקש.
הרב: זהו? ובכן, מה אתה אומר, אדם יש לו הרבה עוונות אז מה הוא יבקש מיליונים? אז על מה אתה מדבר רק בכסף, או מעט כסף או הרבה כסף, אז אתה צנוע, אתה יודע יש לך עוונות אז מה תבקש הרבה, אתה מתכוון להמשיך בעוונות ממילא אתה לא תבקש הרבה כי אתה לא מתכוון להשתנות, אז ממילא תן לי את המינימום, מה אני מבקש מיליונים פרס על עוונות, הרי אתה לא תתן, אז מה אתה אומר אני ככה, למה לא תבקש שלא יהיה עוונות ושתהיה צדיק, למה לא תבקש שאני אהיה בן של מלך ולא עבד לעבדים, אז ז"א זה מה שאמרנו, זה הבקשה של הכסילים ועמי הארצות שלא יודעים את ערכם ולא יודעים את מעלתם, לכן מה הם מבקשים? מה שביקש הילד ההוא שהיה באי, תן לי רק פרנסה שלא יקפחו את פרנסתי ואהיה מסודר, הפוך זה מראה שפלות של האדם ודלות נפשו שהוא לא יודע את ערכה ויקרתה, אם היה יודע היה מבקש על אמת, תן לי לצאת מהבוץ ואני אהיה בן אדם כמו שצריך. הקב"ה מוכן לקבל כל בקשה בפרט ברוחניות. כל מה שיבקש אדם ברוחניות הקב"ה מבטיח לתת לו. ברוחניות אין גבול, תבקש מה שאתה רוצה, גם אם לא מגיע כן מגיע ה' יתן. אבל תראה שאתה בכיוון, לא תגיד אני רוצה ותחכה במיטה שהוא יבוא יעיר אותך ויקח אותך וירים אותך, לא לא, תעשה עד היכן שידך מגעת ושמה הקב"ה ירים אותך.
ש. לפני ראש השנה הייתי קם בשמונה מתפלל הייתי מתפלל בשמונה וחצי, ולפני ראש השנה אסף סיפר לי על השיעורים, כשהתפללתי בראש השנה אמרתי ה' תזכה אותי ללמוד שיעור אצל המחזיר בתשובה הרב אמנון יצחק, כך אמרתי, ושאני אקום תפילה בנץ, זה מה שאמרתי וזה אחד מהדברים שביקשתי אין מציאות שאני קם בשעות כאלה, לא עייף גם, ב"ה, קיבלתי, אילו ממש קיבלתי, אין מציאות שאני לא, לכן אני אומר זה לא טרחה עלי, וזה לא היתה מציאות כזאת.
הרב: ואתה גם מתענה ארבעים.
ש. זה כבר לא
הרב: אז מה תבקש. אז תבקש, תבקש, למה אתה לא מבקש? כנראה שאתה מבקש יותר לאכול.
אז אומר פה רבינו בחיי שהכניעה הזאת היא כניעה, קוראים לה חכמים חכמי המוסר, קוראים לכניעה הזאת כניעה בהמית. אם אתה רואה בן אדם שכל דבר אתה מבין הוא כנוע כנוע כנוע כנוע, ובמקום שהוא לא צריך להיות כנוע הוא ממשיך להיות כנוע, זה נקרא כניעה בהמית. משה רבינו היה עניו מכל האדם, אבל כשהוא היה צריך לדבר הוא היה מדבר חביבי. הוא היה אומר והיה אומר,
ש. סורו נא
הרב: מה זה סורו נא, רק סורו נא? שמעו נא המורים והיה אומר דברים קשים ביותר, והיה אומר שמעת היותי, ז"א ממרים הייתם מעת היותכם, ז"א ל הזמן הייתם ממרים ארבעים שנה, אני מכיר אתכם ארבעים שנה אתם רק ממרים, ונותן תוכחת, ככה מדברים? ככה מדברים? בחיאת משה ככה מדברים? זה לא אומר שהוא לא עניו, זה נקרא כניעה אמיתית לפני הבורא אבל מתי ש צריך, אנחנו תיכף נראה, צריך לדעת לדבר, אבל כניעה בכל מקום, מה אני אגיד, מה אני אומר, מה אני מה חיי, אני יכול להוכיח אחרים, אייי, הלואי אני וזה וזה, זה כניעה בהמית. זה מה שאומר כאן, כי ליבם צפנת משכל על כן לא תרומם, מה זה אומר? זה אומר כלומר לפי שאין להם שכל אינם מכירים את ערך נפשם, ועל כן אין לבם מתרומם, והענוה שלהם היא ממילא ענוה בהמית. ז"א, ליבם צפנת משכל, השכל לא מגיע ללב שלהם בכלל, ולכן היא לא תרומם את הנפש שלהם וממילא הענווה שלהם היא ענוה בהמית, כמו שבהמה היא כנועה, אתה נותן מכה לחמור, חמור מה יעשה, אז הוא הולך לפי המכות, אבל הוא לא יכול ככה פתאום להגיד לך, הלו הגזמת, מה הבנתי, למה עוד אחד? זהו, כניעה בהמית, זו כניעה שהיא לא כניעה שאנחנו דורשים ומצפים מעצמנו. כן.
ש. ... אמרת המורים, רב לכם
הרב: לא משנה, כן על המורים גם אז מה?
ש. ז"א יש צד להגיד שחס ושלום, חס ושלום חס ושלום, שמשה לא בדיוק, ז"א חס ושלום אבל זה לא הדרך הנכונה
הרב: לא, זה הדרך הנכונה, רק הוא אמר את זה בכעס זה הנידון, אם היה אומר את זה בלי כעס לא היה נידון, שמי שחכם וכועס חכמתו נשכחת ממנו, מסתלק.
ש. משה עניו, לא יכול לכעוס, ז"א אין לו כזאת מציאות שיכול לכעוס
הרב: ודאי שיכול
ש. מי שעניו לא יכול לכעוס
הרב: זה מה שאתה מבין, אתה מבין כניעה בהמית. אתה מבין ענוה בהמית, מה שאתה מבקש עכשיו לומר זה שעניו זה עניו בהמי, ועניו אמיתי הוא לא בהמי, הוא יכול לכעוס, אבל השאלה אם זה מוצדק. כתוב זרוק מרה בתלמידים, וכתוב לעולם אל יטיל אימה יתרה בתוך ביתו, אבל אימה כן, לא יתרה, מה שמיותר לא, מה שכן כן, וצריך את הכעס במקום. לכעוס על עוברי עבירה צריך לכעוס, אבל יש מקומות שהבחינה אצל הקב"ה יודע כמה עברת וכמה לא, במידה שעבר משה רבינו זה היה הכעס שהוא היה יותר ממה שהיה צריך, לכן הקב"ה הענישו.
ז"א, אבל הכניעה היא אשר תהיה, איזה כניעה עכשיו, הכניעה הטובה, אבל הכניעה היא אחר שתהיה רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במדותם המגונות, וגבהותה מהדמות במדות פחותי בני אדם, ביתרון חכמה ויקרת נפש וידיעה ברורה במדות הטובות והמגונות. וכאשר יהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה אז תהיה מדה משובחת, אבל זולת זה איננה נכנסת במדות המשובחות ומעלות הנפש אך במגונות שבהן כי ענינה בזה כענין הבהמות. עכשיו הוא מדבר איך נגיע לכניעה שהיא כניעה אמיתית, לא כניעה בהמית. אבל הכניעה אשר תהיה אחר רוממות הנפש, זה שאתה מכיר בערך נפשך וברוממותה שהיא חלק אלוקה ממעל, ואחרי שהיא מתנשאת מהשתתף עם הבהמות במדותם המגונות, דהיינו הנפש שלך היא נשאת למעלה מהמידות המגונות של הבהמות.
ש. הרב הנפש זה
הרב: הנפש זה החלק הבהמי שנמצא באדם, ויש נפש שכלית, כרגע אנחנו מדברים על הנפש שבעצם מרגשת, השכלית על הבהמית שמרגשת את המעלה שלה, ושהיא מרוממת יותר מבעלי החיים, ואין לה שיתוף עם המידות המגונות שלהם. וגבהותה מהדמות במידות פחותי בני האדם במה היא גבוהה יותר מהפחותים שבבני האדם? ביתרון החכמה שיש לנפש הזאת, שאדם הוא בעל חכמה, ויקרת הנפש, שהוא מייקר את עצמו, לכן אומר הפסוק, "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו", אדם ביקר - אם אתה מייקר את הנפש שלך ואתה יודע את מעלתך ואתה לא מבין, אתה לא מבין את ייקר הנפש שלך, אז אתה נמשל לבהמות בדיוק. אז לכן, הנפש שלנו צריכה להיות מרוממת, מתנשאת ביחס לבהמות, גבוהה מהמידות הפחותות של בני האדם, במה? ביתרון החכמה ויקרת הנפש שאנחנו מייקרים את נפשנו. וידיעה ברורה שאדם יודע לברור בין מידות טובות למגונות, וכאשר יהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה, אחרי שאתה יודע את כל זה, את המעלות שלך, בסמוך לזה אתה תכניע את הנפש שלך ותשפיל את הנפש שלך, זה מתוך הכרה, מתוך רצון, מתוך ידיעה ברורה למה אתה עושה את זה, לא בגלל שאתה כזה בהמי, אלא בגלל שאתה יודע כמה צריך לשאוף להכניע את הנפש שלא תתגאה, אז תהיה המידה הזאת משובחת, ז"א שיש לך קונטרול עליה, יש לך שליטה ואתה מחליט מתי כן ומתי לא, ולא שאתה פסיבי תמיד לכל מה שקורה ואין לך שום הכרה בכלום. אבל זולת זה, אם אתה לא מרומם את נפשך ויודע את יקרתה ואת ערכה ואתה מגביה את עצמך מהאנשים בעלי המידות הפחותות, אז אם לא זה אינה נכנסת במידות המשובחת ובמעלות הנפש אלא במגונות שבהם, וזה ענין הבהמות. אז פה ראינו שכניעה מהסוג הזה שראינו שאדם הוא כזה, כנוע בכל מצב, כמו בהמה שמקבל הכל סובל הכל ואין לו שום הערכה עצמית ושום רוממות הנפש ושום חכמה ושום יתרון ושום כלום, אדם כזה שמקבל את הכל כמות שהוא, זה כניעה בהמית וענווה בהמית וזה פסול. זה לא מעלה, ז"א אלה שרואים את האנשים בכל מצב משחקים אותה, הם לא יודעים אפילו שמשחקים אותה, שהולכים ככה ובקושי מדברים זה, ואומרים זה וזה וזה וזה וזהזהזהז.... הכל אתה מבין הוא, אם הוא יכול להתאדות הוא היה מעדיף להתאדות ככה, זה הצגה, ואם זה לא הצגה וככה הוא חושב שצריך להיות אז הוא בהמה. זה נפש בהמית.
ש. עובד על המידות
הרב: רק אחרי שהוא יודע את רוממות הנפש ורק אחרי שהוא מתנשא על הבהמות וגבוה מפחותי בני אדם ויש לו יתרון חכמה ויקרת נפש, ויודע לברור בין מידות מגונות לטובות. כשנמשיך תראה שזה לא עבודה. ואנחנו נראה תיכף מה זה נקרא כניעה אמיתית. חלק השני.
החלק השני, הכניעה לבני האדם אם מפני משלם בו, שהם מושלים בו, למה הוא נכנע? בגלל שאלה מושלים עליו, יש להם ממשלה עליו, כמו אסיר ביד האויב, האויב אסר אותו אז הוא כנוע בפני האוסר אותו, והעבד ביד אדוניו, כמו שאדם הוא עבד הוא כנוע מפני האדון שלו, או לחסרונו להם וגודל צרכו למה שיש אצלם, אדם שהוא כנוע בגלל שהוא צריך להשיג משהו מאיזה עשיר או מאיזה בעל יכולת ואז הוא כנוע אצלו, אדם כזה שהוא לצורך החסרון שלו כנוע אצל אחרים, כמו שכיר אצל המשכיר שלו, אצל הבעלים שלו, כמו הרש שמצפה להענקת העשיר, כמו שהתלמיד לרב שלו שהוא כנוע לפניו, או לחוב ראוי שאין אדם יכול לפרעו אז הוא חייב להכנע ולהשפל לפני בעליו, מי שהוא חייב לו, כמו שכתוב "ועבד לווה לאיש מלוה" הלווה הוא עבד אצל המלוה, עבד לווה, מי שלווה הופך להיות עבד אצל המלוה. ז"א הוא מרגיש שהוא חב לו, זה עכשיו החלק השני של כניעה, זה כניעה שבני אדם נכנעים מפני אלה שהם מעליהם או מושלים עליהם או חייבים להם או צריכים אותם. או לדעתו שהוא מקצר בעניני מוסרי העולם הזה והעולם הבא וסכלותו בדרך הישרה, וכאשר תמצא ידו נביא דורו או מורה צדק או קורא אל הדרך הטובה יכנע לו וישפל לפניו, כמו שאמרו רז"ל, גדולה שמושה יותר מלמודה. אז אומר יש עוד ציור, אדם שיודע שהוא מקצר בעבודה של ה', במוסר, מה שצריך בעולם הזה ולעולם הבא, ושהוא לא הכי מבין את הדרך הישרה, עדיין סכל, לא יודע איך להתנהל בעולם, יש לו עוד הרבה שאלות, אז אם הוא מוצא נביא דור, בדורות שהיו נביאים, או מורה צדק שידריך אותו, או קורא אל דרך התורה, משפיע או מחזיר בתשובה, אז יכנע וישפל לפניו ויקבל מרות שלו וישמע לו כמו שאמרו ז"ל, גדול שימושה יותר מלימודה שהוא משמש את התלמידי חכמים האלה יותר ממה שהוא לומד ממש כדי ללמוד. שנאמר "אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" אלישע היה תלמידו של אליהו הנביא, אלישע הנביא, ולמד לא נאמר, אלא אשר יצק, אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו מלמד שגדול שימושה יותר מלמודה. ואמר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", ז"א הוא היה משרת למשה, משמש אותו. ואמר החכם על כלל עם הארץ, על כלל עמי הארץ, ועבד לווה לאיש מלוה ועבד אויל לחכם לב, ז"א זה הופך להיות עבד אצל מי שהוא בעל ממשלה עליו.
החלק הזה מחלקי הכניעה, הציורים האלה שהבאנו, ואם הוא ראוי ז"א אם נאמר שהמצב הזה הוא ראוי, איננו תדיר איננו קובע מפני שאינו כולל אתכל המדברים משום שלא כולם במצב שהם צריכים הלואה ולא כולם צריכים ללמוד מפי מישהו ולא כולם צריכים להיותע בד של אדון ולא כולם צריכים שיהיה להם ממשלה, מפני שאינו כולל את כל המדברים, והוא לא ראוי בכל זמן ובכל מקום, למה כי כשאסיר יוצא מהמאסר אז הוא כבר אין ממשלה של מישהו עליו, והעבד כשפודה את עצמו אין לו ממשלת האדון כבר על עצמו, והלווה כשפורע את חובו אז הוא כבר לא עבד למלוה, והתלמיד כשאיננו עם רבו אז הוא לא כפוף למרותו, והרש כשמעשיר אז הוא כבר לא צריך את העשיר וממילא לא צריך לשוח לפניו, אינם חייבים להכנע להם ולהשפל ולשוח בפניהם, אז זה לא כניעה קבועה שאנחנו מחפשים. אנחנו מחפשים אדם שתהיה לו כניעה נגד הגאוה, זאת כניעה מצטרכת אילוצית, אבל זה לא כניעה במהות, שאדם כנוע מפני מידת הגאוה שהוא לא רוצה להתגאות ולהפסיד את העולם הבא. אז למדנו כניעה אחת בהמית שהיא פסולה, למדנו כניעה שהיא מקרית, לא תמידית, אילוצית, אבל זה לא הכניעה שאנחנו מחפשים, וגם אם היא ראויה אבל לא זאת מה שאנחנו מחפשים.
החלק השלישי זה מה שאנחנו מחפשים וזה הכניעה לבורא יתברך והחובה שלה של הכניעה הזאת כוללת את כל המדברים, אין אדם יוצא דופן, כל הדברים, והם חייבים אליו בכל זמן ובכל מקום, וזו כונתנו בשער הזה שאנחנו עכשיו לומדים אותו, זוהי הכניעה שאנחנו מחפשים, איך להיות כנוע לבורא יתברך, לא לאנשים, חובתו כוללת את כל המדברים, והם חייבים אליו בכל זמן ובכל מקום. זאת הכניעה שאנחנו דנים בה כעת.
כן, מה השאלה?
ש. הרב בעצם מעמיד במה שנקרא להכנס לנסיון, אתה מכניס אותנו לנסיון מה הנסיון הוא, כשאתה אומר שמע תכיר בערך עצמך ושמה תכנע, לעומת זה הכניעה זה אם בכלל הוא אומר, תשמע אני לא רוצה לעמוד בנסיון הזה, מי אני, מה אני בכלל, ברגע שאני זה אני לא עומד בנסיון כי ברגע שאני משהו אז עכשיו אני צריך לעמוד בנסיון, אבל אם אני לא משהו אני לא כלום אז מי אני שצריך לעמוד בנסיון, למה זה לא טוב?
הרב: מה שאתה אומר זה כאילו אתה בוחר במה? במצב שלא תכנס לנסיון. מה שאנחנו דיברנו זה מעלה במרכאות נפשית של בהמה, זה לא שאתה בוחר, זה ככה אתה, כי אתה לא מכיר את ערך הנשמה, זה לא שאתה בורח מנסיון לא בורח מנסיון, ככה אתה מזולזל אצל עצמך, באדם שמזולזל אצל עצמו ולא יודע יקרת נפשו, נאמר שזו כניעה בהמית והיא פסולה. אתה עכשיו אומר, יש להכיר ולדעת והכל ולהכנע מרצון בשביל לברוח מהגאוה, השאלה עד איפה, האם להגיע למצב שדומה לבהמי או לא. אומר הרמב"ם, שאדם צריך להגיע למצב של ענוה ולא שפלות למטה למטה, שיגיע אל הממוצע, אז ז"א אדם לא יכול לרדת עד למטה למטה, זה יכול להיות טוב לפרק זמן מסוים עד שהוא יתרגל יתרגל יתרגל ולא יהיה לו שום שאיפה בכלל לגבהות. ממילא אח"כ אם הוא יתאזן לענוה אז זה בסדר, זה המידה הטובה הממוצעת שאדם צריך להגיע אליה.
ש. רוצה להעמיד דברים על דיוקם, לגבי כניעה לגבי משה רבינו אברהם ודוד, לגבי כניעה כמובן שזה כלפי הקב"ה ולא כלפי אדם, ולגבי שפלות אין הוה אמינה להגיד שאני תולעת ולא איש לגבי ה', איני יכול להגיד כלפי ה' שאני תולעת, אלא הכוונה לגבי דוד המלך שהוא אמר תולעת בפני אדם, לא בפני ה', יש הוה אמינה להגיד שהוא חשב שהוא תולעת לפני ה', זה לא.
הרב: כבר אמרנו את זה, דחינו, אין בעיה, אתה רוצה להשאר ככה תשאר. מכל מקום אתה צריך להבין דבר אחד, אדם צריך לדעת,
ש. אני מרגיש פחות מה'
הרב: אתה לא תולעת, אתה לא תולעת
ש. בפני ה', בפני ה'
הרב: אתה לא תולעת גם בפני ה', אם היית תולעת תולעת לא עושה שום עבירה לפני ה' ואתה עושה עדיין עבירות. אז ממילא אתה לא תולעת, אם היית תולעת בפני ה' שום דבר לא היית עוש, היית כמו תולעת, תולעת לא עושה עבירות בכלל, תולעת לא עושה שום דבר שום דבר, כשתהיה כזה שלא עושה שום דבר אנחנו נגיד שאתה תולעת בפני ה' והגעת לדרגה של דוד המלך, כל הכבוד, אבל אם בן אדם עדיין עושה עבירה אחת, תולעת לא עושה שום עבירה. איזה עבירה היא עושה, שום עבירה היא לא עושה, אבל בן אדם עושה עבירה אחת, עבירה אחת, או מצוה, דוחה, אומר לקב"ה נכון, כתוב זריזים מקדימים למצוות, אבל אני בחיאת אני לא תולעת אני, אני יכול להחליט ואני מחליט שאני דוחה את המצוה, או שאני מדלג על מצוה, או שאני עושה אותה פחות, או שאני לא מכוון בתפילה כל כך כי אני עכשיו עסוק, אני רץ, יש לי ביזנס קבעתי עם מישהו, לא נעים, לא נעים, אני יאחר לפגישה לא נעים, יגיד שאני מזלזל בו, מה קבענו פגישה ויגיד שאני לא בא? אבל קבעת פגישה עם ה' להתפלל אז
![מיקס קליפים 3 שעות [2016]](/storage/thumb/videos/V006558_150.jpg)
![מיקס קליפים [2023]](/storage/thumb/videos/V017157_150.jpg)
![מיקס קליפים [2020] - עם כתוביות באנגלית](/storage/thumb/videos/V016615_150.jpg)
![חוזרים בעבר - מיקס - חלק 2 [3:30 שעות!]](/storage/thumb/videos/V015619_150.jpg)
![מיקס קליפים [2022] 3 שעות!](/storage/thumb/videos/V015525_150.jpg)
![מיקס קליפים [2021] - עם כתוביות באנגלית](/storage/thumb/videos/V014960_150.jpg)
![מיקס קליפים [2021]](/storage/thumb/videos/V014491_150.jpg)
![הכל יודוך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015560_150.jpg)
![ושמחת בימיך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015558_150.jpg)
![מחרוזת שירי קפ"ז | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V014860_150.jpg)
![[שיר] נאד נפוח • ביצוע: הרב אמנון יצחק](/storage/thumb/videos/V014415_150.jpg)
