באורי תפילה - חלק א -מודה אני - ר' משה כהן

- - - לא מוגה! - - - 

במקורות של הנוסח מודה אני.

נוסח הזה, הוא מובא בספר סדר היום,

בשולחן ערוך ערב, במהדורה קמה,

סימן א' סעיף ב'.

ויש זכר להודעה זו

בספר היראה לרבנו יונה.

וזה לשונו.

אלה הדברים אשר יעשה.

אותם האדם וחי בהם חיי העולם.

שבעצם אותם דברים, שאם אדם עושה אותם,

זה יוסכים בעזרת השם לחיי העולם.

וגם שהוא ככה יחיה חיי העולם,

שזה יהיה צורת חייו.

בכל בוקר,

והקיצור משנתו,

יזדעזע,

ויהיה נרתע ונחפר מאימת הבורא.

בזוכרו חסדו אשר עשה לו,

באמונתו אשר שמר לו.

כי יחזיר לו נשמתו אשר הפקיד אצלו.

וכל זה,

שאדם מתבונן בדברים האלה,

ואז מתוך הדברים האלה שהוא

מתבונן בליבו,

ואז יברך בליבו הבורא,

אשר הגדיל לעשות עמו,

כי חידש והחליף כוחו.

ושומו הדברים האלה

על ליבו,

שבער אהבת הבורא בליבו.

על ידי כל ההתבוננות האלה,

וההודעה הזאת,

שהוא מודה לשם, הוא שם את הדברים על ליבו.

זה בעזרת השם לעזור לו, ששבער אהבת השם בליבו.

ואז

אל ישכב במיטתו כדרך העצל.

אך במהירות וזריזות יקום מיד.

פה זה בעצם גם עצות.

איך אדם יעבוד על עצמו,

והוא לא יתעצב כשהוא קם בבוקר,

אלא הפוך, יזדרז וימהר ויקום מיד.

זה אומר רבנו יונה על ההודעה,

ולא כתב נוסח.

זהו של כל אחד.

המטרה שאדם יתבונן בליבו,

ויבעיר בליבו את אהבת השם.

וגם בתנא דבי אליהו רבא

מצינו נוסח

בעניין ההודעה.

בפרק יח, וזה לשונו,

לפיכך הייתי אומר,

היה באדם שיברך,

וישבח,

וירומם,

ויגדל,

ויקדש לשמו של מי שאמר והיה העולם ברוך הוא.

על רוח ונשמה שנותן אותה לבעל הפיקדון בערב,

ולבוקר מחזירין אותה עליו.

ונאמר אשר ביעדו נפש כל חי וגומר באיוב.

וירכיו כדרוחי בתהילים.

אז הוא מפקיד, האדם מפקיד ביד ה' בערב,

ולבוקר ה' נותן בו את הרוח ונשמה.

אז כתוב שחייב אדם שיברך,

וישבח, וירומם,

רק אפילו שלא היה לזה נוסח.

אבל כן צריך לעשות את זה.

וגם בירושלמי,

נצליח לברכות.

וזה גם במדרש בראשית רבה.

איתא.

בשחרית צריך אדם לומר.

פה כתוב כבר נוסח.

מודה אני לפניך,

שם אלוהי ואלוהי אבותי,

שהוצאתני מאפלה לאורה.

אז רואים שכבר מדברים על זה הקדמונים.

כן, באליהו רבא, בירושלמי.

וכן אדם צריך לעשות את זה.

ובעצם,

המקום נראה בגמרא, מצליח את ברכות דף ס',

עמוד ב'.

וברכת אלוהי הנשמה לאומ...

בעצם צריך לומר,

אלוהי

הנשמה שנתת בי טהורה.

אז הברכה הזאת שתוקנו חכמים,

צריך לאומרה מיד כשיעור משנתו.

אז עצם הברכה

תוקנה לומר מיד כשקמים מהשינה.

וכן בטור בסימן מ״ו ובקולבו ובארוחות חיים,

רואים מפורש שעיקר הברכה תוקנה בשביל

לאומרה מיד כשנעור משנתו.

רק הגאויים תיקנו לאומרה בבית הכנסת, כך אומר הטור,

או לכל הפחות לאחר הנטילה,

כך אומר הקולבו,

וכנראה גם בארוחות חיים.

אז מעיקר הדין היה צריך לאומרה,

שנעור משנתו.

רק מחמת הבעיה שצריך לאומרה בטהרה,

והידיים לא נקיות,

וכיוון שצריך לאומרה להודאה על השם,

ודוחים את ההודאה בשבילה

שלא יאמרו את אזכרת השם, שלא בטהרת הידיים,

לכן צריך לכל הפחות

להודות בלי אזכרת השם.

אז הנוסח הזה,

שמסענו אותו בספר סדר-היום,

בשולחן ארוך הרב,

יש שאומרים שזה סדר-היום, תיקנה את זה.

זה לא ברור.

אבל הנוסח הזה, כל התכלית שלו, שיוכל האדם להודות לשם,

לא רק בלב, גם בפה,

בלי אזכרת השם אפילו, שידיו לא טהרות ונקיות.

לכן רואים בספר תיקון תפילה,

שלא הזכירו נוסח זה הראשונים.

והוא כותב שכנראה החסידים האחרונים תיקנו את זה,

בגלל הבעיה שאת הברכה עצמה, בהזכרת השם,

אי אפשר לומר,

בגלל טהרת הידיים שלא נקיים וטהורים.

לכן תיקנו נוסח שאדם יוכל להודות לשם

בפיו, לא רק בלב,

אפילו לפני הנטילה.

וזה כותבים לסדר-היום, ושולחן ארוך הרב מפורש, אפילו שהידיים לא טהרות ונקיות,

אפשר לומר את הנוסח הזה.

כן,

אנחנו נעבור לנוסח.

רציתי רק לומר את ההלכה,

שמותר לומר את זה אפילו בלי הנטילה.

כאילו שיש שאומרים שזה בעיה,

סוף החיים מביא מהחידה.

זה,

שזה בעיה לומר,

בלי הנטילה אתה יודע אם אתה נוסח,

כאילו שזה בלי הזכרת השם.

אפשר לומר גם בכיפה.

כן, אבל הוא מביא בשם החידה, הכלפה חיים,

הייתה בקשר גודל,

שלא לומר את זה בלי נטילת ידיים.

וגם בסידור עמודי שמיים ליעווץ, גם הוא מביא את זה.

אבל פוסקים מתירים, כי רוב ככל הפוסקים

מתירים

בלי נטילת ידיים. וכמו שלמדנו, זה כל העיקר.

בגלל שדחו את ההודעה של הברכה, שתיקנו חכמים, בהזכרת השם,

לאחר הנטילה,

בבית כנסת.

לכן

ייתנו נוסח שאדם יוכל לומר אותו בלי הנטילה.

אז לכן, ככה צריך לעשות.

נתנה הנטילה

לומר את הנוסח הזה, שזה כל עיקר התקנה.

אנחנו נתחיל, הספר עולה תמיד

בביאור הנוסח.

אז הוא מתחיל

מעבודת האדם תכף בהקיצו משנתו.

וידעת, אחי,

מה עליך לעשות לראשונה תכף, כשנתעוררת משנתך?

בוא וראה מה שאומרנו הרמה.

וזה לשונו.

כשהאדם נעור משנתו בבוקר,

מיד יחשוב בליבו לפני מי הוא שוכב.

וידע שמלך מלכי המלכים יתעלה חופף חלב.

ונאמר מלאכו לארץ כבודו.

ואילו היה שוכב לפני מלך בשר ודם,

העומד עליו

היה מתחייב בנפשו.

קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקבוש ברוך הוא.

עד כאן לשונו.

ועל מחשבה כזו,

כבר אנו מצווים ועומדים באומרו יתעלה.

את השם אלוהיך תירא.

משה נדבר בעזרת השם נדבר בספר עבד דמי עכשיו.

זה כבר ציווי שאנחנו מצווים בתורה,

זה מצווה ממש.

אז איך שאדם יתעורר מהשינה אשר הוא, זה המצווה הראשונה שיש בידו.

ותכף אחר מחשבה קדושה וטהורה זו,

תאמר מודה אני בכוונה

ומיד תקום בזריזות להכין עצמך ללכת לעבודת המלך הקבוש ברוך הוא.

כמו שקראנו מספר העירה לרבנו יונה,

איך אדם יתבונן

ואז זה גם יעזור לו, איך יקום בזריזות.

וככה הוא יאמר את הנוסח המודיעני.

מודה,

ראה אחי,

שלא יצא מפיך ההודעה הזו מבלי שימת לב.

כי מצוות אנשים מלומדה מפני שכך אורגלת מקטנותך.

אז אדם מקטנותו

רגיל לומר את זה.

זו זבניה מלומדה.

כל התכלית של התקנה של הנוסח זה בשביל שאדם

יוכל להודות

בפה ובלב

לשם

אז כל המטרה זה הכוונה וההודעה.

אז פה הוא מסדיר שלא יהיה כמצוות אנשים מלומדה אלא מעומק הלב

וביחד עם פיך

תיתן

בזה שבח והודאה על נאמנותו יתעלה.

צריך שיהיה שבח והודאה בפה ובלב.

לכן אל תומר את זה כמלומדה.

שלא עיכב נשמתך בידו

ולא הייתה זו מיתה אמיתית חס ושלום.

ולבבך יבין

שלא כדי לדבר איזה דברים בטלים במשך היום החזירו לך נשמתך.

למה החזירו לך את הנשמה?

מה, לדבר דברים בטלים במשך היום?

או שתוכל לכעוס על איזה דבר,

או להימשך בתאווה ובשטויות והבל,

או לעשות שום דבר עבירה?

ודאי שלא.

אז על ידי ההתבוננות בזה הדברים.

ובהבנה זו תנצל בעזרת השם יתברך

מכל חטא וחסרון.

כי בבוא לידך לדבר איזה דבר, איזה דיבור בטל,

וכיוצא בזה שום דבר שאין רצונו יתעלה בכך.

תאמר לנפשך,

וראי על זה ישיב לי אשם את דרך נשמתי,

ומיד תשוב לרצונו יתעלה. אז פה רואים שזה יסוד, המודיע העני הזה,

שתמדנו לנו את הנוסח הזה,

זה יסוד לכל החיים כולם, כמו שאמר רבי ניהויה,

שבזה יחיה חיי עולם,

כמו שהוא כותב פה, בספר עולה תמיד,

שבזה אדם יוכל להתחזק לכל היום כולו, שאם יבואו לו ניסיון של דיבור בטל,

או דבר שלא כרצון השם,

וחסרון בעבירה.

להתבונן על ראשית היום, שיחזרו לך נשמתך.

למה יחזרו לך נשמתך?

בשביל

של הדברים האלה, חס ושלום, בשביל לעבוד השם.

ופה מביא את לשון זוהר חדש בפרשת בראשית,

לשון הקודש.

כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בליבו בכל יום ויום, ולפשפש במעשיו,

ולדקדק בכל ענייניו,

ויהרהר בליבו שלא ברירו הקדוש ברוך הוא,

ונתן בו נשמה עליונה ומעלה על שאר בריאותיו,

שזו המעלה שיש לנו נשמה עליונה,

אלא להרהר בעבודתו ולהידבק בו,

ולא ילך אחר העבל.

כשאדם יתבונן, למה לתלמיד נשמתי?

זה לא רק לפני

כמה שנים שאדם נולד,

אלא בכל יום ויום,

כשנותן לנו רכוש ברוך הוא את הנשמה.

אז תתבונן, למה הוא נותן לנו את הנשמה?

בשביל להרהר בעבודתו ולהידבק בו,

ולא ילך אחר העבל.

אז האדם צריך להתבונן בזה שזה בכל יום ויום,

זה לא רק

מאז שהוא נולד.

זאת אומרת, בוא נשמה.

אז זה, הוא אומר על המילה מודה.

ובעצם פה אדם צריך להבין שהוא מודל השם,

שזה לא יהיה מלו מודה,

הוא באמת מודל השם.

שיהיה בפה ובלב.

אני, מודה אני.

ראיתי שמביאים

שם ספר, מלפי תהילתך, של הרב

תהילתך, אני זוכר לצדיק לברכה.

למה לא אומרים, אני מודה?

כמו בברכת המאזון, אנחנו מודים לך.

כי שלא יהיה גאווה, אני מודה.

אז אמרו, קודם כל, מודה.

מודה אני. שלא יהיה אני ש...

שיהיה גאווה.

ראיתי במקום אחד שמסבירים,

וזה פה, בספר על התמיד הוא מביא את זה.

כבר ידוע, מה זה אני?

כבר ידוע שצריך האדם שיחזיק את עצמו כמי שאינו.

וישרש מאיתו את האני.

אבל בעבודת השם יתברך צריך גבהות.

ודכתיב ויגבה ליבו בדרכי השם.

ושנינו באבות, אם אין אני לי מי לי,

תעני לעצמי מהאני.

אז כן צריך אני בעבודת השם,

אבל לא לפתוח,

כמו שאומר הרב שטרמן זכר צאי גברכה,

לא לפתוח אני,

להפחיד את האני,

אבל כן צריך בעבודת השם גבוהות.

שאני הולך בדרך השם.

אז מודה אני להודיע את ההודעה הזאת, זה כבוד השם, שאתה מודה לשם בעצמך.

לפניך,

שהרי ממש לפניו יתעלה אתה תמיד,

והבן והיזהר.

זה גם מתבונן שאומר לפניך שהוא עומד לפני השם,

כמו שהוא הביא מהרמה,

כמו שהרמה מביא בשם הרמב״ם, במורה נבוכים,

שיביתי ישום ולנגדי תמיד,

בכלל גדול בעראות את השם.

אז זה לפניך,

שתבין מה אתה מדבר, שאתה לפני השם.

מלך,

וכאן עליך תכף ומיד

לקבל עוד מלכותו יתעלה,

כי הלוא הוא מלך על כל הארץ וגם עליך.

אז זה מתבונן שאתה מודה

ולפני השם שהוא מלך,

וצריך להתכוון להמליך

ולקבל מלכותו יתעלה.

כשהחזרת,

כי הנשמה חרצתה בלילה מתוך הגוף,

ועלייתה לרקיע איננה רוצה להיכנס שוב לתוך הגוף.

הנשמה לא רוצה לחזור.

ועל זה אמר שהחזרת, כי היא לא חוזרת מעט, כי היא לא רוצה לחזור.

אלא הקדוש ברוך הוא מחזיר.

כי הקדוש ברוך הוא מחזירה בעל כורחה

להיות שוב בתוך גופי.

תתבונן, כשאתה אומר שהחזרת,

אתה מבין שהיא גם לא רוצה לחזור.

היא יודעת באיזה ניסיונות אתה עומד לעמוד במשך היום.

וגם עצם העולם הזה

לא רוצה להיות פה.

זה יישאר בעליונים.

אז אם תתבונן בזה, זה גם יעזור לך.

ובעצם היא פה, בעל כורחה,

זה בוודאי שאדם משתדל

לשמור על נשמתו טהורה.

בחמלה.

כאילו היה הקדוש ברוך הוא מתנהג עמך כעת,

לפי הדין,

והוא רואה אותך מלוכלך בחטאים ועוונות,

לא היה מחזיר לך נשמתך.

אז לפי הדין.

לא היה מחזיר לך נשמתך.

רק הקדוש ברוך הוא חמל עליך כפי גודל חסדיו.

זה בחמלה.

שבחמלה כפי גודל חסדיו,

הקדוש ברוך הוא מחזיר לנו את הנשמה.

זה גם בעל כורחה של הנשמה,

גם בחמלה.

הוא מביא מהקצות החושן, בסימן ד',

ברוחו של משפט.

כתב

בדברי הזוהר המבורך

והמפקיד פיקדון אצל חברו

איסור גמור הוא שיעכה ונפקד תחת ידו מפני חוב שחייב לו המפקיד.

אז אם יש חוב, שחייב לו המפקיד.

אז הנפקד לא יכול לעכב.

אני מעכב את הפיקדון אצלי עד שתחזיר את החוב. הוא לא יכול.

זה איסור גמור.

גאית שם.

בפרשת במדבר. פתח ואמר.

שם הורי וישועי וכולי.

וברנש באי להקדמה על מפקד בידי פיקדון הדין נפשי.

כפיקדונן דברנש דיהיה פיקדונן לאחריו.

האדם מפקיד

ביד השם,

אז הוא צריך להפקיד

בפיקדון של הנפש

כמו פיקדון שאדם מפקיד פיקדון לאחר.

שאפילו שהוא מתחייב

מאותו פיקדון,

כמו מביט, אני אקרא לכם למשל את הנרשום של

הנרשום של הקודש, עדיף.

צריך האדם להקדים עצמו ולהפקיד בידו

הנפש שלו בפיקדון,

כפיקדון של האדם הנותן פיקדון לאחר.

שאף על פי שהוא מחויב לא יותר ממחירו של הפיקדון ההוא,

לא כדאי להחזיק בו

כמה שנמסר לו לפיקדון.

ואם יסרב בו,

ודאי נבדוק אחריו.

ואינו מזרע הקודש

ואינו מבני אמונה

עיין שם.

אז האדם צריך להפקיד את עצמו.

בעצם אנחנו מפקידים את הנפש בתורנו.

אנחנו, הנשמה פיקדון בידינו.

כן, והוא אומר,

הוא מפקיד את הנפש שלו בפיקדון.

בידך הפקיד רוחי זה פיקדון ביד ה'

וכשזה חוזר אצלנו זה גם פיקדון.

אז הפסוד החשוב להסביר שדרך ה' שהוא מחזיר לנו,

כמו שאמרנו שזה בחמלה,

הוא לפי הדין הגמור שלפי חטאים ועוונות, הוא לא צריך

לפי הדין להחזיר לנו.

ורקצות החושן מסביר

שקדוש ברוך הוא הנפקד,

כשאנחנו מפקידים בידו את הנשמה, בידי השר כדרוחי,

אז ה' לא מפקיד בגלל החוב שיש לנו אצלו,

הוא לא מפקיד,

הוא לא משאיר את הפיקדון אצלו בגלל החובות שיש לנו אצלו,

אלא הוא מחזיר.

ואם כל זה זה נקרא בחמלה.

הוא לא מחויב כאילו לקיים את זה, זה בדין לנו.

ומתנהג איתנו, לפי הדין שאנחנו מחויבים לעשות, הוא מתנהג איתנו

מידי כנגד מידה.

נשמתו של האדם יוצאת בכל לילה ולילה,

והקדוש ברוך הוא ממשכן אותה,

ולמחרתו משיב אותה לחיקו של אדם.

ולפיכך, אדם צריך לומר שמפקיד את הנשמה ליוצרו,

אז הוא קורא פסוק אחת של רחמים.

כגון בידך הפקיד רוחי, פנית אותי ה' אל אמת.

והואיל והיא בפיקדון,

אף על פי שהיא מחויבת בכמה חובות,

הקדוש ברוך הוא משיב אותה לחיקו של האדם.

כי עניין זה צריך להתנהג במידותיו של הקדוש ברוך הוא וללכת מדרכיו,

ובהלכת מדרכיו.

ואנחנו בעצם בדין הזה של המפקיד,

אנחנו לומדים את זה מאשר.

אנחנו, שאנחנו, אם יש לנו פיקדון, אנחנו רוצים להחזיר.

רוצים להחזיק בידינו

ולא להחזיר,

ואנחנו צריכים להחזיר את זה,

לא על החובות ולא להשאיר את זה אצלי בגלל החובות

שיש לפלוניה עליי,

מפקיד אצלי.

אז בעצם זה מדין והלכת בדרכה, והדין הזה של הפיקדון זה דין מוילכת בדרכה.

ולכן אחי,

ראינה גם ראה איך שצריך אתה להתנהג תמיד בחמלה גדולה עם כל בן אדם,

אפילו עם מי שחטא כנגדך וכחיסך וצערך,

זה מוילכת בדרכה, רואים

כל יום ויום שהשם מחזיר לנו את הנשמה,

ולפי הדין לא צריך להחזיר לנו.

בכל אופן,

ולא עושים חשבון של עוונות, החזרת הנשמה, אלא מחזיר.

אז ככה כל מי שחטא כנגדך וכחיסך וצערך,

תראה התנהג בחמלה גדולה עם כל בן אדם.

זו המידה הראשונה שמביא את תומר דבורה, מי אל כמוך.

וזה המידה הראשונה של מי אל כמוך, שהביאה כמו דבורה.

שהקודש המלאכים קוראים ליום הקודש ברוך הוא מלך עלוב.

רבה אמונתך,

אמונתך רבה וגדולה מאוד,

במה שאחזרת לי נשמתי.

אז כמו שהמשנה ברוך הוא אומר, להגיד בחמלה רבה אמונתך.

כי בחמלה זה כמו שלמדנו, זה עניין אחד,

רבה אמונתך אמונתך רבה וגדולה מאוד,

במה שאחזרת לי נשמתי.

זה נאמנות של הקודש ברוך הוא לנו.

הוא נאמן בפיקדון להחזיר.

עוד יכוון רבה אמונתך שבמה שאתה מחזיר לנשמתי,

ומחגה בזה את גופי.

בזה אנו יודעים שאמונתך רבה לתחיית המתים חודד איתה במדרש רב בביך.

יש לנו כל יום ויום.

דוגמה, איך הקדוש ברוך הוא נאמן להחזיר את הנשמות לתגרים מתים,

שזה

לחזק לנו את האמונה לתחיית המתים לעתיד לבוא,

שהקודש ברוך הוא

להחזיר את הנשמות לתגרים מתים.

וכן יהי רצון