עצרת התעוררות ומספד במלאת השבעה לר' חיים נגר ז"ל

בעזרת ה' נעשה ונצליח, וה' עלינו ברחמיו ירוויח. 

הדברים שנאמר, יהיו לעילוי נשמת חיים נגר בן ברכה, מנוחתו עדן - אמן. 

ידוע שהוא היה סובל יסורים עשרות שנים, ומי שהכיר אותו, ידע גם שיש לו הכרת הטוב. נעמוד קצת על הדברים האלה בהרחבה. 

יש עשרים (20) סיבות שאדם מקבל יסורים ובזיונות 'מידה כנגד מידה' ויש שש עשרה (16) סיבות שמקבלים יסורים ובזיונות, שזה לתועלת של המבוזה. 

יש בזיונות שאדם גורם לעצמו, מחמת מעשיו; 

כמו שאומר התנא הקדוש רבי אליעזר בן יעקב (אבות ד יא): "הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קָטֵיגוֹר אֶחָד". והקטגור מתלבש באיזו צרה או בזיון, כשהמטרה – לעורר את האדם לחשבון נפש, לתשובה ולשיפור המעשים. בלי הצרה, יתכן ולא יתעורר האדם לעולם. הקב"ה: "חָפֵץ חֶסֶד הוּא" (מיכה ז יח) לכן פעמים שאדם הולך בשרירות ליבו, ולא מבין את הרמזים העדינים שנשלחיים בכל יום, בחינת: 'בת קול היוצאת ומכריזה: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג כב) אז אין ברירה לקב"ה והוא נאלץ ליסר את הבן השובב, ושולח לו רמזים חינוכים, כגון; בזיונות, כדי שיתבונן: האם יש דברים בגו? 

אז בואו נתחיל, נשמע קצת, על מה ולמה? 

אחת מהסיבות שאדם מקבל יסורים, בגלל שהוא פוגם בכבודו של הקב"ה; 

הוא מבזה את הקב"ה, אז הוא מבוזה "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (שמואל-א ב ל) זה מידה כנגד מידה. המכבד את ה', מכבד אותו ה'. אדם שמקבל בזיון, צריך דבר ראשון: לערוך 'בדק בית' האם הוא לא פוגם בכבודו של הקב"ה? למשל; אומר ברכות חטופות וללא כוונה – מבזה את הקב"ה. מדבר דברי חולין בבית הכנסת – מבזה את הקב"ה. לא עונה 'אמן' ו'יהא שמיה רבא' בקדיש – מבזה את הקב"ה. יוצא מבית הכנסת באמצע 'קדיש', או באמצע 'עלינו לשבח' – מבזה את הקב"ה. אז זה גורר בעקבות זה בזיונות שגם הוא יקבל, כדי לעורר אותו לתשובה ולתיקון. אז זאת אומרת, מי שמבזה, מבוזה. 

 הגמרא מספרת (פסחיים נז): 'שיצאה צווחה בבית המקדש, והכריזה: "צֵא מִיכָּן יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי שֶׁמְּכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ וּמְחַלֵּל קׇדְשֵׁי שָׁמַיִם". יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי, היה כהן גדול בתקופת ינאי המלך. והוא היה מאוד מדקדק בכבוד עצמו, ובהופעה מהודרת. עד כדי כך, שלא רצה ללכלך ידיו בדם קורבנות. ולמרות שחציצה פוסלת בקדשים, והכהן צריך לאחוז בקורבן בידו בעת ביצוע עבודות הקודש, הוא היה לובש כפפות. המחשבה הפסולה הזו: 'שזה לא לפי כבודו, שדם הקורבנות ילכלך את ידיו'. התגלגל הדבר, וחתכו את שתי (2) ידיו. יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי ביזה כבוד שמים, ולבסוף התבזה כל ימיו כגִידֵם. אז זאת אומרת, מידה כנגד מידה פועלת בעולם, המבזה את ה', בכל דרך שלא תהיה, יבוזה. 

סיבה שניה (2), זה הפוגם בכבוד התורה. 

כתוב באבות (ד ו): "כָּל הַמְּכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת" מתוך הלאו, שומעים את ההן. מי שמכבד את התורה, הוא מכובד. מי שלא, אז הוא לא מכובד. והצרות שבאות, באות לעורר אותו שוב. אם מכבד את התורה, ניצל משונאיו. אבל אם לא, נופל בהם, ומבזים אותו ומחרפים אותו, בגלל שביזה ולא כיבד את התורה. 

סיבה שלישית (3): המתרשל בקיום המצוות. כשבא לאדם מצווה, והוא משלחה מעל פניו, ואינו מקימה, מידה כנגד מידה, דוחיים אותו גם כן בשתי (2) ידים, ומבזים אותו. הוא ביזה את המצווה, הוא יבוזה. 

סיבה רביעית (4): המתרשל בלימוד התורה. אדם שמתרשל, יכול ללמוד ואינו לומד, שוב פעם, הקב"ה מעניש אותו בבזיונות. 

"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: 'בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: 'אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה! שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא כב): "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר" (אבות ו ב) ומקבל עונשים ובזיונות, כל אלה שעוזבים את התורה ופורשים מן המלך, כדי לטפח עצמם באשפתות של הבלי העולם הזה, ועל זה מזהירה אותם הבת קול. לכן, יבדוק כל אדם, למה הוא מבוזה? אולי יש לו ביטול תורה. זה מדובר באחד שכבר לומד, כמובן. 

סיבה חמשית (5): אדם שיש לו עברות בידו, צריך לפשפש. זאת אומרת, הוא עושה עברות, נבראים קליפות, והם מיסרים אותו: "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" (ירמיהו ב יט). אז לכן, צריך להתבונן: האם הוא עושה עברות, שעליהם צריך לקבל בזיונות. אחד שגוזל עני, כתוב שבושה באה עליו. אדם ששומע: 'שַׁוְעַת עֲנִיִּים' (נשמת כל חי) הרי זה כמי שגוזל את העני, הרי הוא כגוזל את הקב"ה. מי שעובר עברה להכעיס, לבסוף מתבזה בעיני בני אדם. וכך זה הולך, על הדרך הזאת. 

סיבה שישית (6): לעורר אדם להתפלל על גלות השכינה. לא אכפת לו שהשכינה בגלות אלפים (2,000) שנה, מבוזַה, העולם מסתכל, הגוים נוצחיים, היהודים שפלַים, ולא אכפת לו. לא אכפת לו, אכפת לו רק שיהיה לו דירה נאה! פרנסה ברווח, שיהיה לו ילדים מסודרים, הכל בסדר, ולא דואג לשכינה. שולחיים לו בזיונות, בשביל שירגיש קצת מה שעובר, כביכול, על הקב"ה. 

סיבה שביעית (7): עצבות. כשאדם עצב, הוא בא לידי בזיון. אומר הנביא (ירמיה כב כח): "הַעֶצֶב נִבְזֶה" אם אדם היה שַׂם לנגד עיניו, מקצת הטובות והניסים ונפלאות שעושה לו הקב"ה, היה צריך לרקוד כל רגע בשמחה! 

ואנחנו שרים כל יום 'ושמחת בימיך' (ושמחת בימיך, והית אך שמח...) על כל יום שמקבלים. לא פשוט שאדם מקבל ימים. אבל, מטבעו של העצוב, לשכוח ולכפור בכל החסד שהשי"ת פועל למענו. וזה בזיון לקב"ה, כאילו לא השפיע לו מספיק. אז מידה כנגד מידה, מגיע לו בזיון לכפוי טובה. 

סיבה שמינית (8): זה בגלל כעס. מי שכועס, מתבזה 'וכל מיני גיהנם שולטים בו ("כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ" (נדרים כב.) "הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (קהלת יא י) אז זאת אומרת, כל הכועס, נטמא כמו מת, ומסתלקת הנשמה הקדושה. ואדם כזה, הוא מבזה את השכינה הקדושה, ושוכח תורתו, וגורם בזיון עצום לקב"ה. מידה כנגד מידה, אז מבזים אותו. 

סיבה תשיעית (9): חוסר בטחון בקב"ה. מי שחסר לו בטחון בה', ולא סומך עליו, אז הוא ממעט בעבודת ה', ומתעסק בתחום ההשתדלות. ואז ממילא, הוא הופך את ההשתדלות כאילו היא הגבירה, והבטחון בה', זה השפחה. וזה בזיון חמור מאוד לקב"ה, כאילו הוא לא זן ומפרנס את הכל. ה'שולחן ערוך' אומר: 'שחיבים לכוון בפסוק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה טז) ומי שלא כיוון בזה בתפילה, צריך לחזור עוד פעם, ולכוון, כי הקב"ה פותח את ידיו וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. תחשבו: ביליונים של נמלים בכל העולם, חלק מתחת לאדמה, חלק על העצים, חלק פה, חלק שם, אין נמלה אחת שלא מקבלת מזון! וכל שאר הברואים...? פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי, כל מי שחי. אז רק לך יהיה חסר סנדוויץ' לתת לך? ! שאתה צריך לצאת לעבוד, שאם לא כן, הקב"ה לא יתן לך לאכול? ! אין בזיון יותר גדול, מזה שאתה לא סומך על הקב"ה. לכן, אתה ראוי לבזיונות, ותקבל בזיונות מאלה שאתה סומך עליהם; מהעובדים, מהבעל הבית, וכן הלאה. 

סיבה עשירית (10): בגלל תאוות האכילה. המשוקע בתאוות האכילה, רחוק מן האמת, ודינים שורים עליו, ויבוא לידי בזיונות ובושות. הוא משליט את הבהמיות של הנפש, על הקדושה של הנפש, ומאבד את השם שנקרא עליו: 'הצלם א-לקים' והוא נדמה, בעיני אחרים, כבהמה. ואז מבזים אותו כבהמה. 

סיבה אחד עשר (11): בגלל נדרים. מי שנודר ולא משלם נדרו, ה' מביא עליו יסורין. וכששותק (בשעה שמתיסר / מתבזה) נחשב לו כאילו שילם הנדר. זאת אומרת, אדם שנודר ולא מקים, הוא מבזה את הקב"ה. אתה נדרת ואתה לא מקים, זאת אומרת, אתה לא עומד בדיבורך. אז הקב"ה מטמין ממנו את הישועה, ושַׂם אותה בתוך צרה, אם הוא יקבל את זה בשתיקה, אז הישועה תבוא, ואם לא, הוא נשאר עם הצרה. 

סיבה שנים עשר (12): בגלל חנופה. שלום המלך אומר (משלי כד כד): "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" 

אדם אומר לרשע: 'צַדִּיק אָתָּה!' 

זה חנופה. ואז מה יקרה? הוא יבוזה בין האומות, ויקללוהו, ויקצפו עליו. הקב"ה מתפאר בבניו הצדיקים, ושונא את הרשעים. והוא הופך את היוצרות, עוזב חברת צדיקים, ומכבד רשעים. הרי זה מבזה את השי"ת. "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע" (תהלים צז י) אז לכן, מידה כנגד מידה, מבזה את המלך, יתבזה בעצמו. על כך מקונן ישעיה הנביא (ישעיהו ה כ): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" ופה טמון הגורם לצרות של כלל ישראל. בפרט, היושבים פה על אדמת הקודש, המחַניפים לגוים ולרשעים, לכן המצב מחמיר, ויותר יותר מתבזים על ידיהם. מי שמכבד את הקב"ה ואת התורה, יהיה גם מכובד בעיני האומות, כידוע ממעשים רבים. 

סיבה שלוש עשרה (13): בגלל גאווה. אנחנו אומרים ב'יוצר' (ברכת אמת ויציב) של שחרית: "מַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ", המן הרשע, קרא תגר על ישראל קדושים, התגאה וביקש: 'שישתחוו לו!' בסוף נכנס לביתו: "אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (אסתר ו יב) ונהפך עליו עולמו! במקום להתגאות, נתבזה, ומרדכי היהודי רכב על הסוס, והוא הכריז לפניו: "כָּכָה יֵעָשֶׂה" (אסתר ו ט). מאוחר יותר, עוד קיבל 'זכות גדולה' שנפל עליו העביט של מי רגלים על הראש, לעיני הקהל שהצטופפו לראות את הדבר. אז אם כן, רואים: שגם בעל גאווה, מבוזה, מַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ. 

סיבה ארבע עשרה (14): זה בגלל פגם הברית. בזיונות באים בגלל שהוא פוגם, ובורא קליפות, שהם מתלבשים בבני אדם, שמתנגדים וחולקים על הפוגם, ומיסרים אותו. כך אומר רשב"י: שיש חרב נוקמת פגם הברית, "וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב (ויקרא כו): "חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (הזהר הקדוש, שמות דף סו. "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב" (ויקרא כו כה). 

עכשיו, שש (6) סיבות שהבזיונות באות מידה כנגד מידה, וזה בגלל בין אדם לחבירו; 

אם הוא ביש את הזולת: "אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְּכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל-א ב, ל): "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד, וּבֹזַי יֵקָלוּ" (משנה אבות ד א). זאת אומרת, מי שמכבד, מכבדים אותו. מי שמבזה, מבזים אותו. 

סיבה נוספת, ביש את האבות של הזולת. זאת אומרת, אדם, זחה דעתו, ומקל בכבוד אחרים, הקב"ה מגלגל שהצאצאים של המבוזה, יחזרו לבזות את מי שביזה את אביהם. וזה כתוב באיוב (ל א): "שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם" זאת אומרת, איוב מודה למה שחקו עליו (צחקו עליו, לעגו לו)? בגלל שמאסתי את אבותם של אלה ששוחקים עלי, בשעה שהיו שומרי צאני עם הכלבים (המשך הפסוק: "לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי") והוא הקל בכבודם של רועי הצאן, במרוצת הזמן, חזרו הבנים וביזו את איוב. 

סיבה שבע עשרה (17): בגלל שהכשיל רבים. אמר דוד המלך (תהלים ז טז): "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" מי שכורה (חוצב, חופר) בור לזולת, סופו שנופל בו. 

סיבה שמונה עשרה (18): בגלל שביזה צדיק. המבזה צדיק, גם הוא בעצמו יתבזה. המדבר "עַל צַדִּיק עָתָק" (תהלים לא יט) יבוזה. 

פעם, ישבו שלושה (3) תנאים קדושים בצוותא, רבי עקיבא עם שני (2) רבותיו; רבי אליעזר הגדול ורבי יהושע. עברו לפניהם שני (2) ילדים; אחד (1) גילה ראשו כאות בזיון, ואחד (1) כיסה ראשו לאות כבוד. זה שגילה ראשו, 

רבי אליעזר אמר: 'ממזר', 

רבי יהושע אמר: 'בן הנידה', 

רבי עקיבא אמר: 'ממזר ובן נידה'. 

אמרו לו: 'עקיבא, איך מלאך ליבך לעבור על דברי רבותיך?' 

אמר להם: 'אני אקימנו', אני אוכיח לכם שאני צודק. 

הלך אצל אמו של הילד, מוכרת קטניות בשוק. אמר לה: 'בתי, אם תאמרי לי דבר זה שאני אומר לך, הריני מביאך לחי העולם הבא!' 

אמרה לו: 'השבע לי'. 

נשבע בשפתיו וביטל בליבו. 

אמר לה: 'בנך זה, מה טיבו?' 

אמרה לו: 'כשנכנסתי לחופה, נידה הייתי, ופירש ממני בעלי, ובעלני שושביני, ועִבַּרתי את זה'. נמצא אותו התינוק, ממזר ובן הנידה. 

באותה שעה אמרו: 'ברוך שגילה סודו לעקיבא בן יוסף!' 

("בריתא פעם אחת היו זקנים יושבים עברו לפניהם שני תינוקות אחד גלה את ראשו ואחד כסה את ראשו זה שגלה ראשו ר׳ אליעזר אומר ממזר ר׳ יהושע אומר בן הנדה ר׳ עקיבא אומר ממזר ובן הנדה אמרו לו עקיבא איך מלאך לבך לעבור על דברי (חבריך) [רבותיך] אמר להם אני אקימנו הלך אצל אמו של אותו תינוק ומצאה שהיא יושבת ומוכרת קטנית בשוק אמר לה בתי אם תאמר לי דבר זה שאני אומר לך הריני מביאך לחי העולם הבא א״ל השבע לי היה ר׳ עקיבא נשבע בשפתותיו ומבטל לו בלבו א״ל בנך זה מה טיבו א״ל כשנכנסתי לחופה נדה היתי ופירש ממני בעלי ובעלני שושביני ועברתי את זה נמצא אותו תינוק ממזר ובן הנדה אמרו גדול היה ר׳ עקיבא שהכחיש את (רבותיו) [חבריו] באותו שעה אמרו ברוך שגלה סודו לעקיבא בן יוסף" (כלה רבתי ב). 

סיבה תשע עשרה (19): בגלל ליצנות. אומר שלמה המלך (משלי ג לד): "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ" מי שמתלוצץ מחברו, לא יצטרך להמתין הרבה, עד שישוב הבזיון על ראשו. והקב"ה משיב ללץ כגמולו. אִם לַלֵּצִים, באמת הלצים הלועגים לבני אדם, השי"ת ילעג להם. "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ" (תהלים ב ד) אז זאת אומרת, המתלוצץ, יתלוצצו ממנו. 

הסיבה האחרונה: בגלל ששמח בצרת חברו. גם בושה באה, שאתה משמח בצרת חבריך "יָשׁוּבוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם הָאֹמְרִים הֶאָח הֶאָח" (שם ע ד). רש"י מלמד, שזה עיקרון של מידה כנגד מידה בבזיונות. מידה במידה, כמו שעשו לי, על עקב, באותו מעגל עצמו, הם ישובו ויקבלו בזיונות. 

אלה עשרים (20) סיבות, למה אדם סובל יסורים ובזיונות, מחמת עצמו. 

עכשיו, יש שש עשרה (16) סיבות, שהם סיבות של אהבה! שהאדם מקבל בזיונות. 

אחת: זה כדי לגדל את האדם. 

'אומר רבי סימון: "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שאומר לו: 'גדל''. 

מכה אותו ואומר לו: 'גדל'. כשבא אליך בן אדם, מבזה אותך, זה מכה של חסד על הראש. הוא לא גורם לשבור את הגולגולת, אלא הקב"ה רוצה לגדל אותך, להעלות אותך למדרגה גבוהה, לכן, שולח לך בזיונות. 

אברהם אבינו, היה: "אַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד יג) – 'בצד אחד, וכל העולם מנגד!' רדפו אותו מגיל קטן, קיבל בזיונות לאין שיעור. היכו אותו, זרקו אותו לכלא, זרקו אותו לכבשן האש, ביזו אותו, היחידי נגד כולם. מה עשה ה' מכל הבזיונות? גידל אותו למעלה! למעלה למעלה. כל חייו של 

דוד המלך, מהלידה, ועד סוף ימיו, גדושים צער ובזיונות. אביו ואחיו, חשבוהו: 'ממזר!' היו מבזים אותו, והשליכו אותו לשדות, כדי שיאכלו אותו חיות השדה. כמו שהוא מעיד (תהלים כז י): "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" בזיונות, רדיפות, לחם חוקו. לפני שמלך, ואחר שמלך, ובניו מרדו בו. תמיד היה לו חולק ומבזה מזומן, להציק לו. "סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים" (שם קיח יב) ו:"בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי" (שם מב יא). 

אפילו על בניו לעזו. 'למה נקרא שמו כלאב? הבן שלו, 

'אמר רבי יצחק: 'ליצני הדור אומרים: 'מנבל היתה אביגיל מעוברת'. אז נהפך קלסתרו, ונדמה לאביו, לכן, נקרא כלאב - כמו אב'. (רש"י שמואל-ב ג ג). 

בזיונות נוספים ספג מהבנים; אמנון, אבשלום, אדוניהו, בזיונות מבית ומחוץ. 

מי שמתבונן: משתומם! "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל-ב כג א) משיח ה'. 

שמעי בן גרא קורא לו: 'נואף', 'מואבי', 'רשע', 'צורר', 'תועבה'. - למה? כי הקב"ה רוצה לגדלו, שמתוך התאמצות עילאית, להתגבר על כל המניעות, ולעבוד את הקב"ה, הזדכך באופן מוחלט, והגיע למדרגת רוח הקדש, בעזרתה חיבר ספר 'תהלים'. בלי ה'תהלים' עם ישראל לא היה מחזיק מעמד משך אלפי שנים. 

סיבה נוספת: כדי לנסות את האדם, ולהכין כלי גדול יותר לעבודת ה'. על אז אמר דוד מלכנו (תהלים צד יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ-הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" על ידי היסורים, הופך האדם לכלי גדול לקבל תורה ואור ה'. 

סיבה נוספת: כדי להתקרב לקב"ה. בזיונות, זה בסוד ההתרחקות. זה מחליש דעתו של אדם, מרחיק אותו, כאילו, מעבודת ה'. אבל ההיפך הנכון, זה כדי לקרב אותו אצלו. כשחולקים על אדם ורודפים אותו, זה כדי שיתקרב אל ה', דווקא. כי כל מה שרודפים ועושים לו יסורים, צריך לברוח להשי"ת. זאת העצה והתקנה. 

סיבה נוספת: לכפר עוונות. אחת מדרכי החסד, שה' ממיר עונש חמור, המגיע על פי דין, בעוגמת נפש קלה. זאת אומרת, שיש 'חשבונות פתוחיים' וה' רוצה לנקות את האדם, שולח לו בזיון. 

אם אדם הולך בדרך, ויש לו שני (2) ארנקים; אחד מלא דינרי זהב! והשני נחושת. מתנפלים עליו ליסטים, חובטים בו, ולוקחיים את הנחושת. מסתפקים בזה, כי הם לא יודעים שיש לו שני (2) ארנקים. ואחרי זה, הוא רוקד משמחה! למה? קודם כל, הוא יצא ממצב סכנה ובהפסד מועט, ושמח שהגנבים לא גילו את הארנק עם הזהב. 

יהודי, הולך בעולם הזה בדרך, מלאכי חבלה שנבראו מעוונותיו, הם הליסטים, והם רוצים לפגוע בו, ויש לו ארנק דינרי זהב; זה הבריאות, הפרנסה, זה הדינרי זהב. הנחושת; זה הכבוד המדומה שלו, זה מטבעות נחושת, זה מעט מאוד. מידת הדין, דורשת: 'עונשים חמורים, שיפגעו לו בבריאות, שיפגעו לו בפרנסה!' אבל הקב"ה אב רחמן, משתיק אותם, זורק עצם לכלב, ונותן להם לפגוע בו; לבזות אותו, להלבין את פניו, כשמסתלקים הדמים, זה נחשב כאילו מת. והמתבזה, כאילו נשחט. מסביר הרב אבוהב ('מנורת המאור'): 'שהלבנת פנים, זה אבק רציחה. "אזיל סומקא ואתי חוורא" (בבא מציעא נח:) בדומה לרציחה. וכך משתיק הקב"ה את מידת הדין, ולכן, הבזיון, מכפר עוונות חמורים. 

סיבה נוספת: כדי שיחזור בתשובה. על ידי הבזיונות, מתעורר האדם לבחון: על מה ולמה? ובזה יכול לחזור בתשובה.

 סיבה נוספת: כדי שיתקרב לצדיק אמת. על ידי זה שהוא מקבל בזיונות, שהוא קרוב לאדם שהולך בדרך האמת, זה בדרך כלל, הקרובים לצדיק אמת, סופגים בזיונות; "מה לך?"

 כמו שאמרו לחיים נגר, מנוחתו עדן: "עזוב אותו, תעזוב אותו. אתה רואה, כולם התרחקו ממנו" וזה... והיה נלחם עם כולם. זאת אומרת, יש גם את הניסיון הזה: האם אדם ישאר דבוק באמת, או לא. אז זה סיבה טובה, שנותנים לו מן השמים אפשרות לבדוק. וזה מה שכתוב: 'שבאחרית הימים, כל הבעלי תשובה, ינערו אותם, ויראו; מי דבק באמת! ומי לא? וזה רואים היום בחוש. 

דבר נוסף: כדי להרחיק אותו מרשעים. שלמה המלך אומר (משלי יח ג): "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה" מי שדרכו של הרשע לבזות בני אדם, עם אדם שיש בו קָלוֹן רב, יביא עמו חֶרְפָּה. דרכו לחרף בקלונו, ולפסול במומו. אז אדם כזה, הקב"ה רוצה להרחיק אותך ממנו, מהרשע הזה. לכן באים בזיונות, 

כמו שאומרים על עם ישראל, שהקב"ה לא רצה שידבקו במצרים, אז הקב"ה: "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ" (תהלים קה כה) ועל ידי זה, מתרחקים מן הרשעים. 

סיבה נוספת: להוציא אותו ממשבר, או מדריכה במקום. אדם שנמצא במצב סטטי, לא עולה, אז מן השמים נותנים לו יסורים ובזיונות, כדי לרומם אותו, שיזוז ולא ישאר על מקומו. 

(אני מקצר, כמובן). 

סיבה נוספת: זה תחליף לניסיון. במקום לעבור ניסיון, שעלול אדם לא לעמוד בו, צדיקים גדולים העדיפו בזיונות. לכן, היה בוכה ה'חפץ חיים': 'למה לא מבזים אותו?' זה גם כפרת עוונות, וגם מרומם את האדם, כי הוא ממשיך לעבוד את ה', ללא שום שינוי. 

אנחנו אומרים (ברכות השחר, ברכות הבוקר): 'וְאַל תְּבִיאֵנוּ ... וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן. וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן' דהיינו; אם לא יעמוד בניסיון, אז יהיה לו בזיון. 

סיבה נוספת: סימן טוב שהתשובה שלו רצויה! כשאדם עושה תשובה והיא רצויה לפני הקב"ה, כתוב (משלי ג יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" נמצא, שבזיון, עשוי להיות סימן טוב משמים, שתשובתו רצויה. כי אם הקב"ה רוצה להאיץ את תהליך כפרת העוונות של האדם, המתאמץ לחזור בתשובה, שולח לו בזיונות, שזה סוג קל של יסורים, אבל מועיל וממרק ביותר. 

פעם אחת, התפלל יהודי, מיקירי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם (העיר ירושלים), צדיק מוכר, ב'כותל המערבי' בתשעה (9) באב. השתפך בנפשו ממש! השקיע כוחות עצומים בתפילה, למרות הצום והחום הכבד. איך שסיים 'עלינו לשבח' במוצאי תשעה (9) באב, יחד עם אלפי מתפללים! ביניהם עשרות שמכירים אותו, 

התנפלו עליו שני (2) שוטרים, וצעקו: "הנה הכַּיַּס!" בחוזקה קשרו ידיו באזיקים, גערו בקול: "יותר לא תכַּיֵּס את המתפללים כאן! תכף תראה מה עושים לגנבים!". 

הובילו אותו לתחנת המשטרה הסמוכה לרחבת הכותל. חומרת הבזיון, גם נמדדת לפי ערך המתבזה. לכן, אי אפשר לשער את עוצם החרפה שחש אותו צדיק, שגררו אותם בבושת פנים כגנב מתועב, לעיני אלפים, וחבריו, ומכיריו. אחרי המתנה, שעתים במעצר, אחרי צום קיצי קשה, ללא אוכל, ללא שתיה, 

שחררו את הצדיק עם התנצלות רפויה: "סליחה! טעינו". כל המתפללים שהיו עדים לבזיון, לא שמעו את דבר ההתנצלות של השוטרים. 

מאוחר יותר, העיד אותו צדיק: "עתה ידעתי שהקב"ה קיבל ברצון את תפילותי". 

סיבה נוספת: כהכנה לקבלת שפע, או ישועה; כתוב בפרשת סוטה (במדבר ה יח): "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" זה יסורים ובושות שאין כדוגמתם, לעיני כל הנשים שמה! בזיון, מנבלים אותה לעיני ציבור גדול. סוג קשה של יסורים, עד כדי כך, שחכמים סבורים, שיש מחלוקת; מר סבר שהבזיון עדיף מהצער של הגוף, ומר סבר שצער הגוף עדיף מהבזיון! (סוטה ח:) ויש מי שסובר, שהבזיון קשה מיסורי הגוף, דהינו, מן המיתה הנוראית של הסוטה. ויש מי שסובר, שהמיתה קשה מהבזיון! 

למה הקב"ה שולח רוח קנאה לאיש, שאשתו בעצם צדיקה וחפה מכל פשע? כתוב (במדבר ה יד): "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא – לא - נִטְמָאָה". אותה אשה עוברת בזיונות כמו עברינית... והתורה מתרצת (שם ה כח): "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע". הקב"ה חפץ להושיע ולהשפיע שפע על בניו, תמיד, 

אבל יש מקטרג, צווח: 'שאין הבנים ראויים!'

 מה עושה הקב"ה? שולח בזיון, שלא מגיע על פי דין, בזיון של אהבה, להעניק שפע וישועה, שבלאו הכי לא היה מגיע על פי דין. אבל זה תמורת זה. במקרה המפורש שבתורה, עקרה בוודאי שמחה לעבור בזיון של סוטה, כדי לזכות בזרע של קימא. כמו שמעידה הגמרא (ברכות לא) בענין חנה, 

שאמרה לקב"ה: 'רבש"ע! ראה, מוטב, אם אתה תתן לי בן - מוטב, ואם לאו, תראה, אני אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיוון שאני אסתתר, ישקו לי מי סוטה, ואני אפקד בזרע!'. 

סיבה נוספת: זה לשמור אותו מגאווה. הבזיון, מתנה מה', כי מי שמתגאה, מפסיד הכל הכל הכל הכל! לכן, מבזים אותו, שלא יתגאה, וככה שומרים לו על כל השכר המגיע לו. 

סיבה נוספת: לשמור את שכרו לעולם הבא. אותו דבר על אותו בסיס, כשאדם מגיע לעולם האמת, הוא רוצה: שיתנו לו שכר! 

אומרים לו: "אבל כיבדו אותך מאוד, למטה. קיבלת שכר. היית מבסוט שכיבדו אותך למטה, לא? אז לא מגיע לך". 

מה עושה הקב"ה? דואג שיקבל בזיונות, וישאר לו השכר לעולם הבא. 

סיבה נוספת: פעמים שהקב"ה רוצה 'לטעום' מהמצוות של האדם שעושה למטה. וזה בחינת 'אוכל איבר מן החי' וטעון שחיטה. ולפעמים, בן אדם שעושים לו שחיטה, זה בזיון, וזה ממש שפיכות דמים, הקב"ה רוצה 'לטעום' מהמצוות שלו בשעה כזאת. 

הרב קניבסקי, פעם אמר למישהו שביקש ממנו: 'ברכה ל'זרע חי וקעים'!' 

שנים רבות לא נפקד, אמר לו בסוף בסוף: "חפש מישהו שהלבינו את פניו, ותבקש ממנו מיד ברכה". 

וקרה מקרה אחרי שנה, שבאיצקוביץ' (בית כנסת בבני ברק) מישהו התנפל על אדם אחד חשוב, וביזה אותו. 

הוא רץ אליו מיד, אמר: "תעשה לי טובה! אל תענה לו. אני אגיד לך משהו, הרב קניבסקי אמר כך וכך, תן לי ברכה!". 

נתן לו ברכה, ונפקד. 

סיבה נוספת: להעניק ניסיון חיים, שהוא חיוני לעבודת השי"ת. אז לכן, צריך גם אדם לעבור ניסיונות כאלה, בשביל שיוכל להראות לקב"ה שהוא מקים בכל מצב, את מצוות ה'. 

אלה סיבות היסורים שאמרנו, עשרים (20) שהם בגללנו, ושש עשרה (16) לטובתנו. 

סיפור חייו של ר' חיים נגר מנ"ע;

ידוע שחיים סבל עשרות שנים, ממה לא? מהגב, מפצעים בכל הגוף, מיסורים, ניתוח מעקפים, צנתור, מה לא? מה שהוא לא עבר רח"ל! אנשים רבים ביחד לא עוברים. וזה יהודי שעבר הכל לבד ובשקט! על מה הוא הצטער? אתם יודעים על מה הוא הצטער? כאב לו על דבר אחד, לא מהמחלות ולא מהצרות ולא מהיסורים. כשהתחילו לו כימותרפיה, אז הסימונים (פאות) שלו התחילו לנשור. והיה בוכה על זה וכואב שכל החיים שלו, מאז שהוא חזר בתשובה, 

הוא הצטער: "למה הסימונים, למה הולכים הסימונים? תראה: לא נשאר לי שום דבר!" לא התלונן על היסורים, רק על הסימונים. 

מאז שהוא חלה, היה מחכה תמיד שאליהו יאריך ימים יגיע לשבתות אלינו, כדי שיוכל לקחת אותו להתפלל, והיה מדדה כל הדרך עד לבית כנסת, במאמץ פיזי! והיה מזיע בכל הגוף, כמובן שהוא הלך לאט לאט לאט לאט - וזה היה האושר שלו! להתפלל בציבור כמו שצריך. 

היה מהדר במצוות; היה קורא 'חוק לישראל' כל יום! אבל לא הסתפק בזה שהוא קורא חוק לישראל, הוא חיפש שיהיה לו בהידור, חוק לישראל בכריכה מעור. עור אמיתי. ולא מצא. אין חוק לישראל מעור. שילם לבן אדם שיכרוך לו את זה מעור, 400 שקל על כל ספר כדי שיוכל להתפלל מחוק לישראל מהודר, מעור. סידור - מעור. הכל שיהיה מהודר. 

כל המצוות; 'ארבעת המינים' היה קונה מאצלנו, הכי מהודר. מגילת אסתר - הכי מהודר. מצות - הכי מהודר. 

היה מקפיד להתפלל כל התפילות מאל'ף עד תי'ו; שחרית, מתפלל מ'פתח אליהו' עד סוף כל המזמורים ללא יוצא מן הכלל! כולל בזמן המחלה. 

היה סובל תקופה מפצעים, בגירודים בידים, ורגיש, בכל אופן מניח תפילין מההתחלה ועד סוף, ולא חיפש שום היתרים. 

בשנים האחרונות, באה אליו קבוצה של אנשים כל שבת בבוקר, פותח שולחן למרות הסבל והיסורים, מראה להם שהכל בסדר, משמח את כולם, קונה ג'ריקנים של ערק כדי שישמחו, והוא בכלל לא יכול לשתות, ומקפיד בעיקר שיאמרו דברי תורה בישיבות הללו. 

צדקות: היה שולח מדי חודש תרומות לאברכים, לתלמוד תורה, ל'שופר', לכל מבצע שהיו מציעים - הוא הראשון. מעבר לזה, היה תורם לאנשים ולבחורים מהשכונה, ומלווה הלוואות, והיה 'ערב' לאנשים על הלוואות, ומחל לאנשים על חובות של 30,000-40,000 שקל!! 

תמיד לפני תפילה היה מקפיד לשים כסף בצדקה. 

היה שולח כל שבת 'רַיְחַן' לברכות לכל מתפללי בית הכנסת. זאת אומרת, האדם הזה שנראה בעיני מספר אנשים אולי קצת דארוויש... היה בן אדם משכמו ומעלה, בלי שאף אחד ידע מה הוא עושה. היה מכסה את זה בצחוקים, אבל אף אחד לא יודע בעצם מה יש לו בתוך הלב. היה לו לב גדול-גדול גדול מאוד! 

היה מקפיד לתת את הצדקות דרך אליהו, כל חודש היה נותן לאחד שנמצא כאן 500 שקלים, ויום לאחר הפטירה הוא יורד מהבית ומישהו לא מוכר ניגש אליו ונותן לו 500 שקלים 

ואומר לו: 'לעילוי נשמת חיים בן ברכה!' 

זאת אומרת, הוא הלך כבר ומן השמים ממשיכים לתת את אותם 500 לאותו בן אדם, על ידי אדם זר, בדיוק באותו יום שהוא צריך היה לקבל אם היה חי חיים. 

כל אדם שביקש ממנו את הדירה שיש לו בטבריה, היה נותן לו ללא תמורה ובשמחה רבה! 

מקפיד היה על המצוות; מעולם לא ראו אותו בלי ציצית על הגוף, היה מתעסק בעבודות שיש בהם לכלוך, או מאמץ, שטיפה, בניית סוכה, לא מוריד את הציצית. 

מקפיד לישון עם כיפה גדולה, שלא תפול תוך כדי השינה. כשהיה אליהו במרוקו, ביקש ממנו: 'שיקנה לו כיפה גדולה כמו של הערבים, שנצמדת לראש, שלא תיפול לו בשינה!' 

לא התעסק בכלום לפני התפילה; לא טלפונים, לא תיקונים, לא שום דבר. רק כשהיה מסיים, היה מתחיל את עיסוקיו. 

בימים האחרונים, בגלל חוסר חמצן, היה חושב באמצע הלילה שהגיע זמן תפילה, דבר ראשון היה מסמן את הסידור, הוא רוצה את הסידור להתחיל את התפילה. לא אוכל, לא שתיה, רק תפילה היה חשוב לו. 

זכה לסיים את הש"ס (תלמוד בבלי) בגירסא! והיה מאושר ושמח על זה שזכה, שילמדו אותו בעולם האמת את כל הש"ס (עם כל הפירושים, הביאורים והסודות). 

היה חותם כמו שאמרנו, ערבויות בגמ"חים שונים, בשקט, בלי שאף אחד ידע. 

בכל הזדמנות שהיו מזכירים לו אותי (כבוד הרב אמנון יצחק שליט"א) - היה מתמוגג ומאושר וידע להכיר טובה! 

ולומר תמיד: 'שהוא ומשפחתו זכו בתשובה בזכות מורי אמנון'. 

כל מי שניסה להניא אותו, לומר לו: 'לעזוב את הדרך!' היה מוחה בהם בכל תוקף. 

הכרת הטוב, זה דבר שלא מצוי כמעט אצל אף אחד! אנשים לא יודעים מה זה 'הכרת הטוב' הוא ידע מה זה הכרת הטוב. ידע מאוד מאוד מאוד והעריך עד מאוד! 

ההלכה אומרת: 'שכשם שחייב בכיבוד אב, במורא אב ואם, חייב ברבו יותר מהוריו!' ככה פוסק הרמב"ם. למה? 'אבידת רבו ואבידת אביו – אבידת רבו קודמת. פדיון אביו ופדיון רבו – פדיון רבו קודם'. אז זאת אומרת, יש אנשים ששכחו כנראה, איפה הם נוצרו, ופרשו... אין להם הכרת הטוב, ועליהם יש פסוק חמור בתהילים! 

מכל מקום, היה מזכיר כל פעם: 'שהוא מאושר שחזר בתשובה!' ושאליהו יראה את יוצא חלציו, וכל אלה שהכיר שחזרו בתשובה, איזה זכויות עצומות!! ואיך אנשים מעיזים לכפור בטובה ולדבר נגד...?! 

דבר נוסף, מסירות הנפש של אשתו שתאריך ימים, צילה. היתה מסורה כל חייו ובפרט בחולי האחרון, לא עזבה אותו לרגע אחד. 

ורבי דוד (דוד חבר) כאן בהספד שלו הזכיר: עד כמה זה קשה! שלילה אחד הם רק החליפו אותה וראו מה היא עוברת, שהיא כמעט לא ישנה כלל וכלל. 

הוא העריך אותה מאוד, אהב אותה מאוד, וידע: שבזכותה, הוא בעצם מצליח לעשות את כל מה שהוא רוצה. 

כמה נקודות להכרת הטוב;

אני רק אומר כמה נקודות להכרת הטוב, לחדד קצת את הדברים. 

הכרת הטוב: יוסף הצדיק הכיר טובה לכמרים שדנו אותו במשפט, והיו צריכים להוציא אותו להורג, ולא הרגו אותו, אלא נתנו אותו בבית הסוהר, כי בעצם הם ידעו שהוא צודק והוא לא אשם. אבל אתם יודעים, כמו במדינה פה, אי אפשר להוציא נקי כששולחים אותך לבית המשפט... אז לכן, הוא נתן את אדמת הכהנים, שלא יגע בהם המלך פרעה, והשאיר אותם להם. 

בהכרת הטוב, אפילו לגוי, אין "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז ב) אין איסור 'לֹא תְחָנֵּם' אם קיבלת טובה מגוי, רשאי להחזיק לו טובה. כך משמע בסמ"ג, ב'יראים', ומה שכתוב לגבי עמוני ומואבי (שם כג ז): "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם" זה רק לדרוש בשלומם. אבל אם עמוני ומואבי עשו לך טובה, מותר להחזיר להם טובה ולפקדם בשלום. 

(וכן, יש עוד דוגמאות, אני רק מקצר). 

הכרת הטוב גם לגוים, הרי כתוב שאנחנו צריכים "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיתָ בְאַרְצוֹ" (שם שם ח) אפילו שהם עינו אותנו! והרגו בנו, והכל, אנחנו מחויבים: לא לתעב אותם. 

הכרת הטוב למלכי אומות העולם ומושליהם, בני ישראל קראו את הבנים על שם: 'אלכסנדרוס מוקדון!' זה היה לכבודו להכרת טובה. אפילו שיש בזה דבר גנאי, אבל זה לא אסור, שייך לעשות זה להכרת הטוב, ואדרבא! עשו זאת בשמחה. ב'אגרות משה' הוא מביא את זה בשו"ת (באורח חיים חלק ה סימן י). 

הכרת הטוב, מחיב גם כיבוד אב נכרי.

 הכרת הטוב גם לעבדים ולשפחות, אפילו שהם קנינים שלך. 

הכרת הטוב לבעלי חיים, אפילו לחמור. הקב"ה מכיר טובה לחמור, ואתם יודעים למה... 

הכרת הטוב לכלב, שלא חרץ את לשונו: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא ז). 

הכרת הטוב לכלב ששומר לך על הצאן. הכרת הטוב לבהמה. 

הכרת הטוב לעוף 'כיסוי הדם' משום הכרת הטוב; כשהרג קין את הבל, היה מושלך ולא יודע מה לעשות, זימן לו שני (2) עופות טהורים, הרג אחד (1) את חברו, חפר בידיו וקברו, מזה למד קין וקבר את הבל. לכן, זכו העופות לכסות את דמם. 

הכרת הטוב לממון: "וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן" (בראשית לז יד) הַצֹּאן זה ממון. תשאל על הצאן גם כן, שזה הממון, תכיר טובה. 

הכרת הטוב למזון: 'אין מעבירים על האוכלים' הרואה אוכל מוטל בבזיון, צריך להרים אותו משום ביזוי אוכלין (בבא מציעא כג.). 

הכרת הטוב לצומח. 

הכרת הטוב למקום, שנהנה ממנו. כמו שכתוב ביעקב (בראשית לג יח): "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" פתח להם שווקים, למכור להם בזול, בגלל שנהנה מהעיר. רשב"י ובנו, שיצאו מחמת טבריה, כן, הלכו לציין את כל המתים הקבורים שמה, בשביל להכיר טובה לבני העיר, אפילו שהם לא עשו להם כלום, זה הכרת הטוב לעיר עצמה. 

"וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ" (שם כג ז), למה השתחווה להם אברהם? לעולם יחזיק טובה למקום, שיש לו הנאה ממנו. 

הכרת הטוב למקום שבו אתה לומד. 

הכרת הטוב לבגדים שלך: שהרי נענש דוד המלך, שביזה את הבגדים, כשחתך לשאול את הבגד. 

הכרת הטוב לדומם. 

הכרת הטוב למה לא? אז איך אנשים לא מכירים טובה להורים? לאלה שגידלו אותם? לאלו שהורו אותם? וכן הלאה.

ס"ת לע"נ ר' חיים נגר ז"ל;

רבי חיים בן ברכה הכיר טובה, ומן השמים בעזרת השי"ת, יחמלו עליו. 

וכמובן שבזכות כל הדברים שאמרנו, יועיל לו, להעמידו, לחיים ולאושר בעולם האמת, בחיקם של הצדיקים, אמן ואמן. 

עוד דבר, כהכרת הטוב לו, על הצדקות והתרומות הרבות שנתן, החלטנו בעזרת ה': 'לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתו!' ומי שרוצה להשתתף כמובן ולזכות, אם יש לו הכרת הטוב לחיים במשהו, הנה, דבר שישאר לנצח; עמוד – 530 ₪, פרשה שלמה – 2,500 ₪, וברוך ה' כבר חלק, רבע מהספר כבר אנשים תרמו צ'יק-צ'אק, בתוך ה'שבעה'. עוד קצת מאמץ, והספר יהיה מוכן במהרה, לעילוי נשמתו הטהורה, אמן.