הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק עג | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

אמן.

תרבת מזל, נדע קלה על ברכת הטבע.

נציבי יום אבי בן עליזה, רפואה שלמה ברמח איברים ושסה גידים ובפרט בעיניים

ויעלמו הכתמים בשדה הראייה.

נתנאל בן שולמית סוליקה,

רפואה שלמה ברמח איברים ושסה גידים מהרה, אמן ואמן.

עופר

שירגאוקר בן רוזי שושנה וכל משפחתו יזכו לחזרה בתשובה,

תיקון המידות וזיכוי הרבים,

פרנסה בנקל ולגאולה השלמה ברחמים,

אמן.

הכרת הטוב וכפיות טובה עג.

ממשיכים עם הנהגותיו בהכרת הטוב של הרב דסלר, זכר צדיק לברכה.

הרב יעקב וייס,

מוותיקי צוות מזכירי הישיבה,

מעלה מזיכרונו כיצד השכיל רבנו לשלם למטיב עימו כשסירב הלה לקבל תמורה מידו.

זה היה כשהתקרב

חג הסוכות

והציע לרב את עזרתו בבניית הסוכה בבית.

תכף הוא נתקל בהתנגדות

באומרו כי לבנו היה מניח לעזור לו, אבל לא לתלמיד.

התעקשתי ואמרתי,

תלמיד נחשב כבן.

עד שלבסוף הוא נעתר לבקשתי שהוא מתנה את העזרה בתשלום.

אך אני התעקשתי גם בזאת,

עד שהניח לי לעזור לו ללא תשלום.

משסיימתי את בניית הסוכה,

אמר הרב שהוא מעוניין לשלם לי.

תמהתי,

סוכם שאני לא נוטל שכר על עבודתי?

ואז הוא אמר, התכוונתי כעת לתשלום רוחני.

ומיד הושיב אותי וציטט בפניי

מאמר חכמים זיכרונם לברכה במסכת שבת ל״ב.

על הכתוב, והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

ופנה אליהם בשאלה,

מה זה המושג

ומה זה השיעור עד שיבלו שפתותיכם?

וכי ייתכן הדבר לאמוד דבר כזה בדעתנו?

וכי יש גבול לכך?

עד שיבלו שפתותינו?

אז הוא הביא לי דוגמה.

ביום השנה להכתרתה של מלכת אנגליה, אהב לה,

מתאספים כל בני המדינה לאחל לה שנה טובה ומוצלחת.

והיא ניצבת על עומדה שעות על גבי שעות,

והעם חולפים על פניה ומאחלים לה ברכות וקללות.

כי מדי פעם בודק אותה רופא

אם יש בה כוח להמשיך עוד לקבל את פני המברכים,

וזה עדיין לא מגיע לבכדי עד שיבלו שפתותיכם מלאמר די.

כמה שמברכים, כל העם עוברים, עוברים, עוברים, זה עדיין לא...

וכאן מסיים

רבי יעקב את הסיפור, ואומר להפתעתי הרבה,

הניח רבנו את השאלה ללא מענה.

הוא שאל שאלה, ולא עונה תשובה סופית.

אבל הוא מפתיר לעומתי, אם כן אני מברך אותך בברכות

עד בלי די.

זה היה כהכרת הטוב על זה שהוא עזר לו בסוכר.

גם עובדי הישיבה זכו למנות קדושות

של הכרת הטוב.

כל פעם שעשו למענו איזו פעולה קלה.

התלמיד, הרב שלום אולמן, מספר שפעם הוא נוכח

כאשר אחד מעובדי הישיבה עשה תיקונים קלים בדירתו

במסגרת עבודות הישיבה.

מי שסיים את עבודתו

לא יכול היה רבנו לעצור בעד קילוח זרם הכרת הטוב

שנבע מקרבו

תוך שהוא מבקש מהעובד שייקוב שכר בעד מלאכתו.

לא הועילו לבעל המלאכה טענות והסברים.

הוא לא רואה בכך שום תובע שזו פעולה הנכללת במסגרת עבודתו,

פרנסתו.

אבל הרב לא הרפא ממנו

והביע משאלה שיקבל ממנו ספר יקר ערך הנמצא ברשותו

בתוספת הקדשה כתשורה עבור הכרת הטוב שהוא רוחש לו.

אפילו ספר העיר,

מר אידלשטיין,

היה מתאר בפני הבריות

איך ביקש רבנו להיטיב לו על התספורת.

כל פעם שהיה רב מגיע להסתפר,

הוא לא הסתפק בתשלום כספי,

אלא כהכרת אותו ביקש להנות אותו גם בדברי תורה.

אבל הוא אמר כיוון שאי אפשר לסוח בדברי תורה במהלך התספורת,

אז אני לא אומר לך דברי חוכמה,

אלא בגדר פניני חוכמה.

וככה עושה.

ועוד תלמיד

ששימש שנים רבות כמחנך בסמינר אור החיים בבני אברק, הרב יצחק לבא,

הוא מוסיף לציין שהספר כל כך הוקסם מהאישיות של רבנו,

שאכן השתתף באורח קבע בשיחות המוסר שהשמיע בישיבה,

לצידם של אישים אחרים מגוונים ושונים,

שגם נסחפו אחר אישיותו הנאצלת

של רבנו.

סיפרנו פעם שהרב דסלר הלך לחייט,

אז הוא ביקש כיסא,

הוא קבל לו כיסא, והוא עלה על הכיסא.

תסתכל עליו, מה אתה עושה על הכיסא?

אתה לוקח מידות, לא,

אני לא רוצה שתתכופף.

אם מודדים מהמותן עד למטה, אז החייט מתכופף,

אז הוא עלה על כיסא בשביל שהוא לא יצטרך לתכופף.

בעומק רגשותיו ובעוצם מחשבותיו, הוא הרגיש מחויבות להביע תודה גם למי שרק ישתדל לעזור לו,

ולא עלה בידו.

וככה הוא כתב במכתב

לאחד מקרוביו ויקיריו,

תדע כי אצלנו

הרי כאילו מלאכתך עשויה.

אנו מכירים לך טובה לפי גודל מסירותך,

אשר יומם ולילה לא היה דבר קשה לך.

בכל הכבד ביותר אפילו די ביזיון בקצף היה נקל לך,

אך ורק למען אהבתך הנאמנה.

לכל העניין כולו, כשהוא לעצמו, בטלו בערכו

לגבי הדר יופיו של זוהר אהבתך טהורה,

בזה יושב סתר ליבותינו תמיד,

לא יישכח ממנו לעולם.

זה עד שהוא ניסה לעשות טובה לרע ולא הצליח.

רגשות כאלה

על רצון טוב ומחשבה כנה להיטיב,

אפילו שלא באו לכלל מעשה,

מילאו תדיר את ליבו של רבנו.

כך למשל,

בימי שבטו בארץ הקודש,

כל אימת שהיה פוגש בתלמיד הישיבה, רבי אברהם רייסנר,

היה מכיר לו טובה.

וכל כך למה?

מפני שכאשר עלה רבנו ארצה,

התבקש תחילה רבי אברהם

שרבנו ידור אצלו עד אשר ימצא מקום למושב לו.

לפיכך,

על אף שהדבר לא יצא לפועל,

הרי כל פעם שפגש רבנו ברבי אברהם

היה קורא לעומתו ברוב חביבות,

אתה המכניס אורחים שלי.

הוא לא הכניס אותו, זה לא יצא לפועל, אבל הוא התכוון לתת לו את ביתו, להכניס אותו.

אז הוא קורא לו כבר בפועל, אתה המכניס אורחים שלי.

וכשקיבל טובה ממשית,

לא סיים להודות על כך.

נספר מרדכי מן, זכר צדיק וברכה,

ראש ישיבת בית הלל

בבני ברק,

שזכה פעם אחת לאחר הוועד שנערך בתל אביב לארח

את הרב בביתו,

וזאת מאחר שהוא הפסיד את האוטובוס האחרון לבני ברק.

מאז ואילך,

כל פעם שהיה פוגש אותו מזכיר ומודה לו על האירוח המושלם.

גם רבי קלמן פינסקי מספר באחת התקופות הקשות שחלתה הרבנית

ושהה הרב בירושלים,

רחוק מהישיבה ותלמידיו,

הגיע אליו רבי אליהו לופיאן

וגלגל עימו שיחה ארוכה.

הפגישה התמשכה זמן רב,

כך הוא הסיח את דעתו מן הכאב

והפיג ממנו את הבדידות.

כשקמו ללכת,

השעה כבר הייתה מאוחרת.

כשעמדו על סף הדלת פנה רבנו אל הרב לופיאן בהתרגשות, ידענה רבי אליה,

את החסד הגדול שעשה עימי בביקורו הקולע,

בזמן הנכון, במתאים הזה,

לא אשכח לעולמים.

כשבא רבי נחום זאב זיו,

זכר צדיק לברכה, הבן של הסבא מקלם,

מראשי התלמוד תורה,

לזרז את תלמידיו לעבוד על מידה זו של הכרת הטוב,

היה מזכיר את דברי החכמים, זיכרונם לברכה, כל הכופר בטובתו של חברו,

סופו שכופר בטובתו של מקום.

מהם למד

כי מי שמידתו היא כפיות טובה,

ישתמש במידה זו גם לבסוף,

כשיגיע זמנו לעלות לבית דין של מעלה,

גם שם הוא יקפור בטובתו של מקום.

כי מידות לא משתנות אם לא משנים אותן.

אז מי שהוא כעסן, הוא תמיד כעסן.

גם בית הכנסת הוא כעסן, אין שכינה לנגד עיניו.

מי שהוא כפוי טובה,

אז הוא כלפי כולם כפוי טובה.

למדנו בשיעורים קודמים, מה זה לבסוף הוא כופר בטובתו

של מקום, זו מציאות.

כי כפיות טובה זה מידה שמדבר אותו בכל עניין, בכל מקום.

אז גם כשהוא יגיע לעולם האמת,

הוא כבר יראה את האמת.

וכמה היה חייב הכרת הטוב לבורא, גם שם

הוא יקפור בטובתו.

ואז

רבי נחום זאב עצמו היה דוגמה לדברים שאמר.

מה שהוא אמר,

הוא היה דוגמה לזה,

אבל הפוכה לטובתו.

רבנו נהג לשמור את היורצייט של חמיב, רבי נחום זאב.

אותו רבי נחום זאב שלימד את התלמידים את הדבר הזה שהמידה הזאת

היא טבועה באדם והיא לא תשתנה.

אז גם המידה של הכרת הטוב היא טבועה ולא תשתנה.

אז הוא נהג לשמור, הרב דסלר,

את היורצייט של חמיב שהיה הרב נחום זאב,

שהסתלק ללא בנים

מן העולם,

ולאחר פטירתו

של רבנו קיבל על עצמו רבי אליהו לופיאן להמשיך לשמור את היורצייט.

זאת אומרת,

הרב דסלר נפטר,

והרב לופיאן המשיך במקומו לשמור את היורצייט שהיה שומר, הרב דסלר,

לחמיב.

בלילה שלאחר היורצייט בא אליו רבי נחום זאב בחלום

ואמר לו יישר כוח.

בהתייחסות לעובדה הזו הסביר

הרב לופיאן

מכיוון שרבי נחום זאב

הצטיין במיוחד במידת הכרת הטוב,

לכן לאחר פטירתו

נפשו ישתוק כקל להודות

עד כדי כך שאפשרו לו מן השמיים לרדת לעולם הזה ולהודות למי שיטיב עמו.

זאת אומרת, בדיוק כמו שהוא אמר לתלמידים,

מישהו כפוי טובה הוא יהיה כפוי טובה גם שמה,

אז גם מי שמכיר טובה הוא יהיה מכיר טובה שמה.

והוא רואה שעושים יורצייט בשבילו, מי שלא חייב בכלל.

אז הוא ביקש בשמיים שייתנו לו אפשרות לרדת להגיד תודה ונתנו לו.

לא כל אחד נותנים לו להופיע בחלום,

למישהו להודיע, לבשר.

זה לא דבר פשוט.

מידת הכרת הטוב שפיעמה בלבו של רבנו באה לידי ביטוי לא רק שהוא עצמו קיבל טובה ממנדהו,

אלא אפילו כאשר פעלו למען קרובו-קרוביו.

והוא חש עצמו כמי שקיבל בעצמו טובה והרגיש חובה גדולה להכיר טובה,

גם במחיר של טרחה מרובה.

ועכשיו,

סיפור-סיפור.

סיפור-סיפור, לא יאומן כי יסופר.

לא יאומן כי יסופר. אפילו אם יספרו, לא יאומן.

אבל תשמעו את הסיפור.

כי כך היה חינוך בתלמוד הכלמאי בכלם.

כפי שהעמיד את זה הסבא מקלם, זכר צדיק ברכה.

והוא הורה,

כאשר אדם יגיע לחוש באהבת חברו כמותו ממש,

הוא ירגיש גם כן רגשי הכרת הטוב למי שעשה טובה לחברו.

לא, לא, חברו.

אופייני להתחנכות הזו שהוטבעה בנפשו של רבנו,

הרב דצלר,

אז הסיפור המופלא שלפנינו יסביר זאת.

בתקופת ימי מלחמת העולם השנייה

זכה בנו של רבנו ובן אחום זאב

להינצל ברחמי שמיים מרובים מגי צל מוות

ולהגיע לאחר תלאות וטלטולים לאמריקה.

חלפו שנים אחדות,

מלחמת העולם תמה,

ורבנו הגיע לאמריקה,

הרב דסלר הגיע לאמריקה להתראות עם בנו אהובו.

אחרי ששנים ארוכות לא התרעם.

במהלך שיחתם

לכן רבי נחום זאב לגולל בפני האביב הגדול

את הכורות אותו בתקופת המלחמה,

את נס הצלתו מפני הצוררים

ואת השתלשלות ההתיישבות בארצות הברית,

תוך שמציין את אותם גדולי תורה שעמדו לימינו במשך כל אותם שנים רבות שישב לבדו באמריקה.

משיבח רשימה של אנשים.

ועל כולן הוסיף רבי נחום זאב להפליג בשבח הכנסת האורחים הנפלאה

שזכה במכונו של רבי אליעזר סילבר,

הרב של סינסנטי.

ואז הוא כיהן כראש אגודת הרבנים וכראש תנועת אגודת ישראל באמריקה.

והוא סייע בעדו באותם שנים קשות של בדידות

בעולם החדש,

אמריקה.

רבי אליעזר

סילבר היה תלמיד מקורב לרבן של ישראל, רבי חיים עויזר ירוז'ינסקי,

זכר צדיק וברכה.

וכאשר שמע כי בן אחיינו של רבי חיים עויזר שוהה באמריקה,

השתדל באופן מיוחד למען הבחור הצעיר,

נוסף

על עשייתו המופלאה עם כלל הפליטים האחרים

אשר גלו לאמריקה בתקופה הנוראה של המלחמה.

תכף, כששמע רבנו

את פעולו של רבי אליעזר סילבר,

אמר שברצונו להודות לו.

רבי נחום זאב הבין כי בדעת אביו להודות לרב סילבר באמצעות שיחת טלפון.

אז הוציא מכיסו פנקס הכתובות. פעם, לא היה כמו היום, שזה שמור.

היית צריך לכתוב בפנקס בעת,

ספרי טלפון.

אז הוא הוציא, לאתר את המספר,

אבל רבנו אמר שזה לא די להסתפק בהודאה טלפונית,

אלא ביקש מבנו להתלוות אליו לנסיעה ברכבת לסינסינרי,

לעיר של הרב סילבר.

עם השמחה של רבי נחום זאב על ההזדמנות להודות שוב למיטיבו,

שרכש אליו הכרת אותו ללא גבול,

עלה חשש גדול בליבו שמא נסיעה ארוכה

אינה לפי כוחותיו של אביו,

כיוון שכך ניסה לפרוס את החששות בפני אביו ולהציע לו להודות לרב סילבר באמצעות מכתב

או שיחת טלפון.

אבל רבנו עמד על שלו,

והוא חש כי עליו להודות באופן אישי פנים אל פנים,

והוא קם ועשה מעשה.

לאחר נסיעה ארוכה בתשע שעות,

תשע שעות,

הגיע רבנו בלוויית בנו לסינסינרי בשעה חמש לפנות בוקר.

תכף זרזו צעדיהם לעבר ביתו של המרא דאתרא.

כשהגיעו המתינו במרפסת הקדמית של הבית עד שיצא הרב לבית הכנסת

לתפילת שחרית.

כשיצא הרב סילבר מפתח הבית,

הציע רבי נחום זאב בפניו

את רבנו,

ושלושתם צעדו ביחד לבית הכנסת.

בתום התפילה

הזמין הרב את האורחים החשובים לבית לסעוד ארוחת בוקר,

והתפתחה שיחה

בדברי תורה כדרך תלמידי חכמים.

במשך שעה

השתעשעו בדברי תורה,

ואז פנה הרב סילבר אל רבנו בשאלה,

ובכן, מה הביאכם בסינסינרי?

היה ברור לו שסיבת הטרחה לביתו לא הייתה סתיו.

הוא היה רגיל שהרבה פקדו את ביתו שבפיהם בקשות שונות, בהיותו ראש אגודת ישראל וכו'.

לכן היה סבור שגם

רבנו אותו דבר.

אז הוא הפתיע אותו בתשובה ואמר לו,

באתי במטרה להביע הערכתי העמוקה

על כל החסד שגמלתם עם בני.

המענה לא סיפק את הרב סילבר.

הענווה שלו לא הניחה לו לחשוב

כי מעשיו זכאים למידה מופלגת כזאת של הערכה,

להגיע עד אליו תשע שעות,

להגיד תודה.

אלפו דקות,

ושוב שאלנו, נו, באמס, באמס, מה הביאכם לסינסינרי?

ושוב חזר

על התשובה, אין סיבה אחרת לבואי.

מטרת בואי היא רק להביע הכרת הטוב באופן אישי.

שוב דקות נוספות,

ושוב הרב סילבר לא יכול להתאפק וחוזר לשמוע

מפי רבנו למה הטריח עצמו לבוא עד הלום.

רק כשחזר פעם שלישית

להבהיר שלא בא לבקש מאומה,

רק להביע תודה,

נכנע הרב סילבר לדברים וחייך ואמר,

כעת אני מבין

מהי תורת המוסר.

לא ידעתי אותה עד כדי כך, עד הבוקר הזה.

רק בעלי מוסר יכולים להגיע לרמות כאלה של לנסוע תשע שעות

בשביל להגיד תודה בשעה שיש טלפון ואתה יכול לדבר.

וזה אדם מבוגר.

לא יאומן כי סופר, נכון?

אבל סופר, מה נעשה?

ושום מעשה על הטרחה הרבה של רבנו להכיר טובה למי שגמל טובה עם אחד מתלמידיו הרבים.

כך מעיד,

נגיד רבי יוסף הופמן ממונסי בארצות הברית.

תקופה קצרה לאחר נישואיי קיבלתי מכתב חתום

על ידי רבי בן ציון במברגר,

זכר צדיק לברכה,

מי שכיהן ימים כמשגיאה בישיבת פונוביץ',

בדבר בקשת תמיכה לחתן מבני הישיבה שהוא חסר קול,

ושהחזון איש

ביקש שיערכו עבורו מגבית.

במענה השיב רבי יוסף

שאם יהיה בידו מכתב המלצה מאת החזון איש,

יעלה בידו לערוך את המגבית בנקל.

רבי בן ציון חזר להודיע לו כי אין דרכו של החזון איש לכתוב מכתבי המלצה,

אולם הוא רשאי לומר לנדיבי עם

שהוא עורך את המגבית בשליחות החזון איש.

בסוף המגבית הצליחה,

הסכום נאסף עובר לארץ ישראל והבחור בנה בית לתפארת.

מאז מספר רבי יוסף

והוא נודע כי איש חסד ורודף צדקה.

המשכתי להתעסק כהנה וכהנה במצוות כאלה

שאני שוחע לגמרי מהמגבית שנערכה ברשותו ובחסותו של החזון איש.

ועבור שנתיים אני שומע נקישות בדלת,

והנה רבנו הרב דסלר עומד בפתח.

למראה פניו התרגשתי מאוד וכיבדתי אותו כראוי לרום מעלתו.

לאחר חצי שעה של שיחה פניתי אליו שאלה.

ושמה רב הגיע לכאן?

רבנו בהערת פנים השיב לו,

באתי להודות לך.

על מה?

בשעתו ערכת מגבית עבור חתן מבני הישיבה.

נדהמתי,

שמעתי,

וכי על זאת הרב היה צריך לטרוח עד הנה?

עברו שנתיים, ואני כבר שחרתי בכלל מכל המגבית.

אבל רבנו בשלו

חייבים להכיר תודה וחייבים לטרוח

ולבוא ולהביע הרגשת הכרת הטוב השמורה עימנו.

כל כך יגע רבנו

ושקד בעמל נפשו,

להכיר תודה למי שגמל טוב עם תלמיד מבני הישיבה,

כשהוא חש בכל נימי נפשו כאילו נעשתה הטובה עמו.

אלו

קצות דרכיו במידה מופלאה זו,

שהשורש נעוץ בזכות הנפש,

בטהרת הלב,

להיות תמיד בבחינת נותן

ולברוח מהבחינה של נוטל,

כמו שהוא ייסד בקונטרס החסד המופלא שהאיר עיני רבים בדורו ובדורות שאחריו.

וגם אנחנו

מודים להשם יתברך על כל מעשיו ונפלאותיו עימנו בכל יום ויום.

לכן,

הכל יודוך

והכל ידעך

והכל והכל והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם

הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם

הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם

והכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם

ושמחת בימיך והיית אך שמח ושמחת

בימיך והיית אך שמח ושמחת

והיית אך שמח ושמחת בימיך והיית אך שמח.

יום טוב לכולם.