הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק סח | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום לרפואת ערן בן אסתר ולגאולת עם ישראל במהרה ברחמים, אמן.

אלעזר בן אביבה,

הקדוש ברוך הוא, יקים אותו ממיתת חוליו מהרה,

יינצל מכל הגזרות הקשות שיש עליו,

ויזכה לחיים טובים ואריכות ימים ושנים,

אמן כן יהי רצון.

הכרת הטוב וכפיות טובה, חלק ס״ח.

הכרת הטוב במשנתו של רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק,

זכר צדיק לברכה מבריסק.

הגריז סולובייצ'יק.

פעם אחת,

כאשר אמר מרן הגריז הלוי מבריסק,

זכר צדיק לברכה, ברכת יישר כוח

לרבי יחזקאל סרנה, זכר צדיק לברכה,

על איזה דבר?

של טובה שעשה עמו.

השיב לו הגאון הרב סרנה שאיננו צריך לומר לו יישר כוח,

מכיוון שהוא היה מחויב לעשות לו את זה.

אז אמר לו הגריז מבריסק,

הנה בברכת כהנים,

אף שהכהנים מחויבים במצוותם זו,

אף על פי כן אומרים להם יישר כוח,

כמו שכתב הרשש במשניות שביעית ד' ב'.

הגרמם צ'צ'יק

סיפר שדרכו של הרב מבריסק הייתה להכיר מאוד טובה למי שעשה איתו טובה,

ובפרט ברוחניות.

וכיוון שהוא עצמו זכה לשמש כשליח ציבור בביתו בשבתות,

הרב מבריסק הכיר לו טובה על כך.

תמיד היה מבקש להביע את הערכתו לפועל של המארח שפתה בפניו את דלתי ביתו,

ושעמד לימינו בכל הצטרחויותיו

בעשותו בארץ נוכרייה.

כך היה רבי וולף

רוזנגרטן מספר

זמן מה,

לאחר שזכינו לארח אותו בביתנו לראשונה בשוויץ,

הגעתי לארץ ישראל לביקור קצר.

היה זה בשעת לילה מאוחרת,

כשהמטוס נחת

בנמל התעופה,

נסעתי לבית מלון בתל אביב.

למחרת צלצל הטלפון,

בקו השני

היה רבי רפאל סולובייצ'יק,

הבן של הגריז,

שסיפר

שאביו שמע שהגעתי ארצה,

מבקש לדעת

מתי בכוונתי לבקר בירושלים.

עניתי לו בו ביום בשעה שלוש אחר הצהריים.

הנסיעה התארכה,

ואיחרתי בשלושת רבעי שעה.

נדהמתי

כשראיתי את הבריסקי רוב

וכבודו עצמו עומד בחצר,

ליד המדרגות,

ממתין לקבל את פניי.

מבני הבית נודע לי שהוא עמד משעה שלוש

המועד המתוכנן להגעתי,

כפי שמסר לו בנו,

שכך אמרתי.

אז מי שלוש הוא עומד, ממתין לו לקבל את פניו.

אתם יודעים מה זה

זמן כזה ארוך?

ועוד סיפר,

אחרי שחזר ארצה

מהביקור הראשון שהיה בביתם,

של רבי וולף רוזנגרטן,

היה שולח מדי יום שישי בכל שבוע את הבן שלו,

רבי רפואלה לוי,

להתקשר לרב וולף, מנהל הסמינר בבני ברק,

כדי להתעניין בשלומה של הבת

של רבי וולף רוזנגרטן,

שלמדה בסמינר.

וזה לאות הכרת הטוב

שהוא חש להורים שלה,

שנתנו את ביתם שהתאפסן שם בשהותו בשוויץ.

כשביקר רבי וולף,

רוזנגרטן לראשונה,

במעונו של ראש ישיבת פונוויץ',

הגאון הרב שך, זכר צדיק וברכה,

והוא הציג את עצמו כוולף רוזנגרטן משוויץ,

הרב שך שאל אותו אם הוא זה זה שזכה לארח בבית

את הבריסקרוב,

כשהוא אמר לו, כן, הוא קם

ונעמד מלוא קומתו לכבודו.

אז שהוא זכה לארח גדול בישראל.

בתקופת שהותו של הבריסקרוב בעיירת הנופש שולץ בשוויץ,

בכל עת שקראו לו לתורה,

נהג בסיומה

להרים תרומה נכבדה בסך עשרים פרנק שוויצרי עבור ישיבת לוצרת.

זו הייתה נתינה הגונה גם ביחס לאנשים עמידים,

קל וחומר עבור אדם מן השורה.

ומה טעמו ונימוקו?

כך הסביר לבנו הגאון רבי מאיר הלוי.

הרי רבי וולף רוזנגרטן לא חוסך עמל וטרחה עבורנו,

ושולח לנו לכאן

דגים ולחם מיוחד

מהמאפייה בציריך מדי שבוע,

וגם רעייתו נותנת חלקה, חלות לכבוד שבת,

פרי ידיה,

והכל נעשה בנדיבות, במאור פנים.

איך אני יכול לגמול לו על החסדים המרובים?

הרי לא עולה בדעתי להציע לו תשלום על הטרחה.

הוא יעלה ואני אעשה כן.

אבל כיוון שאני יודע שהעול הכלכלי של ישיבת לוצרן מוטל על כתפיו,

אז אני מעלה תרומה הגונה לטובת הישיבה,

ומקל עליו

מהעול הכספי.

כי אין לי דרך לשלם לו בשום דרך אחרת.

מלבד כל הפעולות שנקט לשם הכרת טובה,

גם הקפיד להסב למארחים,

למארחים

שהוא מתארח בביתם,

הקפיד

להסב למארחים הרגשה טובה ונעימה בחברתו,

ונהג בביתם בפשטות הליכות

וענוות חן אין-קץ,

לא כדרך רבים אחרים שנוקטים בבית המארחים דרך של חשיבות ונכבדות,

ואז זה הופך את האווירה למתוחה וספוגה ברגשי מורא וכבוד.

וזה עלול להעניק לבעלי הבית תחושת מחנק מסוימת,

והם הופכים להיות כמו אורחים בבית שלהם.

כי נמצא גדול

בישראל בביתם,

ואז הם נזהרים מכל דבר,

אז הם מרגישים כמו אורח שאתה צריך לא להפריע למארחים.

הוא נהג

בפשטות הליכות ובענוות חן

כאחד מבני הבית,

בשביל לא להגביל ולהטריח את המארחים.

במהלך השהות הראשונה שהיה בשווייץ,

בעלת הבית רוזנגרטן

ביקשה מאחד הבנים

שיואיל אביב הרב

לכבד אותם בחתימת השם בספר האורחים שבביתם,

עם מילות ברכה,

כפי שהם נגו בהם.

השירים היו מארחים הרבה אנשים ועושים ספר אורחים,

וככה היה להם זיכרון עולם.

יומיים לאחר מכן

הורה אבריסקרוב

לבנו הגאון מאיר הלוי ליטול את ספר האורחים ולכתוב את השורות הבאות.

אילן, אילן,

במה אברכך?

כל

המימרה הזאת,

ויהי רצון שיהיו צאצאי מיעיך כמותך.

כמו שכתוב בתחנית הילה.

בשולי הדברים,

הוסיף

אבריסקרוב

וציין את התאריך

באמצעות פסוק של ברכה מפרשת השבוע.

וחתם את שמו.

והוא כתב שזה לסדר, וחיית ורבית וברכך השם וכולי.

וזה היה בשנת

למען ירבו ימיכם

וימי ביניכם.

זאת אומרת, חיפש את הגימטריה של השנה עם ברכה מתוך הפרשה וחתם.

לפני שהוא חתם,

ביקש דף חלק,

ועליו התאמן מספר פעמים,

וניסה כל מיני צורות של חתימה,

כי אמר שבספר האורחים יש לחתום באופן הנאה ביותר.

לא כמו שאני חתמתי פעם, הייתי במלון באילת, בהרצאה,

אז הזמנתי משהו,

והמלצר ביקש שאני אחתום,

שקיבלתי את הדבר.

כדי שיוכלו לחייב בחשבון.

לקחתי את העט,

ועשיתי חתימה מסולסלת,

ככה.

תיק.

התעלף מצחוק.

זה היה בלי אמונים, ישר.

אבל הברית סקרוב התאמן בשביל שתהיה חתימה מיוחדת ונאה

בשביל

שתכבד

את המארחים.

כששהה בעיירה שולץ,

שלחו לו כמה תלמידי ישיבה מלוצרן

להשלים לו מניין בשבת.

והבחורים סיפרו,

כל השבת לא הפסיק מללמד אותם דברי תורה,

בהלכה, בהגדה,

וניכר שכל זה הוא מכיר להם טובה, שטרחו לבוא ולהיות איתו בשבת.

הרב רבי יצחק נוימן

עשה שבת במחיצתו של הרב,

וגם הוא סיפר על הכרת הטוב

שחש הברית סקרוב כלפי אלה שבאו להשלים לו את המניין בביתו,

וכשהוא מציין עוד

שהשאיר בידם את ההחלטה באיזה נוסח תתנהל התפילה.

ולפני האמירה לך, דודי,

בקבלת שבת,

היססו תלמידי הישיבה מלוצרן

אם לומר אותה בנעימה,

כמו שהיו רגילים.

אולי דעתו לא תהיה נוחה מכך.

ניגשו לשאול אותו

האם יכולים לשורר כמנהגם?

ואז הוא הגיב בחום,

הניגון, אדרבה, אדרבה.

למה לא שיהיה בניגון?

הכרת הטוב במשנתו של הרב אליהו לופיאן,

זכר צדיק וברכה,

בעל לב אליהו.

אחד מתלמידיו נזכר,

שהבן של המשגיח, הגאון הצדיק, רבי דב יופה,

הגיש לרבי אליהו לופיאן את המקל.

ואז הוא פנה אליי במאור פנים ואמר לו, אדנקה.

הודה לו על החסד

שעשה עמו,

אבל ראה שהילד לא בקיא בשפה.

אז חזר ואמר לו, תודה רבה, תודה רבה.

לא היה אצלו הבדל בין מעשה גדול למעשה קטן,

אדם גדול, ילד קטן.

כל חסד

שנעשה עמו זכה להכרה גדולה וערכה.

רבי דוד שלוסברג,

מספר,

שעצם הגעתו של רבי אליהו לישיבת כנסת חזקיהו להשפיע מטובו ותורתו,

גם זה היה כהכרת הטוב.

הסיפור הוא פלא מופלא

על גבורה של ילד בן שמונה שנים.

להבין

הישיבה נקראת כנסת חזקיהו, יום ברכסים.

על שמו של הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי,

זכר צדיק לברכה.

הוא היה רב דה קריניק

ביד ימין של רבן של כל בני הגולה, רבנו חיים עויזר מווילנה,

זכותו תגן עלינו אמן.

שהיה חמיו

של מייסד הישיבה הגאון רבי נוח שמעונוביץ,

זכר צדיק לברכה.

הרב דה קריניק

היה צאצא של המופלא בדורו, הגאון הצדיק

רבי חיים לייב,

מסתוויסק,

זכותו תגן עלינו אמן, שהיה מגדולי הרבנים בליטא ומפורסם כבעל מופת.

רבי אליהו אמר שהסיבה שהוא בא לכהן דווקא בישיבה הזו,

בזמן שהציעו לו בירושלים בבני ברק,

זה רק משום הכרת הטוב לרבי חיים

סתיוויסק.

וכך היה המעשה.

ההורים

של הרב אליהו לופיאן החליטו לעקור מליטא לאמריקה.

הילד היה אז בן שמונה, לא רצה לגדול ולהתחנך באמריקה, ונשאר לבד בליטא

בגיל שמונה.

היה כבר בעל דעה.

נכדו הגאון,

רבי אברהם גורביץ,

שמע מה הגאון.

רבי מרדכי שמואל קרול,

הרב של כפר חסידים,

שמי שהורה לילד בן השמונה להישאר בליטא ולא לנסוע עם הוריו לאמריקה,

זה היה רבי חיים לייב,

סתיוויסק.

זאת אומרת,

שהוא עשה אותו לרבי אליהו.

רבי אליהו לופיאן,

המשגיח לישיבת כפר חסידים,

ואחר כך גם שידך אותו למזל טוב.

לימים,

החזיר לו הרב לופיאן הכרת הטוב לעילא ולעילא,

כי כל עצם קיומה של ישיבת כנסת חזקיהו עד היום הזה נזקפת לזכותו

של הרב לופיאן.

למה?

בתחילה נוסדה ישיבה בזיכרון יעקב.

אחר שנים, עברה הישיבה לכפר החסידים.

יום העברה היה ביום ה' אייר, יום אדם.

מחמת מחסור בפועלים זה יום חופש.

הייתה ראש הישיבה הגאון רבי נוח שמעונוביץ זכר צדיק ברכת שכמו למסע ונסתלק לבית עולמו.

אז בחורי הישיבה

ראו שנפטר ראש הישיבה,

החליטו להתפזר איש למקומו.

ואז הרב לופיאן ביקש מהבחורים לתת לו

ארכה של זמן אחד בלבד.

הסכימו הבחורים ונשארו.

רבינו העמיד אז בראשות הישיבה את הגאון רבי אליהו משקובסקי.

זכר צדיק לברכה,

וכך התייצבה הישיבה על תלה לשם ולתפארת עד היום הזה.

נמצא שבזה שרבי חיים

תביסקר,

זכותו תגן עלינו, עשה את רבי אליהו לופיאן,

הרי שבזה עשה לדורות

שעוד מצאצאיו עומדים בראשות הישיבה מרביצה תורה לדורות.

וזו הכרת הטוב

שהייתה לרב לופיאן,

שלא בחר בישיבות שהוצאו לו בירושלים ובני ברק, רק להכרת הטוב,

שהוא נתן לו את העצה

שלא לנסוע לארצות הברית,

והפך אותו לרבי אליהו לופיאן.

פעם אחת,

אחר תפילת שחרית,

שוחח

עם מישהו, כשהוא מקפל את התפילין על הספסל, לא כמו אלה שמשליכים את הרצועות על הרצפה.

הבחור

שם לב שהספסל מלוכלך,

והלך לנקות אותו.

אמר לו, רבי אליהו, תן לי בקשת המגבת לנקות.

למה? אני חייב הכרת הטוב לספסל,

כי אני מקפל את התפילין עליו.

אבל אתה לא חייב הכרת הטוב לספסל.

היה עוד מקרה,

שהספסל שהוא יושב עליו התלכלך,

מישהו רצה לנקות.

אז הוא אמר לו, לא, אני חייב הכרת הטוב, כי אני ישבתי עליו.

יש תמונה מפורסמת מאוד, שהתפרסמה ברבים,

שרואים

את הרב לופיאן משקה בחלב חתול.

תמונה מאוד מפורסמת.

ולמה הוא עשה זאת?

הביאו את החתול לישיבה.

הביאו את החתול לישיבה

כדי

שירדוף אחרי העכברים.

ששרצו בישיבה.

כשנודע הדבר

לרב לופיאן,

הלך בעצמו להביא חלב לחתול,

כי הוא מסביר שהוא חייב הכרת הטוב אליו, שהוא עושה את העבודה שלו.

רבי דוד שלוסברג הקליט ארבעים קלטות,

בהם שומעים את קולו הצלול של הרב לופיאן מהדהד ברמה.

איך הוא הצליח להקליט אותו?

הוא מספר

שהוא למד,

דוד שלוסברג, בישיבה נר ישראל בבולטימור בארצות הברית,

והוא קנה טייפ רקורדר.

הראשון.

זה לא היה קטני, זה היה ככה.

טייפ רקורדר. היו כאלה על סלילים, והיה...

בבית היה לנו פעם רדיו.

אתם יודעים מה היה גודל הרדיו?

כזה מכאן עד לכאן,

בגובה כזה ובעובי כזה.

אבא שלי היה משדר ביום שישי בקול ישראל.

פרשת השבוע, היו מקליטים אותו, הפטרה, מנהגי תימן.

אז פעם אמא שלי אמרה לי שתכף

ישמעו את אבא מנוח ברדיו.

שמעתי אותו,

הלכתי לחפש איך הוא נכנס לבפנים.

הייתי ילד קטן.

בגודל, בשביל מה יש גודל כזה? בטח מישהו נכנס בפנים.

איזה גודל.

זה היה רדיו המנורות, מלא מנורות.

אז הוא קנה טייפ-רקורדר גדול.

וזה היה יותר גדול מהמזוודה.

שהוא ענק ומסורבל.

כשהוא התכוון לעלות לארץ, ללמוד בישיבה בכפר חסידים,

אז רציתי למסור את הטייפ הענקי הזה לאחד מחבריי

שחזר לארצות הברית אחרי שנות לימוד בישיבת פונוביץ'.

והחבר אמר לי, אתה נוסע לארץ ישראל ללמוד בכפר חסידים

ורוצה לתת לי את הטייפ?

שם אתה יכול להקליט את הרב לופיאן.

כשהראיתי לרב לופיאן את הטייפ-רקורדר,

ביקשתי רשות להקליט,

הוא התייחס לזה בביטול.

אמר צעצוע,

לא נתני להכניס את זה לבית המדרש.

ככה זה היה זמן מסוים,

עד שהגיע העניין של הכרת הטוב.

כשזה מגיע להכרת הטוב,

משתנים הכללים.

יום אחד ניקיתי לו את העין.

הייתה לו עין אחת.

הוא איבט אותה בניתוח קטרקט.

היה לו לחץ דם גבוה באופן פתאומי,

והיא איבטה ראייה בעין.

שאלו אותו איך זה קורה, דבר כזה.

אז הוא אמר, אדם נתון תחת איזמל מנתחים צריך לעשות חשבון נפש על המעשים.

וכשהוא עשה חשבון נפש עלה לו הלחץ דם.

איזה מעשים כבר יכולים להיות לו שיעלה לו לחץ דם?

הוא איבט את העין.

ואז הוא ניקל לו את העין במסירות.

ופתאום הוא התחיל להתעניין.

בצעצוע שהבאתי

באמריקה

את השיחות

שהוא אמר במוצאי שבת,

הוא לא רצה

מלכתחילה שיקליטו.

אבל מחמת הכרת הטוב שניקיתי לו את העין

ולבקשתי הסכים בתנאי

שהוא לא יראה שמקליטים אותו.

אז עשינו מבצע שלם

להחביא את המזוודה הגדולה הזאת.

והתגייסו כל הבחורים להשיג חוטי חשמל עד מקום מושבו.

והם החביאו אותם מתחת למושבים שהוא לא יראה שום דבר מזה.

והמיקרופון היה מוסתר בצד,

וכך יכול היה לומר את השיחה במוצאי שבת,

בלי לראות ענייני חול מול העיניים.

את השיחה ביום שלישי

הוא הראישה להקליט כרגיל,

והטייפ עמד לנגד עיניו.

איפה תמצאו דברים כאלה, רבותיי, דקדוקים,

בהכרת הטוב על כל פסיק,

על זה להכיר תודה לספסל.

אני נקה, לא אתה תנקה, אני חייב לו הכרת הטוב.

אם היינו שומעים ויכוח בין שניים כאלו, היינו אומרים, משהו פה לא בסדר.

זה מה שהם לומדים, זה מה שהם זה, מה זה, מה הולך פה?

כן.

אבל כשרואים איך ברחוב מתנהגים אנשים,

מבינים שאם היו מעריכים את הספסל והכיסא שיושבים עליו,

העולם היה נראה אחרת.

לא מעריכים לא אנשים ולא הורים ולא את הקדוש ברוך הוא.

אבל אנחנו כן.

לכן,

הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.

הכל ידעוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.

הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם

הכל ידוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם

הכל ידוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם

ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שמרי שבת וקורא עונג שבת.

ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שמרי שמרי שבת וקורא עונג שבת.

עם מקנדשא, מקנדשא, מקנדשא שביעי שבת,

עם מקנדשא,

מקנדשא, מקנדשא שביעי שבת ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שבת בקורעי עונג,

שבת ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שבת בקורעי עונג שבת.

השבת כבר מתנוצצת מיום רביעי.

ברוכים תהיו!