הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק סא | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

נציב יום: טקלה בן דמקץ' - יזכה לחזרה בתשובה שלמה ורפואה שלמה בכל האיברים והגידים והמחלה תעבור לביל גייטס ימח שמו וזכרו - אמן.

אנחנו ב'הכרת הטוב וכפיות טובה' חלק סא |

עמון ומואב כפויי טובה; 

מה הטעם שמרחיקים את עמון ומואב לעולם? כתוב ברמב"ן: 'הכתוב הרחיק שני אחים אלו שהיו גמולי חסד מאברהם'. אברהם גמל חסד אתם 'בזה שהציל את אביהם ואמם, את לוט ואת בנותם מן החרב ומן השבי, ובזכותו שִׁלְּחַם ה' מתוך ההפיכה, מתוך סדום ועמורה, והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל – והם עשו עמם רעה'.

לכאורה יש כאן פלא: יש להניח שאחרי כמה מאות שנים, לא היו האומות זוכרים שפעם היתה 'מהפכה' בסדום, ולא ידעו שלוט אביהם היה שם. לולא התורה שמסרה לנו את הענין הזה – גם לנו לא היה מושג מזה. ואם כן, מאיפה הם ידעו בכלל את כל זה?

אלא הטענה כנראה על לוט בעצמו ועל הדורות הראשונים שהיו קרובים אל זמן החסד: אילו היו מכירים טובה, היו מספרים לדורותיהם בהרחבה: 'על החסד הנפלא שזכו לקבל בזכות אברהם!' והיו משרישים בתולדות אחריהם את המחויבות להכיר טובה לעם ישראל, שהם בני בניו של אברהם מיטיבם. ואם הדורות האחרונים לא מכירים טובה, כי הם בכלל לא יודעים על הטובות שאברהם עשה, זה הוכחה שאבותיהם לא סיפרו להם! ואם כן, כבר בשורש שלהם הם כפויי טובה.

יש 'בעלי תשובה' שלא מספרים: 'איך הם חזרו בתשובה?' לא מודיעים לילדים שלהם, הם חושבים: 'שהם נולדו חרדים!' הם לא מכירים טובה; הפוך – יוצאים עוד נגד...

וכאן יש להעיר הערה נוראה על רבי שמחה זיסל זצ"ל ה'סבא מקלם' שעשה חשבון: "אם לוט היה גמול חסד מאברהם כי בזכותו ניצל כמה פעמים, ועל כן צאצאיו היו חייבים להכיר טובה לאברהם אבינו ולהטיב עם צאצאיו, אם כן" אומר הסבא מקלם: "אנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב, וודאי שאנחנו גמולי חסד מאברהם הרבה יותר! מכמה טעמים; שהרי כל קיומנו עד היום בזכות אברהם אבינו. וכמה אלפי טובות עשה אברהם עם אבינו יצחק, וכן הלאה. הרי מתוך הכרת הטוב אל אברהם – אנו צריכים להיטיב עם בניו ובני בניו של אברהם אבינו' כשהם בעצם אחינו. 'ומדוע דווקא עמון ומואב חייבים להטיב עם ישראל? אנחנו מחויבים יותר! לאהוב ולהיטיב לכל יהודי ויהודי. ואם אין לנו הרגשה זאת, זו כפיית טובה יותר משלהם, וזה נורא למתבונן!". זה ה'סבא מקלם'. 

אומר מפורש: מה זה, עמון ומואב, על פעם אחת, זרקו אותם לכל הרוחות! אז יהודי שלא מכיר טובה ליהודי שהוא מזרע אברהם, על הטובות שהיטיב אברהם אבינו לך ולזרעך, איך אתה לא מטיב לבני ישראל שהם בניו, כמוך? ואנחנו כל ישראל אחים, איך אתה לא מכיר טובה?!

'בני אדם הראשון שכפה טובה' - בדור הפלגה כתוב: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא ה). ורש"י אומר: 'בְּנֵי הָאָדָם, אלא בני מי? וכי שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון' בני אדם הראשון. בני אדם. איזה אדם? אדם הראשון 'שכפה את הטובה ואמר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" (בראשית ג יב) אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומילט אותם מן המבול!'.

אה, מה זה מילט? דור הפלגה היה שלוש מאות ארבעים שנה לאחר המבול! כי נח מת שלוש מאות וחמשים שנה לאחר המבול, כמפורש בפסוק: המבול היה בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת לחייו והוא נפטר בן תשע מאות חמישים, אז שלוש מאות חמשים שנה אחרי כן הוא מת. ודור הפלגה היה עשר שנים לפני פטירתו של נח.

ואף על הזמן הארוך שהיה מאז, שלוש מאות חמשים שנה מאז המבול, היתה תביעה של כפיות טובה: 'שמילט אותם מן המבול!'. ונשאלת פה השאלה: אנחנו זוכרים טובות שעשו לאבותינו לפני דור אחד? מה היה עם סבא שלנו, אנחנו יודעים, מה עבר עליו? 'סבא רבה' אנחנו יודעים? שלוש מאות שנה אנחנו יודעים מה היה אחורה ביחוס שלנו?! אז אנחנו לא זוכרים כמה שנים אחורה, מה התביעה עליהם שלוש מאות חמשים שנה אחרי המבול?

והנה מידת הכרת הטוב היא אחת מהיסודות החשובים ביותר בעבודת ה' של עם ישראל! והמדרש ב'משנת דרבי אליעזר' מובא: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א ח) והלא כל מצרים ידעו את החסד של יוסף? אלא הוא יודע ולא השגיח וכפר בטובתו, ובסוף כפר בטובת הקב"ה כשאמר: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" (שמות ה, ב). הא למדת: שכפיית טובה הוקשה לכפירה בעיקר. אין לך קשה לַעולם וּלְעולם מכפויי טובה – שזה גורם שלא תבוא טובה בעולם!

לכן מזהיר ה' את ישראל: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ ב) ובלי להוציא אותנו מִבֵּית עֲבָדִים אני לא "ה' א-לוקיך"?! למה צריך להזכיר את זה? 'היזהרו שלא תכפו טובתי – שכפוי טובה אינו יכול לקבל עול מלכות שמים!'.

אז יש שלוש רעות שבאות על ידי כפיות טובה; 

דבר ראשון: זה גורם להיות כופר בעיקר. דבר שני: גורם שלא תבוא טובה לעולם. דבר שלישי: אינו יכול לקבל עול מלכות שמים. כל שלושת הדברים האלה, כמה שהם חשובים בכל ימות השנה, לפני 'ראש השנה' – אין לתאר את גודל החשיבות להתחזק במידת הכרת הטוב. כמו שנבאר:

ראש השנה הוא יום הדין; כל אחד נידון בו לחיים או למוות לטובה ולרעה, הוא וכל העולם אתו. כמה שחקני כדורגל וספורט מתו? למעלה משלוש מאות! הם לא חשבו: 'שבראש השנה גזרו עליהם: 'שהם ימותו!' כמה אנשים מתו מהזריקות? הם לא חשבו, הם חשבו: 'אדרבה! – שהם ינצלו...' כל זה נגזר בראש השנה. ביום זה צריך לבקש: 'טובה לעולם, ולכלל ולפרט!' אבל כפוי טובה לא יוכל לבקש! כי הוא גורם שלא תבוא טובה לעולם.

בראש השנה מצוותו: 'אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכנו עליכם'. להמליך את הקב"ה עלינו ועל כל העולם, לקבל עול מלכות שמים. אבל מי שכופר בטובתו של הקב"ה אינו יכול לקבל עול מלכות שמים. אם כן, חלה חובה מיוחדת להכיר טובה לא רק לקב"ה, אלא גם לחברו! בלא זה - לא שייך! כמו שמבואר ב'פסיקתא'.

אלא עלינו לבאר, מדוע כפוי טובה לא יוכל לקבל עול מלכות שמים? מדוע לא שייך לקבל עול מלכות שמים ולהמליך את הקב"ה בלי להכיר טובה על טובותיו? ההסבר הוא – מדהים! מדהים ממש, ממש מדהים: 'עול מלכות שמים' זה 'עול' – ואין זה דבר שיכול להיות תלוי על בסיס של 'רצון טוב'. לא שייך להשאיר 'עול' לרצונו של האדם; אם אדם 'בוחר' ו'רוצה' בעול, או לא רוצה בעול – זה לא 'עול' זה 'התנדבות'. 'עול' זה שעבוד. לא התנדבות. כששמים את העול על הסוס, על החמור, על השור – לא שואלים אותו, הוא לא 'מתנדב'.

רק מי שמכיר טובה, מי שמכיר בעובדה: שהוא מוכרח לקבל עול מלכות שמים! – מוכרח – הרי כל חייו, כל רגע, כל שעה, הוא מקבל טובות מהקב"ה בלי גבול. הנה – אתה מגרד את הראש עכשיו. אתה יכול להניח את היד, להגיע לאותו מקום שמגרד – ולגרד. ונהיה לך נחת. ואם כן, איך יתכן לא להיות עבד ה'? הרי "עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב ז) הלווה הוא עֶבֶד לְאִישׁ מַלְוֶה. קיבלת טובה? אתה משועבד! וכל אדם הוא בבחינת "לֹוֶה" אצל הקב"ה.

ואם אמרו ש: 'מי שפתח פתח לחברו את נפשו חייב לו', אז מי לא חייב את נפשו לקב"ה? ש'לא כלו רחמיו ולא תמו חסדיו'! ומיום היוולדו ועד הנה לא עזבונו רחמיו! אבל כאשר אדם הוא כפוי טובה, אפילו אם יקבל על עצמו: 'לעשות את רצון ה'!' 'יקבל' על עצמו – זה לא מחויבות, זה לא שעבוד! אין כאן עבדות! זה 'התנדבות' כאילו! ואין זה נקרא 'קבלת עול מלכות שמים'. עול זה עול!

והנה הרמב"ן מפרש ב'עשרת הדברות' על הפסוק, נפלא מאוד! נפלא מאוד: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" וכתב: 'מה הטעם מִבֵּית עֲבָדִים? שבויים היינו לפרעה, ואמר להם: 'זה שהם חייבים שיהיה ה' הגדול הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא, יהיה להם לא-לוקים שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מִצְרַיִם. וזו המצווה תקרא: 'קבלת עול מלכות שמים!' בדברי רבותינו. כי המידות האלה שהזכיר, הם במלך כנגד העם.

וכך אמרו ב'מכילתא': "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב). למה נאמר? לפי שהוא אומר: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ"! אז אם אני אומר לך ש"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ", מה צריך להגיד "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"? ברור – אם אני "ה' אֱ-לֹקֶיךָ" – אז זה רק אני! אין מישהו אחר. מה צריך להגיד את זה?

אלא 'משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: 'גזור עלינו גזרות!' אמר להם: 'כשתקבלו עליכם מלכותי, אגזור עליכם גזרות. שאם מלכותי אינכם מקבלים – גזרותי היאך אתם מקיימים?' כך אמר הקב"ה לישראל: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ" – אם קיבלת עול מלכות שמים ש"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ", עכשיו אני אומר לך: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"; עכשיו אני יכול לגזור גזרה.

'אני הוא שקיבלתם עליכם מלכותי במצרים'. אמרו: 'הן'. אמר להם: 'כשקיבלתם מלכותי – קבלו גזרותי'. כי אם לא קיבלתם עליכם מלכות שלי עליכם כעול, אז זה רק התנדבות; אתם רוצים גזרות מרצון, מהתנדבות, וכשלא תרצו – אז לא תעשו. אומר: 'אני קיבלתי מרצון, מה אתה רוצה? לזה הסכמתי – זה לא הסכמתי' אין דבר כזה! קודם 'קבלו מלכותי ואחר כך גזרותי' אחרת מה זה?

והמשל הזה צריך עיון: הרי העבדים ביקשו: 'גזור עלינו גזרות'. מה רע בזה? מה יש, לא טוב? באו מרצונם. מדוע ענה להם המלך: 'שלא יגזור אלא אם אם כן יקבלו מלכותו!' הרי הם כבר מרוצים לקבל גזרות? אלא הביאור כמו שהסברנו: מה שהם רוצים – זה לא 'עול'. רק אם מחויבים ומשועבדים – זה העול! ואם הם לא מקבלים מלכותו מתוך הכרח, כמו שהם היו במצרים עבדים משועבדים לפרעה בבית עבדים – לא שאלו אותם: 'אתם רוצים או לא רוצים?' אז כיוון שהקב"ה פדה אותם משם והכניס אותם לרשותו להיות עבדיו בלית ברירה – זה נקרא: 'עבדות'. ואז הגזרות הן גזרות של מלך ולא מצוות שהעבד 'בחר ורצה מהם ברצונו הטוב'.

עבודת ראש השנה: 'תמליכנו עליכם'. לקבל מחדש עול מלכות שמים, לקבל עול כעבד למלך שמחויב בכבודו ובגזרותיו. לא מספיק לקבל גזרות באופן 'התנדבותי' אלא קבלת 'עול מלכות' באופן של הכרה. ואין מכאן שום סתירה ליסוד של הבחירה, שזה אבן היסוד של אמונתנו: שיש לנו בחירה. ה' נתן לנו בחירה לבחור בטוב, ככתוב: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא כו) "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל יט) וה' ברא אותנו עם שני יצרים, וזה לעומת זה ברא א-לוקים, ורוצה שנבחר בטוב.

ואם כן, אולי אפשר לשאול: הרי אנו בוחרים בטוב בלי כפיה והכרה, ואם כן אין זה עבדות ומלכות? כי אנחנו בוחרים. אז אם אנחנו בוחרים אז זה לא הכרח, זה לא שעבוד, זה לא עבדות. התירוץ הוא: כפי שרבנו ירוחם זצ"ל מבאר בשיחותיו הנפלאות, כך: 'האדם בעל בחירה הוא, ואילו לא כן – לא יתקיים שכר ועונש. כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח!'

אם אדם מוכח למשהו, אנוס למשהו, אז אי אפשר לגנות אותו אם הוא עשה משהו, ואי אפשר לשבח אותו אם הוא עשה משהו, כי הוא מוכרח. כמו מכונה – אתה לוחץ על כפתור והיא פועלת; צריך לתת לה שכר על זה? על מה תתן לה שכר? היא מוכרחת! אותו דבר בן אדם: אם הוא מוכרח, על מה תתן לו שכר או מה תגנה אותו?!

'אבל תפקיד האדם לבחור להיות מוכרח!' זה הבחירה שיש לנו: האם לבחור לעשות מרצון או להכריח את עצמנו להיות מוכרחים. אם אתה בוחר להיות מוכרח – או! זה בחירה! אבל בחירה נכונה. זה "לבחור בַּחַיִּים": לבחור מה? 'להיות עבד!' כשמתבונן בגודל הכרת הטוב שהוא חייב לאדון העולם, ליוצר בראשית, המחייהו ומכלכלהו ומחזיקו כל רגע בכל שעה. ההתבוננות הזו נשארת לבחירתו של האדם להתבונן בה, אבל כאשר יתבונן בזה – חייב להביא אותו להיות מוכרח להיות עבד בתכלית השעבוד'. "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱ-לֹקַי חָפָצְתִּי" (תהילים מ, ט). לי אין רצונות. כל מה שאני רוצה – זה רְצוֹנְךָ. אין לי רצונות. זה עבד.

גם ב'מתן תורה' כפה הקב"ה את ההר עליהם כגיגית. אפילו שהם הִתְרַצוּ לבד לקבל את התורה ואמרו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד ז) מה הטעם? למה צריך לכפות עליהם? כי אם לא היה כופה עליהם הר כגיגית, אז הם היו בוחרים בטוב, אבל אז הם נחשבים שהם 'התנדבו' התנדבו. אבל זה לא גדר עבדות ועול. לכן היה צורך גם לכפות אותם, שיובן מזה: שבחרתם להיות משועבדים וכפויים.

כשהקב"ה נתן להם – אז הם הסכימו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"! על מה? על תורה שבכתב. אחר כך נודע שיש גם תורה שבעל פה, אמרו: "אֶה... זה לא... מה... זה...." אמר להם: "הלו, הלו" – כפה עליהם הר כגיגית. "אין. זה הולך תורה שבכתב ובעל פה. איך תקיימו את הבכתב בלי הבעל פה?!" כפה עליהם – מוכרחים. אז רואים: שהיה להם מרצון, כאילו, הם רצו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" – 'אבל לא, לא, לא... לא הכל. רגע, רגע, רגע, בוא... תסביר. מה קרה? איך נהיה פתאום עוד תורה – תורה שבעל פה?"...

זאת אומרת, רואים מפה: שאם לא מקבלים הכרח בעבדות ממש, אז זה כאילו 'התנדבות'. לכן התורה מזהירה: "לֹא תֹסֵף... וְלֹא תִגְרַע" (דברים יג א). למה? אם תוסיף – גם תגרע. תאמר: "אני הוספתי מרצוני. כמה יש, תרי"ג? הוספתי עוד שתים! אז השתיים שהוספתי זה יכסה על שתים שאני לא רוצה לעשות..." - לֹא תֹסֵף – כי אחר כך תִגְרַע. לא! לא, לא, לא; אתה משועבד לעשות בדיוק מה שאמרו לך – לא יותר ולא פחות. 'כל המוסיף – גורע'.

ויש עוד סיבה שלראש השנה חייבים לגשת עם הכרת הטוב על כל מה שגמל לנו הקב"ה: על "עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ"; "עַד הֵנָּה" כל הזמן ו"עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ". אנחנו נעזרים רק ברחמים מה'. ואז, אם אנחנו מבינים זאת, נוכל לבקש: "אַל תִּטְּשֵׁנוּ, ה' אֱ-לֹקֵינוּ לָנֶצַח", כי הכפוי טובה – לא יכול להעיז לבקש: 'טובות' אם על הראשונות הוא לא מודה! אז איך אתה... צריך להגיד "עַד הֵנָּה... לֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ"; 'אני מכיר את כל הטובות והחסדים שעשית לי עד עכשיו'.

וכן, כדי שיוכל לקיים 'תמליכוני עליכם', חייב להכיר סיבות שמחייבות אותו להמליך עליו את הקב"ה ולקבל על עצמו את מלכותו כעבד למלכו. ואם אדם מקבל עליו מלכות שמים – אז המלך יכול לרחם עליו ולהשפיע עליו טובות.

אבל אם הוא לא מכיר בטובותיו של הקב"ה, ולא נכנס להיות עבד תחת מלכותו, אז אתה מונע שפע; כי ה' רוצה להשפיע. וכתוב: שמי שלא מכיר בטובה אסור לתת לו טובה, אסור לרחם עליו. זאת אומרת, הוא מונע טובה מעצמו, מכל ישראל. וגם – הוא כופר בעיקר! כי הוא לא מכיר בטובות שהוא מקבל מאת הבורא, וגם הוא לא יכול לקבל עול מלכות שמים, כי אם הוא לא מכיר בטובות – על מה יקבל עליו עול מלכות שמים?

זאת אומרת הכפוי טובה יש לו שלוש רעות קשות ביותר; כופר, ולא תבוא טובה בגללו, וגם לא מקבל עול מלכות שמים. אַה! רחמנא ליצלן כמה אנשים נכשלים בזה. בודדים-בודדים, אולי, יש להם את ההכרת הטוב לכל דבר ודבר. התפללנו עכשיו – מישהו מכיר טובה: 'על זה שה' זיכה אותנו להתפלל!' - ? הנחנו תפילין, מישהו מכיר טובה: 'שהוא זכה להניח תפילין!' - ? מישהו מכיר טובה כשהוא מקפל את הטלית על זה שהוא הניח טלית?

זאת אומרת, אדם אין לו התבוננות, אפילו, על כל הטובות שה' מרעיף עליו! הרי זה טובה שאין כדוגמתה לעשות מצווה. כי מצווה זה – בכל חלל העולם אי אפשר לשלם על מצווה שאדם זוכה. ואם תינוק שבא לעולם ואמר: "אמן" ולאחר מכן נפטר הוא בן העולם הבא, אם ב"אמן" אחד יכולים לקנות עולם הבא, וכל המצוות שאתה יכול להספיק לעשות – מה אתה קונה? אז אתה לא צריך להכיר טובה על זה?! דוד המלך אומר: "כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהילים קיט קסב) מי שמוצא שָׁלָל רָב, ארגז מלא דינרים של זהב – הוא בטח רוקד משמחה! לא? נו, מי רקד עכשיו? לא ראיתי מישהו שקם ורקד. גמרנו את התפילה, גמרנו מצוות, עשינו זה... מישהו רקד? לא רקדו.

אז לפחות נגיד (בניגון...!): 'ושמחת בימיך והיית אך שמח...' "הַכֹּל יוֹדוּךָ, וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּהַ'" תזכו למצוות. יום טוב.

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 או בטל' 0722-604910

וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv.