הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק מג | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

אברהם אהרון בן מאיר ואילנה יזכה לחזרה בתשובה,

זיווג הגון, הצלחה,

פרנסה בשפע ובנקל בתוך כל משפחתו וכלל ישראל. אמן.

אנחנו עכשיו

הכרת הטוב וכפיות טובה, חלק מ״ג.

כ״י טובה היא עזות פנים.

ובא בגמרא,

בבא קמא קובזן.

אזעקה,

אין אדם מעיז פניו

בפני בעל חובו.

ורש״י מפרש שם,

היינו בפני זה שעשה עימו טובה.

מי שעשה טובה,

אז אתה לא מעיז את הפנים שלך בפני בעל החוב הזה שאתה חייב לו את הטובה?

מבואר שהטבע הוא שמי שלווה הוא כל כך משועבד למטיב לו,

עד שחזקה היא

שלא יעיז פניו כנגדו.

ודרושה מידה גדושה של עזות פנים כדי להתכחש למטיב

ולכפור בטובה שקיבל ממנו.

אז יש לנו כלל, חזקה.

אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, כי טבעו של כל בן אדם להכיר טובה.

ומי שלא מכיר טובה הוא צריך להיות עז פנים כל כך

שהוא יכחיש

את המתים ויכפור בטובה.

מי שלא מכיר בטובה הוא גזלן.

בנוהג שבעולם

אנשים מתייחסים לדיבורים

כדבר שאינו ממשי.

אבל אם מעיינים בגמרא ובשולחן ערוך, אז מבואר לנו

יש דיבורים

שיכולים להכשיל אדם

באיסור ריבית,

דיבורים.

ויש

שאם אדם מחסיר בדיבור,

מכשיל אדם אחר,

חס ושלום, באיסור גזל.

דוגמה,

אדם לבא מחברו כסף.

נאסר עליו לומר לו שלום או תודה למלווה אם הוא לא רגיל לברך אותו את הברכות האלה

לפני שהוא הלווה לו.

כי אז זה תשלום

בהכרת הטוב

על מה שהוא נתן לו הלוואה.

הוא לא היה רגיל להגיד לו.

פתאום הוא התחיל להגיד לו,

אה, בגלל שקיבלת כסף אתה אומר לו?

יש בזה בעיה של ריבית.

הוא עובר על ריבית דברים.

כלומר, המלווה מקבל מהלווה ברכה

שלא הייתה לו לפני שהוא נתן את כספו. הוא לא היה רגיל לברך אותו, זה הבן אדם הלווה.

הברכה היא דבר כל כך ממשי,

כל כך ממשי,

עד שמובא באחד מהראשונים שאם הלווה בירך את המלווה

אז המלווה צריך להשיב לו ברכה ללווה

וכך הוא מחזיר לו את הריבית שקיבל ממנו,

את הריבית של הדברים.

עד כדי כך זה ממשי.

צריך לחיין בזה אם הדברים מסתדרים, כי אם נתן כבר ריבית, אז כבר קיבל את הריבית.

מה שהוא מחזיר לו,

זה לא פותר אותו

ממה שהוא נתן לו, אבל בסדר, כתוב, כתוב.

ובמסכת ברכות ו',

ואמר רבי חלבו, אמר רב הונה,

כל שיודע מה חברו שהוא רגיל ליתן לו שלום,

יקדים לו שלום,

שנאמר בקש שלום ורודפהו.

ואם נתן לו ולא החזיר, נקרא גזלן.

שנאמר בישעיה ג' יד,

ואתם ביערתם הכרם

גזלת העני בבתיכם.

מסביר רשי,

בה לא אף גזלת העשיר גזלה היא,

אלא גזלת העני זה שאין לו כלום לגזול ממנו,

אלא שלא להשיב על שלומו.

הוא אומר לך שלום, רגיל להגיד לך שלום, אתה לא מחזיר לו שלום, אתה גזלן.

מה אפשר לגזול מעני? את השלום.

אין לו משהו אחר לגזול.

כלומר, כאשר אדם אומר לזולת

דבר מסוים,

בתקווה לקבל בחזרה,

ולו יהיה זה ברכת שלום,

הרי זה שקיבל את השלום

ואינו משיב, נקרא גזלן.

עכשיו, תארו לכם,

כאשר נותנים לזולת רק מילים,

ואתה לא מחזיר זה גזלה.

אז אם זה לא יהיה מילים,

אלא נתנו לך חפץ,

או עשו בשבילך פעולה,

או שטרחו בעבורך,

ולכל הפעולות האלה יש ציפייה לתודה,

להערכה, להוקרה.

מה מקבל?

לא משיב מאומה לנותן,

יוצא שהוא גזלן

יותר ממי שאינו אומר שלום לחברו.

כשלא מכיר בטובה הוא נבל.

בספר החינוך, במצוות כיבוד אב, מצווה ל״ג,

כתב בזה לשונו,

משורשי מצווה זו של כיבוד אב,

שראוי לו לאדם

שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עימו טובה,

ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה,

מתנכר מלשון נוכרי,

כאילו לא מכיר את נותן הטובה,

ולא יהיה כפוי טובה. לא נבל, לא מתנכר ולא כפוי טובה.

שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית

לפני אלוהים ואנשים.

ומבואר מדבריו,

מי שאינו מכיר בטובה, הרי הוא נבל.

והנה כתוב בתורה בדברים,

פרק ל״ו,

ל״פסוק ב״הל ה' תגמלו זאת

עם נבל ולא חכם,

הלא הוא אביך קנך ועשיך ויכוננך.

רבנו בחייה

כתב

זיכרונו לברכה,

והרמב״ן

זיכרונו לברכה כתב

שמילת נבל

שהוא האיש המתנכר בחסד שעשה לו חברו.

ואמר, כי העושה טובה חינם נקרא נדיב,

והמשלם רעה למי שהטיב עמו נקרא נבל.

המשלם רעה למי שהטיב לו נקרא נבל.

והוא שכתוב בישעיה ל״ב״ה לא יקרא עוד לנבל נדיב,

כי זה שני דברים הפוכים.

ולכך אמר הכתוב בנבל הכרמלי,

שמואל א״כ״כ״,

כי שמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו.

כי דוד עשה עימו טובה גדולה,

ושמר כל אשר לו את כל הצאן והאנשים שלו,

והוא לא רצה לשלם לו גמול.

וביזה אותו ואת שלוחיו.

דוד שלח, שייתן להם מזון.

ביזה אותם.

רבו המתפרצים.

אז לכן, נבל הוא כשמו כן הוא.

וזה טעם הכתוב בחבריו של איוב.

איוב מ״ב ח׳

לבלתי עשות עמכם נבלה.

ככה אמר להם איוב. למה?

כי הם היו מלמדים זכות על מעשה השם יתברך,

שכל מעשה השם הם במשפט.

ואם יריע להם

אם תיראה נבלה.

עד כאן הדברים.

בהן הן הדברים.

ויש רק חילוק

של הרמב״ן נקרא נבל,

מי שמשלם רעה תחת טובה.

אבל בספר החינוך,

אם לא גומל חסד

למי שעשה לו טובה, כבר נקרא נבל.

זה מביא רבי שלום פוברסקי בקובץ כל תורת השז.

הכפוי טובה,

תופו לכפור בטובתו של הקדוש ברוך הוא.

למה כתוב סופו?

ובסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא.

אומר המכתב מאליהו, יש פה דבר עמוק.

אני אפרש לכם אותו.

כאשר נפטר אדם לבית עולמו,

ויבוא אל עולם האמת,

יתגלו לפניו כל הדברים כאשר הם באמת.

והוא ידע את כל המון טעויותיו אשר טעה,

ואת גודל חטאיו אשר חטא כל ימי חייו.

כן, ובלי ספק.

שהרי אין יצר הרע בעולם האמת.

ואיך יישארו לו שם טעויות?

שם הכל ברור ונהיר.

אמנם אמרו חכמים זיכרונם רחם בעירובין יוטט,

רשעים אפילו על פתחה של גיהינום אינם חוזרים בתשובה.

איך יכול להיות? בן אדם

כבר נמצא בגיהינום,

הוא יודע כבר שזה האמת.

איך הוא לא חוזר בתשובה?

וזה תמוה.

מה, הם לא יודעים את רעת עוונותיהם גם בעולם ההוא?

אלא הביאור הוא כך.

יש ידיעה

ויש שאיפה,

ושניהם דברים נפרדים.

תראו,

יש אדם שרוצה ומתאבה לדברים,

אפילו שהוא יודע שהדברים האלה יפסידו בריאותו,

כגון סיגריות או משקאות חריפים,

ולא יוכל להינצל מן התאווה על ידי הידיעה רק.

הוא יודע.

גם כתוב לו על החפיסה.

אבל הידיעה לא מונעת אותו.

והנה, לא תיקרא תשובה

אלא רק מי שעזוב את עוונותיו ומעשיו הרעים.

אבל עזיבת המעשים לא תלויה בידיעה בלבד,

אלא בשאיפה.

והיה כי ישוב, וישנה את שאיפת ליבו,

ולא חטא עוד כמו שהיה, אז התשובה היא שלמה.

רק אם יש לו שאיפה להשתנות.

אם לא,

הרבה יודעים,

רשעים יודעים, יודעים, יודעים, יודעים,

אבל לא חוזרים.

וגילו לנו חכמים, זיכרונם לברכה, דבר נפלא מאוד.

כשאדם ימות

ונפשו שבה אל עולם האמת,

תבין הנפש את הדברים כמות שהם.

וכל הטעויות יתבררו לפניה.

אבל השאיפות הרעות שהיו לה בחייה כבר הוקבעו בה,

והם קניין בנפש.

על כן, אפילו שיתבררו הרעות לנפש, על פי האמת,

אבל השאיפות יישארו בה כשהיו.

זה מה שאמרו חכמים, אפילו על פתחה של גיהינום.

הם רואים את הצרות ואת הרעות.

אינם חוזרים בתשובה.

כי השאיפה לרעות זה קניין בנפש,

וזה לא ייפרד מהם.

העלו את טיטוס בעוב,

העלו את יושקה.

הם לא השתנו, המידות שלהם נשארו רעות. הם יודעים את האמת, הם אומרים שאין כמו ישראל בעולם האמת,

אבל לא תדרוש שלומם בטובתם, נשארו אותם רשעים בדיוק כמו שהיו.

וככה גם בעניין הכפירה בטובה.

מי שהשאיפות שלו חומריות,

והוא רק מן הנוטלים,

הב-הב כמו כלבים, רוצה רק לקחת לקבל,

והוא כפוי טובה, לא יוכל להכיר טובה.

אז גם לבסוף,

שיגיע לעולם האמת,

גם אז יהיה כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא.

הוא יאמין אז,

והוא ידע כמה השם היטיב לו ועשה איתו חסדים.

הוא ידע אז כמה צריך להכיר טובה,

והוא יבין ויראה כמה העוון שלו גדול מנשוא,

אבל הוא לא יוכל להרגיש

את החובה של ההודאה,

כי הוא קנה כוח של נטילה,

הוא בא לעולם האמת עם הכוח הזה אל בית עולמו.

לכן אמרו חכמים, כל הכופר בטובתו של חברו,

סופו שהוא כופר. למה סופו?

כי בסוף אפילו שהוא ייכנס כבר לעולם העליון ויעמוד בדין,

הוא יישאר כופר בטובות של הקדוש ברוך הוא, כי זה קניין אצלו בנפש.

אומנם מי שיש לו מידת ההודאה,

זוהי דבקות בשם יתברך,

וזוהי השירה

שנזכרת במלאכים

ובצדיקים.

ואיך יוכל לזכות בעולם הבא אם חסרה לו דבקות? מה גורם לדבקות? ההודאות, אל ההודאות.

וזה המוסר

שהחכמים, זיכרונם לברכה, ייסרו את כפויית טובה

ואמרו לו כי הוא יפסיד את חלקו בעולם הבא.

כפוי טובה.

כמה זה חמור.

צריך להכיר טובה על כל דבר ודבר לכל אדם.

למדנו אפילו לדומם, לבעלי חיים,

לדורות הבאים, למשפחה של המיטיבים.

אם לא מתרגלים לזה, לא תהיה דבקות בשם יתברך.

עסקיה הפסיד בגלל שלא הכיר טובה על כל הניסים שעשה לו השם,

ולא זכה להיות משיח.

אז עכשיו אני אראה לכם קטע שראיתי בפרשת השבוע

בסיפורי חסידים.

בספר נחלת יעקב,

רבי יעקב

לוברבוים

על הפסוק

ויהי כאשר פטר לנו כן היה אותי השיב על קנים ואותו תלה.

ככה מספר שר המשקים לפרעה.

לא, זה לא זה מה שרציתי להגיד.

צילמתי את הלא נכון, אני אביא לכם את זה מחר בלי נדל.

אבל

יש שם הסבר מה קורה עם אנשים שלא מכירים טובה,

כמה ברכות בסוגריים,

במרכאות,

הם מקבלים,

ומה ההפסדים שלהם בעולם האמת,

כי אין זה מה שאנחנו אמרנו.

ואנחנו לכן שרים כל יום

על ההודעה לקדוש ברוך הוא שנתן לנו עוד יום.

ושמחת בימיך והיית אך שמח ושמחת בימיך והיית אך שמח,

ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח בימיך.

שמח, הייתך שמח.

יום טוב שיהיה לכולם.

רבי חנניהו בן עגשיו אומר,

עושה הקודש בראשות הקודש ישראל לפי כוח, הרבו יום תור ומשואות,

כהנא אמור אדונו וסלמאן צדבר יגדיל תור.