הלכות חול המועד | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

השם נעשה ונצליח, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון.

יהי רצון בעזרת השם שנזכה בקרוב ממש לבניין בית המקדש ולביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן ואמן.

השיעור להיום מוקדש להצלחת יעל בצול וימית בת יעל,

שהקדוש ברוך הוא עשה איתם ניסים ונפלאות וניצלו בנס מתאונת דרכים.

יהי רצון בעזרת השם שיזכו לברכה והצלחה, לבריאות הנפש והגוף

וחזרה בתשובה שלמה לסול בת סעדה

וכל יוצאי חלציה ויעל בת סול תזכה בעזרת השם לשמירה עליונה.

אמן.

היום נעסוק בסייעתא דשמיא באלקרות כל המועד.

הלכות מרובות,

לא לפני שנפתח,

בעזרת השם, בכמה וכמה חידושים

השייכים לחג הפסח.

האלשך הקדוש כותב על הפסוק

שנאמר בהגדה, וקרע לנו את הים והעבירנו בתוכו בחרבה.

דיינו,

אילו

והרי מצאנו אצל יהושע בן נון שגם נקרא להם הים.

ועברו,

זו לא הייתה אמנם קריעה, אלא היה יובש,

התייבש להם שם הירדן.

אז למה אנחנו כל הזמן מדגישים את העניין של קריעת ים סוף?

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים.

גם אצל יהושע היה הליכה ביבשה בתוך הים.

אלא, כותב האלשך הקדוש, זכותו תגן עלינו, אמן.

כשהעביר יהושע את בני ישראל בירדן,

כבר זה היה אחרי שקיבלו בני ישראל את התורה.

וכיוון שקיבלו כבר את התורה, והייתה בידם תורה,

שוב הנס לא מתמיה.

למה אין פלא,

אין גדול,

אין נפלא, אין טוב,

אין מוצלח, אין מבורך יותר מן התורה הקדושה.

אם אין דבר שהוא יותר טוב מהתורה הקדושה, ממילא כל הניסים והנפלאות מתגמדים

לעומת כוחה

של התורה הקדושה.

ועל כן, כשעם ישראל לא זכה עדיין לקבל את התורה,

אז קריעת ים סוף הייתה בגדר של נס, עד כדי כך שאנחנו חייבים להשתמש עם זה כל הזמן

ולהזכיר את זה

בכל שנה ושנה,

הן בהגדה

והן

בקריאת התורה והן בפרשה, הכל אנחנו צריכים להזכיר.

אבל לאחר שקיבלנו את התורה, כבר הנס

מתגמד לעומת משמעות

קבלת התורה.

מה שאין כן,

אילולא היינו מקבלים את התורה,

היה לנס הזה חשיבות, ולכן

כותב האלשך הקדוש, כשיהושע בן נון

בא ועושה את המופת הזה,

בכוח התפילה שנקרא נהר הירדן

ונתייבש ועברו עם ישראל,

בוודאי ובוודאי שהנס הוא גדול,

אבל אין גדלותו כמו נס של קריעת ים סוף.

וזה מה שכתוב בדברי הפסוק,

וקרע לנו את הים ועבירנו בתוכו בחרבה.

יפה מאוד.

עוד דבר נפלא,

בשבת הקרובה, בסייעתא דשמיא, נעסוק

בלימוד מגילת שיר השירים.

בכל מועד

אנחנו נוטלים את אחד מחמש המגילות ומשתמשים בהן.

לדוגמה, בחג השבועות הקרב,

מגילת רות,

פורים,

מגילת אסתר,

תשעה באב, שהוא גם קרוי מועד, קרא עליי מועד,

מגילת איכה,

וכן על זה הדרך.

וראה זה פלא, בשבת הקרובה אנחנו משתמשים

במגילת שיר השירים. לא לחינם היא קרויה מגילה.

אחינו בני אשכנז

משתמשים בכל חמשת המגילות על קלף.

קוראים אותם מתוך הקלף דווקא.

לכן אנחנו הספרדים מתוך הסידור. זה מספיק לנו כל ערב שבת וכולי.

גם

בשבת הקרובה הזו שנעסוק, לא נעסוק במגילה מתוך הכתב,

אלא נעסוק מתוך הספר, מתוך הכתוב, כל אחד ואחד ילמד.

ומה הקשר של מגילת שיר השירים אלינו

לחג הפסח?

אז הסוד הוא,

כתפוח בעצה יער,

או תחת התפוח אמרתיך, וכולי,

שעם ישראל, כנסת ישראל, נמשלו לתפוח,

שהוא נמצא בשדה,

וכולי. ככה הקדוש ברוך הוא הציל

את עם ישראל, והתפוח הזה הוא רמוז לנו במה?

בעצם השמתו, כן, הנחתו בתוך

החרוסת,

שזה אחד מסממני הקערה של ליל הסדר שלנו.

יפה מאוד.

שואל האור החיים הקדוש,

יש לאור החיים הקדוש ספר שנקרא ראשון לציון.

חידושים.

קושיות ותשובות

על חמשת המגילות, כמדומני זה.

אז הוא שואל את הקושייה הבאה, הוא אומר, למה כתוב בפסוק שיר השירים

אשר לשלמה?

היה צריך לכתוב השירים אשר לשלמה, יותר נכון,

או השיר אשר לשלמה.

מה זה שיר השירים אשר לשלמה?

אז אנחנו יודעים שכל השירים קודש,

ושיר השירים קודש קודשים זה לא במובנים הפשטניים,

זה לא במובנים האנושיים, השכליים, הטיפשיים,

שאדם חושב שמה שכתוב שם

עד שמצאתי את שאהבה נפשי וכולי, כל מיני פסוקים כאלו.

אם תעירו ותעוררו את האהבה עד שתחפץ, ממש לא.

אלא הכוונה היא הקשר בינינו לבין בורא עולם.

הקשר בינינו, בין כנסת ישראל,

לבין הקדוש ברוך הוא.

והוא מביא משל לארוחיים הקדוש, למלך שגירש את המלכה וחשבו השכנים

כי לא ישוב עוד לזכור אותה, לדעת אותה וירחיק אותה מליבו.

המלכה הזאת, בשעה טובה ומוצלחת,

ילדה בן מספר שנים קודם לכן, ואחד הבנים מגיע לפני אבא, המלך,

הנסיך הקטן, מגיע לפני המלך ואומר לו, אבא היקר,

אדוני המלך,

אני מבין שהלב שלך יתרחק מאימא המלכה.

אבל אני רוצה לחבר לך שיר

שמה שיחזיר את מה?

את האהבה האמיתית, את הקשר, את השותפות,

כפי שהייתה מתחילה בינך לבין האימא.

ואז בואו ומחבר ומחבר את מה?

את השיר.

וזה שיר שמדבר אחד על אבא, ושיר אחר שמדבר על האימא, המלכה,

וביחד זה נהפך להיות כשיר אחד עם שני בתים, אריאל.

בית ראשון זה מדבר על מי?

על המלך, בית שני על המלכה, ונגמר הסיפור.

אומרים חז״ל, זה המשל.

מה הנמשל?

הנמשל, השיר הזה, בא שלמה המלך וחיבר אותו.

מתי שלמה המלך חיבר את השיר הזה?

חיבר שלמה המלך את השיר הזה בזמן שעם ישראל היה בגלות.

שהוא ידע בלב שלהם בדיוק מהו

הקשר בינם

בגלות לבין בורא העולם.

יש כאלו שכעסו.

יש כאלו שאמרו, וכי הקדוש ברוך הוא אב שלנו, חס ושלום?

תראה איך הוא עזב אותנו להנחות.

תראה איך הוא נתן לאויבינו לנצח אותנו.

תראה איך הוא גירש אותנו.

באו וביטרו ניה כלפי המקום ברוך הוא.

ולכן בא שלמה המלך

שהוא אותו נער,

אותו נסיך קטן, ומחבר בין כנסת ישראל לאביהם שבשמיים.

בית ראשון

הוא מקשר את המלך.

שירה שירים אשר לשלמה אישה כי תובעים דודיך מיין לריח שמניך תובעים.

על כןה למותה יבוכה מושכני אחריך נרוצה.

הכל מתקשר לפני המקום ברוך הוא.

בבית השני אני חבצל את השרון שאלה כשושנה בנו חיים כן רעייתי בלבנים כתבוח בעצה יער וכולי מדבר כבר על מה? על עם ישראל.

על המלכה.

וזה שכותב שיר השירים,

דהיינו שלמה המלך, חיבר בין שני הבתים ועשה אותם כבית אחד.

למה אחד?

כי מחשבתו של הקדוש ברוך הוא היא אחת והמקום ברוך הוא אחד.

ולכן צריך משהו שיאחד בין השורות,

בין שני הבתים כולם.

ולכן מסדר שלמה המלך בבתים,

אם נתבונן ונראה את המפרשים ואת הפירושים והכול,

הכל רמוז בדיוק

על מה שעובר בין הקדוש ברוך הוא לבין כנסת ישראל עד סוף כל הדורות.

הכל רמוז בתוך שיר השירים.

והוא כולל בתוכו את כל הגאולות ואת כל הגלויות ואת כל המאורעות עד

הגאולה האחרונה.

ולכן באים חז״ל הקדושים ואומרים כל השירים קודש,

אבל שיר השירים קודש קודשים.

למה? כי מה שרמוז בו,

מה שטמון בו,

אין להבין ואין לשער.

כל הזמן ללמוד אותו ולהתפעל מחדש. כל הזמן להטמין

את עצמנו בו,

להמית את עצמנו

על הסודות הללו שכתובים בתורה הקדושה.

שכתב אותם שלמה המלך ולהתפעל מחדש.

כי הכל מקשר בינינו לבין בורא העולם מתחילה

ועד הסוף.

ולכן הראוי ביותר לכתוב בלשון שיר השירים

אשר לשלמה.

כי זה שיר שמיוחד יותר מכל השירים כולם.

כי איזה שיר רומז לתחילת הגלות

ולסוף כל הגלויות.

גם אז ישיר משה ובני ישראל

זה נאמר

לעתיד לבוא, אבל באמרה אחת, אז ישיר משה ובני ישראל.

אבל שאר הכתוב באז ישיר

נאמר אך ורק על הנס שהיה

לעם ישראל בקריאת ים סוף ולאחר מכן.

ואחר כך המעשה של מרים הנביאה וכו'.

אבל זה לא נאמר על שאר הדורות הבאים.

ובוודאי כפי שאמרו חז״ל שהגואל הראשון הוא הגואל האחרון,

שעתיד

גם עתידים גם משה

ואהרון להגיע

ולגאול את עם ישראל בגאולה האחרונה במהרה בימינו.

אבל אנחנו נזכור שאין שני לשיר השירים.

כי שיר השירים רמוזים בו וטמונים בו כל הסודות.

וזה מה שאנחנו אומרים בנוסח של מה? של היהי רצון.

ריבון כל העולמים יהי רצון מלפניך, השם לא גבתנו,

שבזכות השיר השירים אשר קראנו ולמדנו שהוא קודש קדשים,

בזכות פסוקיו,

בזכות אבותיו,

בזכות אותיותיו,

בזכות צירופיו ורמזיו וסעותיו

הקדושים הטהוריים

היוצאים ממנו, שתהיה שעת או שעת רחמים,

שעת הקשבה,

שעת האזנה, ונקרע לך ותענינו,

נעתיר לך ותיעתר לנו,

ותהיה עולל לפניך קריאת ולימוד שיר השירים.

מה ההמשך?

כאילו השגנו כל הסודות הנפלאים והנוראים אשר הם חתומים וסתומים בו בכל תנאיו.

נפלא ביותר.

כל הסודות,

כל הדברים שטמונים בו, בכל תנאיו.

בכל מה שכתוב, בכל לשון שמשתמעת,

בכל כוונה שנתכוון,

בכל דבר שנטמון וננסה לחקור ולהבין.

הכל טמון.

ולכן, יותר טוב לכתוב

את דברי הכתוב, שיר השירים אשר לשלמה.

כי השיר הזה הוא מיוחד ומיוחס לשלמה המלך, שבא להשכין קשר

אמיתי בינינו לבין בורא עולם.

מה שלא היה קודם,

בגלל כל הצרות ובגלל כל השעבוד והגלויות עם עם ישראל.

ונסיים.

בקטע של הדברי תורה לפני שבעזרת השם נעבור להלכות,

בשנים האחרונות

היו כל מיני

מרעין בישין למיניהם בדמויות שונות,

שתמיד היו אומרים, זה טוב,

גם מהציבור השם ישמור הקרוי חרדי.

הם באו ואמרו,

כדאי ללמוד,

לימודי ליבה זה טוב,

רחמנה ליבאבא, הנה הגדוש ברוך הוא חפץ בזה.

בזמן המשכילים מספרים

על אחד מאדמוֹרי סלונים זה היה,

שהגיע לדרוש

בימי הפסח,

באיזה מקום שהיו שם המשפחות של בני תורה.

והוא הגיע לדרוש,

והוא דיבר איתם על החשיבות של דבקות בתורה הקדושה,

של להידבק בתורה הקדושה ולא לסור ימין ושמאל מהדרך,

כפי שאנחנו

נוהגים

ומונהגים ומנהיגים

אך ורק בתורה הקדושה, כל הזמן.

שאר הדברים יבואו מאליהם, אל תדאג.

אז ישב שם איזה משכיל בבית המדרש,

שבא לשמוע את הדרשה של הרב,

של האדמוֹר.

ואז אמרו לו, כבוד האדמוֹר, אבל בכל אופן,

אולי לפחות שילמדו את תורת החשבון.

לפחות שידעו קצת חשבון. מה, יש לפעמים גימטריות,

לפעמים ככה, לפעמים צריך לעשות חשבון,

לומדים סוד, צריך לעשות חשבון וכו'. אז שילמדו את תורת החשבון, קרא לזה תורה.

לא מקצוע תורת החשבון.

אמר לו האדמוֹר, מסלונים, אתה בטוח שאתה יודע חשבון?

אמר לו בוודאי כבוד הרב אני יש לי לא יודע איך זה נקרא

תואר בחשבון דוקטורט בחשבון

אמר לו אין שום בעיה אז אני אשאל אותך שאלה פשוטה ותראה שאתה לא יודע

אמר לו בבקשה אני באמת מתפלא שכבודו אומר שישאל אותי שאלה פשוטה מילא שאלה קשה

עוד אולי אני אוכל

אבל שאלה פשוטה ואני לא יודע אהרון

אמר לו כן

אמר לו השאלה היא כזאת כמה היום לעומר

והמשכיל הזה נדהם ולא ידע לענות לו

אז הוא הוכיח אותו על פניו, אמר לו, אתה רואה?

שאלה פשוטה שאלתי אותך, קם היום לעומר ולא ידעת?

אז אתה אומר שאתה דוקטור לחשבון?

שאתה מייבין גדול?

איי, איי, איי.

זה עולם השקר שלנו.

הכל לעשות חוץ מהתורה הקדושה.

הכל, להתעסק בהכל חוץ מהתורה הקדושה, וזה דרכו של היצר הרע.

שהוא מגיע בדמויות, הוא מגיע בכל מיני אופנים, בכל מיני דברים, העיקר,

לא התורה הקדושה.

אבל צריך לזכור שכל מטרתנו,

לא ניתנו ימים טובים לישראל, אלא לעסוק בהם בתורה.

אדם, כל מטרתו בעולם הזה זה התורה,

והתורה, והתורה, ועוד להוסיף, ועוד לשנן,

ועוד להשתדל,

ועוד ללמוד,

וגם כשקשה לו, וגם כשהוא הולך לישון,

בכל צעד ובכל שעל, כל הזמן תורה.

ולפעמים אומרים, מה, קשה לי בעל פה, אני לא יכול, אי אפשר.

עכשיו נתנו איזה מבחן ככה קטן לעשות.

מבחן.

נו, פרק אחד סך הכול, בעל פה, להגיד אותו. בלי, בלי עברת נורה בינתיים.

רק בעל פה, לגרוס משניות, מה כל כך קשה?

מה כל כך קשה?

אז בא אליי איזה אחד, אמר לי, קרא, מה, בכל אופן זה קשה לנו, ופה, ובין הזמנים.

מה זה בין הזמנים? לא הבנתי.

אין בין הזמנים אצל יהודי, אין מושג כזה.

בין הזמנים היום זה פתח ליצא הרע.

להפך, בין הזמנים אתה צריך ללמוד תורה עוד,

להוסיף עוד. יש לך עוד כוחות, גם לנוח,

גם לאכול טוב, גם לישון טוב, גם להתלבש טוב, גם הכול טוב,

אבל להוסיף עוד כוחות על הכוחות.

אין כזה דבר לתת רפיון לעץ הרע, כי אם יש רפיון,

אתה אבוד, אתה בדרך היורדת, לא העולה בית אל.

אתה לא עולה במסילה, אתה נופל

במדרון שאחריתו מישורנו.

אז אני אמרתי לו, אתה בוכה על פרק אחד?

אני זוכר, בכיתה ב' זה היה,

שלמדתי אצל הרב שרם,

כיתה ב', פרקי אבות בעל פה.

אתה יכול כיתה ב', פרקי אבות בעל פה?

כל הפרקי האבות,

מבחן בעל פה.

מקום שני הייתי,

בכל התלמוד תורה, בכל הכיתה, כאילו. היה שתי כיתות,

כיתה מול כיתה, שלושה זכו.

אני הייתי במקום שני.

כל הפרקי האבות בעל פה. מה זה קשה? זה לא קשה.

אתה עכשיו דף חדש, לא אומר אני דף מחוק.

אתה לא דף מחוק.

אתה דף נקי, אתה דף חדש,

אתה למדת רק כמה שנים סך הכל,

ויש לך מוח, יש לך כוח, יש לך הכל.

אבל העץ הרי נותן לנו תירוצים.

העיקר שלא נתמיד,

כי הוא יודע שאתה יכול, ולכן הוא מקשה עליך,

והוא מכביד עליך, והוא נותן לך כל מיני דברים, העיקר שאתה לא תצליח.

והוא מייאש אותנו גם מההתחלה.

הוא אומר, אתה לא תצליח.

אתה לא תעמוד בזה, נו עזוב, חבל על הזמן,

אל תנסה.

ואז אדם מגיע לייאוש ולאבדון,

ופנוי ליהודים.

בתמימות, אמרו לי,

אנחנו לא מספיקים בעבודת השם זה, וככה לא עשינו את זה.

אתה מזדעזע, אתה אומר, ממה זה נובע הדבר הזה?

מהייאוש העץ הרע המכניס לבן אדם.

לכן איש את רעיהו יעזורו לאחיו יאמר חזק.

אלה עושים זריקות, ואתם תעשו זריקות, רוחניות.

אחד יזריק לשני, אחד יבחן את השני, אחד יתמיד עם השני.

עוד משנה, תתחיל יום אחד משנה,

שתי משניות, שלוש.

בסופו של דבר,

יהודי יצא מהעולם הזה, סיים את השס,

שישה סדרי משנה של משניות, אשר ואשר חלקו.

אמרנו כמה פעמים, רב חיים קנייבסקי לא לומד את זה בסדורים שלו, לא.

הוא מסיים את המשניות בעל פה, בזמן שהוא הולך מהבית,

היה יוצא לבית הכנסת,

על הגישרון שעשו לו,

בזמן הזה הוא היה מסיים כל פעם הלוך חזור, הלוך חזור מהתפילות,

הלוך, כן, חזור, או מהבריתות, הלוך חזור. מה עושים בדרך?

גורסים משניות בעל פה.

ברגע שאתה גורס משניות, ככה הוא סיים שס משניות.

מההליכות, הלוך חזור, הלוך חזור, הלוך חזור על הגשר,

שס משניות.

זה בשנה, כן?

בשנה, פעם בשנה.

הסיעו בערב פסח את הכנסת לדרמן, לכול.

בבלי, ירושלמי וכו'.

אז אם הוא, יש לו זמן, ומה זה באים אליו הרבה אנשים?

כולכם יודעים.

אלפים שוחרים לפתחו.

וגם ערב רע, וכולם באים לשם, כולם.

כולם מגיעים לשם, מקצה לקצה.

גם טובים, גם לא טובים, גם

בעלי חיים על שתיים, נורמליים. כולם מגיעים לשם, כולם שוחרים לפתחו.

גדול הדור.

אבל הוא מנצל כל רגע.

גם כשבאים אליו,

איפה הראש שלו רחון? איפה האצבע שלו מונחת?

כל הזמן היא מונחת בספר.

אפשר להספיק עוד מילה, עוד שתיים, עוד שלוש,

כי לא ידע האדם איתו. אז לא חבל לנצל כל צעד, כל שעל?

כבר אתה נוסע ברכב, שים לך דברי תורה.

תנצל.

בין לבין אתה עוצר,

אז תנצל, לדברי תורה.

האדם מנצל את הראש שלו לדברים גשמיים,

לדברים אחרים, והוא מפספס את העיקר של העיקרים.

וזה מהותו של היצר הרע.

גדולי עולם היו בליל הסדר, מסיימים את ה...

ליל הסדר,

מספרים ביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה,

מיד מתעוררים, ומה עושים?

יושבים ולומדים תורה עד הבוקר.

מתפללים בנץ,

לאחר מכן שוב פעם יושבים ולומדים, הולכים לישון כמעה, קמים עם סעודת חג,

סעודת יום טוב, אחר כך עוד פעם קצת נחים, עוד פעם בשביל ללמוד תורה.

אשריהם ואשרי חלקם.

אז לא לכל אחד יש כוחות עד שתיים בלילה לעשות ליל הסדר,

או עד אחד בלילה, עד שתיים עשרה, לא משנה.

ואחר כך לשבת ללמוד עד הנץ,

לנצל את הכול.

אבל יש לך כבר זמן, עכשיו השעון השתנה.

ואם השעון השתנה, ושאלת מה נשתנה,

הלילה הזה מכל הלילות,

עכשיו קיצרו לך את הלילה, אז תנצל את היום.

נתנו לך יום ארוך, תנצל אותו לתורה.

תחטוף עוד,

עוד משנה, עוד הלכה, ישתבח שמולעד.

אשרי עם ישראל, יש בכוחנו, רבותיי, לא מתייאשים, יהודי לא מתייאש,

יש בכוחו.

זה רק רצון.

אני כל הזמן נהנה לראות מי בא לבית המדרש,

מי נמצא, איפה המפתח נמצא.

אה, איזה סיפוק זה עושה.

שכל הזמן מחפשים להגיע לבית המדרש, כל הזמן מחפשים ללמוד, לחטוף עוד רגע.

סיפרנו את זה.

ונחזור עוד פעם. החפץ חיים הקדוש.

כל הזמן

היה מנצל כל דקה. בבית שלו מספרים שהיה כל הזמן מונח שעונים על הקיר.

בכל פינה היה שעון.

אולי השעון, החפץ חיים.

אבל בכל פינה הייתה מונח שעון. למה?

אוי, עוד דקה עבר עם ישראל.

עוד דקה עבר מהחיים.

אוי, עוד דקה לא ניצלתי?

אוי, עוד דקה.

אז פעם אחת אחד מהבחורים בישיבה היה חולה.

אז נכנס אחד הבחורים ביוזמה, אמר, בוא נאסוף, ניקח מכל אחד חיים.

מזה ייתן דקה, זה ייתן עשר דקות, זה ייתן יום, זה ייתן יומיים והכול.

אז הגיעו לחפץ חיים, כמה הוא נתן שמה?

אני חושב דקה זה היה.

רגע. רגע אחד.

כבוד הרב, פה אנשים פה נתנו שבוע, חודש, יומיים, שנתיים, שלוש,

שעתיים, אתה נותן רגע אחד?

אז הוא הסתכל עליהם,

רגע אחד זה לא רגע?

או-הו, מה אפשר להשיג ברגע אחד?

ברגע אחד מה אפשר להשיג?

אז אנחנו צריכים להכניס

למוח שלנו את השיקול דעת של החפץ חיים הקדוש.

איך כל רגע ורגע היה אכפת לו.

ולכן זכה להיות.

רבי סמרואל מאיר מראדין

זכה להאיר את עיניהם של ישראל בכל,

גם בהלכה, גם במידות,

גם בתבונה, גם בחוכמה, גם ביראה,

גם בעניין של אשר נרע של בן אדם לחברו, הכל.

כל זה מהניצול של הרגע.

ולכולנו יש את הכוחות, אדם יתבע על זה.

לא יכולתי, לא עשיתי, לא היה לי זמן,

כנסתי זמן.

ניצלת כל רגע?

ישבת לאכול, ניצלת? פתחת ספר תוך כדי? כמה אתה יכול איזה

לשקוע בצלחת? תפתח הספר ליד.

גם אוכל, גם לומד, מה רע?

תנצל כל רגע.

או תחזור, או תגיד, בא אליך עוד מישהו, יאללה, בוא נלמד משהו. אתה מדבר בטלפון עם מישהו,

תגיד לו איזה. הנה, השבוע התקשר לאיזה מישהו.

אברך יקר מאשדוד,

אותי לא חבל לחשוב שיחת חולין בחול המועד? יאללה.

אמרתי לו, אתה יודע, איזה חידושים כתוב בהגדה? וואי, לא, אתה סיפרת לו על המשכיל.

סיפרתי לו על עוד איזה אחד, זה מילתא, תבדיחותא כזאת.

על עוד איזה אחד שכל פעם היו מגיעים אליו אורחים, אז הוא היה מגרש אותם.

בליל הסדר הוא פותח את הדלת.

הוא אומר לבן שלו, אהלך, מה ענייה?

כל דכפין יתה ויכול. מסתכל עליו הבן, אומר לו, אבא, הכל בסדר איתך?

כל השנה אתה מגרש את העניים שלא ידרכו מפתן הדלת, במדרגה.

עכשיו אתה אומר, כל דכפין יתה ויכול.

אומר לו, אבני, מה לעשות? כתוב, עבדים היינו לפרעה במצרים. הוא אומר, נו, והשתנה משהו?

הוא אומר, לא, לא, מה פרעה לא מתכוון? גם אני לא מתכוון.

הוא הרי אמר להם, בואו תעבדו, בואו תעבדו, אני אשלם לכם. בסוף לא שילם להם, הוא לא התכוון לשלם להם.

העביד אותם בלי לשלם להם, גם אני לא מתכוון להכניס להם. אני אומר.

מה זה גם אתה אומר?

אדם צריך להתבונן מה הוא אומר, מה הוא עושה, הכל.

אז לתת לו,

לתת לו את ההרגשה של להבין שכל דקה זה ניצול. הוא אמר לי, היה שווה לי לחייג אליך, היה שווה לי להתקשר.

שאתה נתת לי עוד חידושים, עוד דברי תורה, עוד זה.

אה, זה כיף.

אדם נפרד,

ככה כבר אומרת, שאדם נפרד מחברו, ייפרד ממנו בדברי תורה.

אז זה לא משנה אם זה פיזית או טלפונית היום.

אם כבר אתה דיברת, אז תן לו איזה חידושון.

תן לו איזה משהו שירגיש.

אתם לא יודעים כמה שזה פועל.

האדם הזה מספר את זה לעוד והכול, וכל האומר דבר בשם אומרו,

מה השורה התחתונה?

מביא גאולה לעולם.

אז זאת אומרת שזה בכוחנו להביא את הגאולה.

בכל פעולה ופעולה שנעשה,

רק אנחנו צריכים לבנות את הפעולה הזאת.

לכן נזכור,

חג הפסח לא ניתנו ימים טובים לעם ישראל, אלא לשבת ולעסוק בהם בתורה ובמצוות.

יפה.

אז בשיאתה תשמעי, כמו שפתחנו, נעסוק היום בהלכות חול המועד.

הם מלאים,

ושנדע כולנו את המעשה אשר נעשה.

אז קודם כל אנחנו צריכים לדעת שיש

בחול המועד, בימים הללו, קדושה מיוחדת.

הקדושה המיוחדת הזו היא משפיעה

על כל החיים שלנו.

כמה ימים יש לנו בחול המועד?

חמישה. מה?

חמישה.

עם החג?

שבעה ימים בערך, נכון? פסח, כמה זה השנה?

בערך פלוס, לא, כמה זמן זה כל החג הפסח?

בערך שבעה ימים,

עד תשעה ימים, פלוס מינוס, אנחנו עושים את החשבון של עד אחרי המכירת חמץ וכולי,

זה מוצא שבת כבר, ראשון, איסור חג וכולי, מוסיפים

מעט קדושה ובני חוץ לארץ וכולי.

אז יש לנו הרבה ימים לנצל אותם.

והימים הללו, כל יום שאנחנו מתקנים בו,

אז זה כנגד מה?

כל ימות השבוע של כל השנה כולה. זה כמו בעשרת ימי תשובה.

שבעה ימים שאנחנו זוכים לתקן בהם מלבד ראש שנה ויום הכיפורים,

כן, יומיים של ראש שנה ויום אחד של יום הכיפורים, הלאה, נו כמה?

שבעה ימים.

אותו דבר פה.

הימים הללו הם ימים, ולכן הלילה הזה שישבנו ועמלנו בו וטרחנו והיגדת לבנך ביום ההוא לאמור, מה זכינו בו?

לעשות סדר לכל השנה כולה,

ולכן הוא נקרא ליל הסדר, לילה שעושים בו סדרים עבור כל ימות השנה כולה.

אז הימים הללו נקראים חול המועד.

אומנם

אנחנו נוהגים בהם קדושה,

לא קדושה גמורה כמו ביום טוב רגיל,

או כמו בשבת,

אבל הרבה דברים אנחנו נוהגים בהם בשינוי ממה שאנחנו נוהגים בשאר

ימות השנה כולה.

ולכן קבעו לנו חז״ל,

וכך כתב הרמב״ם בפרק ו' מהלכות יום טוב,

שהאדם מחויב לשמוח בחול המועד.

שמחה מיוחדת.

מיוחדת.

לבוש בבגדי יום טוב.

דווקא מינה לגבי שבת הקרובה.

האדם יצטרך לרוקן מהכיסים שלו את הדברי מוקצה אם הוא השאיר בפנים מפתחות,

סיגריות למי שמעשן.

פלאפון.

לכן על זה הדרך.

כסף.

זה ויזואלי, זה לא...

כן.

כל שבעת הימים הללו של חול המועד אדם מחויב לא רק לשמח את עצמו אלא גם את אשתו ואת ילדיו

וכל בני ביתו הנלווים אליו.

בזמנם אמנם נהגו לא לשבת יחד

משפחות משפחות אלא כל משפחה הייתה יושבת בביתה.

בשנים הללו זה יותר קל,

שהיום ברוך השם יש את הכל בהישג יד, בהידור וכולי,

יותר קל, אבל עדיין יש כאלו שנוהגים לא ללכת לבתים של אחרים

בשבעת ימי הפסח.

במוצאי פסח,

צריך לשים לב, לאלו שמכרו חמץ,

אז ניתן להתארח אצלהם

במימונה והכול, כי יש מקומות שהם עושים מימונה והם בכלל לא מכרו חמץ.

או שהם הכינו את כל ה...

דברים הנפלאים שהם מכינים וכולי

עבור המימונה במהלך ימי הפסח.

במהלך השבת חס ושלום.

ואז המצווה באה בעבירה.

אתה אומר חג האמונה, חג האמונה, חג האמונה, והשם ישמור ויציל משתמש בחמץ שעבר עליו הפסח.

לכן אנחנו צריכים להתבונן ולהשכיל, לדעת

בדיוק איפה

להיות ומה להיות, וזה נזהרו בדורות האחרונים מאוד מאוד מאוד מאוד

מאוד מאוד מאוד מאוד.

אז כל שכן וכל שכן אנחנו, בדורות הללו,

צריכים מאוד להיזהר, למרות שיש את הכל היום

גם בכשרות טובה.

אני הייתי בהלם. השבוע קפצתי לקנות משהו מהסופר.

גם העדה החרדית התקלקלו.

היה להם כבר שקדי מרק של פסח.

מה שלא היה בשנים עברו, שקדי מרק לפסח.

בכשרות העדה החרדית.

טפאיוקה וכו', כל מיני קמח תפוח אדמה,

עמילנים וכו'.

אין בעיה, לא אמרתי שאסור.

אבל זה הנהגה שלא נהגו בה

בדורות הקודמים.

אז למה לשנות?

כל המשנה ידו,

על התחתונה אנחנו יודעים.

ומה רע להישאר במה שאנחנו?

זה מחסיר מהאווירה של הקדושה, של המועד, של החג, של פסח עצמו.

הכל בגדר של מותרים לכם.

יש אחד עומד בצומת, מוכר כל הזמן לחמניות, כל הזמן.

השנה ראיתי אותו פעם ראשונה, מוכר לחמניות של פסח.

ככה, זה כזה בגט כזה, הוא שם בפנים כנראה גבינה צהובה,

לא רוצה להגיד שהוא שם דברים אחרים,

אבל שם גבינה צהובה עם חסה ועגבנייה וכולי, מי רוצה? הוא פנה אליי, כבוד הרב, אתה רוצה?

אמרתי לו, אשריך, קיבלת כשרות לפסח.

והוא אומר, לא, זה של פסח, של פסח, אני מכין סנדוויצ'ים, ומוכר, מתפרנס ככה.

גם אני שומע על כאלה שנגמר להם המצות, הם אומרים, מהקמח של המצה שטחנו,

אנחנו נכין לחמניות.

אין בעיה, זה בסדר גמור.

זה טוב, אבל...

רבותיי, תבינו, זה מוריד באווירה.

אז כבר הילדים שנה בו, האימא הכינה לחמניות, חלות לפסח,

מקמח מצה, אז מה רע שאנחנו נעשה?

נביא דברים אחרים הביתה.

זה מוריד מהאווירה, מהאווירה, מההרגשה של הקדושה של פסח.

זה כמו שאדם גר במקום חרדי ואין שם חילול שבת, של מכוניות עוברות ושבועות,

או של מוזיקה בשבת וכו'.

ולהבדיל, כשהוא גר, עובר, הולך למקום חילוני, זה שבת או משהו,

ואתם אומרים, מה זה, השם ישמור, זה לא שבת, זה פה, מרגישים פה שיקגו.

כל הזמן מכוניות חולפות ועוברות והכול.

ואיך אתם חיים פה לרגע אחד?

לא מבינים את המשמעות הזאת של שבת.

כי הם מסכנים, הם חמורים, הם לא מבינים את המשמעות הזאת,

מהי קדושת השבת, מהי שמחה אמיתית של שבת.

אני ראיתי מג'נון כזה שבליל הסדר עשה על האש.

איי, איי, איי,

השם ישמור.

אה?

בשולחן אורך אסור.

אסור לאכול אצלי אש בלילה הזה.

אבל אנשים מסכנים, לא רק תינוקות שנשבו, טמבלים.

טמבלים של שבויים ביד של יצר הרע. קורבן פסח זה משהו אחר.

זה טמבלים של שבויים ביד של יצר הרע, ואנחנו צריכים להתבונן, להבין.

אז אפשר צריך להזהיר. אז כשהילדים יסתכלו, מה זה?

מותר לעשות על האש ביום טוב.

זאת אומרת, אין בעיה, על האש מותר לעשות ביום טוב, אבל לא לנו.

לא לנו, השם לא לנו.

מה הבעיה לעשות על האש ביום טוב?

אין בעיה.

אבל צריך לדעת את ההלכות.

איך לעשות, מה לעשות, מתי מותר,

אסור,

באיזה צורה להדליק וכולי, שלא יתקבל וכולי.

אבל מי עושה על האש ביום טוב? אתה עם בגדי שבת ומנפנף הכל ירח של גחלים.

איך?

זה עונג יום טוב?

היום פגשתי.

באיזה חנות,

שהייתי.

אז אמרה אישה דווקא חילוניה, דבר נפלא,

שהייתי קצת בהלם,

שהיא אמרה את זה.

היא אמרה, באמת השנה הרגשתי פסח.

אמרה, מה הפירוש? שנה שעברה לא הרגשתי.

היא אומרת לו, כל שנה אני הייתי צריכה לעבוד,

לבשל מאש לאש והכול,

עד הדקה ה-90 אני עובדת,

אפילו לאכול אני לא יכולה לאכול כמו בן אדם והכול.

השנה זה יצא טוב,

מהערב שבת,

נו, אוכלים את הזה, מכלים של פסח כבר, מוצאי שבת כבר פסח, הכל בישלתי מראש,

שמתי על הפלטה וכולי חילוניה, כן, שמתי על הפלטה, הכל היה טוב, נחתי,

באמת הייתה לי הרגשה אחרת של יציאת מצרים.

באמת הרגשתי פסח של חירות.

אמרתי לה, גברתי, עוד שמונה שנים תרגישי עוד פעם את זה.

עוד שמונה שנים עוד פעם יהיה ככה.

מוצאי שבת.

מה, כן, איך היא שמחה, איך היא הייתה מאושרת.

אבל יש לי רעיון בשבילך, אמרתי לה.

את יכולה כל הזמן לעשות את זה.

ככה אנחנו נוהגים בבית,

לא נותנים לאישה לעבוד ביום טוב.

להפך, קונים לה מקדנות ודברים טובים,

ומתנות והכול.

נותנים לה את ההרגשה הכי טובה של חול המועד.

נותנים לה את ההרגשה הכי טובה של יום טוב.

נותנים לה את ההרגשה הכי טובה של פסח, כי היא תארכה ועמלה,

והיא דאגה, והיא נקטעה, והכול, ולא תמיד היה לנו זמן לסייע ולעזור.

אז לא מגיע לה קצת מנוחה?

לא מגיע לה קצת

הרגשה טובה

של בת חורין?

אז את יכולה לעשות את זה כל הזמן. איך אני אעשה את זה כל הזמן? תכיני את הכול מראש,

תבשלי הכל מראש. זה לא סתם אנחנו רואים את זה כל הזמן בשיעורים.

לבשל הכל מראש, להכין הכל מראש, כי זה הכי טוב.

כי ככה שמחת החג היא אחרת, ולא, כן, מוכן כבר.

לא מוכן, אבל לא, זה חם מדי, זה לא חם מדי.

מה רע שהכל מוכן, מעמידים את זה מערב יום טוב על הפלטה, והכל ראוי,

ואוכלים, וכולם שמחים, ויושבים,

ומאושרים, ומרגישים אווירה של יום טוב. אין יותר טוב מזה.

לכן, גדולי ישראל, לא תראו אותם מנפנפים ביום טוב.

לא תראו אותם מנפנפים. פעם ראיתם את רב חיים כנפסקי עושה על האש?

אה?

מה, זה דבר פסול? זה לא דבר פסול, נכון.

פעם ראיתם אותו אוכל בפארק.

אנשים יוצאים לפארקים עכשיו.

הולך ליער הזה, ליער האומה, אין לך שולחן בבית.

הולך ליערות, אין בעיה, אתה רוצה לאכול שם.

אז שיהיה מקום מגודר, כמו שצריך, מקום שאפשר לאכול בו.

זה ברירה של טבע.

אחר כך, למה אתה כועס על ההוא בחופה שלא לקח אותך ליעד?

זו התשובה, רבותיי.

והילדים לומדים מזה, אז אם מותר לאכול, אז מותר גם להסתובב.

דרשתי בערב חג, אז אמרתי להם, תראו מה זה, לפעמים בן אדם יש לו,

הולך חנות פלאפל או משהו, הוא קר את הפלאפל,

קר האוכל.

אז עוד נגיד שנתן לי ידיים, נגיד נדון אותו לכף זכות, לא היה מקום לשבת, אבל...

בכל אופן, זה לא מתאים, אתה בן של הקדוש ברוך הוא, הטחינה נוזל מפה, משם עמבה והכול,

לא מתאים, לא מתאים.

תלך הביתה, מקום מסודר, כמו שצריך,

אתה יושב, אתה אוכל בצורה נפלאה והכול,

ואז אתה מרגיש באמת בן של מלך אמיתי.

לא רק בן חורין בפסח, אלא בן חורין כל השנה כולה.

מי שעוסק בתורה הקדושה ובמצוותיה.

מי שיודע מה זה דרך ארץ, קדמה לתורה.

יפה מאוד.

ולכן גם השולחן ערוך בסימן תקכט פסק את זה להלכה,

שאדם מחויב לשמוח בחג שנאמר בפסוק בתורה, ושמחת בחגיך והיית אך שמח.

למעט בעניין הזה של הצער ולשמוח בשמחת יום טוב, לא רק הוא,

אלא גם אשתו, גם ילדיו וכולי, אתה רוצה לצאת איתם,

זה ייתן להם שמחה, תצא איתם,

אתה רוצה לקנות להם,

תדאג לקנות להם וכולי.

כל מה שישמח אותם, תעשה את הכל מראש בצורה הטובה ביותר.

ולכן, גם חול המועד קרוי בשם יום טוב.

אבל הימים הללו, כמו שאמרנו, הם ימים יותר קלים,

כן? כי אפשר לפעול בהם פעולות שאנחנו לא עושים אותן בשבת ויום טוב ממש.

את כבודו של חול המועד, את כבודו של המועד,

אנחנו חייבים לכבד לא רק בבגד יפה,

לא רק בכסות נקייה, לא רק בבית נקי ומסודר,

אלא גם באכילה ושתייה.

וראיתי את אחד מהפירושים הנפלאים שכתב ששמחה זה לאו דווקא בבשר.

מי אמר בכלל שבשר זה שמחה?

כל המהות של שמחה זה הייתה בעצם הקרבת קורבן חגיגה.

לכשאין לנו בית המקדש,

אנחנו חסרים בעניין של השמחה.

אז העניין של אכילת בשר זה לא שמחה.

כי תאבה נפשך לאכול בשר.

זה נהפך להיות כחלק של תאווה.

אז איזה שמחה יש לנו?

בשתיית יין.

שאדם שותה יין.

ואתם יודעים איך יצא העובד שעות נוספות? לא תאמינו.

כשמסרנו בשבת האחרונה שיעור,

מה שנקרא דרשת שבת הגדול,

אז קם איזה יהודי אמר לי, כבוד הרב, קשה לשתות ארבע כוסות.

נכון, הבוכרים?

צ'ור פיולה.

כן?

קשה לשתות ארבע כוסות. איך אפשר לשתות ארבע כוסות של יין?

אמרתי לו, תגיד לי, ביום חול אתה,

זה?

אתה גם אומר את זה שמביאים לפניך את הבקבוק של המשקה החריף?

גם אתה אומר את זה, קשה לשתות ארבע כוסות?

או שאתה מרביצות כמה?

אחד לפני, ברוך אתה בבואך, ברוך אתה בצאתך,

וכו', עוד לחיים, עוד לחיים, עוד לחיים, עוד לחיים, עוד לחיים, שאתה משים בקבוק ושתיים ושלוש.

אה?

למה אתה אומר? כי העצר עובד שעות נוספות על מצוות.

מצוות, וואי, וואי, ייתן לך קושי, ייתן לך כאבי בטן מהמצות,

יגיד לך, אתה נחנק מהכרפס,

החרוסת חריפה מדי, שמו יין פטישים,

והחזרת זה,

גם מוציא עשן מהאוזניים,

וואו, בקיצור, אני אעביר לך עשרות תירוצים,

העיקר שלא תקיים את המצוות.

תיבדל,

תיבדל מהעניינים של אכילה ושתייה,

ותתמקד אך ורק במצוות.

וזה בן אדם שמתבונן,

בסייעתא דשמעי הוא מצליח.

למה הוא מצליח? כי הוא מבין שזה המטרה של היהודי, ולכן זה קשה לאנשים.

איך אני יכול לאכול ארבע כזה ייתות? אני אומר, מה אתה בוכה? אני אוכל חמישה.

חמישה אני אוכל,

וזה כל כך קל.

אם היה שישה, גם הייתי אוכל שישה.

אבל הכל תלוי בהכנה הנפשית שהבן אדם עושה. אם אתה מבין שזה מצווה, אז אתה מוסר נפש על זה.

ואז בשאר הדברים האחרים אתה ממעט בהם.

אבל אם אתה מבין שזה מה, שזה מצוות אנשים מלומדה,

או שאני עושה את זה, אני עושה רק את ההתחלה.

ובחיים,

יש כאלה בחיים לא סיימו את סדר ליל הסדר.

הם רק ידעו להגיד, קדש ורחץ כבר, עד נרצה, בעל פה.

זה כן הם ידעו.

אבל לסיים בפועל,

הם ישר קפצו מהכרפס לשולחן העורך.

לא עניין אותם הווהגע איתה לבנך,

לא עניין אותם מה הסיבה,

לא עניין אותם הכזה איתו, עזוב אותי, כבוד הרב, עזוב אותי, אל תשגע אותי, תן לי לשולחן העורך.

אתה יודע, זה מטעמים מכיני אשתי.

ואז הוא אומר, מה עושים עם האפיקומן?

למה זה סגולה?

קודם זה סגולה לאכול ממנו.

אחר כך גם סגולה לשייר ממנו משהו לשמירה וכו'.

ואז בן אדם מפסיד את עיקר העיקרים של הלילה, את כל המצוות הלילה הזה,

מפספס אותם.

לכן אנחנו צריכים לשמוח, ואין שמחה אלא בשלמות

של המצוות שאנחנו עושים אותן שלמות.

ועל זה אמרו חזל, כל המבזה את המועדות במשהו, לא נוהג שמחה בעניינים הללו של לבוש,

של אכילה,

של שתייה, של ושימח את אשתו ואת בני ביתו וכו' וכו'.

מה נאמר עליו? כל המבזה את המועדות, אין לו חלק לעולם הבא.

זה בדיוק כתוב בפרק ג', בפרקי אבות.

כל המבזה את המועדות, אין לו חלק לעולם הבא.

יפה מאוד.

הגמרא בביצה טז עמוד א' כותבת

מזונותיו של אדם קצובים לו

מראש השנה חוץ

מהוצאות של שבת וחול המועד.

שאם מוסיף, מוסיפים לו. זה נקרא שבת ויום טוב, כן?

שאם מוסיף, מוסיפים לו. כמה שאתה תבזבז,

ככה הקדוש ברוך הוא ייתן לך עוד כפל כפליים.

בדוק ומנוסה, רבותיי.

בדוק ומנוסה. אדם מפחד, לא, לא, אני אקנה שתי קילו רק של מצות.

למה?

למה אחר כך בפסח צריך לעשות מרדף אחרי המצות?

לחפש אותם

לפי ה-Waze, איפה זה נמצא?

למי יש, מה יש להתחנן לאנשים?

למה לא תקדים?

ותרכוש מראש.

שנה שעברה שעשו כל כך הרבה מצות,

אנשים אמרו, לא, גם ככה יש מספיק בחנות, הכל בסדר.

השנה זה היה תרגיל חינוך.

לא אני אומר שהם עשו את זה בכוונה, כן?

אבל זה היה תרגיל חינוך,

בשביל לחנך את כל העצלנים.

וכל העצלנים למיניהם, שמחכים עד הדקה ה-90 כל הזמן במצוות,

אם זה בלולה ואם זה במכירת חמץ,

שידעו

שהם מזיקים סך הכל לעצמם.

רק לעצמם הם מזיקים.

במקום להיות חכם לוי, קח מצוות, מיד לרדוף אחרי המצוות, מיד לקנות, מיד הכל.

לא, לא, יש עוד זמן.

התקשר אליי מישהו והזדעזעתי, הזדעזעתי ממש.

שעה לפני כניסת החג,

במקרה הייתי זמין,

מה אני עושה? אני אחד שמרחם על היהודים.

שעה לפני כניסת החג, מה הוא אומר לי?

כבוד הרב, איך מכשירים את הגז?

אמרתי לו, עכשיו שעה לפני כניסת החג?

זאת אומרת, בערב שבת אני מתכוון, כן?

שעה עכשיו שעה לפני כניסת החג, זה מה שאתה שואל אותי?

איפה היית עד עכשיו שבוע?

איפה היית עד עכשיו לפני כמה ימים? איפה?

מה עשית עד עכשיו?

למה עד עכשיו לא הכשרת?

לא, שערי תירוצים לא היה לי זמן, כן היה לי זמן.

למה? למה להגיע למצב הזה,

של הדקה ה-90 להיכנס ליום טוב עם לשון בחוץ?

למה?

למה בן אדם, למה לא להיכנס בשמחה,

ישן קצת נח,

מתלבש טוב, שמח,

כל בני משפחה, הכל ערוך ומסודר, למה?

למה לא להגיע לשמחה אמיתית?

ואז הוא נכנס ככה במדרוב, כזה עצוב ליום טוב.

אוף,

זה נהיה עליו טורח.

נהיה עליו טורח, המצוות נהיה עליו טורח.

אוף, מתי ייגמר פסח?

אוף, אני רוצה זה.

נהיה עליו טורח, חס ושלום.

יש אנשים מחכים לזה, יש משפחות מחכות למועדים.

מחכות לחגים, לשבת כולם ביחד, לשיר.

הוא יודע לשיר יפה מה נשתנה לפני כן, אבל בפועל,

שום כלום. מצוות אנשים מלומדה. למה לא? חבל.

לא להמתין בשום דבר, רבותיי, הגיעה מצווה, מיד תעשה. אתה יודע שלפני כן

יותר קל לך לעשות הן את הקניות, הן את ההכנות, הכל תעשה מראש.

לא לחכות לשבוע האחרון.

בשום חג, בשום מועד, בשום יום טוב, בשום זמן.

שום כלום.

הכל מראש, גם שבת.

גם שבת.

למה צריך להיכנס עם לשון בחוץ?

למה אישה צריכה לעבוד עד הדקה ה-90 במטבח?

להתכונן כבר מראש. יום שלישי, קניות, רביעי, הכנות,

חמישי בישולים, שישי

פותחת ספר תהילים וקוראת.

והבעל בבית המדרש כבר לומד.

ככה מרגילים את הילדים שהכל מראש,

גם ההרגשה של יום טוב, אווירת החג, כבר הקדושה אופפת את הבית.

אז אדם מרגיש משהו מיוחד כבר. יש פה משהו אחר.

לעומת זה שהוא נכנס בדקה ה-90 ולא הספיק וכן הספיק,

ועכשיו לא הסתפרתי, אז מה אני אעשה? אני יכול להסתפר עכשיו?

אי אפשר שלא להסתפר. נו, אז מה?

אז אתה נכנס מלווה לחג?

ומה יהיה?

והאדם פספס את הכל.

והיום טוב שלו, השם ישמור, נראה בדיוק כמו שהוא יתכולל אליו.

ואיפה ההכנה?

הרוחנית ליום טוב.

לכן רבותיי, זריזין מקדימין למצוות. אז לא להיות עצלני. מעכשיו אנחנו מודיעים לשנה הבאה,

שלא יהיו הפתעות.

מכירת אמץ החל מראש חודש ניסן.

לא לחכות לדקה ה-90.

לא רשמתי, כן רשמתי.

מעכשיו לא.

מעכשיו לא, עכשיו זה שייך הכל לגוי.

אבל מראש חודש ניסן כבר ניתן לשלוח מפתח.

יש אחד התקשר אליו, אמר, כבוד הרב, אני אישר את המפתח משנה שעברה.

זה תופס או לא תופס?

זה לא אצלי נשמע.

אני משאיר אותו אחר כך בחנות או במשרדים?

תיקח את זה משם.

מה, אני ארדוף עם הצרור אחרי כולם?

בוא תיקח את המפתח?

אם לא, אני אזרוק לים את הכל.

האדם צריך להיות אחראי. נתת מפתח, אתה בוא תיקח.

אם לא, אני אשלח לך את חסן.

אני אעשה לך ביקור פתע.

אדם צריך להתבונן, מה הוא עושה?

איך הוא מלא, איך הוא עושה? הכל מראש, רבותיי.

אז גם במכירת חמץ, גם ההכנות, גם הקניות, הכל מראש, לא לחכות.

לא, אני רוצה קודם לנקות את הבית לפסח פיקס,

אחר כך אני אעשה את הקניות לפסח. מה הקשר?

למה החמץ יטייל, יקפוץ לך לאריזה של פסח?

לדברים של פסח? לא.

שים את זה באיזה ארון,

שים את זה מעל הארון, משהו, תסדר את הכול ונגמר.

ועדיף עכשיו ללכת להסתובב, לחפש מצות?

התקשרו לאנשים, בוכים.

אין לי מצות, מה אני אעשה? טוב, בוא, יש לי עוד קילו.

בוא, טוב, בוא, יש לי פה. טוב, בוא, אני אביא לך משלי.

טוב, בוא, אני אביא לך את זה לפחות לקחת שלוש.

למה?

למה לא להתכונן מראש? למה לא לקחת מספיק מראש?

אז השנה קרה מה שקרה, זה לימוד לשנים הבאות.

אתה יודע שאתם אוכלים כל החג מצות עגולות,

תתארגן בהתאם.

אתה יודע שאתה אמור אולי לקבל אורחים,

אתה יודע שאולי אמורים לבוא לבקר אותך, תתארגן בהתאם.

אז אולי אנשים נשארו שאננים מהשקורונה

של שנה שעברה, שהם היו בעל ואישה או ילד או שתיים, או רק המשפחה הקרובה.

אבל השנה כבר זה אחרי.

ושנה אחר כך עוד פעם זה אחרי, אז אדם צריך להכין את עצמו

לכול, גם לכל המועד תחשוב.

מה אני צריך לכל המועד?

ילדים וילדים, הכנות,

ככה לקנות, להביא,

נותן על האישה אחר כך ספירת העומר, אני לא יכול לקנות.

אז מה אני יכול לקנות מראש עכשיו שיהיה לי אחר כך,

שאני לא איתקע?

יותר מזה,

שאנשים יתקשרו, כבוד הרב, מותר לנקות אורז?

ומה עם קטניות?

אנחנו אוכלים קטניות, לא ניקינו מספיק. למה?

מה קרה? מה היה לכם לעשות?

עבדתם במסעדה החדשה של הפיקחים?

מסעדת הפיקחים? עבדתם שם? לא עבדתם. אתם נשים.

אז מה עשיתם עד עכשיו?

הבנתי, ניקיתם.

אבל בין לבין גם ככה אתם אכלתם, נכון?

אז למה לא דאגתם מראש להכין לכם כמות מספקת?

את יודעת שקשה לך בחודש ניסן? אין בעיה. בחודש אדר

תתחילי לנקות בשביל חודש ניסן, מה הבעיה? שלוש פעמים.

יש שולחן שיקוף היום, זה הולך מהר.

זה הולך טוב.

הכל מראש, למה לחכות דקה תשעים? או תבלינים.

לא, לא היה, נתקענו או לא הספיקו.

כולם המסכנים, הם צריכים לעזוב את הבית שלהם.

הם צריכים לטרוח עבורכם. תכינו לי.

מה הבעיה? לא הבנתי.

אתם כבר יודעים איך מכינים, למדתם את הכל,

נתנו לכם את זה עד לפה,

אז למה לא להכין לבד, לסדר? אין בעיה, נכון? אם יש בהישג יד, משלמים עוד כמה שקלים, מצוין.

אף אחד לא אמר שלא.

אבל אם כבר אין לכם ואתם יודעים שאתם תתקעו,

או שאתם צריכים כמות מעבר למה שמוכרים,

תתארגנו, בעייתם מראש.

אז בפעם האחרונה שאתם מנקים לפני כן, תתנקעו את זה בשביל פסח.

תארגנו.

זה בדיוק אותו פלפל,

זה לא השתנה.

אותו פלפל בדיוק, רק הקפדה יותר נקייה, שתהיה לפסח כמו שצריך,

שעולה בכלים של חמץ, שלא ייתכן בדבר של חמץ,

בתנור של חמץ שלא יתייבש.

אותו דבר בדיוק.

אז למה לא להתכונן מראש? ואז להתקיים בדקה ה-90. אז אין בעיה.

בהלכה יש פרצות, יש שטרים, יש הכל, אפשרות,

הכל טוב ויפה.

אבל למה להגיע לזה?

אמר לרב אין חג.

לרב אין חול המועד.

כל הזמן מתקשרים.

אין בעיה, אנחנו משתדלים לחזור לכולם, לחזור אפילו.

משתדלים לענות לכולם,

למרות שקשה, למרות שעמוסים והכול, אבל זה בשבילנו.

אם אנחנו בנפשנו נמשיך להתרגל ככה, אז אנחנו עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר ועוד יותר.

נחרוג את מה שצריך ונגמר.

ואז אתה מקבל דקה לפני כניסת החג טלפון.

מה עושים?

מה אפשר? שכחתי זה.

אין לי כזה, אין לי פועל. למה?

למה להגיע לדקה הזאת?

לא עונים, נכון?

אבל אמרתי לך, אני רחמים, מה לעשות? מרחם.

יכולתי לנתק את הטלפון, ביי, להתראות.

לא עונה. הסוללה נגמרה.

אבל מסכנים, אנשים צריכים ישועה, צריכים עצה, צריכים תושייה, צריכים דעת או רף.

אז אנחנו משתדלים, אבל לא לנצל את

הדבר הזה ולא לחשוב. להפעיל את השכל מראש בכל דבר ועניין.

גם בגשמי, גם ברוח.

דבר נוסף שאנחנו מקפידים עליו בחג זה אמירת

מועדים לשמחה.

אחינו ובני אשכנז משתמשים באמרה אגית מועד.

אגית מועד.

אגות מועד.

זה נקרא, כן?

גם במוצאי יום טוב, מועדים לשמחה או חג שמח וכולי.

השולחנות שלנו, כותב בעל המטה אפרים,

השולחנות שלנו פרוסים במפה מיוחדת כמו ביום טוב.

ואנחנו, בשונה משבת,

יש לנו סך הכל בית סעודות. סעודה ראשונה היא בלילה,

וסעודה שנייה, שזה עיקרה של יום טוב, היא ביום.

סעודה שלישית אין.

לכן בדרך כלל בסעודה ראשונה היא נמשכת ואורכת יותר זמן.

למה היא נמשכת ואורכת יותר זמן?

סעודת יום טוב?

הרי יוצאים מבית כנסת יותר מוקדם,

התפילה יותר קצרה.

הסיבה היא לכך, בגלל שאין לנו סעודה שלישית, אז אדם אוכל טיפה

מעבר לכך.

יש כאלו שנהגו עכשיו בשבת הקרובה לעשות סעודת משיח,

זה נקרא,

שהסעודה הזאת רומזת, מה שנקרא,

בשביש אל פסח, לעניין של הגאולה.

כן, הם קוראים לזה סעודה שלישית.

כן, השבת הקרובה היא סעודה שלישית.

הם קוראים לזה סעודת משיח,

שזה יוצא יום טוב,

מה שנקרא, שחל בחול ולא בשבת,

אז זה נקרא סעודה,

סעודת משיח, בלי שלישית.

אבל השנה יש לנו גם שלישית וגם רביעית.

אדם צריך להקפיד על זה.

יפה מאוד.

בזמן שבית המקדש היה קיים, הם היו מקיימים מצוות שמחת החג על ידי אכילת בשר, כמו שאמרנו, של קורבן שלמי חגיגה

ושתיית יין. ועכשיו, בעוונותינו הרבים,

שאין בית המקדש קיים ואין קורבנות, אין חיוב לאכול בשר.

איך אמרתי להם בשיעור?

שעם הארץ אסור לו לאכול בשר, כולם הסתכלו עליהם, מה, כבוד הרב, קנינו כל כך הרבה, לא נאכל.

אבל חייבים לשתות יין בכל יום מימי החג.

האחרונים הסתפקו בזה.

כמה יין חייב לשתות?

האם חייב לשתות רביעית או מלוא לוגמיו

או פחות מזה?

מהו החיוב?

אז המנהג באמת, לשתות אפילו כלשהו.

מה שאדם רגיל רוצה לשתות,

רוצה לשתות רביעית, רוצה לשתות כוס,

כל אחד העיקר שלא יפר את העניין הזה של שמחת יום טוב.

ודאי ובוודאי שלא יבוא לידי שוכרה, כן?

ואין מצווה כזו להשתכר.

אז לשתות יין, נכון? בסעודת יום טוב,

חול המועד,

אתה כבר יושב,

יין שיהיה על השולחן, בסדר?

איזה יין?

זה לא כמו ליל הסדר. אתה יכול גם לבן,

אתה יכול גם אדום.

בליל הסדר אנחנו מקפידים דווקא על אדום, זכר למה?

לנס שהיה במכת דם, שהגדוש ברוך הוא הביא להם מכת דם,

שכל מה שהם שתו נהפך לדם עד שלא שילמו דמים,

עד שלא שילמו כסף, פול.

הכל נהפך לאדום.

במהם לא היו זמובה שם הניסים והנפלאות שהקדוש ברוך הוא עשה במכת דם עם עם ישראל שהיו שותים. בא מצרי החוצפן, דחף קש לבפנים לילד שם, אמר שתה.

הוא שותה,

טעם של דם.

והיהודי שותה, נהנה לו.

מים קרים על נפש עייפה.

זה היה נס.

אבל אחרי ששילמו דמים ובזבזוהו,

זה היה כביכול שכר לעם ישראל,

נגמר הסיפור.

הלאה.

ואף על פי שבזמן הזה אין חיוב לאכול בשר בחול המועד מכל מקום, יש מצווה

באכילת בשר,

אם יש באפשרותו של מה? של האדם,

לאכול בשר, כך כתב המשנה ברורה וכו'.

יפה.

אם שכח אדם לומר ברכת המזון יעלה ויעבור,

כן, ביום חג המצות הזה, ביום מקרא קודש, לשים לב, כן, לא ביום טוב.

ביום טוב, אומר ביום טוב.

אבל ביום מקרא הקודש הזה לא חוזר.

למה? כי ביום חול אין לנו חיוב לאכול מצה, שזה פת שלנו,

בסעודת חול המועד.

אבל בסעודת יום טוב עצמו,

כן, בין ראשון, בין אחרון, שם יש את העניין הזה של חיוב,

של אכילת פת, שזה המצב.

בחול המועד אנחנו מוסיפים לומר בהרחמן.

הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו טוב.

ביום טוב מה אנחנו אומרים?

הרחמן הוא יגיענו למועדים אחרים הבאים לקראתנו,

לשלום.

גם בחול המועד, גם בחול המועד. יפה מאוד, גם בחול המועד, יפה מאוד.

גם בחול המועד מוסיפים את זה.

בסדר? אז אז שים לב לזה.

הלאה.

כמו שאמרנו, לובשים בגדי יום טוב,

יש בזה חיוב. אדם רוצה לצאת לטייל ביום טוב, זה השמחה שלו ושל משפחתו, אין בעיה, יכול לצאת.

אחד מגדולי הדורות האחרונים הסביר את נימוקו של רבי יהודה.

רבי יהודה בגמרא ביומאי י'

עמוד ב' כותב, שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים.

הוא כתיב בפסוק דרכיה דרכי נועם.

כן?

מכאן שמה,

שהעניין של מה,

של טיול בחול המועד,

או מה שנקרא מוסיף לנפש.

מה הכוונה מוסיף לנפש? אני עכשיו יוצא בחול המועד,

מה אני מוסיף פה לנפש?

אני מענג את הנפש.

מה אני מענג את הנפש? בזה שהיא רואה את כל הנפלאות

שבורא עולם ברא בעולם.

הפרחים, העצים, הצמחיה, ירוק, השמיים מספרים כבוד אל,

הארץ וכו'.

לכן אנשים נוהרים מקצה ועד קצה הארץ.

עכשיו כל הכבישים עמוסים פקקים, למה כל הזמן?

אנשים נוסעים בחול המועד, יש להם חול המועד ברוך השם שבוע כמעט,

וואה,

מנצלים אותו, נוסעים לפה, נוסעים לשם, גם הרבה לא טסו עכשיו בגלל כל המצב והכול, הרבה לא טסו.

אז הרבה יוצאים.

אז אם הוא כבר יוצא והוא נהנה משבחו של המקום ברוך הוא, אשרה ואשרי חלקו,

אבל אם הוא יוצא כדי חסון המלכת למקומות לא טובים,

או להיכשל בכל מיני

מראות לא טובים, בוודאי ובוודאי שעדיף שישב בביתו.

הגמרא בסוכה כז,

כתוב שם, משבח אני את העצלנין שאינם יוצאים מבתיהן ברגל.

ולכן, כותב רבי יונתן האיבישיץ בספרו יערות דבש,

עד שמטיילים בכרמים ובפרדסים יתורו את הארץ,

יתורו את ארץ הפיוטים המתוקים מדבש.

דהיינו, במה הם יעסקו? יעסקו בכל הפיוטים שיש.

ואמרתם זבח פסח הוא להשם,

יש עוד פיוטים נפלאים לחג הפסח. תעסוק בהם, בפירוש שלהם.

ראיתי פירוש נפלא, מה זה חד גדיה?

מה צריך להשאיר חד גדיה? מה אכפת לי שהמקל הרביץ לחתול והחתול נשך את הכלב והכזה והכלב נשך את החתול, סליחה,

והמים כיבוט האש ופה והשוחט ושחט אותו המלאך המוות ואז בא מלאך המוות והקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות ששחט לשוחט.

מה זה מעניין אותי?

אז אני אגיד לכם שני הסברים.

הסבר ראשון

היה מעשה באחד מגדולי עולם שבערב פסח הגיע אליו השוחט הביתה, לשחוט.

זה היה קור בחוץ,

כמו המזג האוויר של השנה,

ואז השוחט ביקש מהשמש של הרב, אמר, תביא לי איזה כמה כוסות של שיכר שאני ככה אתחמם,

ואז אני אוכל לשלוף את הסכין, לבדוק אותה היטב ולשחוט.

אמר לו, בסדר, אין שום בעיה, אני אביא לך.

נתן לו כוס אחת,

אמר לו, לא מספיק, תביא עוד כוס.

עוד כוס, ארבע כוסות שתה.

ארבע כוסות שתה, הוא מוציא את הסכין של השחיטה, אוי ואבוי.

הצדיק ההוא שהיה שם בבית שלו, שהוא בא לשחוט,

הוא אומר, רגע, רגע, רגע, רגע.

הוא אומר, עד עכשיו,

לא הבנתי מה זה שכתוב בחד גדיא,

ואתה מלאך המוות ושחט לשוחד ושחט לתורה.

לא הבנתי את זה.

הוא אומר, היום בזכותך הבנתי את מה, את הכתוב שם בחד גדיא, בשיר הזה.

בשיר הזה יש סודות נפלאים, רבותיי.

אז הוא אומר, מה, והוא זה פשט, מה הפשט?

מה הפשט?

אמר לו, אתה יודע, מה הפשט?

הפשט שממתי שוחט ששתה ארבע כוסות יכול לשחוט?

אה?

עכשיו אני מבין,

אם מלאך המוות הוא צריך לבוא לשחוט את השוחט, זה בסיבה הזאת.

בגלל שהוא שתה לפני כן לשוחרה.

כי אם הוא לא היה שותה לשוחרה, מלאך המוות לא היה יכול להתגבר עליו.

מלאך המוות לא יכול לבוא.

זה צריכים להיות צעירים.

אז הפירוש, זה פירוש אחד.

פירוש שני,

הוא אומר, אתה יודע למה? כי כל מה שכתוב בחד גדיא זה היה סוגים של עבודה זרה שאומות העולם היו עובדים.

לאבנים, לעצים, למים, לאש, לחתול, וכבש, וגדי, וכלב.

כל בעלי החיים כולם,

כל הבריאה הזאת של אומות העולם היו משתעבדים לדמויות הללו שמופיעות בחד גדיא.

ואז הגיע המלאך המוות ונפרע מהם.

גם השוחט כנראה היה שוחט להם.

ומלאך המוות בא ונפרע ממנו.

ואיך אנחנו מחזקים את העניין הזה של מה שהכול בידיים של הקדוש ברוך הוא.

ומה אנחנו מזכירים בדיוק אחרי ליל הסדר ששתינו את ארבע הכוסות?

תזכור לא להיות כמו השוחט, אה?

דר בלק.

שלא תהיה כמו השוחט, למה?

אחר כך מי יבוא?

יבוא מלאך המוות.

אבל אם באמת אתה לא כמו השוחט,

ושתית את הארבע הכוסות כדי לקיים את המצווה בשלמות,

ובאמת להעביר גילולים מן הארץ, זו הייתה הכוונה שלך, ולא חס ושלום להתגולל עלינו,

כן? להתגלגל מתוך השכרות הזאת,

אז עתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע ממלאך המוות.

ולכן יש את העניין הזה של חד גדיא, החידוש

נפלא ביותר.

אז בא רבי יונתן אייבישיץ ואומר, עד שאתם מתפעלים עימה מכל הדברים בחוץ,

תתפלאו ממה, מכל העניינים הללו שרמוזים בשירה הקדושה, בפיוטים הקדושים הללו.

אז בוודאי ובוודאי שזה דבר טוב שאדם יצא לראות בשבחו של המקום ברוך הוא, בשבחה של ארץ ישראל.

אבל גם אדם צריך להתבונן בעניין הזה של מה?

של המהות

של הימים הללו, של ימי חול המועד.

ולכן היוצאים לטייל, כותב הרב,

צריכים דווקא על ידי הטיולים שלהם

להקפיד שלא לבטל על שום מצווה דאורייתא.

התעכבת כבר, תדאג להתפלל מנחה בערבית, בזמן,

כמו שצריך, לא פעמיים אחר כך ערבית,

או שאתה מפספס מנחה,

או שאתה בא עייף מהטיול, אז הוא פספס תפילת ערבית, מה פתאום?

תקפיד, תפילת שחרית, במניין, כמו שצריך, מניין כשר.

אתה כבר הולך, אז למה לבטל מצוות דאורייתא?

וכן על זה הדרך, הוא הולך בכל המועד סוכות. מה עם סוכה? חשבת על סוכה?

מה?

אז אתה אוכל בחוץ, מבטל מצווה

של בסוכות תשבו שבעת ימים, מצווה דאורייתא

של אכילה בתוך הסוכה

ושינה בתוך הסוכה, ואפילו מצוות דרבנן, כגון נטילת ידיים

לאכילה

ועוד דברים שהאדם עלול להיכשל כשהוא מטייל.

כל הדברים הללו, אדם צריך להקפיד בהם.

אדם צריך להתבונן.

המלאכות המותרות לנו בחול המועד הן חמישה, והן

מלאכת דבר האבד, דהיינו,

מלאכה שאם אני לא יעשה אותה בחול המועד, ייגרם לי הפסד.

ייגרם לי הפסד בגינה,

ואי אפשר לעשותה לאחר חול המועד ולהשלים אותה לאחר החג,

זה נקרא מלאכת דבר האבד.

חז״ל הקדושים התירו לעשות.

אבל בתנאי שלא יבטל את השמחה,

לא יבטל את התפילה,

צער ולימוד תורה.

אם הדבר האבד עד המלאכה הזו מבטל את אחד מהדברים הללו,

בוודאי ובוודאי שלא יעשה אותה.

דבר נוסף שהותר לנו זה אוכל נפש.

גם בימי חול המועד, הן ביום טוב הראשון

והן ביום טוב האחרון,

הותר

לצורך אוכל נפש להבעיר אש.

לקחת אש, מה שנקרא,

להדליק את הגז וכו'. אנחנו מקפידים שלא לעשות כן.

אנחנו מקפידים שלא לעשות כן מהסיבה שמה?

מתקבע גז. אין לנו תירוצים של כפיות ומצקות וכו'.

לא עושים את הדברים הללו.

אנחנו הכול מראש

מתארגנים בהתאם שיהיה

בדיוק מה שצריך.

בשאר הימים של חול המועד

אין שום בעיה לעשות הכול,

והעיקר שזה יהיה לצורך המועד בשמחה.

דבר שלישי קרוי בשם מעשה הדיוט.

דהיינו,

אני מביא את זה לאומן שאיננו מקצועי.

איננו מקצועי. פגשתי איזה מוסכניק אחד,

שאלתי אותו, אתה שומר תורה ומצוות, איך אתה עובד עכשיו?

איך אתה עובד עכשיו?

או מה אני אעשה, אני מחויב וכו'. מי יתיר לך?

בדרך כלל לא עובד, אבל פה זה דבר מוכרח וכו'.

האומנות הזאת שאדם עושה צריכה להיעשות דווקא על ידי עני או על ידי אינו יהודי.

על ידי עני שנצרך לצורכי החג, כן, אין לו כסף לצורכי החג,

אז הוא יכול לעשות לך את הפעולה הזאת.

אבל בתנאי שכמו שאמרנו,

שזה לא אומן מקצועי.

אתה נותן לו כזה חובבן שהוא אוהב לתקן מכוניות וכו',

אבל אם הוא אומן מקצועי, מי יתיר לך?

וכי זה מלך הדבר האבד?

אז זה נקרא מעשה הדיוט, שהוא לא בקיא.

דבר נוסף, צורכי רבים, הוא עכשיו מחלק

לנזקקים, למשפחות נזקקות וכו', מחלק להם מזון.

סל שבועי.

אין בעיה, האוטו שלו עכשיו התקלקל ומחויב, אין לו רכב אחר להשיג.

אז הוא לוקח את אותו אחד, אין שום בעיה, והוא יסדר לו את זה, מה שצריך והכול.

אז זה מסכן השכן הזה.

אני אומר, למה אתה מתקן? אז הוא אמר, זה מסכן.

הוא משתמש עם האוטו שלו לצורכי רבים, הוא מחלק לנזקקים וכו',

והוא חנה רגע אחד כדי להעמיס את האוטו, בא השכן,

עם המברג, נתן לו שם ברדיאטור כמה דקירות,

ועשה לו שם נזק בלתי אפי.

אז הוא אמר, כן, אני יודע שזהו, אבל מה לעשות,

אני מחויב עכשיו לסדר את הזה.

למה לפני כן הוא לא יכול? הוא אומר לא.

לפני כן הוא לא ידע את זה.

הוא חייב את האוטו לחלק והכול, זה אחד שמחלק והכול.

אין ברירה,

אין ברירה, הוא יסדר לך.

אז זה נקרא צורכי רבים, הרבים צריכים אותו.

או שהוא הולך ממקום למקום וכו',

הכול צריכים לו.

והדבר האחרון זה פועל שאין לו מה לאכול,

כן?

הוא זקור עכשיו למלאכה מסוימת לפעול כדי מה להרוויח,

כדי שיהיה לו מה לאכול בחג שני.

אז אין לו עכשיו מה לאכול.

אז עכשיו אתה לא תיתן לו לאכול?

מה יהיה?

אז אין לו ברירה, הוא מחויב לעבוד.

זה לא שהוא יכול לקחת את החופשה של הימים שלו על חשבון ימי המחלה, והוא אומר לה, מה קרה שאני אקח עכשיו? אני אקח בגל השני.

בגל החמישי אני אקח.

של השקרון אז אני אקח. לא.

אתה עכשיו יכול לקחת חופשה, תיקח חופשה.

אל תדאג, לבוא עליי ואני פורק, אז ברור הוא יחזיר לך.

מה הוא יורד? כמה יוריד לך הבוס?

וכי הוא הבוס שלך או בורא עולם זה הבוס שלך?

וכשהוא הוציא אותך לחלת,

אז על מי נשענת?

על מי שמחת? מי זן ופרנס אותך?

זאת אומרת, אדם יכול להשיג את הדבר הזה,

וחוץ מזה למה אתה צריך בוס?

למה אתה לא רוצה שבורא העולם יהיה הבוס שלך?

למה אתה תולה את ביטחונך בבשר ודם?

תהיה עצמאי ובן של מלך.

מהלכי המלכים בקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא ידאג לך בדיוק למה שאתה צריך.

זה דרגת אמונה להגיע לזה.

דרגת אמונה לשאוף לזה, להידבק בזה.

לבטוח באשם ולהבין שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס. מאוד קשה.

מאוד קשה. הר הביטחון?

מאוד קשה.

אבל אדם, שימו לב, הוא מרוויח. המועדים והחגים שלו לא נראים אחרת.

הוא אף פעם לא לחוץ.

אני מכיר אנשים שהיה להם כל מיני

חנויות כאלו של אכילה ושתייה.

גם ערבית של מוצא שבת הוא היה לחוץ. נו, נו, נו, נו. מהר, מהר, מהר, מהר. רק היה מגיע הדקה. מהר, מהר, תתחילו. מה קרה?

לא, אני צריך לפתוח. מחכים לי.

אין לו לא יום ולא לילה.

אז מה אתה צריך כזו עבודה?

איפה שמחת יום טוב שלך? בחג הוא לא שמח.

בשבתות, וזהו, הוא עייף מכל השבוע.

אז איזו שמחה יש לך.

אז כל החיים שלו עוברים ברגע אחד. ימי שנורדנו בימים 70 שנה, ואם בגבורות 80 שנה.

והכול הלך לטמיון.

הכול הלך לפספוס.

אז אם אדם יכול בקלות

לשמוח בחג והוא מבטל את השמחה הזאת,

מי יתר לך? הוא ייתר לך על זה בשמיים.

ולכן, אם זה פועל שאין לו ברירה ואין לו מה לאכול וכולי, והוא מחויב לצורך יום טוב,

לצורך החג,

אז אין ברירה, יכול לעבור.

עוד מלאכות שהן אסורות כגון מסחר, כגון מלאכה שיש בה תורח,

כל הדברים הללו, השולחן ערוך,

מביא את זה לפרטי פרטים בסימן ת״קל״.

נגיע לזה.

וכללו של דבר,

בעניין היתר המלאכה בכל המועד יש לברוח מפני היתרים שיש בהם זלזול של קדושת המועד.

ועל כל פרט ופרט, שאלת חכם צריך לעשות.

ומצינו בגמרא על האמורה רבינה,

שהיה נזהר בקדושת המועד ולא מכר סחורה.

ואחר המועד, אומרת הגמרא, זה גמרא מועד קטן,

אומרת הגמרא, אחרי המועד בירכו אותו מן השמיים בכפליים.

אז כדאי להרוויח בלי לעבוד.

איך תרוויח בלי לעבוד?

על ידי שמה שתשבות בחג,

גם תשמח, גם תהנה יחד עם המשפחה,

והקב' ברוך הוא אחרי החג ישלח לך את הצ'ק.

אתה נהנה, וגם מקבל מן השמיים.

הכול.

יפה מאוד.

חז״ל הקדושים אסרו עלינו בחול המועד להסתפר ולהתגלח.

הטעם לכך,

כדי שלא ייכנס מנוול למועד, לחג,

הוא עכשיו נכנס ליום טוב, שהוא מנוול בסערות, לא הספק להתגלח, אני יכול להתגלח עכשיו? לא.

תתגלח מראש, תסתפר מראש, תסדר את עצמך מראש,

כדי שתהיה ראוי, בכבוד הראוי, להיכנס למועד.

ולכן, גם אדם שלא הסתפר ולא יתגלח,

אסור לו בחול המועד לעשות כן.

אבל ישנם אנשים שלהם חז״ל הקדושים התירו,

כגון היוצא מן השבי

או מבית האסורים בערב החג, ולא היה לו זמן.

כולם רדפו אחריו לראיין אותו ולחבק אותו ולנשק אותו, והיה לו זמן,

עד שהגיע לכניסת החג, כגון שיצא ממש סמוך לחג,

וכו'. אין לו פנאי להסתפר ולהתגלח, שמה התירו לו

בצורה מיוחדת.

אבל לא לנצל את זה, לא אגיד אני הייתי בבית האסורה.

זה משהו אחר,

באבל זה משהו אחר.

כן? אז פה התירו לו יותר מיוחד.

יפה מאוד.

אדם קיבל מכה בראש, הלך לטייל,

וחול המועד לא שם לב, היה שם איזה בור,

צנח לבפנים, בום, הוא קיבל בומבה בראש. אנחנו אומרים לו, תקשיב טוב,

אנחנו צריכים לגלח קצת,

גילח את הנתק,

כן? צריכים לגלח את המקום של הפצע כדי לחבוש,

לעשות שם פרפר, תפרים וכו'.

הוא אומר, לא, לא, לא, הרב אמר, אסור להסתפר בחול המועד.

זה מותר,

כן? זה לצורך רפואה,

זה לצורך פיקוח נפש.

בסדר?

עוד דוגמא, יש ילד קטן,

השאירו לו ככה פוני, כזה מפריע לו פה לאכול,

או מפריע לו לעיניים.

זה אף אחד לא אמר שאסור.

זה בוודאי ובוודאי שהוא יכול לגזור את זה, ולא להשאיר להם פה, מה צריך את הפוני הזה,

וכל הגאווה הזאת, מה זה מוסיף?

תוריד את זה, תעשה כמו שצריך, ככה.

שטיח משובח תעשה.

יפה.

הלאה.

אז לכן אדם שזה מביא לו צער, כגון ילד קטן, או ילדה קטנה, וכו', או אדם אפילו מבוגר,

שזה מביא לו צער, השיער הזה, וכו',

זה מציק לו,

כגון שיש לו פצע והכול,

בוודאי ובוודאי שמותר לו בחול המועד להסיר דווקא את אותו מקום שמציק,

ולא מעבר לקו. לא יגיד, אוהב, פה פצע, יאללה, בוא נגלח את כל הראש, כבר התחלנו, אז נעשה על הכול. לא.

רק על אותו המקום של הפצע וכו'.

יפה מאוד.

גם קטן,

כמו שאמרנו, שהוא מתחת לגיל מצוות והוא מצטער.

היום היה לי שאלה של ילדה קטנה,

מותר להסתפר או לא? קשה, זה מפריע לו, זה מציק לו, ובוודאי ובוודאי

שמותר להסיר את אותן שערות שמציקים.

אבל אם רוצים להסיר לו כדי שיראה יפה

לנוי, זה ודאי שעשו.

רק משהו

אין קוצצים הציפורניים בחול המועד.

לספרדים או לאשכנזים?

לאשכנזים.

ספרדים מותר לגזור ציפורניים בחול המועד.

בואו נראה.

לא במספריים ולא במקצה ציפורניים.

אבל רק אם קצצן כבר בערב החג יגדלו, אזי מותר לקצצן. נגיע לזה.

אבל לקצוץ בידיו או בשיניו

מותר אף אם לא קצצן בערב החג.

טומאה. נכון, יפה מאוד. בואו נכנס לשאלה של טומאה,

איך אתה מכניס וכולי לפה.

איך תוך שבוע גדל לו? נגיד שגדל לו, יש לו גדילה מהירה.

כאילו, מה אתה אוכל?

אתה אוכל ירקוב גדל ואומר מה אפשר? גדל, נגיד, נו, גזז ערב דה ערב החג,

וחמישי נגיד שעבר, ופתאום גדל לו כבר.

גדל, קורה, שגדל.

או מנהג הספרדים להתיר קציצת הציפורניים, ובפרט אם הן בולטות מעל הבשר.

אז סתם ככה,

אם זה לא

בולט מעל הבשר, והוא אחד שאוהב כל הזמן לגזור,

לא נותן להם לגדול, כל הזמן רוצה לכסח אותם,

את הציפורניים, אין צורך.

אבל אם זה עודף מעל הבשר וזה מפריע,

או אנחנו מועלים,

אז אנחנו חייבים את הציפורן

של האגודל, תמיד חדה,

כן? שפיצית וחדה.

אז זה צריך לסדר את זה. יש עכשיו ברית

בחול המועד,

עכשיו זה לצורך.

צורך מצווה, זה בוודאי ובוודאי שמותר.

יפה מאוד, כי הוא צריך את זה לצורך המצווה,

זה התירו לו.

ומי שרגיל לקצות ציפורניו בכל ערב שבת,

יכול לקצצן גם בערב שבת חול המועד כהרגלו,

במספריים או במקצץ.

כך הביא כף החיים,

כן?

תקלב, סעיף קטן, ה'.

יפה מאוד. אז הכל תלוי במנהג. אז מי שרואה שזה עודף את הציפורניים וזה מפריע לו ויכול לגזור,

אז רשאי לגזור, אין בעיה.

כמובן, כמו שאמרנו, להשתדל לא לגסוס בפה,

זה גם לא טוב, גם משום טומאה וכו', גם

לא בריא, גם לא לציפורניים וגם לא לשיניים.

זה הורס גם את השיניים.

כיבוס בחול המועד אסור.

השנה, עד מתי?

מה עם איסור חג?

יפה מאוד. יש שמקפידים גם מאיסור חג שלא לקבס,

אז יצטרכו ביום ראשון בלילה רק.

יש כאלו שאומרים לא, עד מוצאי שבת,

יצא פסח, עבר רבנו את העם,

נגמר הסיפור.

יפה מאוד. בקטנים באמת יש לנו בעיה.

יש ילדים קטנים, כל פעם מלכלכים,

כל פעם מרטיבים,

כגון, יש ילדים כאלו שמרטיבים, הרטבה, בריחה,

כן, של צועה ושתן וכו',

ולא התארגנו מראש. אני תמיד אומר להתארגן לקנות מראש.

תקנה יותר.

אתה יודע שיש בעיה? תקנה יותר.

אתה גבר?

תדאג לגייס את החולצות שלך.

הכול מראש.

כמו שיהיה מסודר.

מה הבעיה? זה לא עובד היום.

יפה מאוד.

כן.

לא,

לא, תכין לך שיהיה לך לכבוד,

שלא יהיה לך טורח.

טורח, ביום טוב, צריך לשמוח.

ויש אחד שמגייס את זה טורח בשבילו. הוא מגייס, לא מגייס עדים יוקרתי,

הוא מגייס את זה של עשרים שקל.

הוא ככה, ככה, ככה עושה, ככה עושה במשך שעה בקושי שרוול.

אחרי שתי חולצות כבר הוא מרגיש חלוש.

חלוש.

צריך לנוח. אז זה טורח בשבילו.

לכן, מראש.

מה אנחנו עושים? כל הזמן קונים חולצה חדשה.

חולצה חדשה למועד ראשון, מועד א', מועד ב'.

חולצה חדשה.

זה לא עולה יקר.

100 שקלים, 150 שקלים,

אתה קונה חולצה משובחת, נגמר הסיפור.

לאחד שמחליף כל יום חולצה, עוד יותר טוב, אז צריך לדאוג שיהיה לו

לכל הימים כולם.

לא אמרתי, תקנה לכל יום.

אבל שיהיה לך. בדרך כלל לעשות אדם לא פועל וכו',

אז הוא פחות מזיע, פחות...

אז הוא יכול להשתמש חולצה יום, יום וחצי.

יש כאלו גם שהם לא מזיעים,

מקפידים להחליף כל יום. אין בעיה, מצוין.

חשוב.

נקיות.

היגיינה. מצוין. אז תדאג שיהיה לך בדיוק

לכל ימי השבוע.

אבל גם לרחם על מה? על האישה. אחר כך יש לה הר של כביסה.

מלא כבשים.

צריכה להכניס את הכבשים לעדר, למכונה.

את הכול, מכניסה, וכמויות, כמויות. היא לא גומרת עם זה.

ואם זה משפחה ברוכת ילדים, שתבח שמו לעד.

זה לא רק השקיות של הזבל מרובות, אלא גם הכביסה מרובה.

אז לכן אדם צריך להיות חכם עיניו בראשו, גם להסביר לקטנים,

גם להסביר לעצמו ולבני ביתו.

לדאוג בדיוק בהתאם שהכול יהיה כדת וחדים.

לכן קטנים כאלו שבאמת יש בעיה ואין לו בגדים

חדשים או לא יכול להשיג בגדים חדשים עבורם כדי להשתמש.

אין לו ברירה.

אז יכול לכבס.

רק בשבילם, כן? את מה שמחויב.

בשבילם אין ברירה, יכול לכבס עבורם.

בגד שנתלכלך בכל המועד,

נתלכלך לו עכשיו מהחזרת.

נפל לו ככה, נהיה לו כתם, וואי,

אם לא יטפל בזה עכשיו,

הכתם הזה יישאר.

אני אגלה לכם סוד מקצועי.

זה לא משנה, זה משנה, כן? סוג האבקת כביסה.

יש לנו אחד ככה, מקצוען בקהילה, שהוא מבין בכביסה.

אז הוא פעם אמר לי שלהשתמש באבקה של אריאל

זה מאוד טוב, זה מבריק את הבגדים.

אבל יש כזה, אני קונה בכפר החב״ד,

יש כזה בקבוקון קטן של מלבין.

מלבין, לא, לא.

לבן כזה, זה מגיע. כמו הבקבוק של הריח ששמים, תוסף הזה.

יש כזה.

לא שמים הרבה, שמים אותו קצת, משרים אותו עם מים,

או שמים ממנו איזה רבע פקק שם במכונה,

בבגדים לבנים, כן? לא בשחורים, אחר כך הכול יהיה לך שם עם

מנומר כזה, כן? אז שמים את זה, זה מלבין את הכביסה.

אבל הבעיה אם פתאום נפל סלק, או התלכלך, או הרוטב של הדג, וכו',

אז יש לי פתרון מצוין בשבילכם, כן? כמובן לא בשבתות ויום טוב.

במוצאי שבת או במוצאי יום טוב אפשר להשתמש בזה.

יש מי חמצן 3%. רבותיי, אנחנו קצת מועלים, אז כל פעם מתלכלך,

פתאום משפריץ פה דם, שם, אתה צריך לשמור על היגיינה, נכון?

אז יש מי חמצן 3%, זה עולה גרושים.

שבעה שקלים, עשרה שקלים עולה בקבוק בבית מרקחת.

אתה שם את זה בשפריצר כזה,

אתה מתיז מזה בדיוק למקום המלוכלך,

מחכה עשר שניות, לא יותר.

אחרי עשר שניות ייקח, לא משנה, ממחתם, מגבור, לא משנה מה,

אפילו אם החולצה עצמה תשפשף,

95% מהכתם ירד.

95% מהכתם ירד.

אחר כך,

אתה שם את זה במכונת כביסה במלבין, יוצא לך

לבן לבן, לא לבן הארמי, לבן לבן

יוצא לך.

מסיר שומנים סנט מוריס. גם סנט מוריס, אבל יש בגדים שהם יכולים להארס.

יש איסטוניש גם, כל מיני זה, אבל זה המי חמצן הכי זול מכולם.

יותר מהמסיר שומנים, יותר מהספריים, המבריק הנכון, איך קוראים לכל הספריים האלה?

כל מיני, הגאון בניקיון, זה הכל חרטא ברטא. מי חמצן 3% זול,

איכותי וטוב.

אני אומר לכם, מוריד כתמים נפלא ביותר.

כתמים קשים גם הוא מוריד.

נפט לא יעזור.

כן, הלאה.

לכן בגד שנתלכלך בחול המועד באופן שנספג הלכלוך בתור ההריג, אם לא נשרה אותו או לא נתיז עליו, כן, עם המים הלכלוך,

אז לא יצא הלכלוך הזה, ואז ייהרס הבגד. מותר להשרות אותו,

כי זה דומה למלאכת דבר האבד,

שהתירו חז״ל לעשות אותה בחול המועד.

ואם הלכלוך הוא רק במקום מסוים, בבגד,

אז משרים רק את הנקודה הזו בלכלוך,

ופתרנו את הבעיה.

אבל אם אני רוצה לנקות אותו עכשיו,

זה בכלל כביסה.

לנקות את הלכלוך, אני מתיז עליו רק או משרה אותו, לא עושה ניקוד בפועל.

מותר להטיז ביום טוב?

מה?

לא, אני מדבר על חול המועד עכשיו.

ודאי שיום טוב וכולי, לא עושים.

פה אני מדבר על חול המועד שהוא רוצה לשפשף את זה? ודאי שלא.

זה כבר נכנס לגדר של כביסה.

בסדר?

אבל בגד שנתלכלך בחג או בחול המועד, ואין לו בגד מתאים אחר ללבוש אותו... רגע, רגע, רגע.

דבר האבד, לכן תטיז עליו את החומר ותשרה אותו, וזה יעשה את שלו.

אבל לא, לא, לא, מה שנקרא לא לעשות פעולה של כביסה. אבל אם זה בגד שהוא מחויב אותו

למועד

ואין לו אחר יותר מזה,

אתם יודעים, ביום טוב

הבגדים צריכים להיות לא פחות מבגדי שבת.

אז אין לו עכשיו, נכון? ויש לנו יותר, נכון? מבגדי שבת אפילו.

אני לבשתי קיטל

בליל הסדר.

יש לי קיטל, קיבלתי ממרוקו, עכשיו היה איזה יהודי מרוקו, מהקהילה.

הביא לי קיטל.

קיטל מרוקאי כזה, יפה.

משהו עם עיטורים מזהב, משהו, משהו.

וכובע מיוחד,

כמו של השייח, לא מועיזו, איך קוראים לאומר?

ראאת סלח.

כזה לבן כזה, השם ישמור.

כן.

אז זה ממרוקו, זה בגד מרוקאי כזה מיוחד, כזה. אמרתי, אם כבר זה בארון,

אני לא חוגג מימון, אני לא מרוקאי.

אז לפחות אני ללבש אותו בליל הסדר, כי בליל הסדר יש עניין ללבוש מלבוש מכובד.

אז הורדתי, יש לי חליפה, כן, מיוחד ליום טוב, אבל הורדתי,

ולממש את הבגד המיוחד, וואי, וואי, וואי, וואי.

דיין נפלא ביותר, לא היה אפשר לצלם, זה יום טוב.

אבל אם היה אפשר לצלם, פששש.

משהו נפלא ביותר.

אז מפה אני מוסר לו יישר כוח על הבגד הנפלא שהוא הביא לי לכבוד

ליל הסדר, השתמשתי בו, שיהיה מרוצה ושמח ומאושר.

תודה רבה.

לכן,

כתם כזה שבאמת אני יודע שאני צריך את הבגד הזה לצורך המועד, אין לי ברירה.

לכן אני יכול להשתדל לעשות, כמו שאמרנו, את הפתרון בקלות,

ומה שנקרא, זה יקל עליי, כי זה לצורך המועד,

אבל כל זה בתנאי שהפעולה שאני עושה היא לא אומנותית, כן?

היא פעולה של אדיוט. אמרנו,

אחד מהחמישה דברים מותרים, פעולה של אדיוט.

אז זה פעולה של אדיוט, לא פעולה של אומן, פתרתי את הבעיה.

אדם הלך לחול המועד, והיה ככה רוחות, והתלכלך לו המקבעת שלו, וכל המקבעת מלאה בכל מיני גבשושים של אבק.

או סופת חולות כבשה את כובעו,

וכל הכובע שלו ככה מלא חולות. הוא רוצה להבריש אותו. מותר להבריש את הכובע בחול המועד או לא?

מותר.

אין בזה שום כיבוס, אין בזה שום דבר.

תמיד הכובע מתלכלך באבק, זה דרך, בדרך כלל,

יפה. למה? כי כל האיסור שחכמים אסרו זה דווקא בעניין של מה?

של בגד,

שאני מכבס וכולי. פה אין לי שום כיבוס, סך הכל הברשה.

יפה מאוד. צחצוח נעליים

ביום טוב

זה לא בכלל

גזירת חזל, או זה בכלל גזירת חזל?

אז זה מחלוקת, יש שאומרים שזה בכלל גזירת חזל,

ולכן אל תצחצח את הנעליים בחול המועד.

כי זה בכלל, לכאורה, בכלל של מה? של בגד.

נעליים זה נחשב בגד, כן?

זה כעין כיבוס

וכולי.

אבל יש שהתירו.

מי זה האוסרים?

יש שו״ט שנקרא מלמד להועיל.

שם הוא כתב בסימן קי״ג,

כן?

שאין בכלל גזירת חזל.

הגאון רב מוישה פיינשטיין, שהיה מגדולי הפוסקים בארצות הברית,

באגרות משה.

ועוד,

יש שמחמירים ואומרים לא מצחצחים בחול המועד.

לכן לחול המועד יש נעליים מיוחדות.

אתה רוצה לצאת עכשיו לטיול, אני יודע מה, הליכה בכל מיני אגמים ונהרות ומסלולים?

אין בעיה, תיקח לך נעליים של איזה חול.

ברכב תחליף,

תלבש את הנעלי ספורט, איתם תלך,

תחזור, תוריד אותם, בחזרה תלבש את הנעליים של המועד.

בסדר?

אבל לצחצח לא.

מה אם להעביר עליהם ניגוב?

לוקח מגבון, מעביר ככה ניגוב.

זה, אין בעיה.

בסדר? זה לא צחצוח.

אין פה איזה תורח שהוא עושה פעולה.

יפה מאוד.

כתיבה.

זה דבר שהרבה נתקלים בו, אהרון.

מה עם כתיבה?

אני עכשיו, יש לי חידוש עכשיו נפלא ששמעתי, אני רוצה לכתוב אותו.

מצאנו פתרון לזה.

מאה שקלים, והוא יעשה את זה לפני החג.

בסדר?

זה פתרון מצוין. אז הוא מסיים את החוברת בתוך יום.

אתה גם מפצה אותו, מאה שקלים, פששש.

יצא לך עצמו.

אם אצלך לא פועל במאה שקל, אז מאתיים שקל.

בסדר? אז בואו נראה.

כתיבה אסורה בכל המועד, בכל לשון,

בכל כתב.

אבל אם הדבר נחוץ לצורך רבים,

נהוג להקל ולכתוב בכתב שרגיל בלי שום שינוי.

ואפילו בכתב,

סליחה,

בכתב שהוא רגיל.

מה קורה עם כתב של דפוס?

כתב של דפוס זה כבר בגדר של אומנות ואסור.

יש כאלו שהתירו לכתוב בשינוי, כגון כותב בימין יכתוב בשמאל,

כגון כותב יפה יכתוב מכוער,

כגון כותב בעת דק יכתוב בעת עבה.

הוא לא רגיל, זה קשה לו.

וכולי, התירו לו.

מחויב עכשיו לרשום משהו, אני יודע מה, איזה מספר, איזה זה.

היום יש פתרון.

להקיש, כן?

ואם לא להקיש, זוכנו בזיכרון טוב.

לזכור את מה שהוא צריך לזכור.

או לעשה לעצמו אפילו תזכורת בעניין של צלצול או משהו.

זה סימן עבורו.

אדם רוצה עכשיו ללכת לקניות, לקנות לצורך יום טוב.

הוא רוצה לעשות רשימה, הוא לא זוכר בעל פה.

הוא יוצא מהבית, יורד לאוטו, שכח את הרשימה של הקניות.

אז מה יעשה?

אז אם הוא יכול להקליט, פתר את הבעיה.

מקליט את מה שצריך, נגמר הסיפור.

לא זה ולא זה. לא יכול גם לכתוב, לא יכול לסמס לו וכו'.

הוא יכול להכין רשימה.

הוא רוצה לרשום צ'ק לתשלום.

הוא יכול לרשום צ'ק לתשלום.

בסדר?

הוא רוצה לחתום בחותמת.

חותם, ונחתום בטבעת המלך.

יכול לחתום בטבעת המלך.

למה? כי זה לצורך המועד. משהו לצורך המועד, הותר לו.

הוא כותב, יש עתים שלא מתקיימים.

כמו עתים כאלה סודיים, זה נקרא.

אתה כותב, ועת כתב, ואז אתה מאיר בפנס, אתה רואה, עת של הילדים, אתה מכיר את זה?

ואז אתה מאיר בפנס ורואה מה כתבת.

זה אין בעיה לכתוב בכסדר ארם.

רוצה לצייר

על החלון, עכשיו קר בחוץ,

קר בחוץ לארץ, זה עדיין שלג, וכו'

רוצה לצייר על החלון או לכתוב, וכו'.

זה מכוסה בעדים, אין בעיה.

אדם רומד סוגיה בגמרא, שיש הרבה דעות, אמר רבי זה, אמר רבי זה, אמר רבי זה, הסתפק, רוצה לרשום, מאמר זה, מאמר זה, מאמר זה, ואז נסדר על זה בראש. כי אם הוא לא עושה את זה, הוא לא זוכר.

מצווה,

מותר.

אדם עכשיו עולה לו חידוש, הוא חייב לכתוב אותו.

הוא רוצה לכתוב אותו.

מותר וגם מצווה היא לכתוב חידושי תורה בכל המועד, בין שמחדש מעצמו, בין ששומע מאחרים. למה?

כי זה נקרא דבר האבד, כי הוא עלול לשכוח אותו.

ואם זה דבר האבד והוא עלול לשכוח אותו, הוא רשאי לכתוב.

בסדר?

והוא בפרט שהוא ישכח את זה, והרק הוא צריך עוד פעם לטרוח מחדש ולעמול, או לשאול, או להתקשר, וכו', הוא רואה, זה דבר האבד גדול.

לכן התירו לו.

כמובן, כמו שאמרנו, לעשות כל מיני פתרונות, תמצאו הקלטה, זה, זה. אפשר לפתור את הבעיה. אין לך, לא זה, לא זה. הוא חייב לכתוב.

מה לעשות? חייב לכתוב.

בסדר?

אבל להימנע מדברי חולין,

לעסוק בדברי תורה.

יש לו עכשיו זמן בחול המועד, יושב,

כותב חידושים, כותב מקליד.

מצוין, טוב מאוד, אשר רב אשר יגרום, אבל בתנאי שלא מבטל את שמחת יום טוב.

עוסק בדברים שמשמחים אותו ביום טוב.

לגבי מספרים, הוא רוצה לחשב כל מיני חשבונות והכול.

מותר או אסור?

מותר.

עוד פעם, בתנאי שלא יבטל את מעט שמחת יום טוב מהם.

כנראה לגבי הדפסה.

אדם רוצה לצלם מתוך הספר איזה קטע של לימוד, לשיעור או משהו, מותר.

אין בזה שום בעיה.

אור גירוי, שהוא נמצא עכשיו בספרייה,

לאחר מכן, אין איזה.

מצב בספר טעות דפוס.

רוצה לתקן.

אם הוא יכול לסמן בצד ככה זנב כזה,

איך כתוב שם? מביא זנב לעריות ואל תהי ראש לשועלים.

אז נעשה ככה סימן כזה, זנב.

נעשה בספר סימן,

אין בעיה, מצוין.

בסדר? אבל אם הוא יודע שזה יתפספס לו, הוא לא ימצא מתוך הדף מלא כתוב והכול,

אז יכול למתוח שם קו או לסמן או משהו, אין בזה בעיה.

יפה מאוד. או לתקן את זה.

אדם מוצא מציאה בכל המועד, רוצה לעשות השבת אבידה.

יכול לכתוב פתק של השבת אבידה או לא? עכשיו, מלא אנשים באים לגינה.

אז אולי המצווה של השבת אבידה שלו כל כך גדולה וטובה

יותר משאר

ימות השנה עכשיו, כי הרבה באים, הרבה יראו את זה. מותר לו או לא? יש לו מצווה שבא בעבירה.

למה בא בעבירה?

אחרי החג הבן אדם הזה לא יהיה שם, יכול להיות.

עכשיו הוא בא לחופשה אצל הסבא, סבתא, אחרי החג הוא לא יהיה.

אז הוא לא יגע, אז הוא לא ישיב את העבידה לבעליה?

אז מותר לו,

ולא רק לו,

אלא גם לזה שעיבד מותר להשאיר שם פתק.

בסדר?

אבל, כמו שאמרנו, השתדל לכתוב בכתב קצת ככה משונה.

גם שכותב בכתב משונה.

אדם רוצה לרחוץ את הבית לצורך המועד,

כן?

חול המועד. מותר לרחוץ את הבית או לא?

מותר.

אני מתאמץ אולי בסחיטה של הסמרטוט.

אין מאמץ. יש כזה מגף שאתה לוחץ,

והוא סוחט אותו לבד.

לצורך המועד, כבוד המועד, מותר.

רוצה להחליף את המצעים שלו.

הילדים עשו על זה טרמפולינה.

נכנסו למצעים, לכלכו את הכול, רגליים שחורות,

עשו לו שמה סימנים.

רוצה להחליף, זה לא כבוד למועד. מותר לו להחליף.

מה הבעיה?

יפה מאוד, צורך המועד.

קפצו לו על הספאפה.

צורך המועד, שיהיה הכול נקי. לכבד אותו לא רק באכילה ושתייה,

אלא גם בכסות ובגד נקיים.

גם זה מסוים להחליף את המצעים?

מה?

כסות ובגד נקיים.

שבת וזה לא.

מצעים?

שבת וכו', לא.

יש הלכה שאומרת שפעם ביסרו לכבד את השבת,

נציר רבי יהודה שם, שאומר פעם מיסרו את זה בגלל לא כבוד השבת, בית רוח. היום איש מכונה, תטילו גם לכבד לפני שבת.

מה הבעיה לכבד את החול המועד? נגיד, כאילו, תכניס בגדים, המכונה מתקתקת.

הטורח, כמו שאמרנו, להכניס, אתה מתכופף,

אתה טורח, אתה מפריד ביניהם וכו', כל זה זה טרחה.

אתה מבין? הגרב אחת פה, הגרב אחת שמה. אתה יודע, תמיד זה

לחבר, לשדך בין שני הגרביים? וואי וואי וואי, איזה טורח גדול.

אבל אם זה טוב בשבילי, אני רוצה את זה, זה הפוך, נשמח יותר. מה הבעיה? מה הבעיה שישמח אותך עוד יותר שתכין את הכול מראש,

כמו שאמרנו.

קרובי משפחה נפגשים בחול המועד.

רוצים להצטלם. מותר או אסור?

תלוי.

למה תלוי?

יש כאלו, מוריי ורבותיי, שמקפידים לא להצטלם.

כתוב בפסוק, הם אוחזים מדברי הפסוק, כן, כן, זה הנהגה, הנהגה.

לא קשור לכל המועד, כל השנה לא להצטלם.

כתוב, שר צילה מעליהם,

וכולי.

זה פסוק שמה לגבי

או אלדד ומעידן, נראה לי, או דתן ואבירם.

אם אני זוכר טוב, זה לגבי אלדד ומעידן.

רואים חז״ל, מה זה שר צילה מעליהם?

שר צילם שעליהם. לכל בן אדם

יש צל אור שמקיף אותו, כפי שכותב הזוהר הקדוש.

אור מיוחד, אור יקרות, שמקיף את הגוף שלו.

כי בצלם אלוקים עשה את האדם, אומרת התורה.

מה זה בצלם אלוקים עשה את האדם?

אדם נברא בצלם, דמות מיוחדת עם אור מיוחד.

על ידי ריבוי המצוות וריבוי ענייני הקדושה, הן בדיבור, הן באכילה, הן בשתייה, הן בקרבה גופנית,

הן בפעולה שהוא עושה הנחת תפילין וכולי, צדקה וכן על זה הדרך,

האור הזה מתרבה.

מתי האור הזה סר ממנו?

חס שלום חזרילה, מספר ימים או מספר שבועות

או מספר חודשים קודם שהוא הולך למות.

יש איזה יהודי אחד,

קוראים לו הרב זבולון,

היה גר פה,

שהיה לו את המכשיר הזה שבודק את ההילה, מכירים את זה? יש לו עד היום.

אפשר להביא אותו עכשיו לבדוק כדי שיתחסנו,

מה יעלה בגינם.

ואז זה מראה בדיוק, אני לא יודע איך זה פועל בדיוק, אבל זה מראה בדיוק על המסך את ההילה, את האור הזה.

ואז רואים בן אדם שעושה פעולה של מצווה וכולי,

עם התפילין והכול, אז רואים את זה יותר בצבעים יותר רוחניים,

מה שנקרא כחול, לבן,

צהוב וכן על זה הדרך. ואדם שעושה פעולה גשמית כגון

פעולות אסורות והכול, זה בצבעים של לא טוב, אדום,

ירוק וכולי.

אז הרבה נהגו, ככה נהגו גדולה, בבא אלעזר לדוגמה,

לא נהג להצטלם.

פעמים בודדות שהיה באיזה חתונות או משהו וזה, שהצליחו לחשוף את הזה שלו.

זו הסיבה שגם הוא היה משמר את מה, את הזה, שלא יצלמו אותו.

ויש הרבה אדמו״רים שגם נהגו בזה,

וגם הרבה גדולי עולם.

לא להצטלם, להימנע מצילום.

למה להימנע מצילום?

זה מוריד מהצלם אלוקים

של האדם.

היום מה הדור עושה?

סלפי, אה? סלפי.

ואז אתה מסתכל עליו, זה אומר לא צלם אלוקים בכלל.

למה אתה רואה לא צלם אלוקים?

כי לא רק שהוא לא אוחז בענייני הקדושה,

אלא כל הזמן הסר צילה מעליהם.

הצלע הזה שאופף אותו של הקדושה, של הרוחניות והכל, הוא שום דבר, לא נותר ממנו שום דבר.

לכן נמנעים, בורחים מזה, לא לעמוד,

לא לחפש את זה.

כל רגע הוא עושה משהו, מצטלם, הוא עושה ככה, מצטלם,

זה מצטלם,

הוא שם את המזלג, מצטלם, מה זה השטויות האלה? זה גם בעיה, זה לא צילום,

זה מה שנקרא,

גם זום, אז תגיד בעיה.

זה לא צילום, כן?

הצילום עצמו, אז עכשיו אנחנו עושים שיעור מה?

אז הנה זה מצלם.

אבל פה יש שמירה, יש הגנה, כי זה לצורכי רבים, כן? אנחנו עושים את זה,

לזכות את הרבים.

אז פה הקדוש ברוך הוא להפך, מוסיף עוד אור, והתורה הקדושה עוד אופפת את הבן אדם, עוד מוסיפה על הבן אדם מיוחדות.

לכן, אין בעיה, הוא רוצה להצטלם,

אין בעיה, מותר להצטלם בחול המועד,

אבל תשתדל להצטלם בדברים טובים.

תשתדל להצטלם בדברים טובים. גדול העולם היום

תופסים אותם. פעם הנכד של הרב אליושיב.

הנכד של הרב אליושיב אמר ככה, בשנים האחרונות לפני פטירתו, אמר, אני חייב לצלם אותו.

אז ראו אותו בתמונה ממש מזעזעת,

אני מדבר לטיבותא, כן? לא לגריאותא.

מזעזעת, שאתה רואה אותו לומד והוא עושה פרצוף ככה שואק של הרי ככה.

כזה משהו כזה מפחיד.

הוא צילם את הנכד שלו בריתחא דאורייתא, רגע של ריתחא דאורייתא.

וואו, אתם יודעים מה?

מה עושה תמונה כזאת

לבני תורה?

מה עושה תמונה כזאת לבחורי ישיבות שרואים גדול הדור,

איך הוא לומד בריתחא דאורייתא?

וואי, זה נותן המון. זה אחת הסיבות שאנחנו עושים תמונה של רב, תמונה של צדיק,

כדי לקבל השפעה מהתמונה הזאת.

והיו עיניך רואות את מוריך, וזה משפיע על הבן אדם.

ולכן, כל הדברים הללו זה לא טורח להקליט שיעור,

לשיר,

כן, נמטה פה משהו לצורך המועד, כל הדברים הללו,

בוודאי ובוודאי שאין בהם שום יישום.

איתא בירושלמי,

מועד קטן, פרק ב',

הלכה ג',

אמר רבי אבא בר ממל,

אילו היה מי שימנע עמי, התרתי

שהיו עושין מלאכה בכל המועד,

דבר שאינו מלאכה גמורה.

כלום אסור לעשות מלאכה, אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים,

ויגעים בתורה,

ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים.

דהיינו,

הוא אומר, אם היה איתי כוח

של חכמים שיתיר

לעשות פעולות, מלאכות בחול המועד, שהן לא מלאכות גמורות,

אבל כדי שיש בהן כוחות, ויהיה בהן כוחות להתייגע בתורה הקדושה,

אה,

אז הייתי עושה כן.

אבל אחרי שראיתי שמה שהפעולה שעושים היא לא פעולה שמה,

שחס ושלום היא,

סליחה, שהיא לתועלת, אלא היא חס ושלום לדברים לא טובים,

הם אוכלים ושותים כדי להיות בגדר של פוחזים,

כדי להיכנס לגדר של הוללות.

זה בוודאי ובוודאי

שאין בכך צורך. ולכן אסר,

אסרו חז״ל את המלאכות הללו.

ולכן, למסקנה כוונת השם יתברך,

להטיב איתנו במועד, להטיב איתנו בימים הללו, כדי שנידבק

ביראתו ואהבתו,

ונאהב ונעסוק את התורה, נעשה עסק בתורה עם יהודי.

מגיע לדרגה כזו,

להבנה כזו, בימים הללו,

בוודאי ובוודאי שהימים הללו יסדרו אותו לכל ימות השנה כולה.

ברוך ה' לעולם,

אמן ואמן. רבי חנניה בן הקשיע אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

וכך בעלי תורה ומצוות שנאמר ה' יחפץ למען צדקו,

יגדיל תורה ויאדיר.