עין יעקב - עירובין ב-ג | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו מסכת עירובין.

פרק ראשון, דף יג,

עמוד א', יג עמוד ב',

אות ב'.

אמר רבי אחא בר רבי חנינא

גלוי וידוע לפני מי שהיה ואמר העולם,

מי שאמר והיה העולם,

שהן בדורו של רבי מאיר כמותו.

כידוע רבי מאיר בעל הנס,

מתי יום פקודתו?

מתי תאריך פטירתו מי יודע?

אין תאריך לפטירתו של רבי מאיר.

היות וההלכה בגמרא נפסקה כמותו

לגבי עניין של פסח שני,

מי שהיה טמא לנפש רחוקה וכו' וכו',

וחדל לעשות הפסח ביום ההוא, כמו שכתוב בתורה,

ואומר להם, עמדו ואשמע מה יצווה השם עליכם,

כך אמר להם משה, ואז הקדוש ברוך הוא אומר שמי שהיה טמא יעשה שוב פעם פסח,

קורבן פסח מתי?

ביודלת באייר.

וההלכה בגמרא נפסקה כרבי מאיר,

ועוד והלכה נפסקה כרבי מאיר, באו חזל וייחסו לו את יודלת באייר ליום פקודתו,

אבל לא יודעים מתי נפטר רבי מאיר בעל הנס.

חידוש או לא?

דברים ידועים.

ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו?

הרי רבי מאיר בעל הנס היה מיוחד,

ולא רק הוא, אלא גם אשתו הייתה מיוחדת.

אז למה ההלכה לא נפסקה כמותו?

מפני שלא יכולים חבריו לעמוד על סוף דעתו.

עד כדי כך הייתה לו דעת גדולה,

הבנה בריאה,

חוכמה מיוחדת.

כיצד?

אומרת הגמרא שהיה אומר על טמא טהור.

הוא מראה לו פנים,

הוא מוכיח שמה שכולם אומרים עליו שהוא טמא זה טהור,

והוא גם מביא סברות והוכחות לכך שזה טהור,

מה שאחרים לא יכולים לעשות.

הוא מראה לו פנים, ועל טהור טמא,

הוא מראה לו פנים, וכן להפך.

טנא.

אומרת הגמרא, לא רבי מאיר שמו, אלא רבי מאשיה שמו.

ולמה נקרא שמו רבי מאיר,

שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה.

היה פותח להם אפיקים וסברות חדשות שהם בכלל לא חשבו עליהם,

שהדעת שלהם הייתה בכלל רחוקה.

לכן נקרא שמו רבי מאיר.

אבל אנחנו יודעים שיש עוד שם לרבי מאיר.

רבי מאיר

קרוי גם רבי נהוראי.

ולא, רבי נהוראי שמו,

אלא רבי נחמיה שמו.

ואמר אלא רבי אלעזר בן ערך שמו.

ולמה שמו נקרא, ולמה נקרא שמו רבי נהוראי, אומרת הגמרא?

שמנעיר עיני חכמים בהלכה.

היה פותח להם את העיניים כמו עיוורים,

באפלה, עד כדי כך שהיו

מהסברות שלו נדהמים.

אמר רבי,

היי דמחדדנא

מחברי דחזית אלה רבי מאיר מאחורי.

ואילימה חזיתם מקמא, הווי מחדד נא טפה.

כשהיה רואה את אחוריו של רבי מאיר, היה כבר

מתחדד.

ואם הייתי רואה כלפי פניו

של רבי מאיר,

כמה היה נפתח לי נתיבות חוכמה.

דכתיב בישעיה ל',

וזו הסיבה.

והיו עיניך רואות את מוריך.

כידוע, התורה הקדושה

אמרה במפורש, לא תעשה לך פסל וכל תמונה.

תמונה.

ומהו פסל וכל תמונה?

אמרו רבותינו שאסור לעשות אחד מהארבעה דמויות

הנמצאות במרכבה העליונה, וכל שכן שאר דברים המוגדרים כמה? כפסל

או כעבודה זרה.

אדם, לדוגמה, בנה בית יפה, רוצה לשים לעצמו נשר,

ככה מפוסל מאבן,

לא מזמן עשיתי ברית אצל איזה משפחה

בנווה מונוסון,

צמוד ליהוד.

מהחלון של המרפסת רואים את ההמראות ואת הנחיתות של המטוסים.

אין נוף יותר טוב מזה.

איזה יופי.

כל מצב חירום בנתב״ג אתה רואה.

יכול להיות מעודכן ראשון.

לפני התשקורת.

הכול אתה רואה.

ביבי עולה למטוס,

אתה רואה.

מורידים איזה סרבן גט, אתה רואה. הכול אתה רואה משם.

ממש, המסלול מול המרפסת של החדר שלהם.

אבל מזה לא התפעלתי.

התפעלתי מהבן אדם עצמו. הסבא, אומן ציור מאוד מאוד גדול,

אבל לא מהאומנות שלו התפעלתי.

התפעלתי מכוח הרצון שלו.

יש לו פרקינסון.

יודעים מה זה פרקינסון?

שלא נדע.

מה זה רועד?

בקושי הוא יכול להחזיק כוס מים.

הכול, מחזיק כוס מים, חייב למלא אותה עד החצי. אם לא, הכול נשפך.

רועד, חבל על הזמן.

והוא מראה לי, הוא מכניס אותי חדר-חדר.

הוא אומר, תראה, פה עשיתי ציור לאשתי מתנה.

לא ציור קטן ככה.

משהו בגודל של קיר.

זה הציור שהוא עשה, ואתה לא רואה שם פסלות.

משהו מדהים.

והנה, פה עשיתי ציור של הנכדים שלי. כל הנכדים והנכדות, הוא צייר אותם.

היה עד הכול.

כל מיני צבעים, אומנות ממש.

אז שאלתי אותו למי הוא היה מקושר.

הוא אמר, הייתי מקושר לאמן הגדול. יש את אומן הכבשים, קראו לו קדישמן.

הוא היה מקושר מאוד מאוד אליו. זה היה עושה פרצופים של כבשים. לא יודע, כנראה בגלגול הקודם הוא היה במצרים משהו.

אז שם כתוב, ויקחו להם איש לבית אבות של הבית. אז הוא אוהב לצייר כבשים. לא יודע מה יש להם עם הכבשים, אבל לפחות זה בהמה טהורה. זה כבר טוב.

לאן מצייר דברים אחרים תנועים?

והוא, ואמרתי לו, תראה מה זה, אני, כמה שאני לומד ממך, הוא אמר, את כוח הרצון. אם לבן אדם יש רצון,

הוא יכול להשיג ברצון של הכול.

ובפרט

שזה רצון לשימוש ברוחניות,

לא לגשמיות.

אם כבר אתה לוקח את המידה הזו הטובה של אין דבר העומד בפני רצון שאמרו חזל,

תשתמש בה במה?

לרמות רוחניות,

לשאיפה, לעלייה בתורה, לעלייה בתפילה.

או-טו-טו אנחנו נכנסים בשבת הקרובה,

חודש הרחמים והסליחות מתחיל.

יש לאדם הזדמנות 40 יום לעשות מה שנקרא שינוי מקצה לקצה,

כדי,

בעזרת השם, שהשנה הבאה

הוא ייחתם בה וייכתב בה לחיים טובים ולשלום.

והכול מתחיל מעכשיו, מהחודש הזה,

אב אלול בא,

מיד אחר כך אלול כבר הוא בשוונג של ההכנה.

אבל טיפש מי שמחכה לערב יום הכיפורים,

או לערב ראש השנה,

הוא אמר, לא, אני אגיע לסליחות המרכזיות,

ושם אני אצעק, אדון, נעשה ליחות,

ולפעמים גם יביאו לשם השם ישמור ויציל,

וככה אולי הקדוש ברוך הוא ימחל לי, או יש כאלה, הוא בא, אני רק אבוא לתפילת הנעילה,

משמט השופר,

ונגמר הסיפור.

פעם סיפר לי איזה מישהו, אני פגשתי אדם חילוני,

אז הוא שאל אותו, מתי תוקעים בשופר?

מתי תוקעים בשופר?

אנחנו יודעים.

ראש השנה, יום הדין, אז תוקעים בשופר.

אז הוא אמר לו, לא, ביום הכיפורים.

הוא התחיל להתווכח, אמר לו, מה פתאום, לא בראש השנה, ביום הכיפורים תוקעים בשופר.

הוא אמר לו, מה אתה רוצה, מסכן, הוא שקוע בתפוח בדבש בראש השנה.

זה מה שלימדו אותו, לימדו אותו שנה טובה,

עם הילד עם הכובע טמבל והנוצה,

זה מה שלימדו אותו, לימדו אותו תפוח בדבש,

ולימדו אותו רימון.

זה הסימנים שיש לו, אין לו שופר,

אין לו טלית, אין לו שליח ציבור, אין לו תפילית.

אין לו את כל המצוות שעופפות את היהדות.

יש לו את הגלויה,

את התפוח בדבש,

ואת הרימון שהוא מביא לשנה טובה, וזה נקרא השנה טובה שלו. אז מה אתה רוצה, שהוא ידע שיש שופר בראש שנה?

אז הוא בטוח שהשופר ביום הכיפורים, והוא צודק במשהו.

כי במוצאי יום הכיפורים הוא נמצא.

ובמוצאי יום הכיפורים מה עושים?

לפני הסיום, תוקעים בשופר, אז זה מה שהוא זוכר, כי שם הוא נמצא.

ראש הנאמן דכר שמו, הוא לא מגיע בכלל לבית הכנסת.

אז מה אתה דורש ממנו? הוא מגיע במוצאי יום הכיפורים,

כי כל יום הכיפורים הוא טייל והסתובב.

עכשיו, היה אופניים, עכשיו לך תדע השם ישמור שלא יהיה גם את הדברים החשמליים.

הוא הסתובב, ועכשיו הוא הגיע.

הגיע, לפחות זה גם.

יש כאלה, גם את זה לא מגיעים. הוא לא מאמין בשום דבר, גם לא בעצמו.

גם לא ביום מותו.

השם ישמור ויציל.

יפה מאוד.

אז הוא הראה לי שם, ואני התפעלתי איזה כוח רצון גדול יש. ואמרתי, אם היהודי ישתמש בכוח הרצון הזה, אה,

כמה הוא יכול להרוויח, כמה הוא יכול להשיג בשימוש בכוח הרצון. אז אפילו מאדם שרחוק מתורה ומצוות,

אתה יכול לראות

דברים שוליים, לכאורה, שהם נראים. לא מעניין אותי הציורים. מה זה מעניין אותי הציורים שהוא צייר שם?

את מי זה מעניין? אני לא מתפעל מציורים ולא מתפעל משום דבר.

אבל לנו זה עושה רושם רב.

וזה מה שאומרים חז״ל,

והיו עיניך, פסוק בישעיה למד, והיו עיניך רואות את מוראיך.

אדם צריך לתלות את התמונה של הרב שלו בבית.

הייתי בבית בירושלים בשבת האחרונה,

אז ראיתי שם תמונה של הבן ישחי הקדוש.

אה,

אתה רואה את התמונות של הסבות שלהם,

איך היו לבושים בצניות גמורה.

אתה רואה את התמונות של הסבתות.

היום אתה רואה,

אתה נכנס לבית עממי, מה אתה רואה שם?

אם במקרה אתה רואה תמונה של הסבא,

זה אחרי שהוא מת

באיזה קיצור ימים ושנים, או במחלה, ואתה רואה אותו עם חולצה פתוחה

ועם השרשרת של החי.

זה מה שאתה רואה אותו שם.

הניחד רואה את זה, מה הוא מבין?

שאם עשה בעיה עם חולצה פתוחה, אז אפשר גם בלי חולצה להצטלם.

וזה מה שנמצא אחר כך על הקיר, אתה רואה כל מיני תמונות של שם ישמור ויציל, מאיפה הם הביאו את הדברים האלו, כל מיני פרצופים טמאים, מאיפה הם למדו את זה?

זה מה שהם ספגו בבית שלהם.

אבל אם אתה רואה תמונה של קדושים וטהורים, הסבתות מכוסות עם שלושה כיסויי ראש, לא אחד.

אתה אומר, אחד עושים טובה.

שלושה, הם כבר מחפשים את היופי, וככה, וכל מיני זה, ועד לפה, שיבלוט השיער, וכל מיני...

שלושה כיסויי ראש. וזה גם היה להם קיץ שם,

וגם היה להם חם.

אבל הם נהגו בצניעות גמורה.

וככה הם גידלו דור

קדוש וטהור, ילדים לתפארת.

לא היה להם קשיים בחינוך הילדים,

כי הילדים היו סופגים כל היום קדושה וטהרה וצניעות,

וזה מה שהם גדלו ולמדו,

להבדיל מהדור שלנו.

אז הפסוק בישעיה כותב, והיו עיניך רואות את מורך. אז רגע, רגע, מה אם לא תחסה לך פסל וכל תמונה?

הרי זה גדר של תמונה, לא?

מה שהתורה אמרה.

אז יש תמונה ויש תמונה.

יש תמונה שאדם סוגד בה לעבודה זרה.

יש תמונה שאדם עושה ממנה, חס ושלום, שימוש הפוך

ממה שהגדירו לנו חז'ל.

ויש תמונה שכשאדם נכנס הוא מקבל יראת שמיים, הוא מקבל מורא.

אמנם גדולי עולם בעבר

היו נמנעים מלהצטלם.

ולמה? כתוב כי בצלם אלוקים עשה את האדם.

שר צילה מעליהם.

והם טענו, הרבי אלעזר אבו חצירא, זכותו תגן עלינו, אמן.

ראיתם תמונות שלו?

של פנים חשופות,

בודדות, אני אומר לכם, בודדות,

בודדות.

מתי זה היה? בחתונות של הילדים, אולי גם לא כל הפנים חשופות.

אולי ככה, בקושי קצת ככה רואים. עד העיניים יש לו את הג'לביה, מה קרה?

טענו אותם גדולים

שאדם שמצטלם שר צלם אלוקים מעל פניו.

היום מה הדור שלנו עושה? סלפי, סלפי, אה?

בואו נעשה סלפי.

הוא הולך למסעדה, השם ישמור, סלפי.

הוא הולך לפה, סלפי. הטינופת הזה, סלפי. אם ההוא, אתה רואה את ראש העיר ההוא, רוצה להצטלם איתו, זה, מה יש?

מה קרה?

אתה מסיר את צלם אלוקים מעל פניך.

לכן גדולים היו בורחים מהמקומות הללו.

גם החפץ חיים

עד היום,

מי ראה תמונה אמיתית שלו? עד שמצאו איזה סרטון באחד מהמוזיאונים,

שרואים אותו נמוך קומה,

פשטותי. זה החפץ חיים, כן? שכל העולם רעש וגעש ממנו.

כל העולם לומד בתורתו, ספר שמירת הלשון.

כל העולם לומד מפסיקותיו והליכותיו, משנה ברורה.

כל הספרים, אהבת חסד, כל הספרים שלו, הכול, כל העולם רועש וגועש מפני בן אדם נמוך.

בן אדם פשטותי, שום דבר.

תמונות בשחור לבן בקושי היה שם.

ככה עשו עם הגלגל הידני הזה והכול, וכולם רעשו וגעשו כשראו את הסרטון הזה, וואו, זה היה חפץ רעים.

וואי, תראה מה זה, איזה התפעלות.

והיו כאלה שכבר פיתחו להם, שמו להם את התמונה בבית.

אז ברגע שהאדם שואב מהתמונה הזו, כוחות לתשובה,

כוחות ליראת שמיים, שווה שהתמונה הזו תעמוד

בבית שלו.

אבל סתם תמונה שאתה לא שואב בה ייראת שמיים,

אלא להפך, חס ושלום, זה טינופת

או זה פתח לדברים לא טובים, זה בגדר של לא תעשה לך פסל וכל תמונה.

לכן בבית צריך שיהיה תמונה של הרב.

יש לך הרב שלך,

שים את התמונה שלו בבית,

שכל פעם אתה רואה אותו, הוא משפיע עליך.

למה הולכים לצדיק לראות את פניו במועדים?

במועדים.

כי במועדים יש שפע מיוחד שיורד, והאדם ניזון מהשפע הזה.

אז כשאתה הולך לרב של רפשט אתה ניזון מהקדושה, מהשפע,

מהאמיתיות שבו, מהיראת שמיים שבו.

וזה האדם משיג במציאות יותר מבתמונה.

בתמונה מה שנקרא זה לזיכרון.

לכן באמת נהגו.

אז זה מה שהוא אומר,

דכתיבה היו עיניך רואות את מוריך. האם הייתי רואה את רבי מאיר פנים מול פנים על אחת כמה וכמה שזה היה משפיע עליי?

ואמר רבי אברהו, אמר רבי יוחנן, תלמיד אחד היה לו לרבי מאיר.

איך קראו לתלמידו של רבי מאיר? סומכוס.

וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה,

48 טעמי טומאה.

כמה שעריו השפיע על התלמיד שהיה בו כוח לפרש 48 פירושים.

טעמים

על דבר אחד של טומאה.

ועל כל דבר ודבר של טהרה, 48 טעמי טהרה.

למה הדבר הזה טהור? הנה 48 טעמים.

טנא,

תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מתאר את השרץ במאה וחמישים טעמים.

ואמר אבינה, אני אדון ואטהרנו,

מה נחש שממית ומרבה טומאה טהור?

שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לו כל שכן.

ולא היא,

מעשה קוץ בעלמא כעבי.

ואמר רבי אבא, אמר ושמואל,

שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל.

הללו אומרים הלכה כמותנו,

והללו אומרים הלכה כמותנו. איך עושים בימינו?

טוב, מי שרוצה לנהוג כמו זה ינהג, מי שלא רוצה לנהוג כמו זה לא ינהג.

עזוב אותי, מה אתה משגע אותי? שלוש שנים הם נחלקים בהלכה.

שלוש שנים. שמעתם על בית מדרש כזה?

ששלוש שנים רבים על הלכה, לא על כסף,

לא על פוליטיקה,

לא על משרת כבוד,

לא על אמונות טפלות. שלוש שנים מתווכחים על דבר הלכה.

מחלוקת שהיא לשם שמיים,

סופה להתקיים בית שמאי ובית הלל.

היא יצאה בת קול ואמרה להם, אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם.

והלכה כדברי בית הלל. אז באמת שני הצדדים צודקים, גם בית שמאי וגם בית הלל.

אבל הלכה כמו מי?

כמו בית הלל.

אומרת הגמרא, וכי מאחר דאלו ואלו דברי אלוקים חיינן מפניהם. מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?

מה הייתה המעלה של בית הלל שההלכה נפסקה כמותן?

אומרת הגמרא, מפני שנוחים הן ועלובין היו,

היו פשטותיהם.

יהודים פשוטים, לא חיפשו להם.

ושונים דבריהם מדברי בית שמאי, ולא עוד.

אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.

הם היו כל כך אמיתיים,

שהם לא היו מעלימים את הסברה של האחר.

היום אדם רוצה לומר משהו?

לא, לא רוצה לשמוע. אני אומר ככה, לא מעניין אותו מה חברו אומר.

אצל בית שמאי לא היה כן.

היו אומרים קודם כל, מתחשבים בסברה של בית שמאי,

ואחר כך היו אומרים את סברתם של בית הלל. ככה?

אתה מקבל קודם, אתה ממליך קודם את חברך עליך?

אתה מקבל את סברת חברך עליך?

אזי אתה תהיה יותר מחבריך,

ולכן הלכה נפסקה כמותם.

ולא עוד שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם, כאותה ששנינו, מי שהיה ראשו הלכה,

מי שהיה ראשו ורובו בסוכה,

ושולחנו בתוך הבית,

מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

בית שמאי פוסלין.

ובית הלל מכשירין.

יפה מאוד.

לפי סברת בית שמאי למה פוסלים?

היות ואדם נמשך אחרי שולחנו.

אבל לפי סברת בית הלל, למה מתירים?

היות ואדם נמצא ראשו ורובו בסוכה, אז מה הבעיה?

אדם לא נמשך אצל האוכל.

ואמרו בית הלל לבית שמאי לו, כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן אחורונית,

ומצעור שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ובשולחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר.

שתקו לו, אמרו לו, כלום.

לא אמרו, אה, זה פסול, כי אדם נמשך אחר שולחנו.

אמרו לה, אין בית שמאי, משם ראייה?

משם אתם רוצים להביא ראייה?

אף הם אמרו לו, אם כך היית נוהג, לא קיימת מצוות סוכה מימיך.

ללמדך שכל המשפיל את עצמו,

הקדוש ברוך הוא מגביהו.

וכל המגביה את עצמו, הקדוש ברוך הוא משפילו.

וכל המחזר אחר הגדולה,

רודף אחר הגדולה,

גדולה בורחת ממנו,

מניין לא יהיה לו בלוויה.

וכל הבורח מן הגדולה,

גדולה מחזרת עליו,

אחריו.

וכל הדוחק את השעה.

בוא, אני אספיק, עוד שתי עבודות.

אני אעשה ככה, אני ארוויח עוד פה, אני אעשה שעה, אני אעשה.

שעה דוחקתו,

השעה נגמרת, לא, לא הספקתי כלום.

וכל הנדחה מפני השעה,

הוא יושב, העוסק לא מעניין אותו השעון.

והשעות נגמרות אצלו מהר.

שעה עומדת לו,

פתאום הוא רואה שבשעה אחת הוא מספיק כל כך הרבה דברים.

תנו רבנן,

שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.

והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.

אחד אומר עדיף שלא היה נברא,

ואחד אומר טוב שנברא.

נמנו וגמרו.

נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. כמה זמן לוקח להם להוציא את הפסק ההלכה הזה?

היום בימינו זה בחמש דקות.

כמה לקח להם? שנתיים וחצי.

שמעתם?

שנתיים וחצי על מה מתווכחים?

אם תשאל מישהו ברחוב, תגיד, אתם חבר'ה משוגעים, מה עובר עליכם?

שנתיים וחצי אתם מתווכחים על הלכה כזאת?

כן, אנחנו משוגעים.

משוגעים על התורה.

נמנו וגמרו,

נאכלו לאדם שלא נברא יותר משנברא.

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

תראו מישהו אם טוב לו שהוא חי

גם אם הוא רוצה לאבד את עצמו, להתאבד מה שנקרא בימינו

ומן השמיים רוצים שימשיך לחיות, מה עושים?

נותנים לו לקפוץ, לצלול את עצמו, לבלוח כדורים, הכל

שום דבר, לראות בעצמו, בסוף מה הקדוש ברוך הוא החליט שאתה תחייה, אתה חי

אף אחד לא שואל אותו

מה לעשות, אלא קבעו לו עובדה מן השמיים

ועל כורחך אתה מת, יש מישהו שיכול להגיד לו לא לא

בואו נדחה את זה לעוד חודש

בואו נדחה את זה עוד שנתיים, שיהיה מאה עשרים ואחת, לא מאה עשרים שנה

יש אחד כזה,

שום דבר, לא שואלים אותו, הגיע הזמן

עוד מלאך המוות מאיץ, יאללה זריז, נו נו

תגיע לצומת כפר סבא, אני צריך אותך שמה

משם אני צריך לאסוף אותך, שם נגזר עליך

הוא בכלל לא יודע, הוא נוסע פתק פתק

תאונת דרכים, נגמר, זהו, אורזים אותו, יושב בסתר עליון,

נגמר, עולה למעלה

לכן, ועכשיו שנברא, מה יעשה אדם?

כבר הוא נברא, הוא לא רצה את זה, להיברות

יפשפש, אומרת הגמרא במעשם

יעשה תשובה, יבדוק את העבירות שבידו

ויתוודה עליהן, וזה אדם לא עושה רק פעם בשנה בווידוי לרבנו ניסים

ביום הכיפורים בתפילות

אלא צריך לעשות את זה כל יום ויום קודם שנתו

צריך להתוודות, מלבד שבתות וימים טובים וכולי, שלא מתוודים בהם,

אבל בכל יום ויום אדם צריך להתוודות, לעשות עם עצמו חשבון נפש

כיצד נראה היום שלו,

מה הוא עשה עד עכשיו,

בין כמה הוא היום,

איך הספיקו החיים שלו,

מה הוא הספיק בחיי חיותו,

כמה תורה ומצוות ומעשים טובים הוא הולך לקחת,

או לחלופין כמה הבלי העולם הזה.

ואמר אלה אומרת, הגמרא ימשמש במעשיו,

דהיינו יבדוק, עשיתי מצווה, האם המצווה הזאת בשלמות עשיתי אותה,

או שהיו לי אינטרסים לעשות המצווה הזאת.

וכנגד זה הוא יחשב הפסד מצווה

שהוא היה צריך להרוויח אותה, והוא לא ירוויח אותה, הוא הפסיד אותה, הוא לא עשה אותה בשלמות,

הוא לא עשה אותה כמו שצריך.

כנגד שכרה, כנגד השכרה שהרי צריך להרוויח.

ולא יניח, אומר רשי, מלעשותה בשביל ההפסד, שהרי שכרה עתיד לבוא.

ואם בא בעבירה אל ידו, יחשוב מה השכר שהייתי אמור לקבל אם לא הייתי עושה עבירה,

ועכשיו שאני עושה עבירה, אוי ועבור, איזה עונש אני אקבל וכמה ייפרעו ממנו, חס ושלום.

תניא, ג',

רבי חייא, ים שעשה שלמה היה מחזיק 150 מקווה טהרה.

דהיינו, שיעור של 40 שאה.

מי כדי מקווה כמה הווה?

אומרת הגמרא, 40 שאה.

כדי תניא, ויקרא ט״ו ואחץ את בשרו במים דרשו חז״ל במי מקווה.

כל בשרו, מים שכל גופו עולה בהם, וכמה הם?

עמל עמה ברום שלוש אמות, ושיערו חכמים מי מקווה 40 שאה.

תניא רמי בר יחזקאל,

ים שעשה שלמה שלוש אמות תחתונות מרובעות ושתי אמות עליונות עגולות.

נאי דאיפחא לא מצית אמרת, דשפתו עגול.

כתיב אימה חדה

אומרת הגמרא לא סלקא דעתך דכתיב אלפיים בת יחיד

בת כמה הווי

אומרת הגמרא מה השיעור של בת?

שלושים

דכתיב ביחזקאל מ״ה

מעשר הבת מן הכור

דהבה לשיטא אלפי גריבה

והכתיב מחזיק בתים שלושת אלפים בת יחיד

אומרת הגמרא האו לגדושה

שאה מה שנקרא קדושה כשמודדים אותה

שהיא יבשה

ואמר רבי ישמע מינא האיגוד שא תלת הוו

עד כאן.

תנא רבנן מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרים בגזל עצים יבשים.

רבי יהודה בן טעימה אומר אף החונים בכל מקום במקום שנהרגים שם נקברים קוברים אותם שמה

ותנא רבי יחיא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה מתקיף לרבי יונתן וכי לוקין על לאו

יש לנו אל תעשה מצוות תעשה ואל תעשה

מתקיף לרווח אבר יעקב אלא מעתד הכתיב אל תפנו אל העובות

הכה נעמיד אלו להכה

גם על זה לא ילכה

רבי יונתן איך הקש ילה וכי לוקין עליו של שביתה

אומרת הגמרא עליו שניתן לעזרת מיתת בדין הוא

וכל אף שניתן לעזרת מיתת בדין אין לוקין עליו

אז אם בדין הזהירו

מפני העלב הזה אל תעשה אותו אין לוקים עליו לא הזהירו לוקה עליו

ועשהו.

והמערבה שעימה היא כתיב על יוצאי,

על יצא כתיב.

יפה מאוד.

דהיינו,

אין כאן לשון הוצאת מסוי. אדם עשה פעולה

של מה שחילול שבת,

אז צריך להיזהר בכך.

אז פה לא מדובר על הוצאת מסוי, אלא על יצא, על יציאה

סתמה מדובר שהאדם לא יצא, על יצא איש ממקומו

ביום השביעי, דהיינו שלא יצא חס ושלום, חס וחלילה, חוץ לתחום.

נעבור בעזרת השם לפה ליועץ הקדוש.

זכותו תגן עלינו.

אמן.

חלוש,

החלש יאמר גיבור אני ובשעת החולשה,

אז הוא ניכר.

האוהב את השם בכל לבבו שלא יעזוב עבודת השם בעילה כל דהוא,

אלא ידחק את עצמו לעשות רצון קונו.

וכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על הגמרא בשבת פג עמוד ב' על פסוק

אדם כי ימות באוהל, שאפילו בשעת מיתתו של האדם

חייב לעסוק בתורה.

ולפום צערה אגרא כגודל הצער כך גודל

השכר שיקבל.

אמנם חיוב ארמיה על מי שהוא חלוש להשתדל להבריא את עצמו בתרופות,

ויאכל וישתה יותר ממה שיש לו, ולמצווה יחשב לו,

והשם ישלם לו שכרו.

רוצה ולמד ממה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה

בגמרא בשבת קכט עמוד א',

שהמקל בסעודת הכזה, אדם הקיס דם,

ולא אוכל טוב לאחר מכן, מקלין לו מזונותיו מן השמיים.

ואומרים הוא על חייו לא חס,

הוא זלזל בחיים שלו, אנחנו לא נחוס על המזונות שלו.

סליחה, אנחנו לא נחוס עליו,

לא יחוסו על הבריאות שלו.

ועת לאכול חפץ,

עת להתענות ולשגף עצמו,

ועת להשתדל ולהבריא גופו.

וכבר הזהירונו רבותינו זיכרונו לברכה שלעולם

יהיה אדם זעיר בפת שחרית. כמה אדם מקפיד על אכילת פת שחרית.

וכמה מעלות אמרו רבותינו זל על פת שחרית,

באופן שביום שאוכל יאכל תקף אחר התפילה,

ולא יעבור מלטעום מיד בצפרא, בטרם יחלש, חושים.

וכן בכל שעה שהוא רעב יאכל,

ויאכל בשר,

שחיטה פרטית כמובן,

וישתי יין,

וכל דברים המחזקים גופו שלו של אדם לשם שמיים,

כדי שיוכל לעבוד את בוראו, כדעת מה לעשות.

אך שלא יסיינו יצרו לומר שהוא חלוש,

ושאינו יכול לעבוד את בוראו.

לא, אני קשה לי, אני פטור מלעבוד את הבורא.

ושהוא צריך לאכילה ולשתייה מרובה כדי להיות חזק

לעבודת השם יתברך.

כי הלא אלוקים יחקור זאת, למה אכלת ושתית?

האם להנעת הכרס?

או שיהיה לך כוח לשבת ולעסוק בתורה?

כי הוא יודע קושת דברי אמת.

ואלו מן הדברים שאין להם שיעור,

ואין להוסיף ואין לגרוע, כל אחד לפי מידתו.

ובזה ימצא גופו ונפשו מרגועה.

היה צדיק גדול

שקראו לו רבי חיים חזקיהו מדיני, בעל השדה חמד.

זכותו להגן עלינו אמן.

כמדומני הוא היה אחד מן השדרים

בזמנו של מורזקני,

הסבא הגדול מולה חזקיה הכהן רבין,

שהיה אב בית דין של בוכרה.

שהוא היה חולה רבי חזקיה, חיים חזקיה מדיני,

וגופו נחלש בהגיעה חג הסוכות,

הפצירו בו בנותיו שלא יישן בסוכה.

למה?

בחג הסוכות,

עכשיו חם.

יוצאים כולם מזגנים,

מזגנים ניידים בסוכה היום, מתפנקים.

אצלם היה קור, צינעה, היה מאוד קשה לישון, בפרט לאנשים מבוגרים ובגילאים מאוחרים יותר.

אז הם הפצירו בו, אמרו לו, אבא קר, אתה פטור, מצטער פטור זה, בבקשה,

צא מהסוכה.

אך רבי חיים חזקיהו מדיני לא שאל לדבריהן,

ולמרות חולשתו הרבה נותר לקיים את מצוות הסוכה

כהרגלו מימים ימימה.

מצבו הבריאותי החמיר,

החום שלו עלה והזעיקו רופא לביתו.

וכמובן שהבנות סיפרו לרופא שהוא לא שמע,

והרופא במקום

לעשות את עבודתו מתחיל להיות פסיכולוג.

מדוע לא שמעת בקול בנותיך?

איסר אותו הרופא בדברים.

ראה עתה התגברה מחלתך.

רבנו חייך לשמע הדברים והסביר לרופא,

והלא קל וחומר,

ומה אם קיימתי את רצון השם ונשארתי בסוכה גברה מחלתי?

הרי שאם הייתי יוצא מהסוכה ולא נותר שמה,

ולא מקיים את ציווי השם,

ודאי שהייתי נענש ביותר ומצבי היה מידרדר שבעתיים.

מה אתה, מג'דון אתה הרופא?

אם הייתי יוצא מהסוכה,

עכשיו שנשארתי בסוכה,

אני מרגיש לא טוב, אז אם הייתי יוצא מהסוכה כמה שהיה מחמיר המצב יותר.

מסירות הנפש שהייתה לו למצוות הייתה מפורסמת,

וכשראה שחלילה עלול הוא להחמיץ,

צער רב מילא את ליבו,

ובעת שהיה רבנו בעיר אודסה,

נתן את מנעליו לסנדלר על מנת שיתקן אותם.

לפנות ערב הביא לו הסנדלר את הנעליים, כשהן מתוקנות כראוי, ונקב במחיר עבור עבודתו.

לרבנו הייתה באותה שעה שטר בן חמישה רובל,

וכדי לשלם את שכרו של הסנדלר היה צריך לפרוט את השטר.

הוא היה צריך ללכת לשולחני,

מה שנקרא בימינו צ'יינג'

או דואר ישראל.

אך נודע לו כי עתה השולחני לא על משמרתו, הצ'יינג' סגור.

שעת ערב מאוחרת הייתה. כל מאמץ שעשה רבנו כדי למצוא מטבעות קטנים עלו בתוהו.

אבל כתוב ביומו תיתן שכרו.

הסנדלר שראה כך אמר לרבנו, עזוב, כבוד הרב, תבוא מחר.

או אני אבוא מחר, ליטול את כספי.

אך רבי חיים חזקיה מדיני לא הסכים.

אמר לו, כתוב, לא תלין פעולת שכיר עד בוקר.

איך אני אלין?

את הפעולה שאתה עבדת אני חייב לשלם.

והכובש שכר שכיר עובר על חמישה לוין.

הוא מבטל מצוות עשה מן התורה.

ואיך אני אעבור על כל כך הרבה איסורים חמורים כאלו?

כך הוא אומר גם בפני הסובבים אותו בצער.

עוד הוא מהפך, אה, איך היום, דוד?

איך היום עושים פה זאת, אה?

לא משלמים בזמן.

לבקש בזמן הוא יודע.

להזמין בזמן הוא יודע. לשחק עם הבן אדם הוא אלוף.

לא, אני מחר יבוא, מחרתיים יבוא.

סיפר לי היום אחד הרבנים,

מישהו לקח ממני עלווה, אמר, תוך יומיים אני מביא לך.

אותו אחד, גם רב.

תוך יומיים אני מחזיר לך את העלווה, אין בעיה, בסדר? תוך יומיים.

אמר לו.

אפשר לגרום על מחר. לא, לא, תוך יומיים. זה היה ערב שבת, תוך יומיים מחזיר לך.

בסדר, יום ראשון. בסדר, חגים, סבלנות.

איזה יום היום?

יום שלישי.

אמרתי, הרב, נו,

נסתום, אתה בקשר כל כך טוב, נדון איתו לכף זכות, אולי הוא,

שלחת אותו על המספר חשבון, אולי הוא הפקיד, בבנק לוקח זמן עד שרואים את זה.

אם הוא לא באותו בנק, אז זה שלושה ימים, אה, באותו בנק שלושה ימים, לא, אז

נדון אותו לכף זכות.

אז הוא אומר לי, כן, אבל איך בן אדם מסוגל להגיד משהו ולא לעשות?

הייתה היום הרצאה

שמסרנו בנושא של ברית מילה לרבני העדה הבוכרית.

שבוע שלם אני יושב להכין אותה, שבוע שלם.

שבוע שלם. אחריות, לא?

צריך לדעת מה אתה מדבר.

שיבינו את הדברים טוב, בדיוק.

מצגת ככה מושקעת עם תמונות וכולי.

שבוע שלם.

והרב שלי, שיהיה בריא, גם שלח לי

את הדברים שהוא הולך לדבר, שהוא רוצה גם מצגת.

אז גם בשבילו לא צריך לעשות מצגת.

וכיוון שהבטחתי, אפשר ללכת לישון?

שתיים וחצי בלילה, אולי שלוש.

נכנסתי לישון.

הייתי אתמול צריך לברך איזה מישהו ביום הולדת שלו.

עשיתי את זה טלפונית, לא יכולתי לצאת מהבית.

אמרתי, אם אני לא אספיק,

מחר בהרצאה, מה יהיה לרב?

מה יהיה לי?

איך נעשה את ההרצאה?

אנשים רוצים לראות רצינות? רוצים לראות מושקעות?

שתיים וחצי, שלוש.

עליתי לישון,

וזה מהבוקר, אולי יצאתי אתמול לברית אחת, תפילה, וזהו.

כל היום הייתי סגור ומסוגר בחדר.

לא ראיתי משפחה, לא ילדים, לא אוכל ולא שום דבר.

מרותק לתורה, נגמר הסיפור.

לכן, איך אפשר? מוצא שפדרה, תשמור ועשית.

לכן הוא אומר, אני אעבור על חמישה לוין?

אני אעבור על

איסור חמור, ביטול מצוות עשה? לא מוכן.

עוד הוא מהפך במחשבתו ומנסה למצוא מוצא, הגיע רואה חשוב,

ובשומעו את הסיפור הוציא מיד מכיסו את הסכום הנדרש,

ונתן לרב בשמחה,

בכדי שיוכל לשלם לסנדלר את השכר בעיתו ובזמנו.

כך

הנחיל רבנו בעל השדה חמד

לבני דורו

ולדורות הבאים

אוצרות של מסירות נפש,

שיעורים מאלפים של יראת שמיים,

צרופה וטהורה.

ודקדוק

מרבי בקיום המצוות

ובחיבתן.

איי-איי-איי.

אז מי זה היה?

קצת היסטוריה.

רבי חיים חזקיה מדיני

נולד בירושלים בשנת תקצ״ג לאביו,

רבי רפאל אליהו,

בהיותו

עול לימים התפרסם כגדול בתורה,

למד אצל רבי שלמה אליעזר אלפנדרי

בעיר קושטא,

ממנה נקרא לכהן כרב הכולל

בעיר קורסו וזר,

בקרים.

ובשנת תרנא התמנה לאב בית הדין בעיר חברון,

והתפרסם כאחד מגדולי דורו ורבים מכל קצוות תבל,

ריצו אליו שאלות בהלכות,

תשובותיו נכתבו בחריפות ובבקיאות והתקבלו על כולם.

יש לו ספר

רק על מצוות המציצה. זה נקרא קונטרס, זה ספר.

זה נקרא קונטרס.

תראו איזה צניעות.

היום לוקחים קונטרס, רושמים עליו ספר.

הוא על ספר רשם קונטרס.

על מה זה מדבר?

על מצוות המציצה בברית מילה.

שמועל יעשה את מצוות המציצה כהוגן. מביא את כל האסמכתאות והכול,

וסותר את דעתם של כל מיני רופאים שזה לא סטרילי, וחיידקים,

וצהבת, וחרטות, שום דבר.

ספר שלם.

ספר שלם שהוא חיבר על פעולה פשוטה, מציצה, מה זה זה?

מי מייחס לזה חשיבות בכלל?

נכון, פוסקים כתבו את זה, רבותינו כתבו את זה,

אבל הוא הלך וכתב בעניין הזה,

ומי שרוצה להיות מוהל ירא שמיים,

חייב לעבור על הספר הזה וללמוד אותו.

אחרת, מה לו ולמקצוע הקדוש הזה מוהל?

זה לא כל מי שרוצה יבוא ויהיה מוהל.

צריך להיות אחראי יראת שמיים.

אם לא, אתה פוגם בנפש של התינוק.

אם חס ושלום התינוק הזה יצא מטומטם,

תדע בגלל שהכנסת שתי אצבעות בפריה יחד.

כך כתבו רבותינו המקובלים.

אם לא פרע קודם ימין ואחר כך שמאל,

יהיה ליבו של התינוק הזה מטומטם בתורה.

לא יבין שום דבר מהתורה הקדושה.

זה ולמד.

מי נמצא סביבותינו ומי המוהלים שמלו אותם, וכן על זה הדרך.

ולהפך,

אם עשה הכל בקדושה וטהרה, ועל פי ההלכה השתבח שמו לעד,

נפתח ליבו בתור אווירת שמיים.

נדחף אל הקדושה.

הוא לא בורח מהקדושה, הוא לא בורח מהתורה.

אז זה הספר שהוא חיבר, קונטרס המציצה.

נודע כאיש קדוש ונודע שמו גם בקרב אומות העולם.

רבי חזקיה נפטר בכה בכסלו.

מה זה כה בכסלו אצלנו?

חנוכה.

תזכרו את התאריך הזה.

בשנת

תרסה.

ומנוחתו כבוד

בבית החיים העתיק בחברון.

ספריו, שדה חמד

ומכתב לחזקיהו.

ספריו המקיפים את כל תחומי התורה. יהי רצון בעזרת השם שנזכה להידבק

במידותיהם, בקדושתם

ובתורתם של אותם

גדולים ועצומים. אמן.

רבי חנניה בן הקשי אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לדרכות ישראל.

לפיכך בעל העולם תורה ומצוות שנאמר, אדוני החפץ למען צדקו יגדיל תורה ויעלה.