פרשת מטות - חלק א | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום לעילוי נשמת נחמיה בן יוסף, יוסף בן נחמיה, מנוחתם עדן, אמן.

פרשת מטות,

חלק א',

וידבר משה לעם לאמור, החלצו מאיתכם אנשים לצבא,

אלף למטה, אלף למטה,

תשלחו לצבא.

מובא במדרש

שלושה אלפים מכל שבט ושבט.

שנים עשר אלף למלחמה,

שנים עשר אלף משמרים את הכלים,

ושנים עשר אלף לתפילה,

רואים

שהוצלחו לתפילה אותו מספר אנשים שיצאו למלחמה.

ולכאורה ייפלא,

בערי מלחמת מדיין הייתה מלחמת מצווה,

כי יצאו על פי דבר השם לקח נקמתו במדיין.

נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים.

אז זה בציווי השם.

ואם זה בציווי השם, בטוח שיצאו מנצחים במלחמה,

אז מדוע הוצלחו לצאת לתפילה ולבקש ניצחון?

אם הניצחון מובטח,

בשביל מה צריך

אלף למטה גם בשביל להתפלל?

מילא, שתים עשרה אלף, אלף מכל שבט

למלחמה.

אלף מכל שבט משמרים תקינים.

למה אלף לתפילה?

הניצחון מובטח.

ביותר ייפלא,

מלשון חכמים זיכרונם לברכה,

משמע שיצאו מכל שבט ושבט לתפילה מחוץ למחנה.

ולא שנשארו במחנה להתפלל,

יצאו עם הלוחמים.

וכשם שיצאו אלו למלחמה,

כן יצאו דוגמתם לתפילה

ועמדו סמוך לאנשי המלחמה.

למה לא הספיק שיעמדו בתוך המחנה ויבקשו רחמים על הלוחמים?

למה צריך לצאת?

ולא כל כלל ישראל ומשה רבנו

נשארו בתוך המחנה

וביקשו עליהם בתפילה.

מה, אלה שבישראל שנשארו במחנה לא התפללו שהם יצליחו במלחמה? אז כל ישראל התפללו, כולל משה רבנו.

והם לא יצאו.

הם נשארו במחנה, אז למה צריך 12,000 צמודים ל-12,000 לוחמים?

רואים מזה גודל קרבת האדם לרע ולשקר.

למדנו בדרושות הקודמות, כולו שקרים.

מייצר לב האדם רע מנעוריו.

מייצר מחשבות ליבו רק רע כל היום.

וזה דבר נורא.

כי מחשבת כוחי ועוצם ידי שמכוחה תולה אדם את ההצלחה במעשיו

ולא מייחס אותה לקדוש ברוך הוא, היא טמונה ומושרשת עמוק בלב בני אדם.

אם אדם לא ייגע את עצמו לעקור מקרבו את הרהורי הכפירה האלו,

לא יוכל למלט את נפשו ממחשבות הרע והשקר.

ואין הדברים אמורים בפשוטי העם,

אלא אפילו הגדולים שבדור.

חייבים לעבוד במיוחד

כל חייהם בנקודה זו,

לעקור את כוחי ועוצם ידי.

וזה לא רק במלחמה, זה גם בתחבולות,

בכל מיני דברים שבחיים אדם מסדר, רוצה לסדר,

ומסתדר לו,

אז הוא תולה את זה בחוכמתו, במחשבתו, בכוחו וכו'.

והנה יוצאים למלחמת מדיין

אלה שיצאו, מי יצאו?

הגדולים ביותר בעם.

הגדולים ביותר בעם.

כמו שמובא בחכמים זיכרונם לברכה במדרש,

וידבר משה,

החלצו מאיתכם אנשים צדיקים.

כמו שאומר, בחר לנו אנשים צדיקים.

כתוב בגמרא בסוטה מ״ד כל המספר בין תפילה לתפילה,

בין תפילין של ראש לתפילין של יד,

חוזר

מעורכי המלחמה.

זאת אומרת, הוא לא יכול לצאת למלחמה, הוא לא צדיק מספיק

בשביל להילחם.

הוא עלול ליפול במלחמה.

למה?

בגלל שהוא דיבר בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש.

אדם שדיבר

בין תפילין של יד לתפילין של ראש, הוא כבר לא צדיק בשביל לנצח במלחמה.

אז איזה צדיקים היו שם, שאפילו דבר כזה לא היה להם.

מכל מקום,

על אף גדלותם,

קרוב לב האדם למחשבות כפירה.

כוכי ועוצם ידי.

אם הוא יילחם ולא יראה לידו מתפלל,

אז הוא יתלה בזה שהוא היה מוכשר מאומן ומיומן,

והוא הצליח להכריע את המלחמה.

לכן,

אפילו כאשר יודעים שמלחמת מדיין מלחמת מצווה,

והמטרה היא נקמת השם במדיין, השם מצווה לנקום במדיין.

מכל מקום, כאשר ינצחו במלחמה,

לא ייחסו את הדבר לקדוש ברוך הוא.

אלא יתלו את ניצחונם בעצמם,

בכוחי ועוצם ידי.

ומסוגל האדם מצד כוחותיו הרעים

לומר את כל הטיפשות שבעולם,

והעיקר לא להכיר שמכוח השם יתברך

נעשה כל זה.

העיקר

לא להכיר שמכוח השם יתברך נעשה כל זה.

אדם הכי גדול שיכול להיות,

יכול לתלות הכול בחוכמתו, במעשה.

לכן, באותה מידה שנשלחים אנשים למלחמה,

צריכים גם לצאת איתם לתפילה,

כדי להורות וללמד אותם

שאין בכוח המלחמה לנצח,

אלא התפילה היא הגוברת.

ולזה הוא צריך שבעת המלחמה

יראו בעיניהם את כוח התפילה שקרוב האדם למראה עיניו.

אם הוא לא יראה את המתפלל לידו,

ורק יספרו לו שיתפללו כל העם במחנה ובזכות זה הם הצליחו, הוא לא ישתכנע.

כי האדם מושפע ממראה עיניו, אבל אם הוא רואה אחד עומד, מתפלל לידו,

והוא מצליח, או, עכשיו יש סיכוי שהוא יתלה את זה בתפילה ולא בניצחונו בכוחו.

כי אם לא יראו במו עיניהם את כוח התפילה,

שוב יטו אחר מראה עיניים ויאמרו שבכוח המלחמה לגבור על מדיין.

כך במלחמת עמלק.

בחר לנו אנשים

וצאי להילחם בעמלק.

בעיה,

כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל,

כאשר יניח ידו וגבר עמלק.

אומרת המשנה, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך,

כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה

ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים

היו מתגברין,

ואם לאו,

היו נופלים.

גם כאן צריך משה לצאת עימהם למלחמה ולהרים ידיו כלפי מעלה,

כדי שישעבדו את ליבם לאביהם שבשמיים.

ואם לא היה יוצא עימהם,

והיו מרפאים לשעה אחת מן ההכרה שאין המלחמה מנצחת,

אלא רק על ידי הקדוש ברוך הוא,

היו הולכים אחר נטיית ליבם,

שהוא רע מטבע בריאתו,

והיו תולים ניצחונם בכוחי ועוצם ידי.

נו, אז מה נגיד עכשיו על צהל,

שתולים בכוחי ועוצם ידי?

זה כפירה.

כתוב פה, זה כפירה.

זאת אומרת, כל מי שתולה

שהניצחון הוא בכוחו של האדם ולא בעזר האלוקי ובסיוע מן השמיים,

האדם הזה כופר.

הוא כמו עבודה זרה.

הוא עובד את עצמו, מאמין בעצמו, בכוחו, כאילו מציאות בפני עצמה.

בלתי תלויה בהשגחת הבורא ידברך.

כתב רבנו יונה שער ג'-טו,

ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת השם,

בתהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה.

אז רבנו יונה אומר,

אנשים,

כשאתה רואה אותם שעושים מצוות אנשים מלומדה,

הכל חפיף דליל כזה,

רוטינה,

חוזרים על הדברים בלי רגש,

בלי שמחה, בלי זריזות,

בלי הרבה דברים, בלי אהבה, בלי רע, בלי, בלי, בלי, בלי.

אתה רואה שהם עובדים את השם ככה.

זה בגלל שהם לא עורכים מחשבות להתבונן תמיד

ביראת השם.

אז זה גורם

בתהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה.

בבוקר שאלתי אתכם,

כשקמתם בבוקר שמחתם? כשקמתם?

שמחתם?

שמחתם כשאתם רואים בעיניים ואתם שומעים באוזניים והולכים ברגליים? שמחתם או לא שמחתם?

שמחתם כשהגעתם לתפילה מוקדם או שלא שמחתם?

איך אדם לא שמח

כשהשם נתן לו עוד הזדמנות, עוד יום בחיים,

עוד אפשרות לאסוף הרבה הרבה זכויות? איך לא שמח, הבן אדם? למה אתה לא שמח?

כי לא נותנים מחשבה,

לא מתבוננים על החסד האלוקי איתנו רגע רגע.

ולכן רבנו יונה דייק

להתבונן תמיד.

זאת אומרת, ללא הפוגה והפסק כלל, כמה יחס עודף הקדוש ברוך הוא נותן לך, למרות שאתה לא מאה,

ואתה בכלל לא מתקרב למאה ולא שואף למאה,

במעשים שלך, אם נעשים בכלל, כמה נעשים, איך נעשים.

ובכל אופן הקדוש ברוך הוא מרעיף עליך בלי שינוי.

אוי ואבוי, אם היה אדם, לדוגמה, עושה מצווה חפיף,

אז הראייה שלו הייתה נהיית כהה.

אם לא היה עושה בכלל, הוא היה רואה.

אם היה עושה מצוין, הוא היה רואה מצוין.

אם זה היה ככה,

שלפי המצוות הוא היה רואה ושומע והולך,

והכול היה לפי המצוות,

כמו בטריה שנחלשת,

ופתאום בקושי זז.

מה קרה? בגלל שעשית מצווה עכשיו, המצווה הזאת רוקנה את הבטריה.

ואם הוא עושה מצווה מצוינת,

מתמלא מחדש.

אז היה לנו קונטרול.

אבל אתה רואה שאפילו שאתה חפיף,

הקדוש ברוך הוא בכל אופן.

הוא משאיר אותך באותה רמה, ראייה, שמיעה, הכול.

אחרי שנים ועשרות שנים שהוא רואה שאתה לא מבין,

מתחיל להוריד לך את הראייה, מוריד לך את השמיעה,

מתחיל ככה להראות לך סימנים. מה לא? אתה הולך להחזיר ציוד, תהיה מוכן.

אבל משה רבנו לא נסלחו ולא כהתה עינו.

נשאר רואה 120 שנה אותו דבר שש שש.

אותו דבר לא נסלחו, לא נשקע לו על חיה אם נהיה ככה זקן כזה 120 שנה כמו תפוח.

למה? בטריה מלאה וול.

כל הזמן הטענה.

לכן דייג בלשונו להתבונן תמיד

ללא הפוגה והפסק כלל.

כאשר יפסיק לשעה אחת מעריכת מחשבות להתבונן ביראת השם,

אז שוב אין היראה יראת השם, אלא יראה מלומדה, יראה,

אפילו שזה יראה, אבל מלומדה,

והעונש חמור.

נראים הדברים.

למי ששומע אותם כעת, חידוש.

למה חידוש?

כי התרחקנו מידיעת הנקודה האמיתית

ביסודות התורה.

רחוקים מחובת

העבודה בעולם.

כשנתתי את הדרשה פה בבני ברק ביום רביעי,

היו כמה בחורי ישיבות כאלה,

כשהראיתי את הרב אלעזר בן דוד,

כשהוא קורא לזמיר רשע,

והוא אמר לו בפנים ואמר שהם מינים ואפיקורסים, כל ההידרדרות האלה על כל אנשיהם.

אז ניגשו אלי כמה, אמרו, אתה יודע שהוא קיצוני הוא יותר מדי זה. ילדים קטנים לא יצאו מהבצע, עוד לא קילפו אותה, יש עוד חצי קליפה על הראש שלהם.

והם כבר נותנים דעות על חכמים אמיתיים שזה, והוא אומר,

הוא קיצוני, אתה יודע שהוא קיצוני. אמרתי, במה הוא קיצוני?

שהוא אומר שאסור להיות בעל תאווה ולחפש פנטהוויז וכל הדברים האלה.

מה, מה, מה, לא הבנתי מה הוא אמר. מה הוא אמר שזה כאילו קיצוני?

התורה מתירה תאווה? היא אומרת שעל שלושה דברים אדם מאבד את העולם, יצא מן העולם.

הקנאת תאווה, והוא אמר את זה. מה הוא אמר? מה אמר? משנה הוא אמר.

מה הוא אמר?

קיצוני הוא קיצוני.

אפרוחים,

ככה מדברים על גדולי ישראל. למה?

כי לא לימדו אותם להתבונן, ביראת השם.

לא מלמדים אותם בכלל דברים כאלה.

ואז הם נעמדו,

והוא כבר יכול להחליט מי כן, מי קיצוני, קיצוני רדיקלי. אז זמיר קורא לו לרב בן ציון מוצפי, שמוכיח אותו על עבירותיו בפרהסיה בגלוי, בזנות.

לשים נשים שיגידו, צפה בי זה זנות.

זה ממש עריות.

אסור הסתכלות, לא תטורו אחרי לבבכם.

וכולי וכולי.

הוא מבטיח גם שיש שמירת נגיעה

וכל מיני דברים. הוא מבטיח. איך אתה מבטיח עשרות אלפים של נשים שחושפות את גופן?

איך אתה מבטיח שיש שמירת נגיעה? איך אתה שומר? לא הבנתי איך אתה שומר. מה, אתה רמאי כזה עד כדי כך?

אתה חסר דעת?

לא יאומן כי יסופר.

סיפר מישהו עכשיו, ממש, בימים האחרונים, שיש פרשה שמתגלגלת,

שאיזה מישהי באחד האתרים, הוא לא אמר איזה אתרים,

שגם כן נחשפה, אבל מי היו באתר?

שני ערבים.

והיא לא ידעה.

וכשעלתה על זה, לא רצתה לפגש איתה.

ואז הם אימו עליה, שאם את לא תיפגשי איתנו, נפרסם את התמונות ואת כל מה שכתבנו ודיברנו והכול,

ונודיע להורים שלך, דתייה.

והיא נחרדה, פחדה, אז אמרו לה, ניפגש במחסום.

נפגשה במחסום, אנסו אותה

ותפסו אותם עכשיו בחקירות, והכול זה, וזה עדיין בשושושו,

אף אחד לא יודע מי זאת, מה, מו, מי.

זה אתרים של דתיים.

והחפרפרת סיפרה שדיבר איתה גוי מאפריקה,

באתר של הזמיר.

אז מה יש שם?

מה זה?

היצע וביקוש.

עוברים על עריות,

רחמנא רצלן,

וכשמוכיחים אותה, מה אומרים? קיצוני רדיקלי.

על הרב בן ציון, קיצוני רדיקלי.

שמות של השמאל,

קיצוני רדיקלי. כשמדברים על הלהטב,

אז הם אומרים, אלה שמדברים גם קיצונים רדיקליים.

ככה זמיר קורא לו.

לא בושה?

השם ירחם על נשמתם של אלה שהולכים אחריהם.

להם אין תקנה, אמר הרב בן ציון מוצפי. לעולם הם לא יעשו תשובה.

אלה שליחי השטן.

אבל השם ירחם על הנשמות של המסכנות והמסכנים שהולכים אחריהם

ומממנים אותם, נותנים להם עוד כסף כדי שיוכלו להפיץ את ההרס התעמולתי שלהם

נגד כל הגדולים ונגד החכמים ונגד אלה שמוכיחים אותם

וכולי וכולי. לא יאומן כי יסופר.

ורחוקים אנחנו מחובת עבודתנו בעולמנו,

והנה מחויבים אנחנו באמירת מאה ברכות בכל יום

להודות ולשבח את הבורא,

כדי שיכיר בכל שעה ושעה

שלא השיגה הנאה בכוחו אלא רק על ידי השם מדבריו.

אז רב חצקאל לוינשטיין, המשגיח דפונוביץ', אומר

למה יש מאה ברכות?

מאה ברכות שתזכור. ברוך אתה השם

בורא פרי העץ, ברוך אתה השם חונן הדעת, ברוך אתה השם

ברכות השבח, ברכות הנהנין, כל דבר שאתה נהנה, משבח, הכול,

זה בשביל להזכיר לך

קודם כל להודות ולהזכיר לך ששום דבר לא מכוחך,

הכול

זה מכוחו של הקדוש ברוך הוא. מאה פעמים ביום לפחות

חייב אדם להגיד מאה ברכות בשביל לזכור מי נותן לו הכול.

וזה גם היסוד

שאנחנו מחויבים בשלוש תפילות שחרין מנחה ערבית

ללא תפילת שחרית,

תהיה אכילת פת שחרית

במחשבת כפירה,

כאילו בכוחו הוא הגיע לזה.

לכן צריך להקדים תפילה לכל זה,

לעמוד כמו עני בפתח,

לבקש רחמים ותחנונים לפני המקום,

כי הכול בידו ומבלעדיו לא ישיג מאומה.

זאת אומרת,

בן אדם, אסור לה לאכול ולשתות

לפני התפילה,

חוץ ממים,

אז למעשה,

אם הוא אוכל ושותה לפני,

אומר הפסוק, ואותי השלכת אחרי גביך.

כאילו הקדוש, תחכה בתור, יש לקרות קודם, תן לאכול, תן נס קפה, חלב,

תן איזה עוגה, עוגיות,

אחר כך נדבר.

זה משליך את השם אחרי גבו.

אל תאכל עד שתתפלל על הדם שלך קודם, שבכלל יזרום בתוך הגוף שלך דם, קודם תתפלל שהכול יהיה בסדר,

אחר כך תאכל.

אקוזרי, כותב, תפילת שחרית חייבת

ליתן מזון רוחני לנפש.

התפילה נותנת מזון לנפש בשחרית

עד שעת המנחה.

והמנחה נותנת מזון לערבית, והערבית נותנת לשחרית. ככה כל שאר התפילות.

אם לא ייקח אדם רפואות אלה, שאמרה התורה, יישאר במחלתו,

ורחוקים אנו מכל זה כי לא יודעים מהותה של תפילה,

ואנחנו מקיימים אותה כחוב בעלמא. צריך לבוא,

לא יודע למה, קבעו, שלום, אני צריך לבוא להתפלל.

לא מבין מה התועלת שיש לו בעצם זה.

ולכן אין התפילה משיגה את יעודה ומטרתה.

הכרה בבורא, כניעה לבורא, ידיעת הבורא,

מזון רוחני,

חיבור לבורא, שמחה שיש בורא,

תלות בבורא.

בין הזמנים

אנשים יוצאים

מכותלי בית המדרש,

לא בקנישתא,

אבל יוצאים.

יוצאים לרחובה של העיר ששם גיהינום ממש.

מחייב כל אחד לעשות עצות ותחבולות, להשאיר בנפשו את התורה שלמד והמעשים הטובים שרחש בזמן שהיה בכותלי בית המדרש.

מה העצה לתפוס את החוט

על ידי התפילה?

חכמים אומרים דברים העומדים ברומו של עולם ובני האדם מזלזלים בהם, זו התפילה.

הסבא מקלם אומר,

התפילה מסוגלת לרומם את האדם.

האדם נקרא עולם קטן.

דברים העומדים ברומו של עולם, הכוונה באדם הקטן, שהוא נקרא עולם,

ויכול להגיע לתכלית המקווה,

יתפלל ויכיר בתפילה לפני מי הוא עומד

ועל מה הוא עומד

ובזכות מי הוא עומד,

ויעסוק בלימוד המוסר כדי לרומם אותו ולהגיע לתכלית.

וישיג על ידי התפילה שלמות.

כי ברגע שאתה זוכר שכל הדרישות שאתה מבקש,

הכל תלוי בשם.

חוכמה, בינה, דעת,

בריאות, פרנסה, הכל מה שאתה מבקש,

הכל רק ביד השם.

שום חיצה, שום תחבולה, שום הפתיעה.

אחות של בני אדם,

שום דבר, כלום.

רק השם, היחידי שגוזר וקובע זה רק השם.

אם הוא יגזור עליך, יהיה לך.

אם הוא לא יגזור עליך, לא יעזור לך.

רבות מחשבות בלב איש, אבל רק ארצת השם היא תקום.

בשעה שעלה משה רבנו למרום,

הראה לו הקדוש ברוך הוא אוצר גדול.

אמר לו, האוצר הזה למי?

אמר לו, זה אוצר של מתנת חינם.

אוצר שלם של מתנת חינם.

וכך צריכה להיות גדר תפילתו של אדם,

לעמוד בתחנונים לפני השם

ולבקש ממנו, מהאוצר הזה,

של מתנת חינם.

אז יש לו סיכוי לקבל.

כי אם לפי מה שמגיע לו,

מי יודע אם מגיע לו?

ואם בן אדם תובע ואומר, מגיע לי, בודקים בספרים.

ואז יכולים לגלות דברים שיכולים לעשות לו הפוך.

כמו המבקש דין על חברו,

אז בודקים קודם כל אם הוא ראוי.

אז לכן, מאוצר מתנות חינם זה הכי בטוח לבקש.

ואז כל ההנאות

שיקבל גם מהעולם הזה,

הם גם יהיו בחינם.

ולא ינקו לו משכר מצוותיו. כי אם הוא מבקש בזכות מעשיו,

אומרים, אין בעיה, יש לך זכויות.

כן, נכון, קח.

אבל מאיפה משלמים לו? משלו.

הוא כבר לא יישאר לו שם.

אבל אם הוא מקבל מהאוצר מתנות חינם,

זה חינם.

זה לא מהשכר שלו.

אבל ראשית, כל חייו להשריש בקרבו ההכרה שהכל זה מאת השם ובידו.

ורק אז, כשאתה יודע מאה אחוז שהכל רק ביד השם,

יש סיכוי שתקבל מהאוצר מתנות חינם.

בעוד כמה דקות שיעור חלק ב'.