פרשת מטות - חלק ה | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

לנפילתם של עוקרי התורה מהרה, אמן.

חלק ה', פרשת מטות.

בי יקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים

ושרי המאות,

ויאמר אליהם ממשה,

החייתם כל נקבה.

דבר המוכרח

לא ישובח

ולא יגונה.

כל דבר שהוא מוכרח,

אין מקום לא לשבח,

כי מוכרחים.

ואין הגנות, כי מוכרחים.

ודבר שבא תמיד על אופן אחד,

הוא נראה מוכרח.

נגיד, מהלך השמש

הוא מוכרח, כי הוא תמיד על אופן אחד.

אם נראה אדם מתנהג באופן קבוע אותו דבר,

אז נגיד שהוא מוכרח,

כי דבר שהוא תמיד על אופן אחד,

זה נראה שהוא מוכרח.

עכשיו, אנשים אומרים שכאילו הטבע הוא מוכרח.

על כן כתב בעל חובת הלבבות, שהוא ראש חכמי המוסר,

ועוד ראשונים כתבו,

לכך נברא העולם בכוחות הפוכים.

שלא יאמר הבלתי-מבין,

כי טבע הוא.

טבע הוא.

אפילו שידוע כבר מה אמר הכוזרי שהטבע זה אלוהים, גימטריה אלוהים,

אבל לא רבים יחכמו.

לכן נברא בטבעים שונים.

אווירי האקלימים

אינם דומים זה לזה.

אם יש פיצוצים באבולוציה,

אז למה נהיו אקלימים שונים בכל מקום?

אם היא כל הזמן משפרת את עצמה, מוטציות ספונטניות לכיוון חיובי, תכליתי, כלשהו, נגיד,

אז למה יש שינויים באקלימים בכל מיני מקומות?

ועל כורחך,

שכל זה מכוון מהבורא החכם,

הכל יכול,

ללא תכלית,

ברת הכל בהפכים.

שלא תוכל להגיד שזה טבע.

כי בטבע יש הפכים.

לכן מבחן חוכמת האדם,

איך בודקים אם אדם חכם או לא?

אם יוצאים ממנו כוחות הפוכים.

שהוא רחמן במקום שצריך לרחם, אכזר במקום שצריך להתאכזר.

כי אדם צריך להתנהג בכל דרכה

כמו הקדוש ברוך הוא.

בקדוש ברוך הוא הוא מפעיל

מידת הרחמים ומידת הדין.

אז גם אדם

הוא כלול בצלם אלוקים,

ויש בו את הכוחות גם לרחם, גם לתאכזר. אבל צריך לדעת איך

להשתמש בהם.

לא להיות רחמן על אכזרים, ואכזרי על רחמנים.

צריך להיות רחמן במקום שצריך לרחם, צריך לתאכזר במקום שצריך לתאכזר.

בזה ניכרת חוכמתו של האדם, אם הוא יודע להשתמש בכלים שהשם נתן לו.

מידת הענווה,

כולם יאמרו שהיא משובחת.

אבל אם אדם מתנהג כל הזמן בענווה בלי שינוי,

זה מורה שזה לא אדם חכם, זה כניעה בהמית.

זה כמו שיש בהמה כנועה.

טבעה של בהמה להיות כנועה.

נגיד פרה, היא לא מורדת.

פרה, שם עליה את החול, נוצאת על החרישה, לא מתלוננת, לא אומרת היום, אני עייף לעזוב בחייה, מחר תבוא.

לא עושה באמצע הדרך ברוגז.

זה נקרא כניעה בהמית.

לכן מצינו במשה רבנו,

שהיה הענב הכי גדול בעולם,

כוחות הפוכים.

כשבאו ממלחמת מדיין,

מלחמה ששנים עשר אלף לוחמים בלבד

כבשו מדינה שלמה עם חמישה מלכים מעם רב.

הראנו נפלאות

כי כל מי שהוא צדיק יותר הוא האיש הגיבור יותר.

שנים עשר אלף

על מדינה שלמה מחמשת מלכים.

ואת מי הוא בחר למלחמה?

את הצדיקים מכולם.

וכל המלחמות, כידוע, היו בדרך הטבע.

אבל ליבם היה לשמיים.

עכשיו נתבונן עוד על הגבורה שלהם,

רק בזה.

הלוא הנשארים

שנותרו מהמלחמה מהאויבים היו 32,000. וכמה היו כאלה שידעו משכב זכר?

כמה תל אביבים היו שמה?

להט החרב המתהפכת? כמה היו?

אין מספר.

וגם כל הטף

שאמר להם משה רבנו עליו השלום ועתה הרגו כל זכר בטף,

ודאי שהיו אין מספר.

וגם את כל המינים מהבהמות,

הרבה מאוד.

וגם הרבה כסף וזהב ששללו ובזזו.

וגם הנחושת והברזל והבדיל והעופרת ששללו.

אז איך יאומן

ש-12,000

הצליחו לנצח כל כך הרבה,

ולשמור

שלא ייפקד איש מכל אלה, שאת כל מה שהם הביאו,

את האנשים 32,000 וכל השאר, מה שתיארנו עכשיו, כל זה הם הביאו.

יש גבורה יותר מזה?

מאחורי כל העמל שהם כבשו מדינה שלמה של גיבורים וחכמים,

כמו שלמדנו מעצת מואב,

שהיו חכמים גדולים, לומדי מלחמה,

והרבה עמל לכבוש את המלכים.

ולא רק שהם נלחמו, אלא כל לילה למדו תורה.

כמו שידוע ממלחמת העי,

שבא מלאך להגיד ליהושע בן ינון

שהוא בא על זה שלא למדו בעיון בלילה אחרי המלחמה.

הישוער גבורה כזאת, של אנשים כאלה?

וכשהם הביאו

את החלק שנותרו בחיים,

לא בשביל להשאיר אותם בחיים,

ששואל אותם,

משה, החייתם כל נקבה?

הם באו לשאול

אם לחיות או להמית.

מה קרה באותו רגע?

קצף משה עליהם,

ולא חיפה עליהם אצלו עבודתם הקשה וגבורתם מנצחת.

מה זה?

אנשים כאלה ראויים לכל הכבוד והערכה.

במקום להגיד להם, יש כוח, ולפנק אותם, ולעשות להם סעודה, לקחת אותם לצפון.

מה זה?

קצף עליהם משה רבנו ישר על הפתיחה. טוב, תרגע, לאט-לאט, קודם כל תקבל אותם, ואחר כך תגיד להם הערה.

הוא צודק שהוא קצף עליהם. למה?

כי אחר כך נעשה כדבריו.

אמנם הוא נענש בגלל שהוא קצף,

ונעלם ממנו דין גאולי כלי מדיין,

אבל זה רק בגלל שהוא כעס.

כי כל הכועס, חוכמתו מסתלקת, נביא, נבואתו

נעלמת וכולי.

אבל על עצם העניין שהוא קצף,

על עצם העניין

הוא צדק.

אבל מה אנחנו היינו חושבים? שאדם כזה,

עניו כזה גדול,

איך יכול להיות שהוא לא מקבל אותם בסבר פנים יפות?

ואם יש לו טענות, ידבר איתם בנחת

וישאל אותם,

האם ראוי להרוג את כל הנשים ידועות משכב זכר ואת כל הזכר?

מה אתם אומרים? לדבר בנחת, להסביר להם.

למה לצעוק?

למה לצעוק?

זה לא מתאים לאדם עניו. אז איפה עניו העניו?

אבל היה לו כוח אופקי.

אורייתא כמרתחלה.

התורה מרתיחה

את האדם,

שהוא תלמיד חכם.

היא בוערת בו כאש, הלא כה דברי כאש.

ואם הוא רואה שעושים ההפך ממה שהתורה מצווה,

אז זה מרתיח.

והוא גוער עליהם.

איך לא הבנתם מדעתכם כן?

הן הן היו.

אלה הם שהחטיאו את ישראל וגרמו את כל הצרות ואת כל המגפות.

ועל זה הוא לא נענש?

על זה שהוא בא לידי התפעלות זו.

רק קרוב לכלל כעס לפי הערך הרם שלו.

אבל על עצם הגערה הוא לא נענש.

כי צריך ללמד אותם להבא.

להבא.

ולכן דוגמה,

מבני גד ובני ראובן שהוא גער עליהם דברים קשים ומרים דוקרים כחרב.

אבל שם הוא לא בא לכלל כעס.

לא נענש.

ונפסקה הלכה כדבריו.

שקודם ייכנסו איתם, יילחמו, ואחר כך יחזרו

לקבל את הנחלה.

אבל מה רואים? שזה נוגד כאילו את הענבה שלו.

אבל זה נכון. זה מראה שהוא חכם.

זה מראה שהוא שולט במידות.

אין דבר כזה שאדם מוכרח להיות ענב תמיד וכנוע.

זה בהמה.

ולא כן יעשו ענבים בזמננו.

כמו אלה הליצנים הרפורמים

מהידרדרות שקורא להם הרב בן ציון מוצפי.

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

או כמו המרצה יגעל, תותים הכול, ואין עונש,

והקדוש ברוך הוא אוהב את כולם, ואל תאמינו לאף אחד.

וזה,

מה זה הדברים האלה?

אדם שהולך בשיטה, בסיסטם כזה כל הזמן,

זה בהמה כנועה.

אינטרסנט.

זה לא התורה.

הנה, משה רבנו,

הענב מכל האדם.

אבל כשצריך לצעוק,

צריך למחות,

צריך לקצוף,

צריך לפעול ככה, וזה הנכון.

וזה לא מוכיח שהוא לא ענב.

אדרבה, הוא ענב שמשתמש במידות, במקום הנכון, רחום,

מתי שצריך לרחם, אכזר, מתי שצריך לתחזר.

על הכעס,

היה לו פה

בישול קטן.

אבל זה לא עושה שום דבר רע

למעלתו של משה רבנו. זה לא מקטין אותו,

ואי אפשר לבוא אליו בטענות. זה רק הקדוש ברוך הוא יכול להגיד לו, הופ, אתה אצלי,

עשית קצת פשלה קטנה,

לכן תשכח. למה תשכח? כי כל הכועס שוכח.

אבל לא כן יעשו ענבים, במרכאות.

לא מכיר ענבים אמיתיים, אבל

יש כאלה ששמים את האצבעות ככה כל הזמן, וזהו, כן. יש כאלה.

הן חליפות,

חליפות שמלות.

אבל זה אות על כניעה בהמית

שיש ברוב האנשים.

ואם כי לעיני העולם זה נחשב מאוד, כל הכבוד,

זה אדם ענב וזה מותק, זה אני אוהב.

זה אף פעם לא צועק, לא אומר כלום.

הוא רואה, שותק, לא רוצה לריב עם אף אחד, הוא לא נכנס למחלוקת,

הוא צדיק.

זה בהמה.

זה לא אדם.

הענב האמיתי כוחותיו בידו להופכם לפי הצורך בעצת החוכמה.

זה הולך בדרכי השם יתברך, רחום וחנון אדוני,

ואל נקמות אדוני,

אל נקמות הופיע כל דבר בזמנו במקומו המחויב מדרך החוכמה.

והנה אין קול חדש.

כי מי שהוא צדיק יותר,

מחוכם יותר בכל מילי דעלמא.

אז הוא גם מבין בכל ענייני העולם.

כי הבורא שברא מילי דשמיא הוא גם ברא מילי דעלמא.

ואין לנו מבוא להכיר במילי דשמיא רק על ידי מילי דעלמא.

זאת אומרת, אדם צריך להיות פיקח גם בנבון,

בענייני העולם.

מה שלא כל הצדיקים בקיאים בענייני העולם.

יש כאלה שהם בקיאים במילי דשמיא מצוין,

אבל הם לא מכירים

את הרחוב מקרוב.

וזה המצב.

ולכן כתוב, סולם מוצב ארצה

היינו מילי דעלמא.

זה העניינים של העולם הזה. זה נקרא סולם שהוא מוצב ארצה. ארצה פה בעולם הזה צריך להכיר את ענייני העולם.

וראשו מגיע השמיימה.

זה מילי דשמיא.

כל העניינים השמימיים מרוחניים.

אז צריך מעשה בראשית וצריך מעשה מרכבה.

מעשה בראשית זה העולם הזה,

במעשה מרכבה זה העולמות הרוחניים העליונים.

לכן הצדיקים האמיתיים, הגיבורים,

הם היו בכל מילי דעלמא

ובמילי דשמיא,

כי אברהם אבינו עליו השלום.

אברהם אבינו לא רק היה חכם בעליונים,

אלא ידע גם איך התנהל בתחתונים,

ניצח מלחמות,

שבר פסלים,

הוכיח את האנשים,

קרב את הרחוקים,

טיפל בעולם

והיה מחובר לשמיים.

אז זאת אומרת, רואים מפה

שאדם הוא לא מוכרח.

אם הוא מוכרח

על מצב מסוים, תמיד הוא בהמה.

בהמה היא מוכרחת.

אבל אדם יש בו כוחות הבקיים,

הפוכים זה מזה. צריך לדעת לשלוט בהם ולנהל את עצמו

בכל מקום, בכל זמן, לפי העניין. כמו שאמרנו, בשם רבנו בחייה ושער האהבה, פרק 6,

אחת רכה, אחת מכה,

תלוי, רכה וקשה,

הכל תלוי לפי האנשים, הזמן, המקום וכו'.

ככה צריך להתנהל אדם

שיודע לשלוט בכוחות

הנפשיים שיש בו, הפוכים.

פעם רחום

ופעם נוקם.

אל רחום השם ואל נקמות השם, אותו השם.

אז זאת אומרת, ככה צריך

ובו תדבק.

והלכת בדרכיו.

צריך לדעת להתנהל.

וזה לא מורה שהאדם הזה, הנה אתה רואה,

הנה כאילו הוא זה ופתאום הוא זה, איך זה יכול להיות?

בדיוק כמו שאצל השם.

רק צריך לראות שההנהגה היא נכונה בכל מקום ובכל זמן.

שיעור הבא בעוד כמה דקות.