עין יעקב - שבת עט-פ | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו במסכת שבת פרק חמישה עשר דפים קי״ג עמוד ב' קי״ד עמוד א',

אות ע'ט.

השיעור בעזרת השם יהיו לנשמת הנזכרים, רביהם ועטרת ראשם, השם הטוב רבי אליהו בן ישועה, יהודה בן ישועה,

אהרון בן יפה,

וגם לרפואת ענבל בת חנה,

שהקדוש ברוך הוא יזכה אותה בעזרת השם ללידה קלה כתרנגולת בבשורות טובות,

אמן.

ותחת כבודו, סליחה, ליך בן וולו גם, לעילוי נשמתו,

ותחת כבודו יקד יקוד כי יקוד אש.

פסוק בישעיהויות, אמר רבי יוחנן ותחת כבודו ולא כבודו ממש.

רבי יוחנן

לטעמה

דקרא למאנם מכבדותי.

רבי אלעזר אומר ותחת כבודו, תחת כבודו ממש.

אז שניים נחלקו האם זה תחת כבודו ממש, או לא תחת

כבודו

ממש.

כן.

אז מה מדובר שם? ראשי הקדוש אומר,

בן רבי יוחנן

ובן לרבי אלעזר גופו נשרף.

מעשה שהיה בגמרא שם,

אלא רבי יוחנן משמע לתחת כבודו כמו תחת רגליו,

לשון תחתית, וכבודו היינו בגדיו,

כי הבגדים הם כביכול מראים את כבודו של האדם.

אדם ערום מבגדים,

אין בו כביכול כבוד, נכון? מזלזלים, הכל מזלזלים בו.

וכבודו היינו בגדיו האחי, כי אמר תחת בגדיהם של חילותיו של סנחריב יקוד יקד יקוד, ולא בגדיהם נשרפו.

זאת אומרת, גופם נשרף ובגדיהם נותרו שלמים.

זה היה הנס.

ורבי אלעזר משמע לתחת לשון חליפין, כמו ישלם שור תחת השור.

משום דלרבי אלעזר לא קרא למען המכבדותי.

הילקח,

על כן כבודו היינו גופו ממש.

והאחי כאמר, כבודו ממש נשרף.

ותחתיו יהיה אפר ושרפה כי קודש.

אז לא רק שנשרף הגוף עצמו ונהיה אפר, אלא גם הבגדים שלהם נשרפו.

ותחת כרבי יוחנן וכבודו כרבי אלעזר, הילקח, קרא כרבי יוחנן מדרש,

ותחת כבודו נשרף ולא כבודו ממש.

והיה כבודו גופו הוא.

והילקח כשרפת בני אהרון, שרפת נשמה,

וגוף קיים,

כדאמרינם מסיימתים בארבע מיתות,

נעמוד ב' עד כאן.

אז

מדובר גם על עניין של מות בני אהרון. כתוב במות בני אהרון, שמה יצאה?

יצאו שני חוטים של אש ונכנסו בחוטמיהם

של נדב האביהו ושרפו את תוך העם.

בסדר?

יפה מאוד. אז בגדיהם לא נשרפו,

אבל תוך גופם,

בפנים כן נשרף.

להבדיל, כמו אדם שמה שנוגע במה,

במתח של חשמל גבוה.

מה קורה איתו?

חיצונית הוא מתחיל לבעור לו.

פנימית, הכול נשרף.

נהיה יחס לשלום אפר, ולאט לאט לאט לאט גם עולה החיצונית. אז כמו הדוגמה שהבאנו,

שני טעמים, בין לרבי יוחנן, בין לרבי אלעזר.

רבי שמואל בר נחמני אומר, תחת כבודו,

כי שרפת בני אהרון מעלה,

שרפת נשמה וגוף,

אף כאן שרפת נשמה וגוף קיים.

אמר רבי אהחא בר אבא,

אמר רבי יוחנן, מנין לשינוי בגדים מן התורה,

שנאמר בויקרא ואבו פשד את בגדיו ולבש בגדים אחרים.

וטען לדבר רבי ישמעאל, לימדה תורה דרך ארץ.

בגדים שבישל בהם קדרה לרבו,

אל ימזוג בהם כוס לרבו.

לא מתאים שהשף

עם הבגדים שהוא מרח את הפפריקה ואת הכמון ואת כל התבלינים,

או להבדיל אם הוא משתמש, השם ישמור, שאסור,

גם מצד הכשרות וגם מצד הבריאות, במרק עוף.

אני שומע את זה הרבה מהאנשים, ואני מזדעזע.

מרק עוף, אם היו יודעים מה הולך בפנים שם,

עוף זה ודאי לא.

וכל שכן לא בכשרות של שחיטה פרטית.

יש שם אחד מהמרכיבים, מה זה? סערות?

מרכיב שהוא מסערות של בני אדם, לא תאמין.

מרכיב? כן, נשמע הזוי.

מה, הסערות של בני אדם? כנראה מהודו שם, מהשאריות של הפאות.

אז דוחפים את זה לתוך המרק עוף.

ואנשים אוכלים מרק עוף, זה טעים, שמים באוכל, שמים פה, שמים שם,

וחומרים מסרטנים, וחומרים כאלה, ממש

בר מינן.

אז אותה קדרה, כביכול שהוא בישל לרבותו בגדים, הוא יכול להגיש עם זה עכשיו לאורחים,

בתור תואר כבוד, להגיש להם.

השף בכבודו ובעצמו מגיש לאורחים שלו את הזה, מתאים שהוא יגיש,

עם בגדים מלוכלכים?

יודעים שאתה שף, אבל תכבד עצמך, תלבש בגדים נקיים.

לכן אותו דבר, אהרון, הוא פשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים.

הוא עכשיו הולך,

מקריב את פרח חטאת,

אחרי המעשה של בניו,

הוא עכשיו הולך ומזל וזורק את השעיר לעזאזל,

עכשיו הוא יכול לבוא עם הבגדים הללו ולהגיד, ריבונו של עולם, הנה בוא,

תכפר לעם ישראל? לא. תחליף את הבגדים, כי זה בגדים מלוכלכים, בגדים מצויים.

תחליף אותם לבגדים נקיים, ממילא עכשיו אתה יכול להתפלל לקב' ברוך הוא.

מלבד זה שכתוב שתלמיד חכם אסור שיהיה רבב על בגדו.

עכשיו, אתם מבינים את הרב?

שכל פעם שעושים ברית כמה הוא מקפיד, שהתינוק לא ילכלך אותו?

אפילו התינוק.

שום דבר, הוא מאוד מאוד מקפיד על הדבר הזה. למה?

אם אתה תלמיד חכם אמיתי, אתה מקפיד שהבגדים תמיד יהיו נקיים.

אתה מקפיד שהכול יהיה כמו שצריך. אתה מקפיד שהכול יהיה מצוחצח.

אם אתה לא תלמיד חכם, אתה מרשה לעצמך.

יפה.

לכן בגדים שבישל בהם גטירה לרבו, על ימזוג בהם כוס לרבו.

ואמר רבי חי אברה רבה, אמר בי יוחנן, גנאי הוא לתלמיד חכם שייצא במנעלים המטולאים לשוק.

הוא קנה נעליים, כבר עבר עליהם הכלח.

זה נעליים שמחכים לטיפול אצל רופא שיניים,

פה פתוח,

או שרעבים.

מה אתה מסתובב עם נעליים שכאלו?

לך תיקח הלוואה מהבנק

ותקנה נעליים נורמליות. איך אתה מסתובב עם נעליים כאלו?

בפרט שהנעליים זה

כל גופו של האדם, בעצם יש נקודות, אתם יודעים, אצל הרפלקסולוגיה זה נקרא,

יש נקודות מיוחדות ברגל שמשפיעות על כל איבר ואיבר בגוף האדם.

כשאם לוחצים נקודה מסוימת ברגל, זה משפיע על המוח,

זה משפיע על הלב, זה משפיע על הכבד,

זה משפיע על הגב, זה משפיע פה, זה משפיע שם.

אז לכן כל כך

מקפידים על הדבר הזה שהאדם ילך עם נעליים נוחות.

ולא רק נוחות, אם אתה צריך, אני יודע מה, איך זה נקרא?

מדרסים,

אל תחסוך.

זה הבריאות שלך.

כי המשקל של האדם בעצם,

הכל עומד על גבי הרגליים שלו.

אם הרגליים שלו הם לא יהיו בנוחות טובה, השם ישמור ויציל.

יפה.

אז גנאי הוא לתלמיד חכם שייצא ממנהלים המטולאים לשוק.

והרבי יאחא בר חנינא נאפיק,

הרי רבי יאחא בר חנינא כן יצא עם נעליים.

עכשיו, בזמנם הנעליים של היום הם מנהלים של עור,

וכמו סנדלים כאלו, תנכיות, אתם מכירים?

כן, שניסו לחקות את זה בשנים האחרונות.

אז זה הסנדלים, הנעליים שהיה להם שם. ובכל אופן, מה הם היו מקפידים?

והנה, אתה רואה שיש תלמיד חכם אחד שהוא יצא,

תלמיד חכם גדול, רבי יאחא בר חנינא.

אמר רבי יאחא בר אדי רב נחמן, בטלאי על גבי טלאי. לא, מה שהנעליים אצלו שם זה, הוא שם טלאי.

ועל הטלאי הזה עוד טלאי.

בזמנם, כשהיה נקרא במכנסיים,

מה היו עושים?

היו הולכים לתופר, או שהאימא בבית בעלת

ידע בתפירה,

או שהגמרא אומרת שאדם ילמד בנו אומנות קלה, ואיזה אומנות קלה זה תפירה.

אז היו תופרים טלאי.

היו תופרים טלאי על גבי הבגד שזה היה מכובד.

באו, יימח שמם וזכרם הנאצים, עשו מזה טלאי צהוב וכו',

וכביכול לבזות את היהודים.

זה גנאי, אבל טלאי זה הדבר.

היום אפילו לא עשו את מה שהנאצים עושים.

מה עושים? היום הולכים קרוע.

קנה ג'ינס, 700 שקל, קרוע.

אז מה קנית מכנס קרוע? בושה וחרפה.

שמע,

הוא שילם כל כך הרבה כסף בשביל לקנות קרוע?

תלך עם מכובד. לא, הוא חייב להראות את הברכיים שלו. מה מיוחד בברכיים שלך? יש שם פלטינות? מה יש שם?

מה אתה רוצה להראות בדיוק?

זה שיטתו של העץ הרע. כל הזמן להביא אותנו למעלה מצב של החטא.

הקדום.

הרי בחטא מה כתוב?

והידיעו כי ערומים הם.

אז הוא גורם לאנשים לאט-לאט, לדעת שהם ערומים לגמרי, ללכת בלי בגדים.

ואומרים, מה פתאום? אנחנו הנורמלים. אתם שלובשים שחור או לבן או מכובד, אתם הלא-נורמלים.

אנחנו הנורמלים.

יפה טוב, בואו נלך כמה שנים אחורה, נראה מה הנורמלים של אז היו עושים ומה הלא-נורמלים של אז היו עושים. בדיוק אותו דבר.

אמנם לא היו הולכים עם מכסה עם פקורות, אבל הולכים עם חאקי זה נקרא, נכון? קצר כזה.

והם היו נקראים מכובדים כובע טמבל, זה היה נקרא המכובדים של אז. אוי ואבוי לנו.

אז אתם לא רחוקים מהם, השם ישמור.

לכן אדם צריך לדעת.

אז היו מתביישים, היה חור, היו שמים טלאי.

ואם הטלאי לא, גם נהיה בו חור, עוד טלאי על גבי טלאי.

עד כדי כך.

אז בטלאי על גבי טלאי עדיין זה נראה נורמלי. כי בזמנם לא היה כמו היום, נעלי עור, פינוקים, עניינים.

היום כל חודשיים בן אדם קונה זוג נעליים.

אחר כך אתם רואים בפחים האלו של הנזקקים, עשרות נעליים טובות, לא לבש אותן.

לא פעם ולא פעמיים, זה כבר, יאללה, זהו. לא, אני מחליף קולקציה, מה קרה?

עכשיו יצא מודה חדשה, צבע כזה, צבע כזה.

עם קפיצים, בלי קפיצים, עם אורות, בלי אורות, כל מיני שיגעונות.

אפילו עכשיו הבנתי, עשו משהו מיוחד עם זה.

עם, נו,

חשמל שגודל לבד, גודל, ברצינות.

נעליים שגודלות לבד ברגל, משהו כזה,

מתרחב לבד ברגל, משהו מיוחד, חשמלי כזה.

פרסמו של אחת החברות המפורסמות.

אז אתה רואה שכל הזמן לא שוקדים על השמרים, כל הזמן

עושים אפילו בנעליים טכנולוגיה. אמרתי, וי-פיי בנעליים.

מה לא יעשו?

העיקר שבן אדם יהיה כולו מוקף בתינופת.

העיקר לא בתורה.

אני אתן לך עיסוקים מכל הכיוונים, רק לא בתורה הקדושה.

יפה. אז היו עושים טלאי, נגמר. יושבים ועוסקים בתורה, לומדים, מסיימים.

ואמר ביחי הבה רבא אמר ביוחנן כל דלמיד חכם שמצא רבב על בגדיו, שנמצא רבב על בגדיו, שימו לב, חייב מיתה,

שנאמר במשלחת כל משנאי אהבו מוות.

שמעתם?

אז מצאו כתם בבגדים שלו, חייב מיתה אחד כזה.

הוא הולך ברחוב, פתאום נוחת עליו בלוק.

הערבי לא סתם זרק אותו, חייב מיתה.

דין.

מה עשית?

למה נמצא רבב על בגדך?

יתבעו אותך בשמיים על הדבר הזה.

לכן, אתם מכירים את העורכי דינים? שמים עוד חולצה מאחורה.

אה?

עם קוליו.

תלמיד חכם, זה לא עורך דין. זה תלמיד חכם צריך להיות ככה.

תמיד שיהיה לו בגדים מצוחצחים ונעים.

לא סתם אמרנו בשבוע שעבר, אדם צריך שיהיו לו בגדים מיוחדים לשבת קודש.

אם הוא יכול להחמיר גם בנעליים מיוחדות לשבת קודש, עוד יותר טוב.

אבל נעליים אפשר גם שלא יום חול. אבל אתה לא יכול לבוא עם אבק. תסחסך אותם.

תכבד את עצמך,

בפרט שאתה בן תורה, בפרט שאתה דוגמה לציבור.

יפה מאוד.

שנאמר כל משנאי עבור מוות, אל תקרא משנאי אלא משנאי.

אחד כזה שהולך, שהוא נקרא כביכול תלמיד חכם שהוא קשור לשכינה,

והוא לא מכבד את עצמו, הוא משניא את האחרים עליו.

איך הוא אומר לחרדים?

אלה עם הריח של הזיעה?

אלה עם הריח הלא טוב?

אי אפשר להתקרב אליהם, נכון? זה הסלנג החילוני שמדבר. למה זה?

למה?

כי אנשים עושים חילול השם.

לא אמרתי עכשיו לשים כל מיני פסמים מזיעה של חיות.

זה לא.

אבל תכבד את עצמך, תהיה נקי,

תדאג,

שיהיה פה נקי, הכל שיהיה כמו שצריך.

למה אדם צריך להגיע למצב שהאחר יסלוד ממנו?

איפה חס ושלום הצער שאתה גורם לאחר? גם על זה ידברו אותך בשמיים.

אדם לא שם הלב על הדבר הזה.

רבי נאמר רבד

איתמר שנאמר מרבדים

ריבדתי ערסי.

יפה, אז זה פסוק גם במשלי זן ריפדתי וכי שטיף בבשמים וזנים המכניסים תאווה ותזדקק לי. שם זה היה על עניין של מה? של קרבה בין

צדיק לאשתו.

ולא פליגה, אה בגלימה, לא נחלקו, אה בגלימה, אה בלבושה.

אז בגלימה, שזה בגד עליון, מאוד חשוב שמה?

שאדם יקפיד שלא יהיה רבב.

אבל בלבושה, בבגד תחתון.

רבד אין, רבב לא.

אז כנראה זה לכלוך קל ולכלוך כבד.

נשפך לו עכשיו, אני יודע מה, הוא אכל מנת המבורגר של קהילות פז עם רוטב,

סויה,

ונשפך לו שם.

לא מתאים לדבר הזה, תחליף את החולצה.

בסדר?

יפה מאוד.

בפרט זה שאם הוא תלמיד חכם, יכולים לבוא לידי זלזול בו. איזה דרך הוא הולך, תסתכל איזה טלית הוא לובש עליו. יש כאלה, תלמידי חכמים שמסתובבים, זה לא מתאים הדבר הזה.

נכון, אתה רוצה להיות צדיק, נכון? תהיה צדיק כמו שצריך.

אבל לא בצורה קדושה, הכל חס ושלום יזלזלו בך ויגידו שאתה

מחלל שם שמיים במקום מקדש שם שמיים.

יש כמדומני איזה ראש שבעה,

אהב אזרחי.

אז הוא היה אומר תמיד לבחורים בישיבה,

תלמד טוב, תתלבש טוב.

לא על אשם עם הבלורית וכל הג'לים.

תלמד טוב, תתלבש טוב. אתה בן תורה, צריך ללמוד טוב, אתה צריך להתלבש טוב.

עד עכשיו הוא כבר יותר מ-80,

יש לו לוק מיוחד.

תמיד הוא נראה כמו שצריך, מסודר, מעוניו.

זה ראש ישיבה שנותן דוגמה לבחורים שלו.

כמובן, שהבוחר צריך להשקיע את כל-כולו בתורה הקדושה,

אבל גם

לכבד כדי שהאחרים יתקרבו אליו ולא, חס ושלום,

יתרחקו ממנו.

ואמר רבי יחיא ברבא, אמר רבי יוחנן מאיד הכתיב בישעיה חף, כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף.

ערום בבגדים בלויים ויחף במנעלים המטולאים.

אמר רבי יוחנן, תלמידי חכמים נקראים בנאים,

מפני שעוסקים בבניינו של עולם כל ימיהם.

כל עוד שאתה שם, אתה בונה עוד נדבך, עוד נדבך, עוד נדבך.

ככה אתה בונה את העולם כולו.

למה? מאיפה הראייה שכשאני לומד תורה אני בונה את העולם?

לא ראינו שעושים את זה בסין, בטכנולוגיה המתקדמת.

לא ראינו שהמוסלמים,

הם בונים עם

דברי תורה,

או להבדיל אלף אלפי הבדלות עם

הקוראן שלהם.

אז איך?

התשובה, הסתכל באורייתא, מה יש באורייתא? אותיות.

יש תורה,

רק שבוך הוא הסתכל בתורה, הוא ברא עלמא.

ואם אתה עוסק בתורתו של הקדוש ברוך הוא,

בנית את העולם.

יפה מאוד. ואמר רבי יוחנן,

איזו תלמיד חכם שמחזירין לו אבדה בתביעות העין.

זה המקפיד על חלוקו להופכו.

לוקח את החלוק שלו, הופך אותו.

שמה? שלא יתלכלך.

ואמר רבי יוחנן, איזה הוא תלמיד חכם שממנים אותו פרנסה לציבור?

זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה.

אחד כזה הוא ראוי להיות אחראי על כל הציבור.

ואפילו במסכת קלה.

יפה. ואמר רבי יוחנן, איזה תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו?

זה שמניח חפציו העוסק בחפצי שמיים. מעניין אותו הציבור?

ולא מעניין אותו כמו הרב שמחטה את רגליו ממקום למקום, ממקום למקום,

כבר ארבעים שנה.

אז צריך שהאחרים יסייעו לו, יעזרו לו, וזה מה שקורה, ברוך השם.

יפה. ואנא מילא למטרח בריפטי.

כן, דבר שאינו יכול לטרוח בו, חייב תלוין בו.

ואמר רבי יוחנן, איזה תלמיד חכם,

כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום, ואומרה.

למאי נפקא מילא? למינוי פרנסה לציבור. איב אחד את המסכתה באתרי.

איב קולתא נויה ברש מטיבתא.

בין שישאלו אותו בכל המשניות.

בין שישאלו אותו בכל המסכתות, הכל הוא צריך לשאול. בין שיודע להשיב על מסכת אחת,

או בין שיודע להשיב על כל המסכתות כולן.

ואמר לאור, אבי ינאי לבניו, בניי,

אל תגברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים.

תשימו לי תכריכים צבעוניים.

עכשיו יקפצו אליה, להטבים? להטבים.

יגידו, הנה,

ראייה שצריך ללבוש צבעונים, השם ישמור.

אמר לאור רבי עיני לבניו, בני אל תגברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים. לבנים שהם הלא אזכה, אולי לא ראוי ללבנים.

ואהיה כחתן בין אבלים, כולי מלא שחור, השם ישמור.

שחורים שהם האזכה, ואהיה כאבל בין חתנים, אלא בכלים

ראוי לרין הבאין ממדינת הים.

יפה, סוג של בגד מיוחד,

שהוא רצה שעם זה בניו יעשו מזה את התכריכין כדלק עוברו.

סתם שידעו שתלמידי חכמים,

של זמנם, גם בימינו הבנתי שיש כאלו עדיין,

היו מכינים לעצמם,

הולכים לאחראי על התכריכין, התופרים, יש חברות כאלו מיוחדות,

והיו דואגים כבר משכבר הימים,

לעת מצוא, כן,

שיהיה להם את התכריכין מוכן,

לא יצטרכו עכשיו להפיל את העול הזה על הילדים קונים, במיטב כספם,

את התכריכין כמו שצריך, כדי שיהיה להם מוכן.

ומסופר, כמדומני זה היה על

הברון רוטשילד או מישהו אחר,

שהוא תלמיד היה, נראה לי מישהו אחר, תלמיד חכם זה היה דווקא,

שהוא היה כל פעם מסתגר בחדר שלו במשך חצי שעה,

ושם בחדר שלו היה לו ארון קבורה, אני חושב,

ואת התכריכין שלו, והיה כל יום לובש ועושה חשבון נפש.

היה עושה חשבון נפש עם עצמו, הוא אמר, מה אתה, אני נכנס לפה, הוא אמר, מה אתה, אני לובש את הבגדים הללו.

אתם יודעים, בתכריכין יש, כמה בגדים?

כמה בגדים יש בתכריכין?

מה, לא הייתם אף פעם בטהרה.

טוב, בהזדמנות נגיד לכם.

זה בינתיים סודי.

כן, שלא יעשו בגצים על זה.

אז גם בתכריכין יש מלבושים כמו הכוהן הגדול,

מלבישים את האדם.

בסדר?

ממש ככה, מלבישים את האדם כמה וכמה מלבושים.

חלוק,

ציצית, אבל בלי פתילין.

בסדר?

אם זה של פשתן, אז זה עוד יותר מהודר, אם זה פחות מזה,

אז פחות מזה, אבל זה מה שמלבישים אותו. יפה.

לנשים, כמובן,

משהו אחר.

ואמר רבי חייא ברבא, אמר רבי יוחנן, יום כיפור שכל להיות בחול,

מפצעין באגוזים ומפרקסין ברימונים.

מן המנחה ולמעלה, מפני עוגמת נפש.

דבי רבי יהודה, מנק ומכנבי כרבא.

דבי רבא, גר דקרא.

כיוון דחזו דאבו כמחרפי, אמר לאו,

עטא איגרתא ממערב דא.

ממערבה משמד דרבי יוחנן דאסיר.

יפה.

כן.

כל כתבי, פרק 16, משנה. כל כתבי הקודש מצילין אותם מן הדלקה,

בין שקוראים בהם, בין שאינם קוראים בהם.

ואף על פי שכתובים בכל לשון, טעונים גניזה.

ומפני מה אין קוראים בהם? מפני ביטול בית המדרש. אתם יודעים, היום יש בימינו מכת הגניזה.

מכת הגניזה, דיבר על זה הרב

יהודה דרעי,

בדיוק השבוע.

ממש בעיה מאוד מאוד מאוד גדולה, הדבר הזה.

אנשים מוציאים המון המון המון עלונים.

אני לא מדבר אם זה עלונים

של קודש

בדברי תורה נטו.

יש עלונים שהן נטו פרסומות,

איזה מאמר של חכמולוג אחד שהוא חושב את עצמו רב,

ואחר כך יש איזה דבר תורה קצר ובדיחות.

והם קוראים לזה עלוני קודש ומחלקים את זה בבית הכנסת, לפעמים פרסומות של נשים, או כל מיני פרסומות

השם ישמור ויציל, בפרט עכשיו בחודשי הבחירות, כן?

אז כל הזמן מפרסמים, ואנשים באים ומתפתים, וזה ממש נהפך להיות כמו עיתון בבית הכנסת.

ממש ככה, הוא קורא, וככה, ומתחילים להתווכח ולדבר,

ובמקום לבוא להתפלל, אז

נכנסים לכל מיני מקומות שלא צריך להיכנס, הן בדיבור, הן במעשה.

לכן מאוד צריך להזהיר מהדבר הזה, בפרט את הגבאים שיהיו אחראים.

לא להכניס כל מיני עלונים, זה לא משנה של מי זה ומה זה,

של איזה רעב, של איזה דמות, לא משנה, צריך

לבדוק, לראות. אם אתה רואה שזה עלון

שהוא לא ראוי, לא מכניסים כזה עלון לבית הכנסת בכלל.

מה לעשות? קשר לכם? מה תגיד, חבר'ה, תפסיקו להביא? יש חברות שהן מביאות כמויות, כמויות, ככה. למה עשו על זה? תביא עלונים. למה? למה עשו?

התשובה, אני עכשיו אומר.

א', בגלל הדברים שכתובים שם, שלא תמיד זה דברים על הקדושה וטהרת הקודש.

דבר שני, יש שם דברים גם לא צנועים לפעמים שמכניסים.

ודבר שלישי,

אחר כך כל הכמות הזאת, לאן הולכת?

אתם יודעים שבאשדוד, אחד הכתבים שלח לי,

באשדוד תפסו חברה שמייצרת נייר טואלט. ממה הם מייצרים את זה?

לא תאמינו, מהגניזה.

הם היו לוקחים משאיות גדולות של גניזה ומחזירים את הנייר הזה, ועושים נייר טואלט, נייר למדפסת,

ניירות לכתיבה, מחברות.

לכן צריך להקפיד, אם כבר אתה קונה,

גם נייר טואלט צריך להקפיד שיהיה חברה שומרת שבת.

מפעל שומר שבת, אם לא, זה חצי מחיר אתה מקבל את זה.

והכל ממוחזר, פתאום אתה יכול, חס ושלום, חס ושלום, אלא לנגב את האף או זה, עם חברה שעשו מעלונים.

לקחו איזה עלון, אני יודע מה, ועשו ממנו ממחטה לטישו.

יש פרסומת כזה,

לאדם שבא, קורא את הפרסומת,

פליק,

מהפרסומת ייכנס לדברי תורה, זה אומר. זה היצרה אומר את מה שאתה אומר, כן.

אני לא מכיר את זה שמפרסומת נכנסים,

אתה מסתכל בטלפון, מהפרסומת אני נכנס לשיעור שלי?

לא, תכל'ס, כשאתה רואה שלט ברחוב, אז אתה ישר מדליק את הטפ של הדברי תורה לשמוע עכשיו, לא, אתה ממשיך לחפש את השלט הבא,

כי העין מושכת את הצבע.

אתה מבין?

שמו לך בסופר שלטים, מיד לצד זה שמים חוק לישראל?

מה שמו שמה?

שמו שמה משך חוכמה?

שמו מהים לועז? מה, שמו שם חומש?

לא,

שם לך את הטינופת הבאה ואת הפרסומת הבאה, למה?

כי יודעים שהעין מושכת את הבן אדם.

עכשיו, תעזבו את זה, נגיד שהעלונים בסדר, נגיד שהכל מצוין, נגיד, נגיד,

נגיד שהכל פיקס, אין בעיה, בסדר.

נגיד שכולם תלמידי חכמים ולא אפיקורסים,

וירא שמיים, ומותר לקרוא אותם 24-7 וכולי,

אבל תורה מטעה עליה, אתה צריך ללמוד ערי תורה, נכון?

אתה קנית לך ספרייה בבית, יש לך ים ספרים,

בשביל מי? בשביל שיגידו פה, תראה כמה ספרים יש לו, ומשנה לשנה הוא פותח אותה, מתי?

בשבוע שלפני פסח.

מנפנף את האבק, האבק זה לא חמץ, תשיר, תשיר את זה שם.

בשביל מה קנית כל כך הרבה? הוא קנה לו סט כזה, סט, בשביל מה קנית?

שיגידו ש... או, זה איש ספר, יפה, אני רוצה להשתדך עם הבת שלי, עם הבן שלו,

בגלל שיש לך ספרייה? לא, לא.

אני הסתרתי, לא שם את הספרים שלי בסדון, שמתי את הכל בחדר לימוד, נגמר.

זה לא בשביל האנשים, זה בשבילי, כדי שאני אוכל לשבת וללמוד תורה,

לעסוק בתורה. אז נגמר, לא רוצה את זה בחוץ.

בחוץ זה סתם ליופי.

אני לא צריך יופי. יופי זה, אין יופי בשביל האישה. בשבילי זה התורה, בתוך החדר, נגמר.

יושב, עוסק בתורה, לומד.

עכשיו, תדעו לכם, אדם קנה ספר

שישים שנה,

תשעים שנה, 120 שנה חי, לא פתח את הספר הזה,

רק פתח אותו בשביל האבק. הספר הזה,

יש בו גלגול נשמה אולי, נכון?

זה דעד צומח או דומם, לא משנה.

הספר הזה יעלה למעלה לגנזי מרומים, יתבע את האדם, יגיד, תראה, הוא קנה אותי,

הוא יכל לתקן אותי על ידי שהיה לומד את כולי,

יכל לזכות את הרבים, יכל לצאת, אני יודע מה, רשי הקדוש,

המהרשע,

ריטווה, רן, ראש, ריף,

ותראה מה יצא ממנו.

נשאר ממנו אותו יהודי פשוט.

ואם חס ושלום הוא היה גרוע, אז תראה מה יצא ממנו איזה אחד גרוע.

הספר הזה יתבע את עלבונו למה היהודי הזה...

הוא פתח אותו.

לכן היום תמיד אני ממליץ, גם באזכרות אצל הבוכרים, לא להביא ספרים.

מה אתה מביא להם ספר?

אל תביא ספרים, אף אחד לא קורא את זה. אתה יודע איפה זה הולך?

אתה יודע איפה תוכל למצוא את זה בתור בעל האזכרה? אין בעיה, שבוע לפני פסח בגניזה.

תבוא תראה את כל השכונה שנתת להם את הספר הזה, הכל בגניזה.

למה? אנשים לקחו, פעם, פעם הם התלהבו בשביל לקחת,

אולי פעמיים קרעו בפנים, ואחר כך אמרו יש לי מלא תהילים, לא צריך את זה, לא צריך את זה, יש לי מלא סידורים, לא צריך את זה, לא צריך את זה, נגמר הסיפור.

או שמעמיסים את זה לכל מיני בתי כנסת, והבית כנסת מסכן כבר עמוס מסידורים.

זה תרם להצלחה, זה תרם לעילוי נשמת, זה תרם לפה, בסוף הכל עוד פעם הולך לגניזה חדשים.

לכן צריך אדם לשים הלב.

גם הגבאים צריכים להיות חכמים. עכשיו, עזבו את זה, ומה עם הביזיון? מה אתם חושבים?

תמיד קוברים את זה?

תמיד דואגים שהגניזה תיקבר כמו שצריך?

יש חברות שהן ירא שמים, ויש חברות במקומות מסוימים שהן השם ישמור ויציל, הם יותר גרועים.

וזה נזרק ככה ודורכים על זה, מותר לדרוך על דברי תורה?

מותר לבזות דברי תורה?

לא. אז מי ייתן את הדין על הדבר הזה? מוציא העלון.

איך עשית בצורה כזו?

איך זה זרוק בצורה כזאת?

לכן מאוד צריך לשים לב על הדבר הזה. אם אדם יכול למנוע את זה, מצוין.

אז הם עשו פשרה שם, הבנתי, עם הרב יהודה,

שהם עשו פשרה,

שעלונים שזה נטו דברי תורה יגנזו אותם, מה שלא נטו דברי תורה יוכלו

להשליך אותם למקומות אחרים.

אבל צריך להיזהר על זה.

או אדם, אני יודע מה, יש כאלה שכותבים במקומונים,

או בכל מיני עיתונים כאלה פנימיים,

כן? לא העיתונים של השייגץ,

ידיאס ומאייריב וכולי, לא אלה.

על זה לא דיבר הכתוב, זה ודאי שאסור להכניס.

גם לא לעטוף שכאלה שמים את זה בפח, גם את זה אסור.

אבל אותם העיתונים האלה, הוא כותב שם איזה טור של דברי תורה.

אם כבר אתה בתור בן אדם לקחת את העיתון הזה,

ואני יודע מה, נגיד שאתה צדיק כמו הרב עובדיה,

ורצית לקרוא אותו בבית הכיסא, כן? כי אתה לא רוצה לחשוב בדברי תורה,

אז רצית להסתכל, כי בית הכיסא אסור לקרוא,

אז אתה רוצה לגזור מזה, יש שם דברי תורה, אז צריך לגזור את החתיכה הזאת, לגנוז אותה,

של הדבר תורה, של ההלכה שמופיעה שם. לכן מאוד צריך להיזהר בדבר הזה,

מה לכתוב ואיך לכתוב,

וכל שכן אם יש שם שמות קודש.

סתם בעיה שאומרים הרבה מרבותינו, שה-22 אותיות עצמן קדושות,

אז איך אתה זורק אותן?

לכן מאוד חשוב הדבר הזה.

אבל אם זה ספר שכתבו מינו, אפיקורוס,

מה דינו?

ישרף במדורת ל״ג בעומר, גם לא מכניסים את זה.

בשרפת חמץ, גם לא, זה מדורות קדושות אלה.

עושים סתם מדורה ושורפים שם. אתם יודעים, לא מזמן שלחו לרבנים, אמרנו את זה, נחזור על זה עוד פעם,

שלחו לכל רבני ישראל, מועלי ישראל, כל מיני דמויות.

שלחו להם ספר,

תנ״ך של הגויים.

איך נקרא, להבדיל לתנ״ך של הגויים?

הברית החדשה,

לא הקוראן, של המוסלמים.

הברית החדשה שלחו לרבנים.

שלחו גם לי, שלחו הביתה, הרב שמעון משה חי רחמים, וזה,

מאשדוד, אני פותח, מי זה? אמר, השם ישמור ויציל, אמרה, ברית החדשה.

מה הם רוצים? שיהיה בגדר של מציץ ונפגע, נגמר.

אפילו לא פתחתי את זה.

שרתי את זה, מיד פרסמתי,

הודעתי לרבנות, ללב לאחים, כל מי שצריך, כל הארגונים, יד לאחים,

ומיד הוציאו עבדי שרף,

מדורה מיוחדת, למה? שגם לא ייפול בידיים של זה שעובד במזבלת.

הוא יכול למען, לראות, מה שלחו לרבשימור? שלחו לו, זה, מעניין, בוא נקרא את זה, בזמני הפנוי, בדרך הביתה,

בדרך לעבודה, בתור לקופת חולים, בתור לבנק, והשם ישמור.

בסדר?

לכן מאוד מאוד צריך בדבר הזה להיזהר.

יפה.

אמר רבי יוסי, הגמרא,

מה עשה באבא חלפתא,

שהלך אצל רבן גמליאל בר אבי לטבריה,

ומצא ראשי היה יושב בשולחנו של יוחנן הנזוף, ובידו ספר איוב תרגום, והוא קורא בו. אמר לו, זכור אני ברבן גמליאל, אבי אביך, שהיה עומד על ספר על גב מעליה בהר הבית,

והביאו לפניו ספר איוב תרגום, ואמר לבנה ישקעהו תחת הנדבך.

זאת אומרת, תשמיד אותו.

אף הוא ציווה עליו וגנזו.

מיד אמר וגנז אותו.

תנו רבנן הברכות והכמיעין,

אף על פי שיש בהם אותיות של שם ומעניינות הרבה שבתורה,

אין מצילין אותן מפני הדלקה. שמעתם?

אם יש שרפה בבית,

או איזה משוגע אחד החליט לשרוף בניין, לעשות נקמה לשכנים שלו,

כמו שהיה השבוע,

והוא החליט להצית את הבניין, לא יודע, סכסוך שכנים, החליט שכולם יפסידו, שורף את הבניין.

ויש באיזה חדר אחד מקובל שהוא כותב הרבה כמיעין.

אז מה תגיד, צריך להיכנס בפנים בשבת, להציל את הכמיעין האלו? לא, זה דברי תורה, פסוקים קדושים, שמות קודש.

אין מצילין מותן מפני הדלקה, אלא נשרפים במקומן.

הן ואזכרותיהן.

הן והשמות הקודש בהם, הפסוקים שבהם. מכאן אמרו,

כותבי ברכות כשורפי תורה.

ומעשה באחד שהיה כותב בצידן, באו והודיעו לרבי ישמעאל, והלך רבי ישמעאל לבודקו.

וכשהיה עולה בסולם, הרגיש בו.

ונטל תומוס של ברכות ושקען בספל של מים. לקחת כל מה שהוא כתב, פששט,

טבע לו את זה, אז היו כותבים בדיו חי,

כמו הסופרי סתם, השקיע לו את הכל, הכל נעלם. ובלשון הזה אמר לו רבי ישמעאל, גדול עונש האחרון

מן הראשון.

יפה מאוד.

סיימנו בעוד פ',

נעבור בזריזות לפה ליועץ.

זכותו תגן עלינו אמן.

ותרנות, עוד וו.

ותרנות היא מידה טובה כשהוא ותרן בממונו לדבר מצווה,

לעשות צדקה וגמילות חסדים וכל המצוות כתיקונן,

ולמפורסמות אין זכרעיה.

וכל העולם מאמינים שהמוציא הוצאות לדבר מצווה הוא מלווה השם בריבית לערך אלף למאה ויותר.

דבר שאין לו קצבה ואוכל פירות בעולם הזה עושר וכבוד, והקרן קיימת לא לעולם הבא.

אך בשעת מעשה כך לא יעשה כי יצר סמוך עושה שליבו יקשה ובחושך חסה.

ולא יהיה ריק איתו, ולפי רוב המעשה אם מוסיף מוסיפים לו, ואם פוחת פוחתין לו.

ומי פתי ימשוך ידו מלהוציא ממון זולתו כי הוא ציווה ויחשוב לא מצווה ומרבה לא טובה?

הרי זה דומה למאי דמרי אין שבעלים נותנים עבדים בוכים.

אין זה כי ימרו הלב כי יצר הממון הוא עז כעזאזל

וקשה כברזל ולא לחינם אמרו את הגמרא בעירובין ס׳ ה׳ עמוד ב׳ אדם ניכר בכיסו

כוסו וכעסו כי האיש אשר אינו ראה בממונו חוסר יבואנו.

ומכל מצווה ומכל מידה טובה ימנענו ועל דעתו ועל דעת קונו

יעבירנו וירבו רעותיו ואנחותיו ויחלו בהבל שנותיו.

והוא,

לי קברות יובל ואחריתו יהיה נבל.

לו כן האיש אשר עינו רחבה ירוץ לכל מצווה באהבה

ויושב עם כל זה אדם באחווה וירבה כבוד ביתו והייתה כבודו מנוחתו.

ואשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.

נעבור

למקבץ הלכות

חשובות לקראת

יומא דהילולת משה רבנו.

אתם יודעים, השנה אומנם זה שני אדרים, אדר הראשון ואדר השני.

בנוסח הזה רושמים בכתובה.

לא רושמים אדר א', אדר ב', אלא אדר הראשון ואדר השני.

יש מרבותינו שאמרו שבשני האדרים צריך לעשות את התענית המקובלים, ואנשי החברה קדישא

וזקא נהגו לעשות תענית, זה נקרא תענית הצדיקים.

בז' באדר,

ערב ז' באדר, מקבלים עליהם תענית בקודם יהיו לרצון עם רפי של תפילת מנחה,

וביום ז' באדר עושים תענית עד למוצאי ז' באדר,

מה שנקרא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, בפרט בשעון הזה זה מאוד קצר.

כל אדם יכול לעשות את זה, גם בריא, גם טוב וגם יזכה.

אבל את התענית הזאת נהגו לעשות, ולמה? כתוב, ולא ידע איש את קבורתו.

משה רבנו לא ידעו איפה נקבר, למרות שהזוהר כותב

שהקדוש ברוך הוא קבר אותו,

הסתיר את מקום קבורתו, ולאחר מכן העביר אותו ואת ציפורה למערת המכפלה.

ולכן במערת המכפלה כמה זוגות קבורים, אדם וחווה, הזוג הראשון,

אברהם ושרה, זוג שני,

יצחק ורבקה, הזוג השלישי, יעקב ולאה, הזוג הרביעי,

והזוג החמישי, מי זה?

משה וציפורה. זה על פי הזוהר הקדוש.

אבל,

פשט הדברים,

משה רבנו ולא ידע איש את קבורתו.

ציפורה, לא דפקא מינה.

לא כדור איפה היא נקברה, כנראה שזה לא חשוב.

עכשיו,

לכן יום ז' באדר א', או יום ז' אדר ב',

חשיב כיום הילולת משה רבנו, אנחנו נוהגים לעשות אותו

באדר השני, כי זה האדר החשוב בעצם, האדר הסמוך לניסן.

זה האדר חשוב, כמו שעושים בו את העניין של קריאה, שבת שקלים, כמו שקראנו,

פרשת זכור, החודש וכדומה,

אז זה באדר הסמוך לניסן.

החסידים ואנשי מעשה נהגו לעשות גם באדר א'.

הרבה אנשים ראיתי ושמעתי ואמרו לי ושאלו אותי מתי להדליק נר.

האם להדליק באדר הראשון או באדר ב'? זה לא נפקא מינה לגבי האזכרה,

אם עבר שנה, 12 חודש או 13 חודש.

יותר נפקא מינה, אם אפשר להדליק, אפשר גם באדר א', אפשר גם באדר ב', אבל אדר ב', לכאורה,

זה האדר היותר עיקרי, כי הוא האדר הסמוך לניסן.

יפה.

בלילה הזה כותב הבן אישחי הקדוש

תיקון מיוחד.

ספר שלם.

כמו שיש לנו תיקון לליל הושענא רבה,

תיקון לשביעי של פסח,

תיקון לליל שבועות,

אותו דבר יש תיקון לליל ז' באדר.

לא ראיתי עוד מקומות, מלבד המקומות של המקובלים, שנהגו שם לשבת ולעסוק בתורה כל הלילה

וללמוד את התיקון הזה.

אבל איש שקצת יראת שמיים בו,

ויש בו כוח.

ינוח במעט בצהריים,

וישב יעסוק בתורה כל הלילה.

לעלות לציון, אין ציון, אז לא יודעים לאן לעלות, אבל ידליק נר בבוקר, יבקש בקשות,

ובעזרת השם, זכות משה רבנו,

אדון לכל הנביאים, המושיע של עם ישראל, יזכה, יבקש על הכלל וגם על הפרט.

קודם יבקש על הכלל,

שיהיה גאולה בעזרת השם, הוא הגואל הראשון או הגואל האחרון, וגם יבקש על הפרט, על עצמו, זיווג, פרנסה,

בריאות, ילדים, וכן על זה הדרך. אז זה תיקן את התיקון הזה, הבן איש חי הקדוש.

תיקון לליל ז' באדר. בליל ז' באדר,

אחרי שקיבל על עצמו תענית, פלל ערבית, אכל ארוחת ערב, דשנה וטובה,

כדי שיהיה לו כוח למחרת לתענית, לומד את התיקון הזה עד אור הבוקר. אור הבוקר הולך בנס להתפלל,

אם יכול מקווה לפני התפילה,

ולאחר מכן הוא מתחיל את התענית שלו,

עד למה?

עד ליום, עד לצאת הכוכבים.

תפילת ערבית, כן, פותח את התענית.

יפה מאוד.

את התיקון הזה כותב הבן איש חי הקדוש, שצריך לעשות בשמחה,

בהתלהבות רבה,

ולהקפיד, כמו בליל שבועות שלא מדברים שיחת חולין,

כמו בליל הושענא רבה שלא מדברים שיחת חולין, אותו דבר, בתיקון הזה לא מדברים. באת נטו ללמוד, זה מספיק עבה

כדי ללמוד אותו כל הלילה ולא לדבר.

אז אם אדם הצליח,

שכרו יבוא, בעזרת השם.

יקבל על זה שכר עצום, בפרט שמשה רבנו יעמוד

אחרי 120 שנה יהיה מליץ טוב עליו.

יפה מאוד.

עכשיו, היות ו...

ולא ידע איש את קבורתו, התורה אומרת,

לכן באו אנשי החברה קדישא ואמרו, אנחנו נקבע את היום הזה ליום תענית.

יש לנו שתי תאריכים.

תאריך ראשון שאנשי החברה קדישא מאוד

תופסים אותו חזק, זה יום עשרה בטבת. יום עשרה בטבת זה יום הקדיש הכללי.

יש הרבה אנשים שאין להם קבורה,

לא נודע מקום קבורתם.

הן בארץ והן בחוץ לארץ. לא יודעים את מקום קבורתם.

איפה הם קבורים?

לעומת זה יש אנשים שמה?

שיודעים איפה הם קבורים. דוגמה, הסבא שלו קבור בחוץ לארץ, אבל הוא לא יודע איפה בחוץ לארץ.

או שחרשו שם את בית העלמין, כמו שנוהגים הגויים לעשות בכל מיני מקומות.

חרשו את בית העלמין, לא השאירו שם זכר, הוא לא יודע איפה המצבה שלו, איפה זה היה?

ימינה, שמאלה, הולך לשם ולא יודע איפה.

אז מה עושה? לא יכול לעלות לשם.

איפה יעלה? לציון צריך לעלות.

פתאום הוא ילך, אני יודע מה, קברו שם אולי איזה גוי ילך לגוי.

לכן,

עומד בבית שלו, מדליק נר, קורא פרקי תהילים, משניות, עושה תיקון לנשמה ועושה לעילוי נשמתה, כן?

קצת צעודה או זה,

וזה בא על שכרו.

אז באו אנשי החברה קדישא וזקא וכל העוסקים בנפטרים,

סתם אדם שעסק בנפטר,

אדם שמת לא מת ועסק בקבורה שלו

או עסק בטהרה שלו,

בסדר? או השתדל בכל הנושא הזה,

הוא צריך לבקש ביום הזה מחילה. למה?

יכול להיות שהוא לא נהג בנפטר הזה כבוד,

יכול להיות שהוא זלזל בנפטר הזה,

יכול להיות שאתם יודעים כמה פעמים קורה שבמהלך הרחיצה

או במהלך הטהרה,

פתאום היד מקבלת צ'פחה או ראש מחליק או זה.

אז מה עושה האיש של החברה קדישא? הוא כבר רגיל, זה לא מדבר אליו.

אבל הנשמה של הנפטר מרגישה את הסבל הזה.

והוא עתיד לתת את הדין בשמיים. איך אתה זלזלת?

איך עשית לי את הטהרה? אולי לא עשה את זה כמו שצריך.

תדעו לכם, לעשות טהרה לנפטר,

צריך הרבה יראת שמיים גדולה.

הרבה יראת שמיים גדולה, אתם לא מבינים.

לפעמים זה לא חברה קדישא מסודרת כמו פה בתל אביב,

שיש לה רעב והכול מסודר, הם יכולים לזלזל חס ושלום.

יכולים לעשות כן, זה נגמר, ומשאירים אותו חס ושלום עם מלא לכלוך

של כל הבמעיים שלו, וכל הצואה והכול, והשם ישמור.

ובמקום שהוא ייכנס קדוש, מה שנקרא, וטהור לקבר,

אחרי המיקווה, הוא נכנס

עם כל הג'יפה.

בדיקות?

אחרי שסרטון את הרב, אין בדיקות?

עושים בדיקות עם צמר גפן,

מדחיקים פנימה וכולי, אבל לא תמיד הם יודעים לבדוק בחורים ובסדקים כמו שצריך.

לכן מאוד חשוב שיהיו באמת אנשים ירי שמיים יעסקו בדבר הזה, ולא קומבינטורים או מאפיונרים.

בסדר?

יפה מאוד.

לכן נהגו אנשי החברה קדישא לעשות יום סליחה.

מה עושים ביום סליחה? זה מתאספים כולם,

אומרים דברי כיבושין ותחנונים,

עושים תענית, ובערב הם עושים להם שם סעודה,

כן?

עם דברי תורה,

עם דברים שמעורים את הלב,

עדיין ממש יום סליחה ומחילה עבור כל העיסוק שלהם במשך כל השנה כולה.

עכשיו, דבר נוסף, בסוף.

דבר נוסף שהם מבקשים,

הם עולים אל הקברים ביום ז' באדר ומבקשים מחילה מהנפטרים כללית.

הם לא הולכים סתם לקבר פלוני,

ככל שעוד אלפי נפטרים הם לא יתעסקו בהם בכבוד או לא נהגו בהם בכבוד.

בסדר?

לכן עומדים בבית העלמין,

ומתפללים.

איזה תפילה הם מתפללים? תפילה מיוחדת, זה מופיע בספר גשר החיים,

על הלכות אבלות שם,

חלק ב', עמוד רלח, רלט,

אחר כך הרב דורש בפניהם את התפילה לכיבושים.

יפה.

אתם יודעים שיום ז' באדר לא יחול לעולם בשבת.

לא יחול. תבדקו, בלוח שנה,

יש לוח ל-120 שנה, אף פעם ז' באדר לא יחול ביום שבת.

ולכן קבעו רבותינו את התענית מתי, לא בז' באדר א', אלא ז' באדר ב'. כי ייתכן שבאדר א',

כן יחול ביום שבת ז' באדר.

אבל באדר ב', שזה האדר העיקרי, כמו שאמרנו, לא יחול לעולם בשבת.

מכאן שזה האדר העיקרי. אבל אם חל בז' באדר א' ביום שבת, מתענים בו? לא, לא מתענים.

בגלל תענית חלום,

שער התניות ויום הכיפורים, כן?

שער התניות, שבה וזה, לא מתענים.

יפה מאוד.

בני אשכנז, לעומתנו, לעומת הספרדים,

אלו שמטענים, מוציאים ספר תורה.

אם יש עשרה שמטענים, מוציאים ספר תורה, קוראים בפרשת וייחל.

הם מוציאים ספר תורה גם בשחרית

וגם במנחה.

כמו שאנחנו עושים בתענית רגילה, ככה הם נוהגים.

הם עושים את הדבר הזה, אומרים, ענינו,

גם השליח ציבור, ענינו, בשמע קולנו,

ולאחר מכן נסיים את זה, ברוך שומע תפילה.

לאחר מכן הולכים לבית העלמין, שחרית וכו'.

יפה מאוד.

הם מוסיפים עוד דבר, בעליית שלישי,

בדרך כלל מעלים את רב החברה קדישא, או מישהו מכובד אחר מאנשי החברה קדישא, והוא קורא את ההפטרה.

איזה הפטרה? דירשו השם בהימצאו, קראו בהיותו קרוב, שקוראים אותה בשבתות של חודש אלול.

את ההפטרה הזו, זו ההפטרה שמעוררת.

אז לכן נוהגים לקרוא אותה.

יפה מאוד.

כשמדליקים נר,

לאו דווקא למשה רבנו, אלא לכל צדיק,

לא אומרים לעילוי נשמת הצדיק, כי צדיק לא צריך,

מדובר בצדיקים גדולים, לא צריך עילוי נשמה.

צדיק לא צריך עילוי נשמה.

אז מה אומרים?

הריני מדליק נר זה לכבוד

הצדיק, לכבוד, לא לעילוי נשמת, לכבוד הצדיק, משה בן עמרם.

יש את המשפחה של משה רבנו, מישהו יודע?

אה, מה המשפחה של משה רבנו היה?

מה המשפחה שלו, נו?

רובינו, הוא היה בוכרי.

מה הוא היה? אשכנזי? מה הוא היה?

למי מייחסים? אתה אומר בוכרי, לא עיראקי.

ודאי, כן.

אז יכול להיות שהשם המשפחה שלו היה לוי, למה לוי?

למה לוי?

כי הוא היה משוייך למי?

והילך איש מבית לוי, והעיקר את בת לוי.

אז יכול להיות שהוא היה משוייך למי? למה? לשבט לוי?

לא יכול להיות, סליחה, הוא משוייך לבית לוי,

ולכן המשפחה שלו גם לוי. אז

משה בן אמרם על לוי,

כן?

אני לא יודע, כן, אני רק משער ככה.

משה בן אמרם, לכבוד הצדיק משה בן אמרם.

זה מה ש... לא, זה נתחלקה הכהונה והלוויה מזמן משה רבנו.

כן, אז הוא היה צריך להיות כהן, אבל...

הוא ויתר על התפקיד הזה,

והוא נהיה המנהיג של עם ישראל, ולוי, ואהרון, אחי,

הגדול יותר, קיבל את תפקיד הכהונה.

יפה מאוד.

אז זה לגבי. עכשיו, יש מנהג של הרבה אנשים שאחרי שמדליקים גפרור, לימי משפט נפטר, אסור לכבות.

אסור לכבות. איפה המקור לזה?

אין לזה שום דבר, מותר לנשוף, מותר לזרוק לכוס מים,

הכול אפשר גם לכבות בכוס קפה, מה הבעיה?

זה לא ביום טוב שעכשיו אסור לכבות את הסיגריה עוד הזה, כן?

למי שמעשן, שאסור לעשן ביום טוב.

אבל זה אסור

עם הסיגריה ביום טוב. אבל ביום חול,

כשאתה מדליק נרות

לעילוי משפט, אין בזה שום דבר.

מותר להדליק,

מניח את הגפרור הזה, רוצה לזרוק אותו, רוצה לעשות פואה, הכול בסדר.

אין בזה שום בעיה, העיקר שהדליק את זה. את הנר לכבות זה משהו אחר,

בסדר?

בזמנם, כשהיו מקפידים על הנרות כי לא היה חשמל,

אז היו דואגים לכבות, או עם היד, או עם ה...

זה, אבל לא בפה.

אבל פה אין בכך שום דבר. עוד שנייה הגפרור הזה יתחבא מאליו, אז מה תוספו?

לא חבל על הרוח

שאתה מוציא מהפה, או על התנועת יד שאתה מבזבז?

יפה. זין באדר שחל בערב שבת,

קודש, זאת אומרת זין באדר בית

שחל בערב, כי אמרנו זין באדר א' יכול לחול בערב שבת,

ולכן לא נהגו להתענות בו, אלא זין באדר בית. אבל אם זין באדר בית חל ביום שישי עדי,

מתי יטענו, אנשי החברה קדישא?

התשובה היא, מקדימים את התענית יום אחד ליום חמישי.

בסדר, אם זה תענית ארבעים, אז כן מתענה.

היא נכנס לשבת, ואז פותח בשבת את

התענית שלו.

אבל זין באדר בית,

מתענה,

מקדימים את התענית ליום שישי. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן. רבי חננה בקשה אומר, עזבחו לדגות ישראל לפיגר בהם תור המצוות שנאמר,

ה' חפץ למען צדקו יגדיל תוריו.