על עניין שבת | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

פרשת השבוע, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל

ויאמר עליהם.

אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם.

פרשת שבת, פרשה קטנה.

שש שתמין תעשה מלאכה,

ביום השביעי יהיה לכם קודש,

שבת שבתון לאדוני כל העשה בו מלאכה יומת,

לא תבערו אש וחומושותיכם ביום השבת.

זהו.

אחרי כן זו פרשה אחרת.

אמירה אחרת, הייתה הפסקה ביניהם.

כעת כל הקהל הזה שעשה משה רבנו היה בשביל להשמיעם פרשת שבת.

אומר רשי,

למחרת יום הכיפורים,

הרי משה רבנו עלה בפעם השלישית

להר סיני בשביל להביא לוחות שניים.

וגם היה מתפלל.

ביום כיפורים הוא ירד ואמר לו השם צלחתי כדבריך ולמחרת יום כיפורים הדבר הראשון שהוא עשה אסף את כל ישראל, את כל עדס בני ישראל.

ויאמר עליהם

פרשת שבת

אלה הדברים אשר ציווה השם לעשות אותם.

חז״ל אומרים

בעשרת הדיברות גם כתוב

וידבר השם את הדברים האלה.

כאן כתוב אלה הדברים.

זה אותם הדברים, רק כאן כתוב אלה לפני הדברים, שם כתוב הדברים לפני האלה.

מלמד

שפרשת שבת שקולה

כנגד כל עשרת הדיברות.

שבת זה הפרשה של שבת. אני היום,

אנחנו מדברים על שבת

בגלל ששומעים

שהשבת בארץ ישראל נפרץ.

יש אנשים שמרימים

ידם נגד תורת משה ולא חוששים לעצמם כלום,

כי הם כופרים, לא מאמינים בשכר ועונש.

הם לא יודעים שהקדוש ברוך הוא רואה את הכל ומעניש.

אוי ואבוי למי שמבטל שבת מעם ישראל.

אז אני קודם מתחיל כמה מדרשים כאן.

זה שאמר הכתוב

במדרש הגדול

אשרי אנוש יעשה זאת

ובן אדם יחזיק בה

שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע.

מה זה אשרי אנוש יעשה זאת? מה זה זאת?

אומרים חז״ל, רבי ישמעאל אומר

אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה אשרי המקיים

כל מצוותיה של תורה באהבה ועוסק בה לשמה.

ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה.

אז זה הפירוש אשרי האדם יעשה זאת, אשרי אנוש יעשה זאת

ובן אדם יחזיק בה שהוא שומר כל התורה.

אבל אחרי זה כתוב עוד שומר שבת מחללו.

זה בנפרד.

לומר לך

בואו ראה כמה חמורה שבת

שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה.

זה מהפסוק הזה רואים.

אשר יעשה זאת זה כל התורה

ובן אדם יחזיק בה

שומר שבת מחללו.

מעשור קורה. רואים שומר שבת זה בפני עצמו

כמו כל התורה כולה.

שכל המחלל שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה.

וכן הירבי עקיבא אומר גדולה שבת בתורה ובנביאים ובכתובים היא שקולה כנגד כל המצוות.

בין בתורה ותורת משה בין בנביאים בין בכתובים רואים שבת שקולה.

בתורה דכתיב

עד ענם האמתם

בין לשמור מצוותיה ותורותיהם. זה בפרשת המן.

הרי הקדוש ברוך הוא

הוריד

מן

ביום השישי כפול,

כדי שביום שישי לא יצאו לחפש את המן.

לא הלקטו את המן. והיו אנשים,

דתן ואווירם, שהם יצאו ללקוט

אז הקדוש ברוך הוא אומר, עד מתי לא מענת... עד אנה מענתם בי לשמור מצוותיה ותורותיהם?

רואים שמי שלא שומר שבת,

הרי זה היה עניין של שבת.

הקדוש ברוך הוא באמת אחרי כן כתוב

שאל יצא איש ממקומו ביום השביעי.

הוא לא רצה שיצאו ללקט,

והם כן יצאו

בכלל שהם לא מאמינים בשם.

הם ראו אתמול ושלשום ירד מן.

מה פתאום שהיום לא ירד מן? הם חושבים שזה לבד נעשה.

הרי זה מהקדוש ברוך הוא, והוא אומר שביום שבת לא יהיה מן.

זה עד מתי מענתם לשמור מצוותיה ותורותיהם.

אז רואים ששבת שקולה כנגד כל התורה,

כאילו לא שמרו כל התורה.

וכן הרבי עקיבא אומר,

זה מהתורה.

בנביאים דכתיב אני השם ביחזקאל כתוב אני השם אלוקיכם בחוקותיי לכו ואת שבתותיי קדשו.

אתה רואה שבת שקולה כנגד כולם,

כנגד כל המצוותיה ואת מצוותיי,

את בחוקותיי לכו ואת שבתותיי קדשו.

בכתובים דכתיב

בנחמיה כתוב פסוק

ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים ותיתן להם משפטים ישרים ותורות אמת

חוקים ומצוות טובים ואת שבת קדשך הודעת להם

ומצוות וחוקים ותורה ציווית להם.

כל פעם מצוות וחוקים.

רגע, שבת זה בפני עצמו.

רואים שבת שקולה כנגד

כל המצוות.

ושומר ידו מעשו כורה. רבי עקיבא אומר,

חמורה שבת

שקול המשמרה כראוי כאילו שמר ידו מעשות כל רע.

מי שמשמר את השבת כראוי לומד את ההלכות

ונזהר בקיום ההלכות. זה מאוד קשה ללמוד כל ההלכות.

אבל לומדים, ואז קול המקיים המשמרה כראוי כאילו שמר ידו מעשות כל רע.

וכל המחללה כאילו הוא עושה כל רע.

וכאילו עובד עבודה זרה.

וכאילו עבר על כל מצוות התורה.

לכך משבח הנביא ואומר,

אשרי עיני שעשה זאת.

ולא עוד אלא שכל עוונותיו מחולין.

מי שומר שבת כריכתה,

כל עוונותיו מחולין.

שנאמר

שנאמר, הפסוק אומר,

שומר שבת מחללו.

אל תקרא מחללו אלא מחול לו.

מחול לו.

אל תקרא מחללו אלא מחול לו.

רב אליעזר אומר,

גדולה שבת שהיא שקולה כנגד עשרת הדיברות.

בעשר הדיברות כתוב,

וידבר אלוהים את כל הדברים האלה.

וכאן, בשבת, פה בפרשת ויקל כתוב, אלה הדברים.

רואים מכאן,

זה אותם הדברים. רואים מכאן ששקולה שבת כנגד כל עשרת הדיברות.

מניין ממש קראנו בעניין ויקל משה

אל כל עדת בני ישראל? ויאמר עליהם,

אלה הדברים אשר ציווה השם לעשות אותם.

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה.

לך אמור להם לישראל,

אפילו אין בידכם אלא מצוות שבת לבד,

מעלה אני עליכם כאילו עשיתם כל התורה כולה.

שנאמר אלה הדברים, ולנו אומר ודבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור.

רואים שלשמור שבת זה כמו לשמור כל עשרת הדיברות וכל התורה כולה.

דבר אחר,

זהו שאמר הכתוב

במקהלות ברכו אלוהים.

דורשי אגדה אומרים,

מתחילת התורה ועד כאן

לא נאמרה פרשה בהקהל,

אלא זו.

רק פרשת שבת נאמר בהקהל שיאסוף כל ישראל ויאמר להם.

ולמה?

אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא משה,

הקהל את בני במצוות שבת,

כדי שתהיה שמורה לדורות,

להעשות קהילות-קהילות

ולהיכנס בבתי כנסיות ובתי מדרשות בשבת,

לשמוע דברי תורה ולקדש את שמי הגדול.

כי העניין שנאמר במקהלות ברכו השם וברכו אלוהים השם ממקור ישראל.

אני שמעתי פעם

דרשה מהרב שך,

הוא היה פה בבני ברק,

גם כן היו בהתחלה פרצות הרבה של מחללי שבת.

היה ברחוב חזון איש

מנחמיה והלאה לצד רבי עקיבא.

היה בישמח משה, היה כנראה,

ברחוב ישמח משה.

היה איזה מחלל שבת נוסע באופנוע.

ועשו נגדו הפגנות,

ופעם

הוא נסע ונפל,

לא יודע אם מת, אבל נפצע בוודאי.

אני לא זוכר מה שהיה.

בא עם האופנוע שלו, הוא נפצע.

הסבת תובעת את כבודה.

מי שלא שומר שבת,

חייב מיתה.

ואני כבר אמרתי פעם שאצלנו במרוקו היה מקובל,

מי שמעשן

זה גמר.

זה מחלל שבת גדול.

למה?

לפי שבמעשן, בעישון,

מהי המלאכה?

עוברים על מלאכת מבעיר.

ובהבערה, בכל שהוא, זה מספיק להתחייב.

לא כמו בהרבה מלאכות השיעור הוא גרוגרט, למשל בבורר.

צריך שיעור גרוגרט.

בהוצאה צריך גרוגרט.

פה אין שיעור. מבעיר זה בלי שיעור כלשהו.

אז עכשיו אם אדם מעשן,

מעשן, כל נשיבה

הוא מבעיר את הטבק.

רואים את זה.

כשאדם נושב,

אז הוא מבעיר את הטבק.

אז כל הזמן,

כמה מלאכות מבעיר הוא עובר בעישון.

ואותו דבר אמרנו, מי שנוהג אותו בשבת.

כבר מינן.

כל לחיצה על הדוושה

הוא מזרים.

טיפות בנזין שנשרפים עם הניצוצות שיש שם מהאשמל.

וככה זה עושה עשן וזה מפעיל את האוטו. אז זה מבעיר,

אבל מבעיר כסדר.

כל הזמן שהוא לוחץ,

בנזין יוצא, טיפות בנזין והוא מבעיר.

ומבעיר זה בכל שהוא.

אז מי שנוסע בשבת או מי שמעשן בשבת, אוי לא,

שהוא מחלל שבת בהרבה פעמים, הרבה מלאכות.

בפרשת השבוע כתוב אחרי זה

לא תבערו אש

בכל מוסדותיכם ביום השבת.

יש כאן פירוש בחז״ל

מה זה לא תבערו אש בכל מוסדותיכם,

אל תעשו שרפות בשכונות שלכם.

אם אתה לא שומר שבת,

אז דלקה באה

ואוכל את כל השכונה.

ומתי באה הדלקה? יש פסוק כזה גם בנביא,

ואין מכבה כתוב בסוף.

מה זה ואין מכבה?

שהדלקה תהיה בזמן שאין אנשים,

ובזמן שאין אנשים

אין מי שיכבה, אז נשרף הכול.

זה הפירוש שלו, זה דרשה,

זה לא הפשט הפשוט.

הפשט, הוא בא לומר, אז תעשו אש.

לא תבערו אש מיום השבת.

לא לעשות אש, אז תשאל.

זה כבר כתוב, לא תעשה כל מלאכה.

מקודם, פסוק קודם.

ששת הימים תעשה מלאכה, וביום השביעי

וביום השביעי

שבת לא תעשה

בו מלאכה,

וכל העושה בו מלאכה יומת.

אז מה, למה כתוב לא תבערו?

גם הבערה בכלל הייתה.

אז יש מחלוקת תנאים.

אחד אומר שבא לומר שההבערה ללאו יצתה.

שהבערה אין בה מיטה ואין בה כרת.

מבעיר זה יותר קל מכל ההמלכות.

ואחד אומר, לא תבערו, יש בה כרת גם, וסקילה והכול.

רק למה פרט אותה בנפרד?

לומר לך,

כמו שאתה מבין, אם אחד יעשה, יבעיר,

וגם יחרוש,

או יזרע,

או יברור,

או דחן,

או חייב חטאת על המלאכה השנייה ועל אברה, כי זה בשני שמות.

זה שם אברה וזה שם מלאכה.

כך, וזה לא ללמד על עצמו יצא,

זה נקרא לחלק יצא רב נתן ורבי איש.

אחד אומר למה יצאה אברה,

והיו בכלל מלאכות.

לומר שבהבערה אין בה כרת ואין בה סקילה.

ואחד אומר, לא,

גם הבערה יש בה כרת וסקילה, רק למה יצאה?

לומר לך, מה ההבערה?

חייבים עליה בפני עצמה חטאת בשוגג.

אדם שהבעיר וטחן דברים, שאסור לטחון מלאכת טוחן, טחן קמח,

טחן חיטים.

חייב מיתה.

אז הוא חייב שתי חטאות.

וזה בא ללמד לא רק על הבהרה.

יש לנו כלל.

דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל,

לא ללמד על עצמו יצא,

אלא ללמד על הכלל כולו יוצא.

שגם כל מלאכות,

אם תעשה כמה מלאכות בפעם אחת,

אתה חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה.

וחייב כרת על כל מלאכה ומלאכה.

אבל זהו הפשט, ורש״י מביא את זה.

אבל דרשה,

כתוב בחז״ל, הדרשה הזאת,

לא תבערו אש בכל מושבותיכם,

אל תעשו אש בשכונות שלכם, במושבותיכם.

לא תבערו אש בכל מושבותיכם, אל תעשה אש במושב שלך.

ביום השבת. אם תחלל שבת, תהיה לך דלקה.

ולכן, אנחנו

מוחים

באותו

רשע מטבריה שהרים ידו על שבת קודש.

עיר קדושה, עיר טבריה, עיר שקוראים בה קדושה עליון.

והוא בא,

היום כאן ומחר בקבר,

והוא הולך

ומשנה את כל המסורת של צביון השבת שהיה בטברי.

אנחנו מוחים בו ואומרים לו, חזור בך,

חזור בך,

שלא תיענש.

בטוח שהקדוש ברוך הוא לא ישתוק לך, מחלל שבת בפרסיה,

עובד עבודה זרה.

כאילו עובד עבודה זרה, ויהיינו יין נסך.

וכל מי שבידו למחות, צריך למחות בו.

שמעתי פעם מהרבי,

שמעתי דבר יפה.

הוא אמר, גם פה היה, אמרתי, בבני ברק, גם היו פרצות.

אז היה פעם בבית הכנסת הגדול,

הוא דרש שמה,

עשו שם כנס בשביל שמירת שבת.

אז הוא אמר,

הפסוק אומר, ושמרו בני ישראל את השבת,

לעשות את השבת לדורותם ברית עולם.

הוא אומר שהפירוש הוא ככה,

אדם שומר,

נגיד שומר חינם,

נותן לו פיקדון לשמור, מה תשמור? שאתה לא תגנוב?

שהשומר לא יגנוב?

הוא שומר שאחרים לא יגניבו.

גם שבת,

הוא אומר, ושמרו בני ישראל, תהיה שומר על שבת.

לא רק שאתה לא תחלל שבת,

אלא שגם אחרים לא יחללו שבת.

ואם תעשה ככה,

אז

לעשות את השבת לדורותם ברית עולם.

אז השבת תהיה קיימת בעם ישראל.

כמו ברוך השם בבני ברק,

יש שמירת שבת.

רק מקרים של פיקוח נפש, לפעמים יש יולדת,

לפעמים אחד חולה.

אבל זה מותר, זה התורה התירה.

וחי בהם, ולא שימות בהם.

אבל בדרך כלל, אבל אין,

שלא על פי, אין, אין חילול שבת בבני ברק.

אז זה הפירוש ששמעת, ושמרו בני ישראל את השבת,

תהיה שומר.

ומה זה שומר?

שומר, רק שהשומר יגנוב.

אז מה אני צריך לתת לו שומר לגנוב?

אשאיר את זה בבית.

אלא שומר, שלא יבואו אחרים לגנוב.

אז גם שבת, תשמור שאחרים יקלקלו את השבת.

למה?

כדי שהשבת תישאר לדורותם ברית עולם.

מה הוא חושב לו? באיזה זכות הוא כאן בארץ ישראל?

באיזה זכות? וכתוב שם,

לא נחרבה ירושלים ולא שחיללו בה את השבת.

הוא רוצה להחריב את עם ישראל, הרשע הזה.

אנחנו מוחים בו ואומרים לו, חזור בך,

חזור בך,

תפסיק להשתגע למרוד בקדוש ברוך הוא

ולמרוד בתורת משה רבנו.

כבר כל הרשעים, תראה בספרי הנביאים,

כל הרשעים נעקרו מן העולם.

ואם אתה תמשיך,

לא יהיה לך קל. אל תחשוב שהקדוש ברוך הוא יוותר לך.

כשאתה מחלל שמו ברבים,

הקדוש ברוך הוא לא יוותר לך.

יהיה רצון שתחזור בתשובה.

לא נקרא לך יותר מילים כפי שאמרתי.

הלוואי שתחזור בתשובה.

חחחח.

לא בגלל שאתה ראש עיר.

אז אתה, בשביל עניינים שלך, אתה רוצה

למצוא חן בעיני החילונים,

אז אתה מקלקל לעצמך.

אתה מקלקל לעצמך, אתה נהיה כמו עובד עבודה זרה.

ומי שמחלל שבת, כאילו חילל כל התורה כולה.

הנה, תקרא במדרש הגדול שקראתי היום,

אתה תראה מה שזה.

עכשיו,

תראו, אני רוצה להסביר איזה גמרא קטנה שכולם יודעים אותה.

אנחנו אומרים,

זכור ושמור בדיבור אחד,

השמיענו אל המיוחד.

אז שם אחד ושמו אחד לשם ולתפארת ולתהילה.

זכור ושמור בדיבור אחד. מה זה זכור ושמור בדיבור אחד?

כי יש, מה המקור של זה? זה גמרא בברכות דף יט עמוד ב',

או דף כ עמוד ב'.

כתוב שם בגמרא,

שנשים פטורות

מכל מצוות עשישה זמן גרמה.

אנחנו יודעים את הכלל הזה.

מצוות עשישה זמן גרמה, נשים פטורות. הן לא חייבות,

לא בארבעת מינים,

לא לשבת בסוכה חמץ.

אסור להן.

זה לאו.

בלבין גם נשים חייבות אפילו עם הזמן גרמה.

כמו שנשים חייבות בשמירת שבת.

כי זה לאו. לא תעשה מלאכה.

בלבין אפילו שהזמן גורם,

גם נשים חייבות.

אבל עשה שהזמן גרמה, נשים פטורות.

אומרת הגמרא,

אמר רב אדבר רבה, נשים חייבות בקידוש היום.

הרי זכור את יום השבת לקדשו,

זכור את יום השבת לקדשו,

זה מצוות עשה להגיז,

זכור, להזכיר בפה ששבת הוא יום קדוש.

זה מצוות קידוש.

אם אתה תגיד שהיום השביעי זה יום קדוש, קידש אותו הקדוש ברוך הוא עוז,

יום קדוש, אתה יוצא לחובת

קידוש מן התורה.

רק רבנן אמרו שצריך

לעשות ברכת קידוש על היין.

הכל זה מדרבנון, מן התורה לא צריך לא ברכה ולא יין.

קידוש על היין הוא דרבנון.

זה הפירוש זכור את אום השבת לקדשו.

ומה זה שמור את אום השבת לקדשו?

לשמור מן הלאווין,

שלא לחלל שבת, לא לעבור על לא תעשה כל מלאכה.

וזה נשים חייבות בשמור,

אבל בזכור

זה מצוות עצש על זמן גרמה, אולי נשים פטורות.

אבה רבה דבר רבה,

נשים חייבות.

למה לפי זכור ושמור בדיבורי הנמר? מה פירוש המילים בדיבורי הנמר?

כי יש קושייה גדולה בתורה.

בפרשת יתרו כתוב עשרת הדיברות,

ושם כתוב זכור את יום השבת לקדשו.

בפרשת ואתחנן חוזר על כל המעמד של הר סיני,

ואומר, שמור את יום השבת לקדשו.

מה זה שמור?

לא כך אמר הקדוש ברוך הוא ביתרו. בפרשת יתרו כתוב שהוא אמר זכור, לא אמר שמור.

מה, ועכשיו זה רק חזרה.

אתה לא מדייק,

משה רבנו לא מדייק על מה שאמר הקדוש ברוך הוא? הוא לא אמר שמור, הוא אמר זכור.

מה אתה אומר שמור?

אז התשובה היא שהאמת הוא שהקדוש ברוך הוא אמר גם זכור וגם שמור,

ואמר אותם בדיבור אחד,

שאין אדם לא יכול לא לשמוע ולא לדבר.

איך הוא אמר את זה?

איך הוא אמר בדיבור אחד?

שישמע לך זכור ושמור.

אבל,

הקדוש ברוך הוא אמר בדיבור אחד, לכן בכתיבה,

בכתיבה נכתב,

נכתב זכור לחוט ושמור. אז בכתיבה אי אפשר לכתוב

זכור ושמור במילה אחת.

זה לא,

לכן, אז פה הוא כתב זכור ושם אמר שמור.

אבל התשובה האמיתית היא

כי הקדוש ברוך הוא אמר שניהם,

זכור שמור את יום השבת לקדושו.

לא, הוא לא אמר כמו שאמרתי, כי הוא אמר זכור ושמור במילה אחת,

בדיבור אחד.

ולשם מה הקדוש ברוך הוא היה צריך?

למה לא אמר בשני מילים, יהיה מובן לכולם.

כשהוא בא ללמד אותנו שזכור הוא קש לשמור.

מה זה הוא קש לשמור? כמו ששמור זה לאו ונשים חייבות ולהבין אפילו שהזמן גרמה,

גם בקידוש היום נשים חייבות, מן התורה.

לכן הוא אמר את זה הכל במילה אחת.

כדי שתדע,

הם שווים, מי שחייב בשמור חייב בזכור.

זה בא ללמד אותנו העניין

של דיבור אחד,

שהוקש זכור לשמור.

כמו ששמור נשים חייבות, כי זה לאו,

לשמור מעשיית מלאכה,

לא לעבור על לא תעשה כל מלאכה.

גם זכור הקידוש הוא קל לומר שנשים חייבות.

עכשיו, רציתי,

בשביל השיעור,

רציתי לומר קצת הלכות. אדבר היום,

הלכות שבת,

אני אדבר על הלכות טוחן.

מה היה טוחן?

טוחן זה אחת הן המלאכות.

או שיש מחלוקת ראשונים.

מאיפה לומדים את המלאכות?

ממלאכת המשכן.

הרי הוקש שבת, מייד אחרי זה פרסו את המשכן.

לומר לך, כל מלאכה שהייתה במשכן,

זה אסורה, זה לא תעשה כל מלאכה.

עכשיו, במשכן, מה היה במשכן?

היה בניית המשכן

ועשיית הכלים,

וגם אחרי זה עשו לחם הפנים.

אז מאיפה לומדים? לומדים,

אפשר לומר, לומדים טוחן מלחם הפנים.

הרי הם טחנו את הלחם,

את החיתים,

ועשו מזה לחם.

אז טחינה זה מלאכה.

אבל יש, לומדים, לא מהקורבנות,

מהמנחות, מהקורבנות. לומדים

את זה מסממנים.

הרי היו צריכים

תכלת וארגמן ותולעת שני.

כל אלה זה גרעינים

של צבע,

ובשביל שייתנו צבע היו צריכים לטחון אותם,

שיהיו אבקה,

ומכניסים אותם בדוד ומחממים את הדוד, ואז נותן צבע במים.

אז משם לומדים ללכת טוחן. גם בורר,

גם הסממנים הם עם אבנים, מעורבבים עם אבנים.

זה כמו בחיתים, ממלכות כמו בחיתים.

בורר, מרקד,

אחרי שטוחנים מנפים שלא ייכנסו אבנים,

בעמנה פס זה נקרא מרקד.

מרקד,

טוחן,

בורר מן האבנים,

וכל המלאכות, זרע,

חרש,

חרש, זרע את הסממנים.

כל מלאכות הפת מצויים גם בסממנים.

מבשל, מבשלים את הסממנים.

אז איך שיהיה אסור לטחון בשבת.

אז יש

בראשונים, יש גמרא בדף ע״ד עמוד ב׳ בשבת.

הימן דה פרים שילקה

חייב משום טוחן.

מה זה פרים?

דה פרים,

רש״י אומר חתך דק דק.

חתך דק.

רש״י מביא גם בצרפתית מנסיה.

בצרפתית מנסיה זה לעשות דק.

יש שמן ויש

מנס אדם.

אז מנסיה זה לעשות אותו דק.

לחתוך ירק, סלק,

דק דק, מה זה סילקה?

או סלק שלנו, סלק האדום,

או טרדין, טרד,

זה גם נקרא סילקה.

יש בגמרא שטרד, קוראים לו גם סילקה.

אז אם כן,

הוא חותך מן הירק דק דק, זה מלאכת טוחן.

הרך

לא לומד ככה. הרך אומר הימן דה פרים ריסק,

ריסק את הסלק.

ריסק אותו.

למה? כמו בחיטים, בקמח.

אתה מרסק את החיטה, נהיה קמח.

ההגדרה של טוחן

הוא לקחת דבר אחד,

ואתה עושה אותו חתיכות-חתיכות.

כמו חיטים, אתה עושה מהם גרגירי קמח.

מקודם הם היו

אחד,

חיטה אחת.

אחרי כן טחנת אותה, נהיה הרבה גרגירים של קמח מהחיטה.

אז היסוד הוא לעשות

מדבר אחד

דברים הרבה.

ואמרתי פעם שמלאכת לש,

מלאכת לש,

לעשות לישה, לעשות בצק,

זה הפוך ממלאכת טוחן.

אתה לוקח

קמח,

גרגירי קמח הרבה,

שם מים ולש אותם, הם נהיים חתיכה אחת.

אז מהחתיכות הרבה עשית חתיכה אחת.

טוחן, מחתיכה אחת עשית דברים הרבה, חתיכות הרבה.

ולעש זה להפך, מחתיכות הרבה עשית חתיכה אחת.

על כל פנים, יש שם,

בראשונים,

התוצפות והראש אומרים,

לא כמו רשי.

אומרים, רק מה,

יש מי ש...

אומרים שאם תיקח למשל עגואניה

ותחתוך אותה חתיכת דקות,

אומר, אה, זה לא טוחן.

למה זה לא טוחן? באמת זה טוחן. עשית מדבר אחד,

חתיכות הרבה.

אבל הם אומרים, צריך שיהיה תיקון במלאכה,

שהתחינה תהיה, יהיה בה תועלת.

עגואניה אתה יכול לאכול בלי לחתוך.

אתה יכול לנגוס, אתה יכול לחתוך חתיכה,

כל חתיכה תאכל,

אבל לא לחתוך.

כל ירק שנאכל חי כמות שהוא,

יש אומרים שאין בזה משום תוכן.

אה, מה זה הימן דפרים סילקה?

אז ברמב״ם כתוב,

כדי לבשלו.

למשל,

כמובן, אם אתה לוקח סלק, למשל.

הסלק האדום.

אם תשים את הסלק האדום

שלם להתבשל,

לוקח הרבה זמן.

אם תחתוך אותו לחתיכות קטנות,

מתבשל מהר.

אני ראיתי גם כן,

רוצים לעשות מרק,

רוצים שיתבשל מהר,

חותכים את הירקות דק-דק,

אז ככה מהר מתבשל.

אבל אם תשים קישור שלם, תפוח אדמה שלם,

זה לא מתבשל מהר.

לכן, כאן,

התחינה הועילה

כדי שתבשל. אז אם זה יהיה ריק,

אתה טוחן אותו כדי לבשלו,

אז יש איוב טוחן. אבל ירק חי,

שנאכל חי, אתה לא צריך לבשלו.

רק אתה עותך ירק.

או למשל,

לחתוך בצל,

או לחתוך שום,

דק-דק.

הראש אומר שאין בזה איסור, כיוון שאפשר לאכול בלי...

מה אפשר?

מעשה תחינה יש כאן,

אבל אין תיקון.

והתחינה צריך להיות כמו בקמח.

עשית,

שהחיטה עד עכשיו הייתה חיטה, היא לא תתבשל לך מהר.

אם תשים חיטים להתבשל,

אפילו שעה ואש גדולה לא יתרכחו.

כי אתה, על ידי...

רק אם תרכיב אותם בלילה,

אתה רוצה לעשות דיסה של חיטה,

כמו חומוס.

אתה מרטיב אותם כל הלילה,

ואז אתה יכול לבשל אותם.

כי על ידי שהם מתרככים ומתמלאים מים בפנים,

כשאתה מרתיח, גם המים שבפנים רותח והוא מבשל לך בפנים את החומוס.

אותו דבר חיטים.

אם תשים חיטים כמו שהם

על האש,

לא יתרככו אפילו אחרי שעה.

למה? כי הם סגורים,

והמים לא חודרים לתוך.

אבל על ידי שטוחנים אותם,

אז המים חודרים.

אז אמרתי, איך עושים

דייסת חיטים?

הם מרטיבים אותם כל הלילה, ולמחרת בעשר דקות הם מתבשלים.

כי המים נכנסו בפנים,

ואז הרתיחה מרתיחה גם המים שבתוך הגרעין,

ואז מתבשל מהר.

זהו.

עכשיו,

אז כשאני עושה

תחינה

בחיטים,

אני עושה שאני יכול לעשות לחם עם זה.

ככה לא יכולתי לעשות לחם. אתה יכול לעשות לחם

מחיטים?

אפילו אם תנביט אותם.

אבל לא יתחברו.

צריך את הדבק של הבצק.

הדבק של הבצק, הבצק יש בו דבק.

זה מדביק, אה?

הרי יש שעושים דבק מבצק.

הכורחים עושים דבק מבצק.

זה משנה, גם כן משנה בפסחים.

עמילן

של סופרים.

שהם עושים דבק מן הבצק. זה חמץ.

אז על הכל פונים.

אז יש מי שאומר,

התחינה שהייתה בתורה

היא תחינה שנותנת תועלת.

ככה אתה יכול לעפות. או למשל, סממנים.

אם תשים גרעיני סממנים ותרתיח אותם, לא ייתנו את צבע העם.

כי המים לא נכנסים לתוך הגרעין.

אבל מה עושים? טוחנים את הגרעינים של הסממנים,

ואמרתיחים אותם, ואז הם נותנים את הצבע.

אז התחינה הייתה לא רק

לעשות עם דבר אחד דברים הרבה, חתיכות הרבה.

גם עושה תיקון בעצם הדבר שככה

אתה יכול לעפות, אתה יכול לתת טבע,

יכול לתת צבע,

אבל לחתוך ירק דקדק,

אתה יכול לאכול אותו ככה גם.

זה לא נקרא תחינה.

יש אומרים שגם לפי רש״י דווקא רש״י אומר שאם אתה חותך ירק למשל עגוניות,

עושה סלט עגוניות עם מלפפונים.

זה מלאכת טוחן.

צריך לדעת, כשאתה מכין סלט בשבת זה טוחן.

אלא יש היתר, איך, מה היתר?

היתר הוא או ההיתר הזה של התוספות, אבל לא למעשה,

תכף נראה שחולקים על התוספות.

ויש עוד סברה,

שהרש״ב חידש,

כמו שבבורר,

במלאכת בורר לאלתר,

לאכול לאלתר

אוכל מפסולת,

מותר לברור לאכול לאלתר.

אני למשל, רועי, יש לי

מיני פיצוחים.

אני רוצה המין הזה, זה בורר.

אבל אני לוקח את המין שאני צריך לאכול

ואוכל מייד, מותר.

כי הרש״ב חידש לנו,

כמו שבורר כתוב, ואוכל מתוך פסולת לאלתר,

זה לא מלאכת בורר.

כי הוא לא מניע, הוא לא מכין את זה,

הוא מייצר דברים, הוא אוכל, זה דרך אכילה.

אז גם בתוכן הוא אומר, הרי כשאדם טוחן הוא גם כן חותך דברים.

אז זה לא נקרא דרך אכילה, אין לזה מלאכת טוחן.

זה הרש״ב חידש גם בתוכן.

יש עדין. אז אם אתה מכין סלט

סמוך לסעודה,

יש לך היתר של הרש״ב.

אבל אם אתה מכין לסעודה הבאה,

זה אסור משום טוחן.

אבל יש אומרים,

בית יוסף התיר לעשות סלט, הוא אומר כי החתיכות של הסלט

הן גדולות.

זאת אומרת, לא כמו שעושים ביום חול,

שעושים חתיכות קטנות-קטנות,

אלא עושים חתיכות יותר גדולות,

אפילו שחתיכת מדבר אחד עשית חתיכות הרבה,

אבל תיקון אין.

אם זה בין כוח חתיכה גדולה, יכולת לאכול בלי לטחון,

בלי לחתוך.

אבל כשזה חתיכות קטנות, שאז יש יותר תועלת חוץ מזה בסלט.

הרי העניין של סלט הוא שאתה מערבב כמה מינים,

ומכל מין יש חתיכות קטנות,

וככה אתה אוכל כל המינים בבת אחת.

אבל אם זו חתיכה גדולה,

אז אתה תאכל את העגווניה, אז תאכל אותה לבד.

מה אתה צריך לטחון? כל הטחינה בשביל סלט,

כשזה קטנים, זו תועלת גדולה יותר,

כי אתה אוכל מכולם.

למה סלט קיים?

למה לא תאכל עם? למה איפה הם כמות שהוא?

והעגווניה כמותשהי,

כי רוצים הערבוביה שלהם.

אבל אם תעשה חתיכות גדולות, זה לא ערבוביה, אבל סוף תאכל כל אחד לעוט, זה לא...

אבל כשעושים קטנים, אז נאכל ביחד.

אז יש ראשונים,

אבל בית יוסף מתיר לעשות סלט מהחתיכות גדולות,

שלא כדרך הן מותחות.

אבל אם עושה, לכן פוסק מרן ככה,

המחתך ירק דק-דק,

ירק אפילו, והוא אומר,

אפילו ירק שראוי לאכילה,

חייב חתק.

כי לחתוך דק-דק זה ממש לא לחתוך, אבל אם זה גדולים, לא.

אבל דק-דק, למשל, שום.

חותכים אותו דק-דק.

גם בצל.

כי שום בבצל, זה עתיכה גדולה,

יהיה לך חריב בפה.

אז עושים חתיכות קטנות, זה טוב, זה נותן טעם בכל הסלט.

אז אם חותכים

שום דק-דק,

חייבים על זה חטאת.

מרן אמר חייב משום טוען.

אומרים המפרשים שגם בדיעבד אסור לאכול את הירק הזה.

טענת שום דק-דק,

אסור לאכול את זה.

אם טענת לצורך סעודה אחרת,

לצורך אותה סעודה,

סומכים על הרשבו.

אני חושב שככה, נוע,

שסומכים על הרשבו,

אולי גם על הרשבו לא סומכים.

רגע, אנחנו נראה.

לא סומכים על הרשבו לבד,

רק בצירוף שקצת גדולים,

שאולי זה לא טוען,

אבל דק-דק,

דק-דק, אבל אנשים עושים,

לא עושים סלט עם שום בצל,

אפילו בשבת.

אפילו שזה חותכים דק-דק, לא חותכים קטן.

הנה, אני, תכף אני אראה

איך אנחנו...

בזכות שאנחנו נתחזק בלימוד הלכות שבת,

זה הקדוש ברוך הוא

ישמור את השבת אצלנו.

לא ניתן לו שהוא ישמור את התורה, אנחנו צריכים לשמור את התורה שלו.

אני מקווה, יעזור לנו.

עכשיו,

רק רגע, אני תכף

מוצא

הנה

יש אומרים,

תוספות והראש

אומרים, דבאוכלין שראויים לאכילה ולא חיתוך,

מותר לחותכן אפילו לחתיכות קטנות.

דימה שעושים דבר אחד, חתיכות הרבה,

אינו מספיק לחיים שום טוחן,

אלא בעינן גם כן שיעשה תיקון בתחינתו.

וכיוון שראוי לאכילה ולא חיתוך,

לא חשוב תיקון,

מה שעושה שבשעת החילה לא יצטרך להתוך.

ויש חולקים בזה,

ובכל זאת חשיב תיקון,

מה שעושה שיהיה לו קל לאכול ולא צורך לחתוך.

ופסק מרן כהמחמירים,

וזה לשונו,

החותך ירק

דקדק

חייב

משום טוחן.

ומשמע דב תורת ודאי פסק מרן להחמיר.

ואפילו בדיעבד,

אם חתך ירקות דקדק,

להניע לאחר זמן נאסר אפילו בדיעבד.

וכן פסק המשנה ברורה וחזניש.

שזה בתורת ודאי.

אם חתך דקדק את הירק,

חייב משום טוחן.

אבל יש תוספתא,

שהתוספתא אומר מרסקין את הגרוגרות לזקנים.

הזקנים, השיניים שלהם חלשים.

יש לנו תאנה,

אבל העור של התאנה,

הקליפה של התאנה היא קצת קשה,

אז חותכים חתיכות קטנות

בשביל הזקנים.

אז כתוב שם לשון,

אין מרסקין גרוגרות לפני הזקנים.

אז זה קשה מזה, עשיתת תוספי ראש.

תראו תחילה ואוכלים.

וכן היא נהייתה בירושלמי.

איימן דשחיק טומאה,

מי ששוחק שום,

חייב משום טוחן,

אף שנאכל בלא שחיקה וחיתוך.

ותירץ העזון איש,

דיבריסוק

מודים תוספות

דה חייב משום טוחן.

אפילו באוכלים הראויים לאכל בלא חיתוך.

ולפי זה,

לרסק בננה לתינוק

שיאכלה לאחר זמן,

גם לטוסות וראש,

אסור משום טוחן.

כי ריסוק,

ריסוק זה,

ומה הדין לרסק לאלתר?

אז לרסק לאלתר

עם שינוי,

דהיינו,

לא בשיני המזלג.

מזלג,

יש לו שיניים, יש לו,

זה רגילים לרסק עם מזלג, בננות בפרט.

אבל עם היד של המזלג

זה שינוי.

השינוי, וגם אוכל שאפשר לאכול,

אז זה מקלים.

הרשב״א חידש

כמו שבבורר

מותר לברור אוכל מפסולת לאלתר

לדרך אכילה לא עצרה תורה,

הוא הדין בתוכן,

מותר לחתוך אוכל לחתיכות

לאוכלם לאלתר.

ולפי זה יהיה מותר לכאורה לרסק בננה לתינוק להאכילו לאלתר.

וולאב החזון איש עבר

דיבריסוק

מודיע רשב״א זה אסור אפילו לאלתר.

וזה הברייתא שאין מרסקין

את הגרוגרות

אפילו לאלתר,

לפני הזקנים.

משמע אפילו לאלתר.

אז אנחנו אמרנו פה שני

שני דעות להתיר.

דעה אחת שבאוכלין שראויים לאכילה

אין איסור טוחן.

אפילו דקדק.

אפילו לרסק.

רגע,

בא האזוניש שאומר שלרסק גם טוסות מודים שאסור.

אחרי כן יש היתר אחר

לאכול לאלתר.

וגם על זה אומר על זה האזוניש שריסוק אסור.

לכן הייתה שאלה. אני הייתי פעם באיזה בית

והביאו ברוחה, אכלתי באיזה מקום

בחוץ לארץ.

הביאו

אבוקדו מרוסק.

ככה ממש מרוסק לגמרי.

שאלתי אותם,

והיה ירוק, האבוקדו היה ירוק.

שאלתי אותם, מתי ריסקתם את זה?

אם ריסקתם את זה בשבת עצמו,

מי התיר לכם?

הרי ריסוק, אומר החזון איש,

אפילו אבוקדו שהוא ראוי לאכילה,

בעינו לא צריך לחתוך אותו.

אתה יכול לאכול אותו בלי חיתוך.

בלי חיתוך.

וגם לאלתר של הרשב״א,

אם זה לא היה לאלתר, היה אסור לרסק.

לא, אפילו לאלתר אסור לרסק.

אז מתי ריסקתם אותו?

אמרו לי, ריסקנו בערב שבת.

אז איך זה כל כך ירוק?

אז אמרו לי,

מה אתה לא יודע שאם משאירים

הגרעין בתוך האבוקדו,

אפילו אחרי שריסקת אותו,

הוא יישאר ירוק.

ושמעתי פה בזמן האחרון שאפילו אם רק יהיה לא ממש

עם האבוקדו, הגלעין,

אפילו בצד גם כן זה משפיע.

דבר פלא,

שהגלעין משפיע שזה יישאר, האבוקדו יישאר ירוק.

אבל בלי זה אסור לרסק.

למשל, אני רוצה למרוח אבוקדו על הלחם.

זה ריסוק.

לרסק אסור אפילו לאלתר.

לחתוק חתיכות לאלתר מותר.

כמו, בשעודה שלישית

אכלנו חתיכות,

חתיכו אבוקדו לחתיכות והביאו את זה לשולחן.

זה לאלתר מותר.

אבל לרסק

אפילו על הלחם אסור, אפילו זה לאלתר. אתה רוצה מיד לאכול.

כי אומר החזון איש,

ריסוק זה מלאכה,

זה יותר,

ויש לזה חשיבות שאסור אפילו לאלתר ואפילו בדברים שאפשר לאכול בלי

לחתוך

לפי שזה יש שינוי גדול ותועלת גדולה.

רבי חנניה בנהל קרשיא אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל

לברכך חרבה להם תורה ומצוות,

שנאמר על יחם ולשמחם צדקו יגדיל תורה ויאדיר.