עין יעקב - שבת נט-סב | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו מסכת שבת, פרק תשיעי, דף

פח עמוד ב',

הפח נשבר ואנחנו נמלטנו.

אמר רבי שמואל בר נחמני,

אמר רבי יוחנן, אמר רבי יונתן, סליחה,

מהי תכתיב באר שיר השירים ליבבתיני, אחודי קלה ליבבתיני באחת מעינייך?

בתחילה באחת מעינייך, לכשתעשי בשתי עינייך.

אז יש לאדם, לכל אדם יש לו שני ראיות, ראייה

שכלית

והשנייה ראייה חושית,

וזאת הכוונה.

ליבבתיני, אחותי חלה, ליבבתיני באחת מעינייך,

בתחילה באחת מעינייך,

אבל לכשתעשי, דהיינו לכשתביני, בשני עינייך.

יפה מאוד.

אמרו לה, עלובה קלה מזנה מתוך חופתה.

השם ישמור ויציל, הקלה הזו עכשיו מתחתנת.

את מי מזמינה לחופה? את

הפרוץ שלה.

אז היא קרויה עלובה.

משל למה הדבר דומה? לעם ישראל.

עם ישראל, כשקיבלו את התורה, איפה זה היה? במדבר.

בזמן שאמורים להיות תחת החופה,

במקום ללכת ולעשות מה?

את ההכנות לחופה, כדי שתהיה החופה כמו שצריך, מה עשו?

עשו עגל.

וזנו אחרי אלוהי ניכר הארץ.

אז עלובה אומר אולה קלה מזנה מתוך חופתה.

ואמר רב מרי ברדבת שמואל, מה יקרה עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו?

אמרה, ועדיין חביבות ההיא גבן דכתיב נתן ולא כתיבי שריח.

אז עד שהמלך במסיבו, עד שאתם רוצים לעשות לכם מסיבה,

לתת לכם את התורה,

נרדי נתן ריחו.

נהיה ריח מסריח.

נתן, הכוונה, לא קיבל אלא עזב.

עזב.

הרי הקדוש ברוך הוא שהוריד את התורה,

עשה ריח טוב בעולם,

עשה שקט בעולם, עשה כמה וכמה דברים.

אחד מהדברים זה שיפה אפילו את

הר סיני,

שהיה הכי מכוער, הכי קטן, מעשר הדוקים ברוך הוא הכי גבוה, הכי יפה,

הכי פורח, עד כדי כך שגם היום אם תיקחו אבן

מהר סיני,

כל פעם שתשברו אותה מכל כיוון אחר, לא משנה, תמיד תראו במצויר בה את הציור של הפרחים שאומרים את הסנה,

עד כדי כך שברורים, טביע את היופי בהר,

אפילו בסלעים, באבנים שלו.

אז עד שהמלך במסיבו, נרדי נתן ריחו,

במקום לתת טוב, עשו קלקלו.

אמרה ועדיין חביבות היגבן, עדיין המקום ברוך הוא היה חביב כלפיהם, הוא לא מה שנקרא

התנגח בהם בחוזקה.

דכתיב נתן ולא כתיב ישריח, יכל לכתוב לשון של ישריח ריחו,

במקום של נתן ריחו, דיבר הכתוב בלשון נקייה.

יפה, ללמדך שאף על פי שהגיש ברוך הוא כעס עליהם, בכל אופן,

דיבר איתם בחביבות כדי לקרבם.

כמובן שאחר כך משה בציוויו של המקום ברוך הוא הלך והעניש אותם

עם המים וטחינת העגל כפי שמופיע בתורה.

עוד סמכתנו רבנן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים אהבה וסמכים ביסורים עליהם הכתוב אומר בשופטים ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ואמר רבי יוחנן מהי תכתיב השם יתן עומר המבשרות צבא רב?

פסוק בתהילים סמכת כל דיבור בדיבור שיצא מפי הגבורה הקדושה

נחלק לשבעים לשונות.

שלא יגידו לא שמענו, לא הבנו, לא ידענו. שבעים לשונות.

צרפתים בצרפתית.

אתיופים באמהרית.

מרוקאים במרוקאית. בוכרים בבוכרית.

אנגלים, אנגלית.

סינים בסינית. כולם קיבלו את התורה, אין חכמות.

שבעים לשון.

טענה דבר רבי ישמעאל יש פסוק בירמיה כג וכפתיש שיפוצה צלע.

מה פתיש זה נחלק לכמה ניצוצות?

אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות.

יפה מאוד.

ואמר רב חננאל בר פפא, מהי תכתיב? שמעו כי נגידים אדבר.

פסוק במשלחת.

למה נמשלו, שואלת הגמרא, דברי תורה לנגיד?

לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות. הכוונה שר ושופט.

יש בו להמית ולהחיות.

אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות.

והיינו דאמר רבה למיימינים בה, סמא דחייה,

סם חיים.

אבל נכנס שלום למסמילים בה,

שמבינים, עושים ממנה כל מיני דברים לא טובים,

סמא דמותה, סמה מוות.

דבר אחר נגידים כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, קושרים לו שני כתרים לכל

אדם שקיבל את הדיבור.

ואמר רבי יהושע בן לוי, מהי תכתיב בשיר השירים א' צרור אמור דודילי בן שד ילין?

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם,

אף על פי שמצר ומימר לי, דודי

בן שדי ילין.

עדיין אני, מה שנקרא, מחבק את אותו ושומר את אותו כמו שצריך.

ובהמשך כתוב אשכול הכופר דודי לבין כרמי עין גדי, מי שהקול שלו מכפר לי על עוון גדי,

מה זה עוון גדי? עוון העגל,

שקרמתי לי.

ומה אם אשמא דעי כרמי?

לישנא דמכניש הוא.

אמר מר זוטרא ברד הרב נחמן גדתנן,

כיסא של כובץ שקורמין עליו את הכלים.

אז כמו כיסא של כובץ שמניחים עליו,

מאספים עליו את כל הכלים,

והיא כמו מדף ארוך, מנוקב נקבים הרבה, ומניח את המוגמר תחתיה,

והכלים מתגמרים דרך הנקבים. זאת אומרת, שיטה של גיוץ

שהיה של זמנם, פעם לא היה מגייץ.

מה היו עושים? היו לוקחים כמו שק של חול ומחממים אותו, ואז מורידים אותו, ומהחום שלמטה, מהחום שלמעלה,

היה מתיישר לו הבעד. אז זה אותו דבר פה, מכבש.

מה הכנישו?

אז זה הכרמי שלי, בסדר?

אז כיסא של כובץ שקורמין עליו את הכלים. ואמר רבי יהושע בן לוי, מה יתכתיב לחייו כערוגת הבושם?

כל דיבור ודיבור שיצא מפה הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בסמים.

וכיוון שמדיבור ראשון נתמלא, הדיבור שני, להיכן הלך?

הרי כל העולם נתמלא, אז איפה המקום לדיבור השני, אם יש עשרה דיברות?

אלא הוציא הקדוש ברוך הוא רוח מאוצרותיו,

והיה מעביר ראשון ראשון שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר.

אל תקריא שושנים אלא ששונים.

ואמר רבי יהושע בן לוי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצא נשמתן של ישראל,

שנאמר נפשי יצאה בדברו.

ומאחר שמדיבור ראשון יצא נשמת העם, דיבור שני איך קיבלו.

אלא הקדוש ברוך הוא הוריד טל שעתיד להחיות בו את המתים,

ויחיה אותם.

זה כדי שלא יגידו, אין תחיית המתים.

הלו, אתה טעמת את תחיית המתים איפה?

במעמד קבלת התורה, וכולם היו במעמד קבלת התורה, אפילו אותם הנשמות שעתידים לרדת לעולם. אה, עם כל הנשמות שאפילו עתידים לרדת מהעולם היו בקבלת התורה,

והוחיו בתל התחייה כי כולם מתו,

ממילא אתה לא יכול להכחיש את המושג של מה?

של תחיית המתים.

שנאמר בתהילים סמיחת גשם נדבות,

תניף אלוהים נחלתך ונלאה אתה כוננת ואמר רבי יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהם יב מיל

מהפחד

שהיה להם מפי הקדוש ברוך הוא

איי איי איי

והיו מלאכי השרת מדדים אותם דוחפים אותם בחזרה שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון

אל תקרא ידודון אלא ידדון

יפה סמך א' ואמר רבי יהושע בן לוי

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו שלו לעם

מה לילוד אישה בינינו הבאת לפה בשר ודם שיקבל את התורה

אמר להם לקבל התורה באמרו לפניו חמדה גנוזה

שגנוזה לך מששת ימי בראשית התקעה דורות

קודם שנברא העולם אתה מבקש לתת אותה לבשר ודם

וכי בשר ודם ראוי לקבל מתנה כזו יקרה

מה אנוש

כי תזכרנו בן אדם כי תפקדנו

אדוני אדוננו מאדיר שמך בכל הארץ

אשר תנא עוד אחת התורה הקדושה על השמיים

שמע צריך לתת אותם לעם ישראל

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אחזר להם תשובה תשיב להם תשובה

אמר לפניו ריבונו של עולם אני מתיירא שמא ישרפוני בהבל פיהם

מלאכים זה עניין של אש פשט יעשו אה אחד פשט ישרפו אותי נגמר

אמר לו אחוז בכיסא כבודי ואחזר להם תשובה

שנאמר באיוב חפב מאחז פני כיסא פרשז עליו עננו

ואמר רבי תנחום ישרום רבי נחום מלמד שפרס שדי מזיף שכינתו ועננו עליו

כדי שלא יוכלו לפגוע במשה רבנו

ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה

מה אני אגיד להם אני לא יודע מה כתוב בה תגיד לי מה כתוב בה

אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתי ראה מארץ מצרים אמר להם ירדתם למצרים ירדתם

לפרעה השתעבדתם

תורה לכם מה תהא?

בשביל מה אתם צריכים את התורה אם כתוב בה

שצריך לרדת למצרים להשתעבץ אל פרעה ואתם לא השתעבדתם ולא ירדתם

שוב בא כתיב בה עוד דבר ריבונו של עולם לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי

בין עובדי כוכבים אתם שרויים אתם חיים פה בעולם שכולו טוב בצלה דמיומנותה

בצל של השכינה הקדושה מה פתאום אתה לא נמצאים בין אומות העולם

שעובדים עבודת כוכבים שוב מה כתיב בה?

זכור את יום השבת לקדושו כלום אתם עושים מלאכה?

אתם כל היום בזה פנסיה

אז איזה מלאכה אתם עושים על מה אתם רוצים לקבל את התורה?

אתם צריכים שבות? אין לכם מושג של זה תמיד אתם בשבות

בהפסקה

שוב מה כתיב בה לא תישא?

משא ומתן יש בכם?

אתם עושים מסחר פה בעולם? לא עושים מסחר,

שום דבר.

כל אחד מביא את מה שנקצב לו, את מה שהוא עושה, נגמר, מלאך אחד, אין עושה שתי שליחויות, נגמר.

אז את הפעולה שלו מחכה עד סוף הדור.

שוב מה כתיב בה, כבד אביך ואת אמך, וכי אביים יש לכם?

שוב מה כתיב בה, לא תרצח,

לא תנאף, לא תגנוב, קנאה יש בכם, יצרה יש בכם?

מיד הודו לו לקדוש ברוך הוא ואמרו את הפסוק הבא שנאמר בתהילים ח'

אדוני אדוננו, מה אדיר שמך בכל הארץ?

ואילו תנה הודך על השמיים, לא כתיב בה.

מיד כל אחד ואחד נעשה למשה רבנו כאוהב,

הוא מסר לו דבר,

שנאמר בתהילים סמי ח' עלית על המרום, שבית שבי,

לקחת מתנות באדם.

עשה שופינג, משה רבנו, השתבח שמו, מכל מלאך ומלאך,

משה רבנו מקבל משהו, מקבל ממנו מתנה.

בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות,

שנאמר לקחת מתנות באדם.

ואפילו מלאך המוות נתן מתנה למשה רבנו.

מה הוא מסר לו?

מסר לו את העניין של לקטורת.

ויעמוד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה מעל בני ישראל. איפה זה?

עם קורח,

אחרי פרשיית קורח ועדתו, שם מופיע שמה שהקדוש ברוך הוא כעס על עם ישראל.

ואמר הקדוש ברוך הוא למשה, אני הולך לכלות אותם.

אמר משה הקדוש ברוך הוא, לא, לא.

פתאום נזכר במתנה שנתן לו ממלאך המוות. מהי המתנה? קטורת.

אם אתה תגיד, תעשה את הקטורת לפני הקדוש ברוך הוא,

הריח הזה, לא שהקדוש ברוך הוא צריך לריח,

אין לו גוף, אין לו דמות הגוף, אבל הריח הזה עושה לו הרבה נחת רוח,

ממילא הוא מתרצה מכעסו.

שנאמר וייתן את הקטורת ויכפר על העם, ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה.

אילאב דאמר לה מינאה וידה. אם לא היה

במהלך המוות, אומר למשה רבנו את הסגולה הזאת,

את הישועה הזאת, את הפטנט הזה,

משה רבנו לא היה יודע את הדבר הזה.

יפה.

נעבור לפה ליועץ.

היסך הדעת

זה כלל גדול לעניין היהידות.

שאל יסיח דעתו מכל הדברים שהם חובת הגוף וחובת הלבבות.

ואם מראה שהסיח דעתו,

יזכור מיד צור קודשו,

וישוב וירחמנו ויאוחזנו ולא ירפנו.

ככה יעשה אפילו ברצו ושוב, יזכור מה חובתו וימהר לעשות אותו.

וכבר, מילתי אמורה שהגדר הגדול שלא להסיח דעתו היא הכתיבה.

על ידי שאדם כותב, אין לו היסך הדעת, הוא שקוע.

שראייה שאדם רואה מביאה לידי זכירה.

אתה רוצה שיהיה לך זיכרון?

תכתוב.

גדולי ישראל שהיו כותבים,

היה להם זיכרון.

מי שמקליד, פחות זיכרון יש לו.

זה פחות מכתיבה.

הפעולה שאדם עושה בעצם הכתיבה חוקקת את הדברים בזיכרונו.

ובפרט על התפילין צריך זהירות יתרה שלא להסיח דעתו מהם, ומתכלית כוונת הבורא יתברך שמו ברמו לזכור מה שכתוב בהם,

והתועלת הנמשך ממנו ליראה ולאהבה וכדומה, כי בזה תלוי עיקר קיום מצוות תפילין.

ואחר כוונת הלב הם הדברים.

וכבר כתבתי, אומר הרב המחבר,

בערך לב קצת דברים שהם חובת הלבבות, שראוי לאדם שלא ישיח דעתו מהם.

וכן אם קיבל טובה כל דעהו מחברו, ראוי שלא ישכחנה ולא ישיחנה מדעתו.

אדם עשה לך טובה, תזכור את הטובה הזאת.

כל כבל דנא אם עשה לו חברו רעה גדולה, אה? איך הוא זוכר את זה?

פה דווקא התורה מצווה אותו לשכוח את הרע שעשה לו חברו וישיח את זה מדעתו.

לקיים מה שנאמר בפסוק בויקרא יט יח לא תיטור, לא תקרום ולא תיטור, כן?

וכן בבא לדעתו מחשבות זרות והרהורים רעים, ובפרט בשעת התפילה ותלמוד תורה ועבודת השם יתברך,

ישיח אותה מדעתו.

ולו בכוח יגבר איש להשיחה מדעתו ויפנה ליבו לדברי תורה ולעבודת השם יתברך, ולבו למו?

אבינו שבשמיים יצעק ויאמר הושיע אדוני המלך,

אצילני מיתית את בא, אולי ירחמינו עשינו.

אז אם אדם מתפלל לקדוש ברוך הוא,

זה אחד הדברים שיש בסידורים למעלה בראש.

שיוויתי אדוני לנגדי תמיד, כי אם חסלום באה מחשבה לאדם לא טובה, מה יסתכל ישר? על שם השם.

כשמסתכלים על דבר קודש, מסתלקים הדברים הלא טובים,

אין להם מקום להיאחז.

אבל אם חסלום המוח שלו שקוע בשעת התפילה ממקומות אחרים,

ממילא כל הסטרא אחרא וכלותיו יכולים להעסיקו.

וכן אמרו רבותינו, זיכרונו לברכת הגמרא ביומה, דאגה בלוי שישיחנה מדעתו.

אז אנחנו יודעים דאגה בלוי שישיחנה,

כן? צריך להשיח, לדבר על זה,

מלשון דיבור, שיח.

אבל פה רבותינו אומרים, יסיח אותה מדעתו, יסלק אותה מדעתו.

ובפרט בעידן חדווה ובעת עבודת השם יתברך, מבע הלל, להיות ודעתו.

ועל ידי עמק במחשבות טהורות ובעזר משעתה ימצא טענות מספיקות להשיח מדעתו כל מה שצריך להשיח מדעתו.

ומאחר שאין הדעת סובלת לחשוב שתי מחשבות כאחת בבוא אליו מחשבה ממחשבות אלו,

שצריך להשיחן לו, יחליפה לה וימיר אותה רע בטוב.

מה רע? במקום לזכור את הדברים הרעים, תזכור דברים טובים.

ואם יוכל לעשוהו לבדו על זה, יאמרו ישיחנה לאחרים, ילך אצל חכם ויגיד שערו,

והוא ילמדנו דעת למען יקיץ משתתו ולא יהיה נרדם,

ולא יהפוך ממי הייעור לדם,

אלא יכלכל דבריו במשפט,

כי זה כל האדם.

אמרנו בסייעתא דשמיא,

היות וקרב יום אי דם,

ורבותינו הקדושים קוראים ליום הזה יום ניטל.

לא יודע אם שמעתם על המושג הזה, אבל אחינו האשכנזים מכירים את זה יותר.

הם קוראים לזה בשמות הטמאים שלהם, סילבסטר,

וכל השטויות והאהבלים שעושים וכולי.

אז בא לנטעה גבריאל,

שליטה,

תלמיד חכם, הרב גבריאל צינר מארצות הברית,

הוא חיבר עשרות עשרות ספרים.

באחד מהכרכים שלו,

שם הוא כותב על חומרת

העניין הזה בשם גדולי רבותינו האשכנזים.

אמנם הספרדים לא כל כך חששו לדבר הזה,

למרות שהביאו

בכמה וכמה ספרים שיש לחוש לתאריך הזה כלפי דברים הנוהגים בין איש לאשתו,

וכן על זה הדרך,

אם זה יום טבילתה או לא יום טבילתה,

יש בזה הרבה נידונים.

אבל היה מנהגם בלילה הזה לא ללמוד.

מה הזמן, מה התאריך, גם בזה נחלקו.

יפה.

אז התאריך הוא כזה, בעצם הראשון לראשון,

מה שאנחנו לא מכירים, ברוך השם. אנחנו עובדים עם תאריכים עבריים,

אבל הנוצרים ושאר בני העולם הם עובדים עם תאריכים הלועזיים.

לכן גם כשאנחנו רושמים תאריך לועזי אנחנו צריכים לרשום מה? למניינם.

למניינם של מי?

למניינם של אומות העולם,

כי אנחנו לא שייכים למניין הזה.

אז היה מנהג של גדולי עולם ורוב קהילות ישראל לא לעסוק בתורה בזמן הזה. ולמה?

באותו הזמן יש גרסה שנתלה אותו האיש, יימח שמו וזכרו,

או שנולד אותו האיש,

ולכן כל התורה שיושבים ועוסקים בזה הלילה כביכול הולכת לסטרא אחרה.

הכל הזמן הזה הוא מהשקיעה ועד צאת הכוכבים.

זה גרסה אחת.

מהשקיעה ועד צאת הכוכבים, זה הזמן שאי אפשר לעסוק בתורה.

לכן רבותינו כתבו, באמת בזמן הזה ילך לישון מוקדם,

יתפלל תפילת מנחה, יתפלל תפילת ערבית,

ילך לישון מוקדם, יקום אחרי חצות הלילה וישב, ישלים את לימודו ויעסוק בתורה.

עכשיו, מה החשיבות בדבר הזה? אז שימו לב.

כולם הכירו את המגלה עמוקות,

זכותו תגן עלינו אמן עם המעשה שלו שהיה עם הנבלות והטרפות, כן, בכור ההיתוך.

אז בספר שלו הוא כותב במהדורה בית פרשת תרומה,

דרוש ל״ד בשם ספר סודה רזיה,

שהיה משוייך לבעל הרוקח.

הוא כותב, ימות החמה יש 365 ימים,

אנחנו אומרים בקורבנות,

כמניין ימות החמה, 365 יום, כמניין ימות החמה, מלא בכל יום, אחר כסתו בבוקר וכו'.

ויש נוסף לזה עוד שישה שעות.

עכשיו, אם ניקח את המילה יעקב,

ששימו לב, זה חידוש נפלא, יעקב אבינו יצא בגימטריה

12 פעמים,

יצא שסד,

שסד, 364,

364 פעמים יצא יעקב.

לא לחינם,

התחדש לי בשבת, יעקב אבינו הוא רגל רביעית במרכבה.

למה? כדי להכניע את מי?

להכניע את הסטרא אחרא,

את אותם חיצוניים שמנסים לשלוט בעולם בעצם,

על פי מה? על פי עבודתם לגלגל החמה.

אז אם יש 364 ימים,

חסר לנו מה?

חסר לנו עוד יום אחד, 365 ועוד שש שעות, אמרנו, נכון?

זה הזמן שיש.

עכשיו, גם אם ניקח את שם הוויה, יו' כו',

גם זה 52 פעמים.

זה בגימטריה, כן? 52 פעמים.

עכשיו, אם נעשה 26 כפול 26, יצא לנו מה?

52, יפה.

כמה שבתות בשנה יש לנו?

52 שבתות בשנה.

אז שם ה' כפול 2 זה בדיוק 52 שבתות בשנה.

אז אם כאן נשאר לנו יום אחד שחסר לנו מהמניין של יעקב,

כי יעקב זה שסד ואנחנו יודעים שבקורבנות רשום שסה,

365. איפה ה-365?

אז היום הזה שאסור ללמוד בו תורה מה? הוא תשעה באב.

ותשעה באב לא לומדים תורה משום שנאמר פיקודי ה' ישרים, שם חלב.

מה עוסקים? עוסקים בעניינים שקשורים לחורבן, איו וכדומה. לכן, על זה הדרך.

איכה.

מה עם השש שעות?

תקשיבו טוב.

אומרים רבותינו הקדושים,

השש שעות הללו מתחלקים לארבע תקופות.

יש לנו תקופות, אתם מכירים, עכשיו לאחרונה מפרסמים

אסור לשתות מים,

משעה כזאת עד שעה כזו, למה תקופה? אז יש לנו ארבע תקופות. מה הן ארבע תקופות?

התקופה הראשונה זה תקופת ניסן.

התקופה השנייה זה תקופת תמוז.

התקופה השלישית, תשרי התקופה הרביעית, טבת.

זה חילוף של כל מיני

שרים חשובים בעולם העליון.

חלקם מלאכים טובים, חלקם לא מלאכים טובים. לכן גזרו חזל למי שחושש בעניין הזה, בתקופה הזאת לא שותים מים וכו' וכו'.

יפה מאוד.

אז יש מי שכתב שגם בתקופה הזאת אסור ללמוד תורה.

למה? אתה יכול לחזק את אותו סתרא אחריו.

מאיפה ראיה?

אז מובא בשם

אחד מגדולי עולם על הגמרא ביומת דף ל״ה.

היה שם מעשה עם מי? עם הלל הזקן.

נילל הזקן.

לא היה לו כסף.

באותו יום היה שלג. לא הצליח לחטוב עצים.

או שאנשים לא יצאו.

מה עשה? אמר, אני אטפס לגג כדי לשמוע. איפה היה? לומד בבית מדרש של שמעיה ואבטליון.

הוא טיפס לערובה שם, שם את האוזן שלו. בן אדם ירד שלג, ירד שלג, ירד שלג מהקור.

הוא, מה שנקרא, ירד לחץ הדם.

והוא התעלף שם ונהיה להם חושך. הם התפלאו, איך זה יכול להיות? אמנם שלג בחוץ, אבל למה חושך?

הערובה אמורה להיות נקייה. השומר שלה זה בית המדרש. ניקה את הערובה.

והם מסתכלים, הם רואים דמות של בן אדם שם שהוא מעולף.

מיד העלו לשם

את השומר, והוא חפר עבר. מי מוצא שם את הלל הזקן? מסכן.

הוריד אותו, הכניס אותו לבית המדרש,

חימם אותו ליד האח שהיה שם.

בקיצור, הוא התעורר ונגמר הסיפור. עד כדי כך היה לו את האהבה לשד ולעסוק בתורה.

אומרים רבותינו הקדושים,

אתה יודע למה הלל הזקן לא נכנס לבית המדרש?

זה היה השלג הכבד הזה בתקופת טבת, תקופה שלנו.

אומרים, ירד בחרמון שלג, ירד פה, יש שלג.

אז זה היה שלג כבד.

והיות וזה חילופי משמרות,

שזה אחת מהארבע תקופות שיש, ניסן, תשרי,

ועיינו, תמוז וטבת,

אז בתקופה הזאת אסור לשם ללמוד תורה. מה עשה הלל הזקן?

אמר, ללמוד אסור,

אבל לשמוע או לראות, זה רבותינו כן מביאים שאפשר.

זה כן אפשר.

אה, אז אולי אני אעלה לגג כדי לשמוע, כי שמעיה ואבטליון לא חששו לדבר הזה.

כנראה שהיו ספרדים,

כי הספרדים לא חוששים לניטל,

יום ניטל, ליום של אומות העולם, לא חוששים יושבים ולומדים תורה.

אחינו האשכנזים, בגלל כל הפוגרומים והכול שגרמו להם אותן אומות עולם,

אם היו, חס שלום, בבית, יושבים ומדליקים אור ביום הזה,

של הראשון לראשון למניינם,

היו נכנסים שם, עושים בהם שמות ופוגרום. לכן גזרו שלא לשהות בבית, ללכת לישון.

לא להדליק אור, שחס שלום, אומות העולם האלה עכשיו שיכורים, שותים.

תשאלו במגן דוד אדום, אחוז הקריאות

שיש, קריאות החירום הכי גבוה, מתי זה? בליל הסילבסטר.

למה? הם כולם שם שותים לשוכריו, והם מתחילים להשתגע ולהרביץ אחד לשני ולדקור ולרצוח, וגם עוד דברים שלא כאן המקום להגיד אותם אפילו,

שהם עושים.

והשם ישמור ויציל.

לכן צריך להזהיר את בני ובנות ישראל, מה אתם הולכים למקומות האלה? מה אתם הולכים למסיבות האלה?

מה, אתם נהייתם עכשיו זה, הזקן ההוא, איך קוראים לו? סנטה קלאוס? מה נהייתם?

לאן אתם הולכים למקום הזה? מה לכם ולמקום הזה?

לכן מאוד צריך להזהיר אותם.

מה יעשו? ישבו בבית.

גדולי עולם, מה היו עושים בזמן הזה?

היו יושבים ומחשבנים את החשבונות של המעשרות שלהם.

כמה לעשר.

תכף נגיד כמה עובדות.

היו מחשבנים את המעשרות שלהם, עד כדי כך.

בזמן יש להם יום פנאי, כמה שעות מהשקיעה, אז זה היו מחשבים את המעשרות שלהם. למה ביום הזה אי אפשר לתת חלק לסדרה אחרת?

אז לכן, היות ואותה תקופה הייתה תקופת אבד, והילל הזקן הוא היה,

על פי החידוש הזה, כן, לכאורה אשכנזי,

והוא חשב...

שלה היום ניטל, ממילא הוא לא ישב ועסק בתורה.

אם לא ישב ועסק בתורה לכאורה,

אז לכן הוא עלה לגג כדי לשמוע, ממילא התעלף שם וכולי וכולי יראו אותו. אבל שמועה ואבטליון,

לפי החידוש, אולי היו ספרדים,

ממילא הם לא חשו, לכן הם ישבו בבית המדרש ועסקו בתורה. אבל זה קצת קשה, למה?

כי רק מאותו היום שמת או נולד, יימח שמו וזכרו, אז נוסד המנהג הזה של הניטל.

עד אז לא, והילל הזקן, שמועה ואבטליון היו מאות שנים קדימה לפני בכלל.

אבל זה בשביל החידוש ככה, כל כך מעניין. לכן בארבע תקופות הללו, שזה בדיוק שש שעות, שעה וחצי, שעה וחצי, שעה וחצי,

אז גם בהם לא יושבים ועוסקים בתורה, יוצא שיש לנו 365 יום ושש שעות מדויק.

364 כמניין יעקב,

יושבים ועוסקים בהם בתורה כל ימות השנה כולה, שבתות, חגים, אוהדים,

ימים רגילים,

לא ניתנו בהם לעם ישראל אלא לשבת ולעסוק בהם בתורה ולשמוח.

אבל ביום האחד, שזה תשעה באב, שזה החמש,

לא יושבים ועוסקים בתורה.

ובתקופות שהן שש שעות, ארבע תקופות,

תשרנו, טבת,

תמוז וניסן,

בזה לא עוסקים בתורה.

אם לא עוסקים בתורה, ממילא זה חלק מהדברים, והתקופה הזו בדיוק יוצאת, הראשון לראשון, מתי יוצא? בדיוק בתקופת טבת.

אם בתקופת טבת זה מחזק את העניין של המנהג.

פעם

סיפר הרבי מגור,

החידושי ערים זכותו תגן עלינו, אמן.

שאל איזה כומר אחד את רבי יונתן אייבשיץ, אדי, אתה שומע? שאל את רבי יונתן אייבשיץ שאלה, מה השאלה?

אמר, הרי החכמים שלכם כתבו במסכת אבות על שלושה דברים העולם עומד, נכון? על התורה,

ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. איך זה יכול להיות שביום הניטל שלנו אומר לאותו כומר,

כן? אתם לא יושבים ועוסקים בתורה, אני יודע שאתם לא לומדים תורה.

אז איך זה יכול להיות?

אז על מה יעמוד העולם אם ככה, אם אתם לא יושבים? אפילו הגוי פחד, הכומר פחד על מה יעמוד העולם.

צחק רבי יונתן אייבשיץ ואמר לו,

גם מנהג של ישראל, מנהג שנהגו בו ישראל, תורה הוא.

ממילא יוצא שגם אלו שלא למדים תורה ביום הניטל,

זו התורה האמיתית.

אם זו התורה האמיתית, זה מה שמעמיד את העולם.

זאת אומרת, לא צריך משהו שיחזיק את העולם.

כי זאת העמוד, זה העמוד שמחזיק.

יפה.

פעם שאל הרבי,

סליחה, הבית ישראל שאל את אביו, בעל האמרי אמת מגור.

גם הוא שאל אותו,

מה זה? למה הילדים בתלמוד תורה ביום הניטל לא לומדים תורה?

אמר לו, מנהג ישראל, תורה הוא...

היי,

אם מנהג ישראל, תורה, אם המנהג הוא תורה, ממילא זה נקרא שהם ישבו ועסקו בתורה.

ועל זה אמר אחד מהאדמו״רים של חב״ד,

המערשב מלובביץ',

הוא התבטא בחריפות.

הוא אמר, המתמידים שאצלם השש שעות הללו,

סליחה, השמונה שעות הללו שיש בניטל,

הם נוגעים להם בנפש? אני לא מחבב אותם.

למה?

השמונה שעות הללו זה זמן של הסטרא האחראה.

ואנחנו, אסור שאנחנו נשב ונעסוק בתורה, כדי שלא נחזק את הסטרא האחראה.

לכן, אם הם רוצים כל כך ללמוד תורה,

אני לא מחבב אותם.

אלה תלמידים שאני מגרש אותם מפניי, הם בשבילי לא חשובים.

יפה.

עוד מעשה אחד.

פעם סיפר האדמו״ר מבובוב

שהגאון רבי יהושע פיירר,

בעל מחבר ספר הר שפר,

סיפר לו

שפעם אחת הוא הלך לבקר אצל אחד מגדולי העולם, והוא ראה אותו פותח את הגמרא ולומד בליל הניטל. הוא אומר לו, היום ליל ניטל, לא לומדים. לכן באתי אצלך, אחרת אני יושב ועוסק בתורה, מה אתה פותח גמרא ולומד?

אמר לו, אותו גדול, אני רוצה ל... בצחוק.

אמר לו, אני רוצה לראות את הגיהינום של אלו שלומדים בניטל, לכן אני לומד.

הוא רוצה להיות איתם בגיהינום.

אמר לו אותו רב גדול,

על לימוד בליל הניטל אין גיהנום כל כך,

אבל להלעיג על מנהג של ישראל בוודאי יש גיהנום.

שמע את זה, מיד סגר את הגמרא שלמד בה,

וחזר בחזרה ממעשיו.

ועוד שני הסברים כדי להסביר כיצד גדולי עולם נהגו בדבר.

פעם אחת,

רבי טבלי,

שייר,

הוא למד,

סליחה, החתם סופר למד אצלו בצעירותו.

יום אחד הוא היה בליל הניטל, מה עושה? משחק קלפים.

יום אחד אחד מהכנראה האוהבים שלו במירכאות הלשין עליו לאומות העולם.

הם אמרו ככה, הוא לא לומד תורה?

אה, בגלל שהוא לא רוצה לתת לנו כוח? אין בעיה, אנחנו נבוא לבקר אותו בהפתעה.

בליל הניטל. חיכו לשנה הבאה,

ליל הניטל הגיעו בהפתעה.

חמש דקות לפני שהם הגיעו,

הגיעה לשם אישה, הייתה לה שאלה הלכתית מאוד מאוד חשובה.

והרב וכל התלמידים שלו, שבליל הניטל היו רגילים לשחק קלפים, מה שנקרא, להעביר את הזמן,

כדי שלא לתת כוח לסיט רע הרע.

לא קלפים שיש לנו, כל המספרים והזה, כנראה קלפים על הצד הטוב,

כן? של דברי תורה וכולי וכולי, כזה משחקים.

כן?

אז בדיוק מה הם עשו?

הם זרקו את הקלפים הצידה,

כי האישה באה לשאול בבית הדין, והביאו למה?

הביאו את הגמרות,

הביאו את הריף,

הביאו את הרמב״ם,

הביאו את הטור, הביאו את השולחן העורף והתחילו ללמוד.

ואז, תוך כדי, מי נכנס?

נכנסו לשם השלוחים. נכנסו השלוחים, ראו את זה, נגמר הסיפור.

אמרו, הוא יושב ועוסק בתורה, ממילא אין לנו מה להתעסק איתו.

וסיפר הגאון רבי שמעון מירוסלב,

גם אני הייתי מקפיד לא ללמוד בליל הניטל. ויום אחד הוא אומר, נפל לי סיר ברזל גדול על הארץ והתגלגל ברעש.

אמר רבנו יוסף הפנדרו,

כנראה זה על אותו אחד מכוון, אני לא יודע

אם מחשימו בזכרו, יוסף הפנדרו, צא מביתי.

כנראה שהוא נמצא עכשיו בבית שלי, הסדרה אחת, צא, צא מהבית שלי.

עד כדי כך.

יפה. אז זה מה שרבותינו הקדושים באמת הזהירו, וכל זה למה?

בגלל שהיו מכים את עם ישראל.

היו אורבים לעם ישראל כדי להחזיק אותם.

והיות ובני אשכנז הם סבלו בכל הצער הזה לכם, הם הנהיגו עד עצם היום הזה,

בליל הניטל לא לומדים כדי לא לתת כוח בסדרה אחרא.

יש אומרים

שהסיבה היא משום האבלות.

היות ואותו האיש נולד, וזה צער גדול, אף על פי שהיה יהודי,

אבל ממנו עשו ממנו אליל.

אז האבלות לעם ישראל, מאבלות לעם ישראל,

בזמן אבלות לא לומדים תורה.

יש בזה עוד כמה וכמה טעמים

שבאמת הרב פה הביא אותם,

למה באמת לא ללמוד.

אחד מהטעמים,

וסיימנו, היות והיה אותו אחד תלמידו של רבי יהושע בן פרחייא,

ורבי יהושע בן פרחייא כביכול מתגלגל בקבר.

איך זה יכול להיות שמה שיצא ממנו תלמיד כזה,

איך זה יכול להיות שיצא ממנו תלמיד כזה?

לכן אנחנו לא יושבים ועוסקים בתורה.

למה? כדי כביכול לא ללעוג לרבי יהושע בן פרחייא, אה?

אתה רבי יהושע בן פרחייא, ראית? עסקת בתורה? לכן אנחנו לא עוסקים בתורה ביום הזה,

כדי שלא תעמוד זכות התורה של רבי יהושע בן פרחייא. למי?

לאותו יימח שמו בזכרו.

כך כתב גם האדמו״ר מערשיו מלובביץ'. לכן הימים הללו,

שזה יוצא יום שני כמדומני,

אדם צריך להיזהר בדבר הזה, להשתדל להיזהר בדבר הזה. הספרדים אמנם לא הקפידו,

אבל להשתדל. גם אישה שהולכת לבית הטבילה וכולי,

לדחות את המקווה לא תדחה, אבל דברים שבינו לבנה, אם יכולים, מה שנקרא, לוותר עליהם עד לאחר זמן חצות הלילה, שזה הזמן באמת הראוי והנכון,

יכולים לעשות כן.

עכשיו, נשאלת השאלה אם ככה, למה הפוסקים לא כתבו את המנהג הזה?

הרי אם זה מנהג ישראל תורה או הפוסקים לא צריכים לכתוב?

התשובה היא, מפני פחד המלכות.

היות והיה להם פחד מפני המלכות, הם פחדו כל כך,

לכן הם נזהרו אפילו שלא לכתוב את זה בספרים, כדי שלא יהיה להם אסמכתה לאומות העולם שהם הנהיגו מנהג כזה, ויעבורו חסר שלום חסר חילה להזעיק אותם ולנקום בהם. ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן. רבי חנניה,

מן הקשי האומר על זה שבחו לזכות ישראל לפי קרא בעולם תורה ומצוות,

שנאמר אדוני חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.