חנוכה חיזוק בגמילות חסדים

כתב המג"א בהלכות חנוכה: נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים. ומדוע? ולמה דוקא בחנוכה. והמג"א הזכיר המנהג כהקדמה להלכות חנוכה משמע שזה עיקר בחנוכה, וצריך ביאור. והפרי מגדים ביאר שהמנהג כדי לתקן החטא שמחמתו באה גלות יון שהתרשלו בעבודת השי"ת; ג' עמודי העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים!...

חנוכה - חיזוק בגמילות חסדים

פתח דבר:

המגן אברהם זצ"ל (סימן תרע) הקדים להלכות חנוכה בזה הלשון: "נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים", עד כאן לשונו. וצריך לתת טעם למנהג ישראל זה, מהו הענין המיוחד לסבב על הפתחים לבקש מעות לצדקה דוקא בימי החנוכה.

עוד יש לעמוד על כך שהמג"א זצ"ל הזכיר מנהג זה כהקדמה להלכות חנוכה, ומשמע שיש בזה ענין עיקרי ויסודי ביו"ט של חנוכה, והדברים צריכים ביאור.

וראיתי שמו"ר הגאון רבי ירוחם אלשין שליט"א (ירח למועדים - חנוכה עמוד תנד) הביא על כך את דברי הפרי מגדים זצ"ל (אשל אברהם שם) שביאר כי טעם המנהג הוא בכדי לתקן את החטא אשר מחמתו באה עלינו גלות יון - שהתרשלו בעבודת השם וכמו שכתב הבית חדש זצ"ל (שם): "אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה, ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה", וכתב הפמ"ג זצ"ל שהם התרשלו בג' עמודי העולם - תורה, עבודה וגמילות חסדים, ולכן בחנוכה עלינו לתקן את ג' עמודים אלו, וסיים בזה הלשון: "ומפני זה אנו מחוייבים בימי חנוכה ללמוד תורה, ועבודה בלב זו תפילה והודאה, וגמילות חסדים בממון וגוף", עד כאן לשונו.

למדנו אפוא, שהגורם העיקרי לגלות יון היה התרשלותם בעבודה, ובכלל זה בגמילות חסדים, ולכן מחוייבים אנו להתחזק ולהוסיף כח בגמילות חסדים, וכך נוכל לזכות לתיקון השלם בענין זה.

ובאמת, הנושא של "גמילות חסדים" הוא רחב עד למאוד, וכבר נשתברו עליו קולמוסים רבים בדברי חז"ל ובספרים הקדושים, אמנם בכל זאת נשתדל במאמר הנוכחי לבאר כמה נקודות על מנת לקבל השקפה נכונה במה שנקרא "גמילות חסדים", נבאר מהו השיעור שהאדם מחוייב להתנהג במידה זו, ומהי החשיבות של הגומל חסדים, וכן נביא בעזרת השי"ת מהנהגת הגדולים זצ"ל בענין זה.

'עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד... וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים'

כבר הוזכר בדברינו כי מידת "גמילות חסדים" אינה רק בגדר הנהגה טובה או הידור מצוה, אלא מדובר במידה שהיא אחת מיסודות הבריאה ומעמודי העולם, והיא מן הדברים שהעולם קיים עליהם, וכלשון המשנה במסכת אבות (פרק א, משנה ב): "שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים'

וראה ביאורו של מהר"ל זצ"ל שם בספרו דרך חיים: "והשלישי - כי האדם הזה אינו יחידי בעולם אבל השם יתברך בראו עם בני אדם אחרים, ולפיכך צריך שיהיה שומר היחס הזה שיש לו אל שאר בני אדם. לכן אמר שהעולם עוֹמֵד: הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים... ועל ידי גמילות חסדים האדם יש לו חבור אל שאר בני אדם, כי לא נברא האדם בפני עצמו כלל רק עם שאר בני אדם, וכאשר האדם עושה חסד עם זולתו הנה יש לו חבור אל זולתו, ובזה האדם כאשר בראו השם יתברך...". 

וכבר איתא בתוספתא במסכת פאה (פרק ד, יט): "צדקה וגמילות חסדים שקולין כנגד כל מצות שבתורה, אלא שהצדקה בחיים גמילות חסדים בחיים ובמתים, צדקה בעניים גמילות חסדים בעניים ובעשירים, צדקה בממונו גמילות חסדים בממונו ובגופו"!

גמילות חסדים - סגולה להגן ולהציל את האדם מצרות וייסורים

עוד טרם נעסוק בחיוב לגמול חסד, נראה להקדים כמה מקורות מהם ניווכח בכח הגדול ובסגולות הרבות של גמילות החסדים לשמור ולהגן על האדם מכל מיני צרות וייסורים ושאר מרעין בישין.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף צח:) מביאה: "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר, מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח",

ענה להם רבי אלעזר: "יעסוק בתורה ובגמילות חסדים".

סיפר הגרי"ד סאלאווייצ'יק זצ"ל: פעם הגיעה משלחת רבנים ועסקנים אל החפץ חיים זצ"ל, הם הלכו להתייעץ עמו מה ניתן לעשות בענין ריבוי הצרות המסים והארנונות וכל שאר הפורעניות שממיטים הגויים נגד עמנו.

נענה החפץ חיים זצ"ל ואמר להם: גם אם יאספו כל גדולי הדור הנוכחי יחד עם כל גדולי הדורות הקודמים, לא יוכלו למצוא עצה אחרת מלבד עצת התנא רבי אלעזר, כי אנו בעידן של "חבלי משיח" והעצה היעוצה להם היא רק "יעסוק בתורה ובגמילות חסדים"! 

הרי שתלמוד תורה בצוותא עם גמילות חסדים - בכוחם להציל את האדם מצרות נוראות ומכל פחדיו, הלוא חזינו כי גם מה שנגזר על כל העולם והוא חלק מן סדר ביאת המשיח, מכל מקום באמצעות עסק התורה וגמילות חסדים - זוכה האדם להינצל מצרות אלו!

גמילות חסדים - שלום ופרקליט בין ישראל לאביהם שבשמים

ובתוספתא במסכת פאה (פרק ד, כ) איתא: "אמר רבי אלעזר בר' יוסי: צדקה וגמילות חסדים - שלום ופרקליט גדול בין ישראל לאביהם שבשמים". כלומר, גמילות החסדים שלנו עם זולתנו גורמת כביכול לשלום בין הקב"ה לעמו ישראל, ומלבד זאת היא משמשת גם כפרקליט גדול המליץ טוב בעדנו נגד כל המקטרגים!

ובירושלמי (פאה א, א) דרשו רז"ל את הפסוק (דברים לג, מז): "וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים" - "זו גמילות חסדים"! 

ובמדרש שוחר טוב (תהלים סה) מובא: "מי שהוא גומל חסדים - יהא מבושר שנשמעת תפילתו, שהוא מתפלל להקב"ה והוא נענה". 

הרי שיש לנו בגמילות חסדים גם סגולה לאריכות ימים ושנים, ולקבל כל תפילותינו לרצון.

תכלית בריאת האדם - שיגמול חסד עם רעהו!

מלבד הערך הסגולי שנתבאר, ענין הגמילות חסדים הוא הרבה יותר מכך, כי הלוא תכלית האדם בעולמו הוא להיות גומל חסדים, ועל ידי היותו גומל חסדים הוא מתדמה לקונו וכלשון חז"ל (פסיקתא זוטרתא דברים ראה דף כא.): "מה הוא גומל חסדים אף אתה כן". והלוא עיקר תפקידו של אדם עלי אדמות הוא ללכת בדרכיו של הקב"ה, וזו תכלית בריאת האדם.

וכבר ידועים דברי הגמרא במסכת סוטה (דף יד.): "מאי דכתיב (דברים יג, ה): "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה?! והלא כבר נאמר (דברים ד, כד): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא", אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים אף אתה קבור מתים".

הרי שהגמרא מציינת מינים שונים של גמילות חסדים בהם אנו צריכים להידמות לדרכי השם בענינים אלו. 

ובאמת מצינו בדברי הרבה מהראשונים זצ"ל שהחיוב לגמול חסדים הוא מדאורייתא משום המצות עשה של "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) - ללכת בדרכי ה' יתברך, וכך סוברים הרמב"ן זצ"ל (בהשגותיו לספר המצוות שורש א') ורבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער ג' אות ל"ו), וכן כתב גם רבינו בחיי זצ"ל בספרו כד הקמח (ערך אורחים), וכן איתא גם בספר הסמ"ק (מצוה מו) , והרבה פוסקים נקטו כך להלכה. 

וכדברים הללו כתב כבר רבינו יונה זצ"ל בספרו שערי תשובה (שער ג אות י"ג) וזה תורף דבריו: "ויש במצוות עשה מן החמורות שאין המון העם נזהרים בהן, כגון הזכרת שם שמים לבטלה וכו', וכן גמילות חסדים שהוא מצות עשה וכו', כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם"!

העוסק בגמילות חסדים - יושב בצלו של הקב"ה!

והנה על ידי שהולכים בדרכי השם יתברך אזי זוכים להתקרב אליו ולישב בצלו של הקב"ה! וכמבואר בילקוט שמעוני (רות אות תר"ב) בזה הלשון: "גדול כוחן של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הכרובים, אלא בצילו של הקב"ה"! 

וכן מבואר גם בירושלמי (תענית פרק ד הלכה ב): "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ" (ישעיה נא, טז) - זו גמילות חסדים, שכל העוסק בגמילות חסדים זוכה לישב בצילו של הקב"ה"!

הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל - האדם נברא להועיל לאחרים

וידוע היטב המשפט המפורסם שאמר הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל לבנו זצ"ל (מובא בהקדמת בן המחבר זצ"ל לספר נפש החיים) וזה לשונו: "והיה רגיל להוכיח אותי... וכה היו דבריו אלי תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות". והדברים מבהילים, שכל תכלית בריאת האדם היא רק על מנת שיוכל הוא לגמול חסד עם אחרים!

לגמול חסד עם יהודי עדיף!

ועל פי מה שנתבאר נוכל להבין את הוראתו של הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ומעשה שהיה כך היה: 

יהודי ישיש מלייקוואוד התפלל בישיבה ביום הכיפורים, והנה בהתקדש היום תקפתו חולשה וחש ברע, ועל כן הכניסוהו לחדר צדדי על יד הישיבה. הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל התעניין במשך כל היום בשלומו, ובזמן תפילת נעילה ביקש מאחד התלמידים שיתפלל יחד עם הקשיש בחדרו... 

תמה התלמיד - "היתכן שלא אתפלל תפילת נעילה בציבור?"... 

השיב לו רבינו זצ"ל: לגמול חסד עם יהודי - עדיף!

הביאור בזה כמו שאמרנו, כי מי שעושה חסד עם רעהו הרי הוא מתדבק במידותיו של הקב"ה ובזה מקיים תכלית בריאת האדם, ובודאי גם תפילותיו נשמעות! ומזה הטעם הורה ראש הישיבה זצ"ל שאותו בחור יגמול חסד עם המתפלל הקשיש למרות שהיה זה על חשבון תפילת נעילה בציבור!

"עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה"

כתוב בתהלים (פט, ג): "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה", וביאר המשגיח רבי ירוחם זצ"ל (דעת חכמה ומוסר חלק א נ"ו) שהיסוד ושורש המקיף את הכל הוא חסד - יסוד הבריאה הוא חסד. האדם שרוי כל היום בחסד. ויסוד התורה ומהותה הוא חסד - כי תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.

על מנת להבין היטב את המושג "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה", כדאי להביא את דברי המדרש שוחר טוב (לז, א) על הפסוק (תהלים לז, א): לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה", שדרשו רז"ל: "זהו שאמר הכתוב: "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים" (משלי כג יז), ובמה תקנא? "כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם" (שם)

ומביא המדרש את קנאתו של אברהם אבינו ע"ה כדוגמא לקנאה ראויה: "שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קנא?

שאמר למלכי צדק: 'כיצד יצאת מן התיבה?'

אמר ליה: 'בצדקה שהיינו עושים שם,'

אמר לו: 'וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושין צדקה?'

אמר ליה: 'על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה'.

אותה שעה אמר אברהם: 'ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה'. באותה שעה נטע אֶשֶׁ"ל בִּבְאֵר שָׁבַע (בראשית כא, לג) - אכילה שתיה לויה".

ובביאור דברי המדרש ראיתי שני נביאים שהתנבאו בסגנון אחד - הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל (שפתי חיים מידות חלק א עמוד רעט) והגאון רבי זיידל אפשטיין זצ"ל (הערות בראשית מאמר כ"ג), וכך הקשו: 

לכאורה יש להבין את שאלת אברהם אבינו ע"ה "כיצד יצאתם מן התיבה"? הרי נח הצטווה ע"י הקב"ה להיכנס לתיבה וכלישנא דקרא (בראשית ו, ב): "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה", ואם כן בהכרח שהוא ומשפחתו יכלו להינצל על ידי שהותם בתיבה בימי המבול. 

ברם, אברהם אבינו ע"ה רצה להבין מהו הלימוד המיוחד אשר הקב"ה רצה ללמד על ידי הצלתם דוקא על ידי נס התיבה - הרי הקב"ה יכול היה להציל את נח ובניו ושאר בעלי החיים בדרך אחרת, למשל להדריך אותם להגיע לארץ ישראל - שם לא ירד המבול. 

עוד יש להבין מדוע באמת הוצרכו נח ובניו לנהוג בדרך זו של טרחה ללא הפסק וללא מנוחה אף לדקה אחת? הלוא הם עמלו כך במשך שנה שלימה, ללא מנוחת יום וללא שינת לילה?

אמנם הביאור הוא, כיון שהתיבה באה לתקן את החטא של "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג) - היינו שכל אדם חשב רק על עצמו ולא על זולתו והם לא גמלו חסד זה עם זה, על כן התיקון היה באמצעות "גמילות חסדים" בלי הפסק! ומזה הבין אברהם אבינו ע"ה ש: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה", כלומר - אם רצונו של השי"ת הוא שיתקיים העולם על ידי חסד, אם כן חובה על האדם להיות גומל חסד תמיד, כי ביטול החסד הינו כביכול ביטול הבריאה, ולכן קיומם והצלתם של נח ובניו בתיבה היתה בזכות התעסקותם במעשי החסד בלי הפסק. 

ולמדנו שעיקר המטרה בבריאת העולם, היא בכדי לעשות חסד עם בריותיו, והקב"ה דורש מאת בריותיו שיקיימו את העולם על ידי עשיית חסד זה עם זה. 

לא יעבור על אדם יום - ללא עשיית חסד!

מכיון שנתבאר כי עיקר מטרת בריאתו של האדם בעולמו הוא כדי שיעשה חסד עם השני, חשוב עד למאוד שיקפיד כל אחד על עצמו שלא יעבור עליו יום אחד בלי עשיית חסד כלשהוא עם הזולת.

הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל בשיחה שמסר לתלמידיו בהיכל הישיבה אמר כדברים הבאים: באתי לעורר שכל אחד יקבל על עצמו להסב את תשומת לבו - שלא יעבור יום בלי שידע בעצמו שעשה חסד. הלוא ישנם מעשים אשר אם רק ישים לב לעשות אותם מתוך רצון של נתינה, אזי נחשבים הם לחסד. אפילו אמירת "שלום" או "בוקר טוב" והם נחשבים ל"גמילות חסדים".

זכורני כי בתקופת לימודנו בישיבה היו הבחורים שמים לב לדבר זה לעשות בכל יום מעשה חסד, אף שהיה מדובר בדברים פעוטים - הן בזמן האכילה בחדר האוכל או בחדר השינה, באולם הישיבה וכדומה, וכגון להכין סטנדר או סידור בשביל אחרים, אך היו אלו פעולות אשר השפיעו על לב האדם, כי "אחר המעשים נמשכים הלבבות". 

(נ.ב. מאמר: החיצוניות מעוררת את הפנימיות)

או לחילופין לאסוף את הספרים ולהחזירם למקומם - גם זה נחשב לחסד, ועוד במעלה יתירה של חסד עם ציבור. והלוא העושה חסד - הקב"ה מתחסד עמו.

"אהבת חסד - זו גמילות חסדים"

אך דא צריך לידע כי ענין ה"גמילות חסדים" אינו מן העבודות הקלות שבמקדש, אלא יגיעה רבה נדרש לזה, ואף אפשר כי אנשים רבים אינם יוצאים ידי חובתם כראוי ועדיין חסרה להם עבודה רבה על מנת להשלים נפשם במידה זו, ונסביר את הדברים בעזהי"ת.

אם רוצים אנו להשכיל מהי "גמילות חסדים", יש להתבונן בלשונם של חז"ל המגדירים כל דבר בצורה ברורה וקולעת. וזה לשון הגמרא במסכת סוכה (דף מט:): "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״ (מיכה ו, ח)... ״וְאַהֲבַת חֶסֶד״ — זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים'.

וביאר החפץ חיים זצ"ל בספרו אהבת חסד (חלק ב פרק א) בזה הלשון: "ומה שאמר "וְאַהֲבַת חֶסֶד", ולא אמר "כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וחסד", הורה לנו הנביא בזה ענין גדול ומחודש, שכמעט אנו בעוונותינו הרבים כולם נכשלים בו. והוא, כי אף שכולנו עושים חסד, אבל ענין החסד שלנו הוא מצד הכרח, דהיינו כשהאיש העלוב הצריך להחסד הוא בא אצלנו פעם אחת ושתים, וקשה להשתמט ממנו, אז אנו עושים עמו חסד, וגם אין עושים זה ברצון ובלב טוב כלל. ולזה בא הנביא ואמר: "וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם... וְאַהֲבַת חֶסֶד" רוצה לומר, שלא תחשוב בנפשך שבזה שאתה עושה לפעמים חסד אתה יוצא בזה בשלמות, כי אם שהאדם צריך להיות לו אהבה למידה זו של חסד. 

וידוע דיש נפקא מינה גדולה בין דבר שהאדם עושה מצד ההכרח לדבר שהוא עושה מצד האהבה. והאות לזה, ההנהגה שכל אדם מתנהג עם בנו במזונותיו ובמלבושיו ובנשואין שלו, ובכל דבר מצד האהבה שהוא אוהבו הוא מתנהג עמו הרבה יותר מכפי חיובו בכל זה, ומתבונן תמיד איך להיטיב עם בנו אף שאיננו מבקש מאתו דבר והוא שמח וטוב לב כשמיטיב עמו - כן ממש בענין זה של חסד, כשאדם יהיה לו אהבה למידה זו יהיה מחפש בכל כוחו איך לעשות חסד עם חבירו, וגם יעשה הכל בעין יפה...".

להשיג "אהבת חסד" - דרושה עבודה ויגיעה מאומצת

כעין זה התבטא גם המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל וכך כתב בספרו (אור יחזקאל מידות עמוד קסד): "וְאַהֲבַת חֶסֶד" - דומה בעיניו שמן הדברים הקלים המה, וכי יחשוב אדם על עצמו שאינו בעל חסד? והרי כולנו סבורים שמידת החסד נמצאת בנו. אמנם האמת היא שיסודות אלו הם עיקרי שלימות האדם, ואין זה בנקל להשיגם ודרוש לכך עבודה ויגיעה מאומצת.

וכונת הדברים היא, שאינו דומה עשיית חסד רגילה ל: "וְאַהֲבַת חֶסֶד", כי מי שאוהב חסד הוא רץ לעשות הדבר ועושה אותו בשמחה, יש לו סיפוק ורצון מעשיית החסד, והוא חושב באיזה דרך יוכל להיטיב יותר עם חבירו, מה יעזור לו יותר, כיצד חבירו ירגיש טוב יותר וכדומה, ומאידך גיסא יצטער אם אינו יכול לגמול חסד עם אחרים.

ועל כן מצאתי לנכון להביא דוגמאות מספר מהנהגות הגדולים בכדי לשבר את האוזן - מה קרוי: "וְאַהֲבַת חֶסֶד" לעומת סתם "חסד", ומזה נוכל ליקח מוסר השכל לנפשנו, בגדר מה שאמרו חז"ל: כזה ראה וקדש!

אברהם אבינו ע"ה - "אוהב חסד"

נתחיל עם דוגמא מפורסמת מחומש בראשית.

בריש פרשת וירא (בראשית יח, א) כתיב: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם", ופרש רש"י זצ"ל שהיה אברהם אבינו ע"ה ביום השלישי למילתו ובא הקב"ה לבקר את החולה, ואילו אברהם אבינו ע"ה יֹשֵׁב בפתח הָאֹהֶל על מנת לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו, ומכאן למדו חז"ל (ילקוט שמעוני וירא פ"ב) ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה". ואותו היום הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה בכדי לא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא עליו מלאכים בדמות אנשים.

ונתבונן כעת במצבו של אברהם אבינו ע"ה, באותה העת היה הוא בן מאה שנה לאחר שמל את עצמו, והלוא ביום שלישי למילה - הכאבים חזקים אפילו לאדם רגיל, ונוסף לזה היה אותו יום חם מאוד יותר מהרגיל כי "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה", וגם לא היו כלל עוברים ושבים הזקוקים לחסד שיגמול עמהם, וגם אם היו עוברים ושבים, יכול היה לפטור את עצמו בטענה שהוא חולה ומצטער, ומצטער פטור מן המצוות, ועוד שהוא "עוסק במצוה" - בהקבלת פני שכינה - ואם כן הוא פטור מן המצוות...

אמנם לא כן הדבר אצל אברהם אבינו ע"ה, ואף בשעה טרודה זו מלאה בצער וכאבים, ולמרות שלפי הנראה אין מצוי אדם לגמול עמו חסד, הוא הוטרד מאוד בשל העובדה שאינו יכול להכניס אורחים - אף יותר ממחלתו וכאביו.

ולכאורה יש להתפלא מדוע הצטער אברהם אבינו ע"ה, הרי אין מי שצריך את עזרתו, ואף אחד אינו שרוי בצער וברעב, ואם כן על מה יש להצטער? והלוא בפשטות מהותה של מידת "גמילות חסדים" היא להתחסד עם מי שזקוק לחסד? 

עוד יש לתמוה, הנה אחר שהבחין אברהם אבינו ע"ה באורחים הוא רץ והשתחווה בפניהם אפים ארצה, והוא התחנן אליהם (בראשית יח, ג): "אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ", וכאשר החליטו להתארח אצלו הוא שמח שמחה גדולה על שיכול הינו לגמול איתם חסד. וזה דבר פלא כי מדובר הרי בג' אנשים הנראים כערבים העובדים עבודה זרה ומשתחווים הם לאבק רגליהם עד שאמר להם "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם" (שם ד) ואם כן "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה"? 

אבל התירוץ הוא פשוט, כי אברהם אבינו ע"ה לא עשה חסד מפני ש"צריך" לעשות חסד, אלא היתה טבועה בו "אהבת חסד", ומי שיש בקרבו "אהבת חסד" הרי הוא משתדל בכל כוחו לגמול חסד עם מי שיוכל, ואם אין בנמצא עם מי לגמול חסד - הדבר גורם לו צער רב. 

זהו החילוק איפוא בין "עשיית חסד" ל"אהבת חסד".

נביא על כך דוגמאות מספר מגדולי ישראל כיצד כל הנהגתם הייתה בדרך זו של "אהבת חסד", ולכן בכל מעשה חסד שעשו, חשבו הם רק כיצד להעניק הרגשה טובה לזולת והיאך להיטיב עמו באופן הנעלה ביותר.

"הרי אפריימק'ה כבר הלך להביא כר"...

מסופר על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל כי במהלך צום יום הכיפורים נחלש וביקש לנוח באחד מחדרי הישיבה. אחד הילדים (ה"ה הגאון רבי אפרים זלזניק זצ"ל) רץ והביא לו כר להניח עליו את ראשו. כעבור מחצית השעה קם הגאון רבי איסר זלמן זצ"ל ממשכבו וחזר להיכל הישיבה. שאלוהו: וכי כבר הוטב לכם?

ענה: עדיין לא, אולם השכיבה רק מרעה את הרגשתי.

שאלוהו אם כן מדוע שכב ראש הישיבה כמחצית השעה?...

ענה ואמר: "הרי אפריימק'ה כבר הלך להביא כר"... 

נפלא! אלו חשבונות דקים הוא עשה בכדי לתת הרגשה טובה לילד קט - למרות העינוי והחולשה שאפפוהו...

שלושה עובדות נפלאות על הגאון רבי חיים ברים זצ"ל

תלמידו - הגאון רבי חיים ברים זצ"ל גם הצטיין במידה זו, וכך סיפר מקורבו (עיין ספר שנות חיים): 

כשנחלש רבינו זצ"ל (תשרי תשס"א) שהה תקופת מה בבית בנותיו הרבניות שיחיו, באחד הימים כשהוטב לו ישבנו ולמדנו את אחת הסוגיות. באמצע הלימוד התקשר אחד מידידי רבינו זצ"ל ושאל אם יוכל לבוא לבקרו בכדי לקיים מצות "ביקור חולים". נענה רבינו זצ"ל ואמר שיכול הוא לבוא.

והנה כשהורדה האפרכסת ביקש רבינו זצ"ל מנכדו להחזיר את הגמרות והספרים לארון ולהציע את מיטתו והוא נשכב בה. כמו כן ביקש שיכינו עבורו כוס תה על כסא ליד המיטה - הכל בכדי שאותו מבקר ירגיש שאכן הוא קיים מצות ביקור חולים ולא טרח לחינם...

עוד הנהגה נפלאה הייתה לו להגאון רבי חיים ברים זצ"ל: בכל עת שנסע במונית והבחין שהנהג הינו יהודי, הוסיף לו שקל אחד יותר ממה שסוכם או ממה שהראה צג המונה.

רבינו זצ"ל הסביר למלוויו כי קיבל על עצמו נוהג זה על מנת להעביר את התחושה לנהג שהוא שבע רצון מהנסיעה ומהמחיר שביקש, היות ולעתים לבו של הנהג נוקפו כאילו גבה מהנוסע סכום שלא היה בדעתו לשלם, והוא משלמו בלית ברירה. ובכדי לקבוע בלבו את ההרגשה שהרויח כספו ביושר ובצדק, מוסיף הוא לו סכום קטן וכך מרגיע את מצפונו של הנהג...

נביא מחיי אותו גדול דוגמה נוספת, כיצד בכל פעם שעשה חסד - היה זה עם חשבון מדוייק ומסועף להיטיב יותר ויותר עם זולתו. 

הוא בחר את החנויות בהן רכש מוצרי מזון או ספרים לפי מידת החסד הרבה ביותר בה יכול היה לגמול עם בעל החנות. אם היה רבינו זצ"ל נזקק לרכוש ספר מסוים היה עושה זאת אצל מוכר אשר חנותו פתוחה רק למספר שעות ביום ואף לא הכילה ספרים הרבה, רבינו זצ"ל היה מודיע לו מספר ימים קודם, שבעוד כמה ימים יצטרך לרכוש ספר מסויים והלה היה מזמין ספר זה במיוחד עבורו - למרות שבשאר החנויות היו הספרים מצויים למכביר, ועל אף שחנות ספציפית זו רחוקה היתה ובדרכו אליה עבר על פניהן של מספר חנויות, עם כל זאת הקפיד לקנות אצל סוחר הספרים שאין פרנסתו מצויה בשפע, ביודעו שבכך גומל הוא חסד עצום בקנייתו של הספר.

זו היתה דוגמה חיה ל"אהבת חסד"! 

גם אני אוהב חלות אלו, כשאקנה בשבילי אקנה גם לך...

על המשגיח דקמניץ הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל מסופר: בכל ערב שבת נהג לרוץ ברחובות גאולה מחנות לחנות לקנות מצרכים לכבוד שבת, ידיו התמלאו בסלים מלאים מכל טוב, וכך נסחב עמהם עד לביתו בשכונת שערי חסד. 

רק לימים נודע כי חלק מהמצרכים היו בכלל עבור שכנים מתושבי שכונתו אשר הוקשה להם להגיע עד לשכונת גאולה, והוא ערך את הקניות בעבורם. כאשר נודע לו שאחד מתושבי השכונה אוהב את החלות של מאפיית "לנדנר", היה מכתת רגליו למאפייה ב"בית ישראל" בכדי לקנות חלות עבורו, ועל מנת שלא ירגיש לא בנוח, היה אומר לו: גם אני אוהב את החלות הללו, כשאני קונה עבורי - דרך אגב אקנה גם לך...

הנהגת הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל

על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל מסופר: 

כאשר גילה דעתו שרצונו להדפיס את חידושיו, אחת מהשאלות הראשונות אשר היו בפיו למקורביו - האם הם מכירים מקליד אשר יש מצוה לפרנסו... השומעים התפעלו מכך שעוד טרם שמברר הוא על טיבו של המקליד, מהי רמת מקצועיותו וכדומה, הדבר שחשוב לו לדעת - מי הוא אשר נצרך על מנת שיוכל להיטיב עמו בממונו, וכך יקיים בדרך אגב מצות צדקה וחסד עם הצריך לכך...

הנהגתו של הגאון רבי זיידל אפשטיין זצ"ל

סיפור פלאי ראיתי על הגאון רבי זיידל אפשטיין זצ"ל: באחד הפעמים שרבינו זצ"ל היה מאושפז בבית חולים, הרופאים אסרו עליו לאכול ולכן חיברוהו לתזונה דרך זונדה. בערב שבת הגיע לבקרו יהודי שלא שם לב לכך שרבינו זצ"ל ניזון רק באמצעות צינור הזונדה - סיפר לרבינו זצ"ל בהתלהבות על כך שבבית החולים ישנם יהודים טובים אשר מספקים לחולים ומלוויהם את כל מאכלי השבת. הציע אותו יהודי לרבינו זצ"ל שיתלווה אליו על מנת שיראה לו היכן מחלקים בשבת את האוכל... רבינו זצ"ל הצטרף אליו וירד עמו במעלית והלה הדריך אותו היכן יקבל את האוכל בשבת. 

זאת מפני ההבנה שהלה חש כי הוא מוסר לו מידע עם תועלת, והוא לא רצה לקלקל את שמחתו - ולכן טרח וירד עמו בחוליו כדי שהשני ירגיש טוב...

למדנו אם כן כיצד גדולי עולם זצ"ל הקפידו מאוד על הרגשת הזולת ועמדו על כך במעשיהם להעניק לכל דכפין את תחושת מילוי סיפוקו - זה מה שנקרא "אהבת חסד". 

עם כזו רגישות, אין להתפלא על תשובתו של רבינו זצ"ל. היה זה כאשר כמה משגיחים ישבו אצלו ושוחחו עמו.

בתוך הדברים שאלם רבינו זצ"ל מה לדעתכם צריך לעשות מיד בסיום התפילה?

ענה אחד מהם, דבר ראשון צריכים ללמוד משניות. השני הציע - לימוד הלכה וכן הלאה.

אולם רבינו זצ"ל השיב - מיד בתום התפילה יש לאחל "בוקר טוב" לכל הסובבים אותו! 

"עבורי - מידי לילה, אך עבור החתן - פעם אחת בחיים"!

נביא מעשה נוסף ממנו נוכל ללמוד מוסר מהי רגישות למצבו של הזולת.

מנהגו של הגאון רבי יעקב פאם זצ"ל במשך שנת האבל על מות אמו היה - לבוא לכל חתונה שהוזמן, ולאחל "מזל טוב" לחתן ולהרעיף עליו מברכותיו לפני החופה ואז לחזור. היו שבועות בהם השתתף בחתונה מידי לילה והיו לילות בהם השתתף ביותר מחתונה אחת. 

כאשר נשאל: הלוא זה מאמץ גדול עבור ראש הישיבה להשתתף בכל החתונות, והציבור הרי יודע שראש הישיבה באמצע שנת האבל, האם ראש הישיבה חייב לקחת מזמנו היקר, רק על מנת לומר "מזל טוב"?

הגאון רבי יעקב פאם זצ"ל הגיב לדברים: "עבורי זה מידי לילה, אך עבור החתן זה פעם אחת בחיים"! 

תשובה כזו יכול לתת רק מי שיש בקרבו את המידה של "אהבת חסד".

(נ.ב. כתבה: הרה"ג הרב אברהם פאם זצוק"ל – החפץ חיים של אמריקה: מעריך את פעלו של הרב אמנון יצחק שליט"א)

כיצד נראה היה בית הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל

נסיים עם תיאור כיצד היה נראה ביתו של הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל (על פי הספר - עובדות והנהגות לבית בריסק חלק ג עמוד רנה). 

ידועה ומפורסמת מידת טוב ליבו של מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל אשר היתה ללא גבולות.

ביתו וכל אשר בו, היה הפקר לכל עזוב ומר נפש. מרן הגר"ח זצ"ל לא הרגיש "בעלות" על ביתו יותר מאותו אדם זר שנכנס לבית, כל מי שרצה נכנס, עשה לו כוס תה, הניח קדרה במטבח על האש, ישב לאכול ואחר כך נשכב לישון במיטה באחד החדרים...

משפחות שלמות של דלים ואביונים התגוררו אצלו במשך חודשים שלמים, והיה אסור לאף אחד מבני הבית לפצות עליהם פה.

סיפר הגאון רבי אליעזר סילבר זצ"ל מתלמידי מרן הגר"ח זצ"ל, כי מפאת היות בית מרן זצ"ל "בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים" והומה תמיד מאנשים, ניצלו סוחרים ובעלי מלאכה את ההזדמנות, והיו מדביקים על כותלי ביתו מודעות פירסום מסחריות, ומרן הגר"ח זצ"ל היה רואה ואינו מגיב מאומה...

נוכחנו לדעת כי מידת אהבת החסד של גדולי ישראל זצ"ל היתה ללא גבול. וזוהי העבודה בה אנו צריכים להתחזק בפרט בימי החנוכה, וכפי שפתחנו בדברי הפרי מגדים זצ"ל שגלות יון אירעה מפני התרשלותם בעבודה ובכלל זה בגמילות חסדים. 

ולכן נשתדל להתחזק במידה זו ולא להסתפק בעשיית חסד גרידא, אלא נקנה בנפשנו את התכונה להיות "אוהב חסד", וכלשון הגמרא ״וְאַהֲבַת חֶסֶד״ — זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים'.

(נ.ב. הרצאת הרב שליט"א: לאס וגאס - גמילות חסדים עמוד העולם 03.01.2023)

- - - 

[קרדיט: מאמר 4 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! חנוכה דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, ארחות דיליה, הראנו בבנינו, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: ימי חנוכה - ימי שמחה ובטחון [לחץ כאן] מדוע ימי חנוכה הם ימי שמחה? הרמב"ם מתאר השתלשלות האירועים שקדמו לימי החנוכה: 'ומפני זה התקינו חכמים שבאותו דור שיהיו 8 הימים האלו שתחילתן מליל כה' בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתח הבתים בכל לילה ולילה מ8 הלילות, להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה, והן אסורים בהספד' וכו'.