עוד מעיקרי התשובה

רבינו יונה זצ"ל מביא כמה וכמה דברים הנחשבים ל"עיקרי התשובה", היינו שבלעדיהם אי אפשר לחזור בתשובה שלימה לפניו יתברך. ולפי רוב הראשונים העיקרים המעכבים הם החרטה העזיבת החטא הקבלה לעתיד והוידוי. אמנם במאמר הנוכחי נשתדל לבאר 3 חלקים אחרים מעיקרי התשובה, והם: הבושה ההכנעה ושבירת התאוה.

עוד מעיקרי התשובה

פתח דבר:

רבינו יונה זצ"ל מביא בספרו שערי תשובה (שער ראשון) כמה וכמה דברים הנחשבים ל"עיקרי התשובה", היינו שבלעדיהם אי אפשר לחזור בתשובה שלימה לפניו יתברך. 

כבר ביארנו במאמר הקודם את העיקרים המעכבים את התשובה לפי דעת רוב הראשונים זצ"ל והם החרטה העזיבת החטא הקבלה לעתיד והוידוי. אמנם במאמר הנוכחי נשתדל לבאר שלוש חלקים אחרים מעיקרי התשובה, והם: הבושה ההכנעה ושבירת התאוה.

רבינו יונה זצ"ל כותב שם (אות כ"א): ה"עיקר השישי" בעיקרי התשובה - הוא ענין ה"בושה". ונמצא שבכדי שיוכל אדם להשיג את מעלת התשובה עליו לאמץ אל תכונותיו את מידת הבושה!

נבאר את עניינה של מידת הבושה ואת השייכות שלה לתשובה.

והאמת היא כי עלינו להתבונן ביסודי הדברים, מה רע כל כך באדם שאינו מלא בבושה? מה כל כך חשוב במידת הבושה שבלעדיה אי אפשר לשוב אל ה'?

וראיתי בזה שני נביאים אשר נתנבאו בסגנון אחד.

בושה - הרגשת ה"סתירה" בין הידיעה למעשים

בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 215) וכן בספר שפתי חיים (מועדים ח"א עמ' ריב) האריכו לבאר מהו שורש הבושה, ותמצית דבריהם: הבושה היא אות וסימן שמצפונו של האדם דורש ממנו לא לעשות מעשה כנגד רצון ה' יתברך. 

כי הרי הבושה יוצרת הרגשה בלב האדם שעל מעשיו להיות מתאימים לידיעותיו ולהכרותיו השכליות, וכשהוא עושה דבר נגד רצון ה', אזי מרגיש הוא שיש "סתירה פנימית" בין מעשיו לידיעותיו, וזה מה שמביא את האדם להתבייש מחטאיו. וככל שתגדל הרגשת הסתירה כך תגדל הבושה. 

אבל מי שאין בו בושה ואינו נכלם ממעשיו, אזי לא אכפת לו אם הם סותרים את השגותיו וידיעותיו. ואם לא אכפת לו מהניגוד במעשיו, הרי הוא בבחינת כלי מזומן לעבור את כל העבירות שבתורה, ואין לו כל מחסום או מניעה מפני שאין הוא חש בכל קונפליקט וסתירה בין הידיעה למעשה.

הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: ה"סתירה הפנימית" - יסוד גדול!

וראיתי שהמגיד הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (והגדת פר' במדבר) הביא יסוד זה גם מהסבא מנובהרדוק זצ"ל (עי' מדרגת האדם מאמר נקודת האמת), והוא המחיש זאת בדרכו האופיינית באמצעות סיפור: 

גוי אחד היה עובד את עבודת יומו בפרך, והיה מרוויח כמה פרוטות שהספיקו לו לקנות קצת משקה בבית המרזח וכך שכח מעט את עמלו ויגיעו. 

יום אחד עבר על יד בית הכנסת ולא האמין למראה עיניו - שכנו הגוי יצא מתוך בית הכנסת כשהוא זחוח ומאושר. "מה מעשיך בבית הכנסת"? שאלו. אמר לו שכנו: היהודים בעלי צדקה, והם מפרנסים עניי נוכרים עם ענייהם מפני דרכי שלום, בכמה סיבובים שם במנחה וערבית מרוויח אני כפלים מכדי כל עבודת יומי בשדה! שמע הגוי, והחליט לנסות. 

למחרת סבב בבית הכנסת, ואכן הפרוטות זרמו. אך הנה שם הוא לב, שליהודים נותנים יותר. הטה אוזן ושמע את האביונים היהודים ממלמלים: "צדקה, צדקה". תירגל גם הוא את המילים כל הלילה, ולמחרת אכן קיבל במנה גדושה יותר. 

אכן, שת ליבו לכך שפלוני מקבל כפל כפלים. ניגש אליו וחקרו לסודו. ענהו: "גר צדק אני, וישראל מקרבים את הגרים"! כך?! למחרת סבב ומלמל: "תנו נדבה לגר צדק", וישראל נתבעים ונותנים. וכפיו הוגדשו במטבעות. 

והנה הבחין הוא כי בצד יושב יהודי נכבד המעיין בספר כל הזמן, ומפעם לפעם כאשר קם והסתובב - קיבל שטרות של כסף ולא מטבעות! לא התעצל, הלוא "לא הביישן למד". ניגש ושאל לעניינו. גילה לו הלה: נכד הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל אני ויהודים תומכים בצאצאי הצדיקים! 

כך?! למחרת סובב הגוי מיודענו וחינן בקולו: "יהודים, תנו נדבה לגר צדק, נכד הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל"... 

מה היה חסר לו כאן?! 

הרגשת הסתירה!

כי כאשר מאבדים את הרגשת הסתירה - אין עוד תקנה! 

מובן אם כן הקשר בין מידת הבושה לעשיית תשובה, כי כל זמן שאין לאדם בושה ממעשיו - הוא לא חש בסתירת המעשים הלא טובים שעושה וממילא איננו רואה שום צורך לשוב בתשובה.

"לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים"

על פי זה נוכל להבין את דברי הגמרא במסכת שבת (דף קיט:): "אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה"!

ולכאורה יש להתפלא, וכי זו היא העבירה החמורה ביותר - ש"לא היה להם בושת פנים" עד שבעטיה של עבירה זו נחרבה ירושלים?

מבאר בעץ יוסף על העין יעקב שם על פי דברי הספר חובות הלבבות הידועים שישנן כמה מצוות אשר לא נתקיימו אלא בשביל הבושה, והוסיף: "הבושה היא מניעה לשיעשו עבירות, ולכן כל זמן שהיה להם בושת פנים זה מזה לא נחרבה ירושלים, כי נמנעו מלעשות כמה עבירות מפני הבושה וכמה מצוות נעשו מפני הבושה, אמנם משהסתלקה מהם בושת פנים, סרו מטוב ועשו רע, כי בסור הסיבה יסור המסובב", עכת"ד.

הוא מה שאמרנו - "כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא"!

"ואיך לא יבוש מן הבורא יתברך"?

כדברים אלו כותב רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער א' עיקר ו'), וז"ל: "והנה החוטא יבוש מאוד לעבור עבירות לפני בני אדם, ויכלם אם ירגישו ויכירו בעבירותיו, ואיך לא יבוש מן הבורא יתברך. ואין זה כי אם לפי היות השם יתברך רחוק מכליותיו, על כן יבוש מן הנבראים ולא יבוש מן הבורא יתברך". עכ"ל.

אם נצייר לעצמנו שקיבלנו הזמנה לביקור אצל אדם חשוב עד למאוד, ולפני הכניסה לביתו, דרכה רגלנו בחוסר תשומת לב על זוהמה ורפש המוטלים ברחוב, וכך נכנסנו לבית עם נעליים מלאות לכלוך, וטיילנו להנאתנו על השטיחים היוקרתיים של בעל הבית, ורק כעבור זמן כשהחלה לעלות הצחנה - בעל הבית הבחין בקלקול, ומרוב חיבתו לשטיחים היוקרתיים שלו, הוא בכבודו ובעצמו גוחן ארצה ומתחיל לנקות אותם במו ידיו! 

כמה בושה היתה מכסה את פנינו במצב לא נעים שכזה... 

אבל עלינו לדעת כי אירוע חמור מזה קורה עמנו בכל יום ויום! 

כי הלוא בספר תומר דבורה (פ"א, ג) ביאר את המידה מי"ג מידות - "ועובר על פשע" בזה"ל: "זו מידה גדולה, שהרי אין המחילה על ידי שליח, אלא על ידו ממש של הקב"ה. ומה היא הסליחה? שהוא רוחץ העוון. כדכתיב (ישעיהו ד, ד): "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון", וכן כתוב (יחזקאל לו, כה): "וזרקתי עליכם מים טהורים". היינו "ועובר על פשע" - שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע.

והנה ממש כדמות זה צריך להיות האדם, שלא יאמר, וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית?! לא יאמר כך. שהרי האדם חוטא, והקב"ה בעצמו שלא על ידי שליח מתקן את מעוותיו ורוחץ צואת עוונו. ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו", עכ"ל.

ראינו אם כן שהבושה גורמת מצד אחד שהאדם לא יעשה עבירות, ומאידך גיסא כשהאדם יש בו את מידת הבושה אזי יתבייש מלעבור רצונו יתברך, וממילא אם עבר על עבירה - ישתדל לחפש מיד את הדרך לתקן את העוולה שעשה, כי מידת הבושה תכריחו לכך.

העיקר השני: הכנעה 

כעת נעבור לבאר את הענין השני - ההכנעה. נראה מה הקשר שלה לעשיית התשובה.

ידוע בשער בת רבים מה שאמר פעם הרבי מקוצק זצ"ל בשבחו של שברון הלב והכנעתו אל רצונו יתברך, הוא השתמש לשם כך במשפט קצר וקולע: "אין דבר יותר שלם מלב נשבר"!

זה כל מה שהקב"ה רוצה ומצפה מעבדיו!

ללא הכנעה - אדם עלול לאבד את עולמו!

יש לדעת שמי שאין בו הכנעה יגיע לאבדון גמור, וכמו שרואים מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף קב.) העוסקת בירבעם בן נבט, שאחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו, אמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש - אי הכי לא בעינא!

הדבר נורא למתבונן! הלוא גם לאחר רשעותו הגדולה של ירבעם - הסכים הקב"ה לקבלו בתשובה ואף אמר לו שיטיילו ביחד בגן עדן - עונג נפלא אשר אין לשער וקירבת אלוקים שאין כמוה, ואף על פי כן אמר: "אי הכי לא בעינא" - אם איני בראש, איני רוצה.

מכאן רואים - אמר מרן הרב שך זצ"ל - משום שהיתה חסרה לו מידת ההכנעה איבד את עולמו.

נורא!

על ידי הכנעה יזכה למחילת עוונות ואריכות ימים!

ויש לדעת שעל ידי ההכנעה ניתן לזכות למחילת עוונות ואריכות ימים!

נאמר במלכים (א, כא): "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'". 

ובמדרש תנחומא (פר' ואתחנן אות ב') איתא: "ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו" (שם טז) - תדע לך שהיה מוכר עצמו לעבודה זרה, שנאמר כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' והשכיח שמו של הקב"ה, היאך? היה מוחק את האזהרות וכותב תחתיהם וידבר הבעל, בראשית הבעל, ויאמר הבעל, וכן עשה בכל התורה כולה. 

ובמסכת סנהדרין (דף קב:) איתא: "אמר רבי יוחנן: קלות שעשה אחאב - כחמורות שעשה ירבעם".

תיאור איום ונורא בהחלט, לא היה כאחאב בעשיית הרע, הקב"ה מבטיח לו על יד נביאו כי לא ישאיר ממשפחתו זכר ופליט. ומכל מקום כאשר עשה אחאב פעולה קטנה של כניעה קמי שמיא, אמר הקב"ה שלא יביא בימיו את הרעה.

מה עשה אחאב? יש אומרים שהלך אצל יהושפט וביקש שילקהו מלקות. ויש אומרים שהיה רגיל לאכול סעודתו בשעה החמישית של היום ואכל בשעה ששית - בסך הכל הוא עיכב מעט זמן אכילתו.

מעשה פעוט זה כבר נחשב לפני הקב"ה כמעשה של כניעה, ועל כך נאמר עליו: "יען כי נכנע אחאב מפני לא אביא את הרעה בימיו". 

רואים מזה דבר נפלא, כי הגם שכבר הנביא התנבא על אחריתו, אותו מעשה קטן של תשובה וכניעה - התקבל לפני ה' ברצון ועל כן לא הביא את הרעה בימיו.

ללמדנו שבכל מצב שהאדם נמצא, אפילו בשפל המדרגה, ניתן לחזור בתשובה!

והדבר נורא למתבונן, אף לאחר שכבר נתנבא הנביא, כניעתו של אחאב התקבלה ובטלה הגזירה בימיו. 

וכן מצינו במנשה שעשה כל תועבות ה' וכאשר נכנע וחזר בתשובה נתקבלה תשובתו.

אין לנו השגה כמה הכניעה מוצאת חן בעיני ה'! והיא מסוגלת להאריך ימים ושנים, ולהפך את גזר דינו של האדם מרעה לטובה.

תמיהות בענין "תיבת נח" 

על פי הנחה זו נוכל להבין דבר תמוה ביותר.

אחד הפלאים הגדולים בפרשת המבול הוא להבין את פשרה של התיבה שנח בנה. 

ראשית: אפילו עשרה תיבות בגודל זה אינם מסוגלים להכיל בתוכם את כל החיות, הבהמות, העופות, השקצים והרמשים שבעולם. 

בנוסף לכך, מים כה רבים וגועשים שהציפו את העולם ועלו על ראשי ההרים הגבוהים, ברור לכל אחד שתיבה קטנה עשויה עצי גופר אינה יכולה לעמוד מפניהם, המים הרותחים מלמטה וזלעפות המטר מלמעלה בכוחם לשבר את התיבה לרסיסים. אלא על כרחינו צריכים אנו לומר שהיה זה מעשה ניסים.

אבל אם כן, עלינו לשאול לשם מה בכלל היה צורך לבנות את התיבה וכי לא היה להקב"ה דרכים אחרות להציל את נח?...

וביארו רבותינו זצ"ל שהקב"ה רצה למעט בנס, כדי שתשאר בעולם אפשרות הבחירה, כי בזה שבנה את התיבה היה אפשרות לטעון שהתיבה היתה עשויה מחומרים מיוחדים נוגדי מים וכדומה, ולכן ציוה השי"ת לעשות תיבה.

אך עדיין הדברים אינם מוסברים דיו, כיון שהתורה מאריכה בפרטיה ודקדוקיה של התיבה, כך וכך יהיה ארכה וכך וכך רחבה, ומפרטת כמה קומות יעשה בה, וכיצד יחלקנה לתאים תאים, והיכן יהיה פתחה וחלונה וכו'. ולכאורה אם כל עיקרה של התיבה עשויה רק בכדי למעט בנס מה מקום יש לפרט ולהרחיב בסדר עשייתה?

ועוד עלינו להבין, חז"ל אומרים שנח לא יצא מן התיבה עד שקיבל רשות וציווי מאת השי"ת לצאת ממנה, ואם כן לשם מה הוא שלח את העורב ואת היונה לראות אם "הקלו המים" - הלא בין כך איננו יוצא ללא רשות?

בניית התיבה - התגלמות מידת ההכנעה של נח 

הגאון רבי מרדכי דרוק זצ"ל הסביר את פשר הדברים באופן נפלא מאוד, על פי מה שנתבאר עד כה מכוחה הנפלאה וסגולותיה הרבות של מידת ההכנעה:

המתבונן בצורת הבניה של התיבה על כל פרטיה ודקדוקיה יוכל להבחין עד כמה גדולה היתה הכנעתו של נח אל מול ציווי השי"ת. ואף שבבנייתה של התיבה מונחים סודות נפלאים ועצומים אשר אין לנו השגה בהם, אבל זאת על כל פנים נוכל ללמוד, כי על מנת להאמין שתיבה כזו יכולה להציל אותו את משפחתו ואת כל מי שנכנס אליה - נדרשה כניעה עצומה מצד נח, לקבל את רצון ה' ולהאמין שזו היא דרך המילוט היחידה מן המבול. 

לא להרהר, לא לפקפק, ולא לשאול במשך מאה ועשרים שנה של בנייתה כיצד תכיל תיבה עלובה זו את כל תכולתה, אלא הוא שינן לעצמו את האמונה והביטול לרצון השם, והשריש בנפשו שאם בורא עולם מצביע בפניו: זו דרך ההצלה, הוא אינו מתחכם ולא מתווכח, כי כך רצון השם ואני נכנע תחת רצונו!

ולכן הוא בנה את התיבה בדיוק על פי המידות שאמר לו הקב"ה בלי לשנות בכי הוא זה - דבר המראה על כניעתו המוחלטת, כי למרות שהוא הבין שלא מדובר בתיבה גדולה יחסית, והוא חשב לעצמו: אולי כדאי להרחיב במידותיה באורכה או ברוחבה, בכל זאת נכנע נח לגמרי לציוויו של הקב"ה ועשה אותה בדיוק נמרץ לפי ההוראות.

יתר על כן נח אינו עושה את התיבה מפני שהוא רוצה להינצל מן המבול, אלא כי כך ציוהו הבורא יתברך, כמו שנאמר (בראשית ו, כב): "ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלוקים כן עשה". מהי הכפילות "ויעש נח" - "כן עשה"? מבארים רבותינו זצ"ל - נח עשה כי כך רצון ה' שיעשה, וכל כוונתו היתה רק בגלל ציווי השם ולא בשביל הצלתו האישית. 

בזכות הכניעה והביטול הללו נשא נח חן בעיני ה' וניצל!

ובזה יש בנותן טעם להבין מדוע נח לא יצא מן התיבה עד שהקב"ה אמר לו לצאת, ובכל זאת נח שלח את העורב לדעת אם קלו המים, שהרי אם בין כך אי אפשר לצאת אין בהישארותו בתיבה משום ביטול לרצון השם, לא כן כאשר היונה שבה אליו ומבשרת לו כי קלו המים, אפשר כבר לצאת ולברוח מהקושי והדוחק של כל התקופה בה שהה נח בתוך התיבה, ובכל זאת לא יצא עד שהקב"ה אומר לו לצאת, אות וסימן הוא כי הוא מבטל ומכניע עצמו כלפי הקב"ה בתכלית.

למדנו מזה את הכח הנפלא והסגולות הרבות שטומנת בתוכה מידת ההכנעה!

"כדי שתמליכוני עליכם" - מידת ההכנעה!

ובאמת ניתן לקבוע בפשטות: מידת ההכנעה היא פתח ההצלה לכל יהודי ויהודי באשר הוא!

הלוא עבודתנו ביום הגדול והנורא - יום ראש השנה, עליה להיראות על פי רבותינו ז"ל אשר נמסר להם רז זה בבחינת "סוד ה' ליראיו" והם שהעבירו לנו מהו סודו של יום קדוש זה. 

מבואר במסכת ראש השנה (דף טז.) "אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות בראש השנה כדי שתמליכוני עליכם". והנה דרך עבודת המלכויות הוא לקבל את הקב"ה למלך "עלינו". 

וכידוע מה שדקדק הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל בלשון "שתמליכוני עליכם" - היינו שצריכים להמליך את הקב"ה לא רק על כל העולם כולו אלא גם על עצמו!

והאופן בו מקבלים אנו על עצמנו את מלכותו יתברך הוא על ידי שמתבטלים אנו לו בהתבטלות מוחלטת ומשתעבדים אליו כעבדים למלך. וכלשון הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל במשנת רבי אהרן (ח"ב עמ' קצב): "ירגיש עצמו בדד ונעזב ולית ליה מגרמיה כלום".

והנה עבודה זו של ביטול עצמותו להקב"ה היא עבודת ה"הכנעה" - שיכניע את עצמו מתוך הכרה דלית ליה מגרמיה כלום, והוא כפוף ובטל כלפי הקב"ה ולרצונו ומצוותיו, שבזה הוא מורה שהקב"ה הוא המלך - עליו ועל כל העולם כולו.

ומאחר שעבודת היום של ראש השנה היא "שתמליכוני עליכם", נמצא שעיקר העבודה בפועל היא "הכנעה". וכמו שכותב הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל במשנת רבי אהרן (ח"ב עמ' קפג) דיסוד ראש השנה הוא מלכויות, ולכן אומרים בתפילה: "המלך", והשופר הוא גם כן ענין מלכות כמו שתוקעין לפני המלך לפרסם מלכותו, ויסוד קבלת המלכות הוא הכניעה לפניו יתברך.

הרי למדנו לדרכנו שעיקר עבודת המלכת הקב"ה בראש השנה היא ה"כניעה".

"בראש השנה - כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי"

ויש להוסיף על זה מהמבואר בגמרא שם (דף טז:) 

"אמר רבי יצחק: כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר: "מראשית השנה" - מרשית כתיב, ועד אחרית, סופה שיש לה אחרית". מפרש רש"י זצ"ל: שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפילה, כענין שנאמר: "תחנונים ידבר רש". ובתוספות פירשו שמתוך שישראלים רשים - לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים. 

ובגמרא בדף כו: מובא בענין צורת השופר בראש השנה - "כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי".

עיקר עבודת ימים הנוראים - הכנעה

ובאמת שכך כבר מבואר בראשונים שראש השנה הוא זמן של הכנעה. 

הנה הרמב"ם זצ"ל כותב בפירוש המשניות (מס' ר"ה פ"ד מ"ז): "ימים אלו הם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מה' ויראה ממנו". וכן לשונו של המאירי זצ"ל (מס' ר"ה דף לב:): "אין אומרים הלל בראש השנה וביום הכיפורים, וטעם הדבר מפני שהוא זמן הכנעת הלב ולא זמן שירה".

והדברים הולכים בד בבד עם מה שכתב רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער א' עיקר ז'): 

"בהכנעה יתרצה האדם אל השם וכמו שכתוב (ישעיה סו, ב): "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח", ומאריך שם לבאר שההכנעה היא החלק העיקרי של התשובה ע"ש.

מדוע ראש השנה הוא מ"עשרת ימי תשובה"?

ויש להמתיק בזה עוד, הנה מקשים העולם ש"עשרת ימי תשובה", מתחילים בראש השנה וכלים ביום הכיפורים. ותמוה דלא מצינו שום זכר לתשובה ביום ראש השנה, ואדרבה אנו נמנעים מלהזכיר חטא בסדר התפילות, עד כדי כך שנהגו לא לאכול אגוזים משום ש"אגוז" בגימטריא "חטא".

ואמנם לפי הנתבאר אפשר להבין את הדברים כמין חומר, כי מהותו של יום ראש השנה הוא "מלכויות" - שתמליכוני עליכם, וזה אפשרי רק באמצעות הכנעה. והרי התבאר שמידת ההכנעה הוא חלק מחלקי התשובה ומעיקריה וכמבואר באריכות בדברי רבינו יונה זצ"ל, אם כן בודאי שראש השנה הוא יום של תשובה באופן של הכנעה גם אם לא בהזכרת החטא והווידוי.

ואם מהותם של ימים אלו הוא - "הכנעה", נמצא גם שהדרך לצאת זכאי בדין הוא דוקא על ידי מידה חשובה זו, ובאמצעותה יזכה האדם לשנה טובה ומתוקה ולחיים טובים ולשלום.

נוכחנו אם כן להכיר מהי כניעה, מה חשיבותה וסגולתה, וכן את רעתו הגדולה של מי שאין בו הכנעה, מאידך למדנו שעל ידה זוכים לתשובה להצלחה ולאריכות ימים, וגם שהיא עיקרו ומהותו של יום ראש השנה.

העיקר השלישי: שבירת התאוה

כעת נעסוק בחלק האחרון - שבירת התאוה. נבאר בעזהי"ת מהו הקשר בין שבירת התאוות לעשיית תשובה.

כל אחד יודע כי ישנה מצוה חיובית של תשובה וכמבואר בכמה וכמה מקומות, ואין מדובר רק ב"מצוה קיומית" אלא בחובה גמורה. וכמו שכתב המנחת חינוך (מצוה שסד): "בודאי תשובה היא מצוה מחויבת", ואם כן כל עיקרי ותנאי התשובה השלימה הם בגדר חיוב ולא רק מצוה בעלמא.

והנה רבינו יונה זצ"ל מונה בשערי תשובה (שער א') את כל עיקרי התשובה, ונצטט את לשונו: "העיקר התשיעי: שבירת התאוה הגשמית. ישיב אל לבו כי התאוה עוללה לנפשו לחטוא ולמשוך העוון בחבלי השוא. ויעשה גדר לשמור את דרך התשובה, ויפרוש מן התענוגים, ולא ימשך אחר תאותו גם בדברים המותרים, ויתנהג בדרכי הפרישות ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו וכו', כי כל הזמן שהאדם הולך אחרי התאוה, נמשך אחרי תולדות החומר וירחק מדרך הנפש המשכלת ואז יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר (דברים לב, טו): "וישמן ישורון ויבעט", ונאמר (דברים ח יב-יד): "פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך", ונאמר (משלי ל, ט): "פן אשבע וכחשתי". 

ומבואר מדבריו שכל הדרכים לשבירת התאוות מובילות את האדם לעשיית תשובה שלימה, ונמצא כי הן חיוב גמור.

"כך שורת הדין ומצות עשה מן התורה"!

וכן כתב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל ביערות דבש (דרוש א', ד"ה ולכך שוטים) דברים מפורשים בזה, וז"ל: "שוטים שבעולם חושבים האיש הפרוש במקצת מבלי לילך אחר ריבוי התאוות - לחסיד, ואמרו זה עושה יותר מכפי הדין, וזה שקר, כך שורת הדין ומצות עשה מן התורה"!

כמו כן ידועים דברי הגר"א זצ"ל באגרתו המפורסמת: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר לא בתעניתים וסיגופים - רק ברסן פיו ותאוותיו, וזהו התשובה"!

למדנו מדברי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל והגאון מוילנא זצ"ל שדבר זה הוא משורת הדין, וצריך האדם לעבוד על שבירת התאוות עד יום מותו, והיא מצות עשה מן התורה. 

לאחר שנתבאר כי יש חיוב בדבר, נביא מדברי רבותינו ז"ל המבהירים את הרעה הגדולה בשני העולמות של מי שהוא רדוף אחר תאוותיו.

יש כמה וכמה רעות הנמשכות כתוצאה ממידה מגונה זו, ונציין כמה מהם:

התאוה גורמת לאדם למרוד בקונו!

א. בספר החינוך (מצוה רמח) כותב בנוגע לציווי "שלא לאכול כזולל וסובא" דברים יסודיים עד למאוד, ונעתיק חלק מלשונו:

"משרשי המצוה, לפי שרוב חטאות בני אדם יעשו בסיבת ריבוי האכילה והשתיה, כמו שכתוב "וישמן ישורון ויבעט", וכן "שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו", וכן אמרו זכרונם לברכה (מס' ברכות דף לב.): "מי גרם לך שתבעטי בי - כרשינין שהאכלתיך", ודרך כלל אמרו: "מלא כריסא זני בישא", כלומר: אחר מילוי הכרס יבוא בן אדם לעשות חטאים רעים.

והענין הוא לפי שהמזונות הם עיסת החומר, וההתבוננות במושכל וביראת אלוקים ובמצוותיו היקרות היא עיסת הנפש, והנפש והחומר הפכים גמורים כמו שכתבתי בראש הספר, ועל כן בהתגבר עיסת החומר תחלש קצת עיסת הנפש.

ומזה השורש היו מן החכמים זכרונם לברכה שלא היו נהנין במזונות רק למה שצריך להחיות נפשם לבד, וכמו שכתוב (משלי יג, כה): "צדיק אוכל לשובע נפשו".

ועל כן תמנענו תורתנו השלימה לטובתנו מהרבות באכילה ושתיה יותר מדי, פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי", עכת"ד. 

וכן מובא בספרי (פר' האזינו אות י"ג) על הפסוק "וישמן ישורון ויבעט": "וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה".

היינו - תאות המאכל והמשתה גורמים לו לאדם למרוד בהקב"ה ח"ו!

הרי לנו הרעה אשר נגרמת לאדם הנמשך אחרי התאוות - שהוא נעשה לחומרי וגשמי ואינו יכול להידבק בעניינים רוחניים.

"כיון שמתחיל למשוך אחריהם - נטרד והולך מן החיים הנצחיים"!

ב. הגאון מוילנא זצ"ל כותב באבן שלמה (פ"ב אות ז'): "לא יאמר האדם אלך מעט אחר התאוה והחמדה ואחר כך אפרוש מהם, כי כיון שמתחיל למשוך אחריהם נטרד והולך מן החיים הנצחיים, ואף מי שיש בו יראה ותורה ומצוות כשנמשך אחר התאוה יאבד הכל".

כך מבואר גם בדברי רבינו יונה זצ"ל על המשנה במסכת אבות (פ"ד מכ"א): "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". ופירש רבינו יונה זצ"ל: 

המשנה אינה עוסקת בתאוות האסורות כי בזה אין צריך לפנים, אלא בתאוות של היתר, כגון שמתאוה לאכול ולשתות הרבה יותר מכפי צורכו, כי ההרגל במאכלים ערבים גורם לאדם שתמיד יהיה לו בהם צורך וכך תהיה לו טרדה יתירה לקבץ ממון רב על מנת למלאות את תאותו.

זהו "מוציאין את האדם מן העולם"!

מדוע הפסיק ראש הישיבה לעשן?

סיפר פעם ראש ישיבה חשוב מאוד על דבר שאירע לו להמחיש את הדברים: 

הוא רגיל היה בעישון סיגריות. לילה אחד ישב בביתו ועסק בלימודו שעות רבות כרגיל, לפתע חש צורך לעשן סיגריה, הוא חיפש בכיסו ולא מצא מאומה, ואז - בלי לחשוב הוא קם ויצא לרחוב נסע עד לעיר והחל לתור אחר חנויות הפתוחות בחצות לילה על מנת לקנות חפיסת סיגריות... 

כאשר נוכח לראות עד היכן הדברים מגיעים - הוא כבר נהפך ל"עבד" של הסיגריות והוא משועבד להם לחלוטין, בנקודה זו התבהר לו כי הוא חייב לעצור את התאוה וההרגל, הוא קיבל החלטה וכך הפסיק לעשן לחלוטין. 

אבל לא כולם יודעים להבחין בזה ואינם עוצרים לרגע את מרוץ החיים, וכך כל חייהם נותרים עבדים לתאוותיהם!

"לתאוה יבקש - נפרד"!

ג. יש פסוק במשלי (יח, א): "לתאוה יבקש נפרד". מפרש רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער א' אות ל"א): 

"מי שמבקש ללכת אחר תאותו ורצונו, נפרד מכל חבר ועמית כי ירחקו ממנו אוהב ורע, כי תאות בני אדם ומדותם חלוקות אין רצונו של זה כרצונו של זה", עכת"ד.

הרי לנו רעה נוספת של בעל התאוה - הוא אינו יכול לאהוב את הבריות, כי הלוא הוא משועבד לרצונותיו ואלו עומדים בראש מעייניו ואיננו יכול לראות במקביל את צרכיו של זולתו. ועל כן אומר שלמה המלך ע"ה: "לתאוה יבקש" - כלומר, מי שמבקש ורודף אחר התאוות, "נפרד" - נשאר מופרד ורחוק משאר בני אדם.

כך אפשר לפרש את הטעם מדוע פרשת קדושים פותחת בציווי: "קדושים תהיו" - החיוב להיות פרוש מתאוות העולם הזה ולא להיות "נבל ברשות התורה" כלשון הרמב"ן זצ"ל שם, ואחר כך היא עוסקת ברובה בענייני בין אדם לחבירו. זאת מהטעם הפשוט: מי ששולט על תאוותיו הוא האיש אשר ראוי ומזומן לקיים בהידור את שאר עניני בין אדם לחבירו.

המפתח לתשובה - עזיבת המאכל!

בספר מצוות זמניות (מתלמיד הרא"ש זצ"ל) כותב בענין זה דברים נפלאים, וז"ל: 

"כי הא-ל יתברך, שם לנו למפתח התשובה - עזיבת האכילה, כמו שהיא מפתח החטאים".

הרי לנו הפתח לעשיית תשובה - עזיבת המאכל!

הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל: "בעניני פרישות צריך התחכמות"...

כותב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו (יערות דבש דרוש א' ד"ה אבל): 

בעניני פרישות צריך התחכמות, כי כמה פעמים על ידי פרישות באים לידי קלקול. למשל מי שמתענה הרבה - יכול לבוא לידי כעס, מי שמשכים בשעה מוקדמת מדי ללמוד ואינו בר הכי - יבוא לזלזל בזמן תפילה וקריאת שמע, כי הוא קם זמן רב קודם לכן.

ועל כגון דא סיפר הגאון רבי חיים ברים זצ"ל, כי הכיר אדם שהיה מתענה יום אחד, ומאידך בלילה היה אוכל מה שאחרים אוכלים במשך שלוש ימים...

ולכן צריכים מתינות רבה והתבוננות עמוקה כיצד לגשת לענין זה של "שבירת התאוות" בדעה ובהשכל.

וראה מה שכתב הרמב"ם זצ"ל בהלכות דעות (פ"ג ה"א): "שמא יאמר האדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאים את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כומרי אדום, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, והמהלך בדרך זו נקרא חוטא". 

מאידך גיסא ידוע כי נזיר נקרא קדוש, ולשון הגמרא במסכת תענית (דף יא.): "כל היושב בתענית - נקרא קדוש".

הדרך הממוצעת בזה היא כפי שידועה הגדרתו של הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל: 

מותר לאדם למנוע מעצמו תענוגים - כדי להתעלות יותר ברוחניות, בפרט כאשר על ידי הימנעותו לא יבוא לגופו שום נזק.

"תענית המיוחס להראב"ד זצ"ל"

ויסוד זה הוא על פי דברי הראב"ד זצ"ל המפורסמים, אשר מובאים ביסוד התשובה של רבינו יונה זצ"ל, וז"ל: 

"וכן אמר הרב רבי אברהם ב"ר דוד ז"ל שהיה מחסידי עולם: הגדר הגדול, המעולה, המופלא - מניעת המאכלות. וכן פירש דבריו: אל יעזוב לגמרי מלאכול בשר ולא מלשתות יין, כי דייך מה שאסרה תורה. אך בעת מאכלו לפניו ועודנו תאב לאכול - יניח ממנו לכבוד הבורא מתאוותיו, ואל יאכל כדי תאותו. ודרך זה ימנענו מחטא, ויזכירנו אהבת הבורא יותר מתענית אחד בשבוע, כי זה בכל יום תמיד, מדי אכלו ומדי שתיתו, יניח מתאוותיו לכבוד הבורא", עכת"ד.

על פי זה ניתן לומר כי הדרך בה ישכון אור הלכה למעשה - הוא מה שנקרא "תענית הראב"ד" זצ"ל שאינה מזיקה לגוף כלל וכלל, כי האדם אוכל הכל, רק מאכל אחד שהוא תאב לו הוא מוסר לכבודו יתברך. 

לדוגמא: חתיכת עוגה או משולש פיצה אשר יש חלק מסויים בהם יותר טעים לחיכו... כדאי לוותר עליו, כגון להשאיר מעט בצלחת בסוף האכילה - שזה ודאי לא יזיק לו, ונחשב הדבר ל"שבירת התאוות"!

אמנם אל נחשוב כי מדובר בדבר קל של מה בכך, מפני שללא החלטה ברורה לעשות זאת באופן מפורט בימים מסוימים - כח ההרגל חזק מהאדם והוא לא יאפשר לו הנהגה זו מאליה.

שמעתי בשם הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א: רצוי לעבוד על ענין זה בימי "שני וחמישי", וכך יתחיל עד שיתרגל ויתקדם במעלות הפרישות.

לשהות באמצע האכילה - נחשב לסיגוף ושבירת היצר!

דרך מעשית נוספת בזה מאת המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בשם הסבא מקלם זצ"ל: 

גם אם אוכלים את כל המאכל ולא מותירים ממנו מאומה, אם שוהים באמצעו או לפני סיומו - גם זה נחשב לסיגוף ושבירת היצר!

לשער מראש את כמות האוכל הנצרכת

עוד שמעתי ממו"ר המשגיח הגאון רבי דוד אלאלוף שליט"א: ניתן לשער בתחילת הסעודה איזו כמות צריך האדם לאכול על מנת להשביע את רעבונו, ולהניח כמות זו בדיוק בצלחתו, ואף אם יגמור את כל תכולתה, עצם הדבר שאינו ממלא שוב את צלחתו למרות שתאב הינו לעוד, מגלה הוא בדעתו שאוכל הוא רק את מה שגופו זקוק ולא לשם מילוי תאוותיו.

אמנם, ראוי לבדוק שהנהגות אלו לא יגרמו לו לאדם לעצבות או ללחץ ומתחים מיותרים, כי אם זהו המצב לא מדובר בדרך טובה עבורו. 

וכבר כתב בספר שבט מוסר: מי שהוא עצוב וכדומה מותר לו לאכול עוגה טעימה או גלידה טעימה כדי לרומם את רוחו קצת, וזה נחשב ל"לשם שמים".

למעשה, כל אחד מכיר את גופו מהי הדרך המתאימה לו ובה ידבוק, אבל העיקר - לדעת שיש לעבוד על כך צעד אחר צעד. 

ויש לזכור כי מדובר באחד מעיקרי התשובה, ובזה אנו מתקרבים להקב"ה, ופועלים אנו על ידו תיקון גדול לנפשנו.

[קרדיט: מאמר זה מהספר הנפלא תשובה דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: ארחות דיליה, אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה ועוד...].