מאמר: הטוב והמטיב וכן על טו' באב

א. מיהם הדמויות המופלאות שתיקנו את נוסח ג' הברכות הראשונות בברכת המזון? ב. מפני מה הוסיפו ברכה ד' "הטוב והמיטיב"? ג. מה גורם לגוף הנפטר להרקב? ומדוע לא שלט הרקבון בגופות אנשי ביתר במשך 7 שנים? ד. מה הקשר המופלא ל6 הטעמים במעלת יום טו באב כיום מועד ושמחה? ה. מדוע טו באב הוא יום ההודאה הגדול? ועוד...

הטוב והמטיב

(השאלות:)

א. מי הם אותם הדמויות המופלאות שתיקנו את נוסח שלושת הברכות הראשונות בברכת המזון?

ב. מפני מה הוסיפו חז"ל ברכה רביעית: "הטוב והמיטיב"?

ג. מה גורם לגוף הנפטר להרקב? ומפני מה לא שלט הרקבון בגופותיהם של אנשי ביתר במשך שבע (7) שנים?

ד. מהו הקשר המופלא לששת הטעמים שהובאו בחז"ל על מעלתו של יום ט"ו באב כיום מועד ושמחה?

ה. מדוע יום ט"ו באב הוא יום ההודאה הגדול?

ו. מי הוא זה שהודה לה' יתברך בשלמות? ומה היה השכר שקיבל עבור המעשה הזה?

... [הדרשה:]

משה יהושע דוד ושלמה תיקנו את נוסח ברכת המזון 

נאמר בתורה (ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

ומכאן למדו חז"ל במסכת ברכות (דף מח, ב) שיש חיוב לברך ברכת המזון, וזו היא הברכה היחידה שלדעת כל הפוסקים מצוותה מן התורה. וכן פסק מרן השולחן ערוך (קפד, ד) ומטעם זה אדם שמסופק אם בירך ברכת המזון או לא - חוזר ומברך, שכן כלל גדול בידינו: ספיקא דאורייתא לחומרא.

והוסיפו בגמרא (שם) מי תיקן את כל אחת מהברכות הללו: ברכת הזן משה רבינו תיקן, בשעה שה' יתברך הוריד מן מהשמים, וכולו הודאה לקב"ה על המזון המופלא והשמימי.

ברכת 'נוֹדֶה לְּךָ' - יהושע תיקן, בשעה שזכו להכנס לארץ ישראל, ולכן מודים 'עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן'.

ברכת 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם' - את חציה הראשון חיבר דוד המלך: 'וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ'.

ובשעה ששלמה המלך בנה את בית המקדש - הוסיף את חציה השני: 'וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ'.

ומבואר בגמרא שיש חיוב להזכיר את ארץ ישראל ובית המקדש בברכת המזון - והטעם משום שנאמר בפסוק: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" - והוא רמז לברכת הזן, "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ" - בא כרמז לברכה השניה על הארץ ועל המזון, "הַטֹּבָה" - כנגד הברכה השלישית שנאמרת על ירושלים ובית המקדש.

והקשה הרשב"א: מאחר ושלושת הברכות הללו מן התורה הם, כיצד נבין שהברכה הזו השתנתה וגדלה במשך הדורות?

וביאר שבאמת גוף הברכה והנוסח שלו השתנו מזמן לזמן - אולם עצם החיוב להודות על המזון - היא חובה מן התורה, בכל נוסח שיהיה.

ומעתה חז"ל הוסיפו ברכה רביעית, שהיא מדרבנן:

ביבנה תיקנו את ברכת הטוב והמטיב והיא הודאה לה' יתברך על הרוגי ביתר שבאו לקבורה!

ויש להבין: מה ענין קבורת הרוגי ביתר - לברכת המזון? הניחא שלושת הברכות הראשונות הם על המזון ועל ארץ ישראל, ועל בית המקדש וירושלים - אולם לקבורת הרוגי ביתר אין שום שייכות וקשר לברכת המזון?

נהרות של דם זרמו בביתר

במדרש רבה (איכה ב', ד) ובמסכת גיטין (דף נ"ז:) רבותינו מספרים מה אירע באותה תקופה בעיר ביתר, וכך אמרו חז"ל: על שקא דריספק - כלומר על גלגל של עגלה - חרבה ביתר.

ומעשה שהיה כך היה -

בת הקיסר נסעה במרכבתה סמוך לעיר ביתר. היה זה חמישים ושתים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. ולפתע פתאום, באמצע הדרך נשבר הגלגל, ועימו הדופן של המרכבה.

חיפשו המשרתים עץ חזק בכדי שיוכלו לתקן במהרה את התקלה - ומצאו חיש קל עץ חזק מאוד. היה זה עץ ארז תמיר וחסון, והחלו לקוצצו בזריזות בכדי שלא לעכב יותר מדי את הנסיכה הזועמת. 

אולם תושבי ביתר לא אהבו את ההתנהלות הזו, כי היה בזה התגרות במנהג חשוב מאוד שהיה נהוג בביתר...

וכך נהגו: בעת לידתו של בן - היו שותלים עץ ארז שהוא החזק שבעצים. ובשעה שזכו ללדת תינוקת בשעה טובה ומוצלחת - היו שותלים על שמה עץ שיטה.

וכשהיו באים בברית הנישואים - היו בונים מהעצים הללו את החופה וראו בזאת סימן טוב ומזל טוב.

מעתה זעמו אנשי ביתר על הזלזול המחפיר "במנהג המקודש" - והחלו להתנכל ליושבי המרכבה, והיכו אנשים רבים ששהו במסע המלכותי.

וכשחזרו נוסעי המרכבה לארמון המלוכה, סיפרו לקיסר מה עשו היהודים וכה אמרו: מרדו בך היהודים!

ועל גלגל של עגלה -

חרבה ביתר!

ועל כך דרש רבי יוחנן את הפסוק במגילת איכה (ב, ג): "גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל" - אילו הן שמונים אלף (80,000) קרני מלחמה (ראשי גייסות) שלכדו את ביתר והרגו אנשים נשים וטף. עד שהלך דמם ונפל לים הגדול שהיה במרחק מיל!

ואדריאנוס המלך זעם על אנשי ביתר, ולכן גם סירב לקבור את גופותיהם.

ומקום יש ליד ביתר ושמו בקעת ידיים, ושני נחלי מים זורמים שם. ושיערו חכמים שהיו הנחלים באותו הזמן אצורים משני שליש מים, ושליש דם!!!

ובמהרש"א הוסיף שזהו שאמר דוד המלך בתהילים (עט, ג): "שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם (היא ביתר) וְאֵין קוֹבֵר" על שאדריאנוס סירב לקברם. 

ומעתה ממשיך דוד המלך ואומר (שם פסוק ד): "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ"

נורא נוראות - -

והוסיפו חז"ל שבמשך שבע (7) שנים בצרו הגויים הארורים את הכרמים שלהם מהדשן שנוצר מדמם של הרוגי ביתר...

חטוב והמטיב - שלא הסריחו ובאו לקבורה

ומדוע הועיל דמם של הרוגי ביתר דוקא לשבע שנים?

בירושלמי (ד, ח) ובמדרש רבה (איכה, ב, ד) הוסיפו חז"ל דבר פלא:

במשך שבע שנים לא קברו את אנשי ביתר!

כיון שאדריאנוס קיסר ברשעתו היה חפץ לבזות את אנשי ביתר על שביזו את בתו, ולכן לא קבר את ההרוגים אלא עשה מעשה אשר לא יעשה:

היה לו לאדריאנוס קיסר כרם עצום מימדים - שמונה עשר (18) מיל אורכו ושמונה עשר מיל רוחבו - כמו המרחק מטבריה לציפורי, ציוה אדריאנוס את עבדיו שיטלו את גופותיהם של אנשי ביתר, ויציבו אותם זה לצד זה בצפיפות - כך שישמשו מעין "גדר" של גופות סביב הכרם.

מזעזע - - -

רבבות גופות אדם העומדות בפישוט ידים מלא קומה, סביב לכרם של אדריאנוס הרשע!

והבזיון הנורא הזה נמשך שבע שנים!

עד שמת אדריאנוס, והקיסר שנתמנה לאחריו, החליט לבטל את רועהגזירה, וציוה לקבור את כל המתים.

ונס מבהיל אירע באותן השנים -

רבבות גופות אנשי ישראל, לא הרקיבו במשך שנים רבות!!!

כביכול הראו משמים שלא הקיסר מעניש, אלא זוהי גזירה מאת ה' להתבזות במשך שבע שנים, אולם מאידך גיסא זכו כולם לשמירה מיוחדת כל אותן השנים, קיץ וחורף, באופן פלאי ולא שגרתי.

ועל כן נוספה ברכה רביעית בברכת המזון:

הטוב - שהגופות לא הסריחו בנס ופלא במשך שבע שנים.

והמטיב - שלבסוף הובאו לקבורה, כי היה גנאי גדול ובזיון רב לעם ישראל בכל השנים הללו. 

והצל"ח (ברכות, מח, א) הוסיף, שיש ענין גדול בקבורה - כי עד שהגוף לא מונח בעפר, אין הרוח שבה למקומה, כפי שאמר שלמה המלך (קהלת יב, ז): "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ".

ומהו הרמז הנפלא בזה שגופותיהן לא הרקיבו?

מבאר העין אליהו שהגוף מרקיב בגלל סיבה אחת, שנאמר: "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה"! (משלי יד, ל) וממילא בביתר היתה אחדות מופלאה ללא שנאת חינם - ולכן לא שלט הרקבון באנשיה. כמבואר במסכת שבת (דף קנב) שאמרו חז"ל שכל מי שיש בו קנאה - אזי עצמותיו מרקיבין.

בר כוזיבא

ועוד הוסיפו חז"ל בירושלמי (תענית כד) שהמלחמה היתה קשה עד מאוד, כי אנשי ביתר יצאו למלחמה בראשות מלכם - בר כוכבא. והוסיף הרמב"ם (מלכים יא, ג, תענית ה, ג) שביתר היתה עיר ואם בישראל, מפוארת ועצומה עד למאוד, ועשרות מיליוני אנשים התגוררו בה. וכל חכמי הדור היו משוכנעים שמלכם הוא מלך המשיח.

וכך אמרו חז"ל במדרש רבה (איכה ב, ד) שגם התנא האלוקי רבי עקיבא, היה סמוך ובטוח שמלך המשיח הוא בר כוכבא, כי היה גיבור עצום באופן על טבעי, ודרש עליו את הפסוק: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז).

ועל כן, לאחר שהנחש המית את בר כוכבא אמר רבי עקיבא שהמילה כוכב - נשתנתה למילה כוזב - ומעתה נקרא בר כוזיבא!

ובתשעה באב נמלה ביתר במלחמה, והיתה זו צרה גדולה כעין חורבן בית המקדש!

והוסיפו חז"ל לשאול ולחקור: באיזו זכות ביתר המשיכה לשקוק חיים לאחר נפילתה של ירושלים במשך חמישים ושתיים (52) שנה? ועוד יש להבין: על מה ולמה חרבה לבסוף?

אלא, במדרש רבה (שם) מבואר: שאנשי ביתר חיו בטוב ובנעימים - בזכות שלא היתה בהם שנאת חינם!

ובעץ יוסף ביאר: שאנשי ביתר היו אוהבים זה את זה ונקיים מעוון שנאת חינם, ולכן אף על פי שירושלים חרבה - אחותה ביתר נותרה בתפארתה.

ואם כך יש להבין: מפני מה חרבה לבסוף?

במדרש רבה ובירושלמי (שם) נאמר: שביתר חרבה על ששמחו לאידה של ירושלים! ובזמן חורבן בית המקדש - אף אחד לא הזיל דמעה...

כי אנשי ירושלים היו חריפים וחכמים עד מאוד, ובשעה שאנשי ביתר היו עולים לרגל - הצליחו אנשי ירושלים להסב להם הפסדים מרובים. ובתחכום רב עוד הצליחו להערים עליהם, ולנשל אותם מהנכסים שהיו עומדים לרשותם בעיר ביתר, תוך כדי זיוף שטרות ותרגילים ערמומיים ומחוכמים.

ועל כך זעמו אנשי ביתר ובמקום להתאבל על חורבן ירושלים – הדליקו נרות...

ועל השמחה לאיד נגזר עליהם חורבן נורא!

ומבואר באבודרהם (הלכות ברכות) שבית דינו של רבן גמליאל הזקן שביבנה תיקנו לומר את ברכת הטוב והמיטיב על העיר ביתר - כיון שהיתה עיר גדולה לאלוקים, ורבבות בני אדם נטבחו בה, וכאשר גברה רומי, נשארה נבלתם מאכל לעוף השמים, והיתה חרפה גדולה לעם ישראל, עד שבאו רבן גמליאל ובית דינו, וישבו ימים רבים בתענית, ולבסוף רבן גמליאל בזבז את אוצרות אבותיו על מנת שתינתן להם הרשות לקבור את המתים - ובשעה שהרשות ניתנה תיקנו את ברכת הטוב והמטיב!

ברכת המזון מסודר לפי בנין עם ישראל

ועדיין יפלא הדבר מאוד: במה קשור ענין הרוגי ביתר לברכת המזון?

ועומק הענין מבואר ברא"ש (סימן כב) שפירש באופן נפלא!

חז"ל היו חפצים להגדיל את ההודאה לה' יתברך בברכת המזון. כי היא הברכה היחידה מהתורה, ולכן לא די להודות "על הארץ ועל המזון" - אלא יש להודות על טובה כפולה ומכופלת - שהקב"ה עושה עימנו ניסים גדולים גם בגלות הקשה והמרה, ועל כך יש להודות תמיד - "הטוב והמטיב".

יתר על כן, מוסיף המשך חכמה (דברים ח, י) שברכת המזון נתקן בסדר מיוחד במינו - והוא בנין האומה הישראלית:

ראשיתו - בזמן ירידת המן, שבזכותו קבלו תורה מסיני ולמדוה מפי אדון הנביאים. והמשכו - בכניסת עם ישראל לארץ ישראל תחת הנהגתו של יהושע בן נון. ושיא תפארתו בשעה שמלך דוד בירושלים, ובבנין בית המקדש בפארו והדרו במשך שבע (7) שנים בידי שלמה המלך.

ועד כאן הברכה מהתורה.

ומכאן ואילך רבותינו הוסיפו את חלק החורבן - והוא החלק הסופי של החורבן כאשר קרן ישראל נגדעה לגמרי בחורבן ביתר, ובפרט כאשר משיח ה' שקיוו ויחלו לו חכמי ישראל - מת בחטף מאת ה' יתברך על ידי נחש. 

אולם על אף הכל, באותו הזמן של הסתר פנים נורא ואיום - ה' יתברך עשה נס גלוי ומפעים לגופותיהם של אלפים ורבבות שלא הרקיבו, ולבסוף עוד הובאו לקבורה בנס ופלא.

זהו "הטוב והמיטיב" המושלם - המעיד על קיום האומה הישראלית בניסים מופלאים אפילו בחשכת הגלות הקשה והמרה.

כשהאדם שבע ודשן השמחה פורצת מאליה

ויאירו דברי הרא"ש (שם) שהוסיף, שחורבן ביתר היה שיא החורבן של עם ישראל כמבואר בירושלמי (סוכה, כג) כי אז נגדעה קרן ישראל לחלוטין ואינה חוזרת עד ביאת משיח צדקנו, בב"א.

ולכן יאיר האור שהסמיכו חז"ל מיד לאחר ברכת בונה ירושלים - את חלק החורבן המגולם בנפילת ביתר, בהוספת הציפיה לישועה ולגאולה השלימה: "הוא ייטיב לנו וכו', הוא יגמלנו לעד"!

וגאולה זו בוא תבוא על ידי אהבת חינם - כפי שאנשי ביתר זכו לחמישים ושתים שנות חיים ושמע על שלא היה בהם שנאת חינם, וכסימן לכך גם גופותיהם לא הרקיבו - משום ש: "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה"!!!

ולכן נבין היטב מדוע לא מזכירים את חורבן בית המקדש, אלא דוקא את חורבן ביתר?

שזהו הרמז הגדול, שלאחר ההוראה על המן, הארץ ובנין ירושלים -

באה ברכת הטוב והמיטיב - ללמדנו כיצד יגיע המשיח, והוא כאשר נעמול ונסיר את שנאת החינם מליבנו!!!

והגאולה העתידה מחוייבת לבוא עם הודאה גדולה לה' יתברך, המציל אותנו בכל עת בניסים גלויים ונסתרים בגלות אדום הקשה, הארוכה והנוראה - ולכן ברכה זו מכונה בשם ברכת הטוב והמיטיב!

ואימתי פורצת ההודאה מליבו של האדם?

מבאר האבודרהם: שהוא בעת שמחה, כשהוא שבע ורגוע בתום סעודה דשנה - ולכן זהו הזמן הרצוי ביותר להודאה לה' יתברך.

והוסיף הרמב"ן (ב"ב, קכא, ב) שברכת המזון מברכים על היין - המרמז על שמחה מתפרצת. והוא רמז נוסף לכרם של אדריאנוס שהוקף בגופותיהם של הרוגי ביתר. ואף נרמז בו נהרות הדם הדומים ליין, כנגד הדם שזיבל את כרמי הגויים במשך שבע שנים.

ט"ו באב

והוסיפו חז"ל עומק גדול, כששאלו וחקרו - באיזה תאריך הרוגי ביתר הובאו לקבורה?

במסכת תענית (דף לא, א) מבואר שהיה זה ביום ט"ו באב.

ובמסכת בבא בתרא (דף קכא, א) רבותינו מנו ששה טעמים מדוע ט"ו באב נקבע ליום טוב:

שאמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כיום טו' באב ויום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן. ובנות ישראל היו יוצאות בטו' באב וחולות ורוקדות בכרמים - למטרת שידוכים הגונים.

ובארו בגמרא שמובן בהחלט מדוע יום הכפורים הוא יום טוב מיוחד - על כי נקבע בו עיקר העיקרים, שהוא יום מחילה סליחה וכפרה. אולם יום ט"ו באב נזקק להסבר מיוחד, וששה טעמים הובאו בגמרא: 

א. ביום זה הובאו מאות אלפי הרוגי ביתר לקבורה, כמבואר לעיל.

ב. ביום זה הותר לשבט בנימין לבוא בקהל - כי על מעשה פלגש בגבעה זעמו שאר שבטי ישראל ונדרו שלא יתחתנו עם שבט בנימין. וביום ט"ו באב תם הדור ההוא, ובטל הנדר.

ג. ביום זה הותרו השבטים לבוא זה בזה, לאחר ארבעים (40) שנה במדבר.

שכן באותם ארבעים שנה אסרו לנשים להתחתן עם אדם משבט אחר, פן תמות האשה ובעלה ירש אותה, ותסוב הנחלה משבט לשבט. ממילא מיום ט"ו באב ואילך - אפשרויות השידוכים נתרבו, כי הותר לנשים להנשא עם בחיר ליבן מכל שבטי ישראל.

ר. ביום ט"ו באב כלו מתי מדבר, ונותרו חמש עשרה אלף (15,000) האחרונים בחיים - מאותן שישים ריבוא (600,000) שנגזר עליהם מיתה בעוון חטא המרגלים.

יתר על כן, נאמר (דברים ב, טז-יז): "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר" - היינו שחזר הדיבור למשה רבנו ונבואת ה' שבה ונתגלתה כבראשונה. וכך מבארים הריטב"א והרשב"ם, שהדיבור נגלה לפני משה רבנו רק משום חיבתן של ישראל, ולכן באותן שלושים ושמונה (38) שנה שהיו נזופים לפני ה' יתברך - מזמן חטא המרגלים עד תום השנה הארבעים בט"ו באב - לא יכל משה רבנו לדבר עם הקב"ה בכל עת שרצה. ועל כך השמחה הגדולה, שביום ט"ו באב חזרה לקדמותה נבואת משה בשיא תפארתה.

ה. בט"ו באב היו פוסקים בכל שנה ושנה לכרות עצים למערכה - שכן זמן כריתת העצים עבור המזבח היה מחודש ניסן ועד ט"ו באב. כי זהו הזמן בו השמש זורחת בשיא עוצמתה, ומייבשת את העצים לחלוטין. ואילו מיום ט"ו באב ואילך - נשארת מעט לחלוחית בעצים הגורמת להם להתליע, ולכן חדלו בט"ו באב ממלאכת הכריתה.

וכיון שכך, מעתה ואילך היו פנויים יותר ללמוד תורה ועל כך השמחה הגדולה.

ו. ביום ט"ו באב נסתלקו השומרים שהציב ירבעם מלך ישראל, שמנעו מעם ישראל לעלות לבית המקדש, כי מלך אשור סילק את שני עגלי הזהב שהציב ירבעם בדן ובבאר שבע - וממילא מאותו היום ואילך. כלל ישראל היו מורשים לעלות ולהעתיר תחינה בבית המקדש בלב הומה ונרגש.

ט"ו באב הוא יום ההודאה לה' יתברך

ומעתה אור גדול -

כי המתבונן יראה שהמכנה המשותף לכל ששת הסיבות המייחדות את יום ט"ו באב - הוא הודאה לה' יתברך.

ולכן ט"ו באב בגימטריה - כמנין הודה!!!

והוא יום ההודאה העולמי לקבוצות שלמות בעם ישראל, שראו ניסים מופלאים וטובות גדולות מאת ה' יתברך ביום הזה: כמו הרוגי ביתר שהובאו לקבורה, ואותם חמישה עשר אלף הנותרים מדור המדבר שנשארו לחיים, ובאותו היום חזר הדיבור למשה רבנו כבראשונה, וגם נתרבה לימוד התורה.

ועיקר העיקרים, ט"ו באב הינו יום גדול בשידוכין - כי הותרו השבטים לבוא זה בזה, ואף שבט בנימין הותרו לבוא בקהל. וממילא אמרו חז"ל שבנות ישראל השכילו להבין שכדאי להן לחולל בכרמים באותו היום המסוגל, כי תשועת ה' בוא תבוא, ועימו ישלח זיווג הגון במהרה.

ומי שמודה לה' יתברך מלב הומה ונרגש -

קרבה הישועה לבוא, ומוסיף לו הקב"ה כפל כפליים מידו הרחבה!

שכך אומר הרמב"ן (סוף פרשת בא) שאין חפץ לה' בברואיו, אלא שיודו למי שבראם.

וזוהי עיקר חובתינו, כפי שנאמר בתפילת "נשמת כל חי": "שכן חובת כל היצורים וכו', להודות להלל ולשבח".

וכך אמר רשב"י (מסכת ברכות דף ז') שמיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לה' יתברך על טובותיו, עד שבאה לאה והודתה על לידת יהודה, שנאמר (בראשית כט, לה): "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'"

והוסיף רשב"י במדרש רבה (בראשית צח, ו) שמטעם זה בחר הקב"ה לקרוא לעם ישראל - בשם יהודי!

לא ראובני, ולא שמעוני - אלא שם משותף לכולם - יהודי אני! על שם ההוראה שפורצת מקרב לב!

והוסיפו חז"ל במדרש רבה (בראשית עא, ה): לאה תפסה פלך הודאה, ולכן ובתה ויצאו ממנה גדולי עולם שהמשיכו בדרכה:

יהודה - שנאמר (בראשית מט, ח): "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". 

דוד - שנאמר (תהילים קז, א): "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

דניאל - שנאמר (ב, כג): "לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי". ושיבח לה' יתברך על שנתן לו חכמה להשכיל ולגלות את חלום נבוכדנצר המלך ופתרונו.

ההודאה המושלמת

ומה המיוחד בהודאה שבקעה מפיה של לאה אמנו? וכי האבות הקדושים לא הודו לקב"ה על ניסיו ונפלאותיו?

מבאר המהר"ם שיק (תולדות ישראל) את הפרק המיוחד בהודאה של לאה אמנו:

אמרה לאה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' "?! וכי רק הַפַּעַם אוֹדֶה ותו לא?! הרי שנים עשר (12) שבטים יצאו מיעקב, וארבע נשים לו - נמצא אם כן שכל אחת צריכה ללדת שלושה בנים. וממילא בלידה הרביעית לאה נטלה יותר מחלקה, וכיצד תסתפק בהודאה חד פעמית!?

לכן קראה את שמו יהודה - ומעתה בכל רגע שתקרא לבנה: יהודה בוא, יהודה אכול, יהודה קום...

הרי היא מזכרת את אהבת ה' בליבה תמיד! כיון שלעולם ועד כשתעלה את שם בנה על פיה - יתעורר לנגד עיניה חסד ה' יתברך!

ויסוד גדול עולה מדברי רש"י המחדד כי רק הודאה שבאה מהכרה ברורה שה' יתברך העניק לי יותר ממה שמגיע לי - זוהי הודאה אמיתית!

ועל ההודאה המתפרצת מקרב לב - נקרא לעולם "יהודי אני"...

והמילה הראשונה שנאמר בכל בוקר - יהיה "מודה"!!! כי זוהי חובתנו בכל עת להודות לה' יתברך על חסדיו ונפלאותיו תמיד.

ועל כן חז"ל ביקשו לתקן פרק הודאה בברכת המזון - שכן היא הברכה היחידה מהתורה - ואין הגון יותר מלסיים את הברכה הזו בברכת "הטוב והמיטיב"!!!

[אשדוד - סעודת השמחה לכבוד השם יתברך, אולמי בלו קאסל, אשדוד, 15.07.2024]

[קרדיט: גם מאמר זה על חומש דברים פרשת עקב מהספר הנפלא! 'תורת חסד'

באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם, חומש במדבר, מאמר ב' על בין המצרים: 'דלתות נפתחות' - לחץ כאן].

ב"ה כבוד הרב שליט"א לימד את המאמר הזה בהרצאה: אשקלון - הטוב והמטיב 26.08.2024.