אחות לשעבר חושפת את סיפורה האישי - מה קורה בחדרי בתי החולים?

בהמשך לשיעורו של הרב אמנון יצחק שליט"א שהתייחס למצב בבתי החולים ובתי האבות, החליטה אחות לשעבר, לחשוף את סיפורה האישי. מחריד ומעורר דאגה!

בס"ד

שלום וברכה כבוד הרב,

בעקבות שיעור הבוקר שמסרתם אתמול, יום שני, ברצוני לשתף במספר אירועים וחוויות אישיות שעברתי על בשרי כאחות.

הרואה גנב ומחריש, גם הוא גנב! [צפיה בשיעור המלא]

סיימתי את לימודי לתעודת אחות מוסמכת בשנת 2004 בבי"ח 'אסף הרופא' שבצריפין (למדתי בתכנית הסבה לאקדמאים, שכבר היה ברשותי תואר ראשון במדעי החברה). מיד עם קבלת התעודה, התקבלתי לעבודה במחלקה פנימית בבי"ח 'ברזילי' באשקלון. בסיום שנה תמימה של עבודה פיזית ונפשית קשה והשקעה במטופלים (הרוב למידה לבד, כי לאף אחד לא היה זמן ורצון וסבלנות להדריך בשטח, ומחלקה פנימית כידוע אינה מחלקה "קלה": חולי לב, ריאות, קטועי גפיים, מונשמים, זיהומים, אונקולוגים...) זימנה אותי אחראית המחלקה לשיחת הערכה וסיכום שנת עבודה ראשונה. היא פתחה את דבריה במשפט: "את יותר מידי זמן בחדרי המטופלים". אני התבוננתי בה בתמיהה ושאלתי במבוכה: "אם כך, היכן אני צריכה להיות יותר"? והיא השיבה לי: "בחדר צוות, קושרת קשרים חברתיים עם הצוות של המחלקה". מבוכתי גברה... והשבתי לה בתמימות שלא באתי לכאן כדי ליצור קשרים חברתיים, אלא לטפל בחולים, לסעוד ולתמוך בהם וזה מה שעשיתי עד כה במסירות נפש. יום אחרי הודיעו לי שמעבירים אותי למחלקה הגריאטרית בלי לתת לי סיבה ברורה ומוצדקת. שם החזקתי מעמד שלושה חודשים והחלטתי לעזוב.

בשנת 2010 התקבלתי לעבודה בבי"ח "רבקה זיו" בצפת, אחרי שאמי התחנפה והתחננה (ללא ידיעתי לכך מראש) למנהלת הסיעוד שתקבל אותי, שהתנגדה לכך בהיותי דתיה (מה שאומר שלא אעבוד שבתות וחגים) וטענה שמעדיפה לקחת אחות ערביה שלא תעשה בעיות. גם כאן הכניסו אותי לעבוד במחלקה פנימית, וגם כאן הייתי משקיעה את זמני וכוחותיי במטופלים, קשרתי קשרים מיוחדים עם המטופלים, כל אחד לפי עניינו וצרכיו, עד היכן שהיו ידיי ויכולתי משיגות. למשל: משפחה אחת שבקשה שאחזק רוחנית את אביהם שנמצא על ערש דוויי, או אלכוהליסט בודד ומוזנח שלאחר שהשתחרר הבאתי לו אוכל לביתו.

גם כאן, תהליך דומה - אחרי שנה הזמינה אותי אחראית המחלקה לשיחת הערכה. היא, לעומת האחראית באשקלון, אמרה בתחילת השיחה כמה נקודות חיוביות על תפקודי, אך הוסיפה: "את לא מתאימה לעבודה במחלקה שלנו, והתלוננו עליך בצוות שאת מטיפה לדת". אם אמרה עליי דברים חיוביים, אז איך זה מסתדר עם האמירה שאני "לא מתאימה למחלקה", ניסיתי לענות לה וכן דרשתי הבהרות נוספות לטענת המטיפה לדת, נתקלתי בהקשחת מבטה של האחראית ודיבורה הפך לעצבני וחסר סבלנות.

המנהלת הכללית של הסיעוד העבירה אותי למחלקת דיאליזה, והורתה לאחראית המחלקה החדשה שלי, לא לתת לי להתקרב לטיפול בחולים ולעסוק בפעולות סיעודיות, כמו כן הורתה לתת לי לחלק למטופלים את הארוחות ולנקות את כורסאות הטיפולים בין מטופל למטופל - שזהו תפקיד כוחות העזר ולא תפקידה של אחות מוסמכת.

ניסיתי לפנות לוועד העובדים, אבל הסתבר שהמנהל היה ביד אחת עם מנהלת הסיעוד הכללית, וטענותיי נתקלו בקיר אטום. עזבתי גם את ביה"ח הזה לנוכח זעקות השבר של אמי על הפסד המשכורת המכובדת, התנאים המשופרים והמעמד.

בשנת 2012 התחלתי לעבוד בבית האבות 'סוכת שלום' בצפת, במחלקה לתשושי-נפש. בכל משמרת יש רק אחות אחת, על תקן אחראית משמרת, והשאר הם כח-עזר. הזוועות שניגלו לעיניי ונעשו בנוכחותי כדבר שבשגרה ובהרגל ובלי להניד עפעף, היו מזעזעים יותר מכל המקומות בהם עבדתי עד כאן: נעילת הקשישים בחדרים; התעמרות בדיבורים ובמגעים פיזיים נוקשים שעוררו אצל הקשישים פחד מלדבר על הדברים ולהתלונן, שלא חלילה הנקמה תהיה קשה יותר; החלפת טיטולים בלילה, כשהקשישים ישנים; אם קשיש הרטיב או לכלך את מצעיו, היו דוחפים סדין מתחת במקום להחליף; היו מושכים בכח את הקשיש ממיטתו תוך כדי צעקות ומילים משפילות (כשהוא תחת השפעת כדורי שינה חזקים הניתנים לו לצורך איזון זמן השינה), והרי לבעלי הניסיון ידוע כיצד לבצע ההחלפות ללא הוצאת הקשיש מהמיטה כלל! אך הם לא רוצים "לשבור את הגב" בשביל אף אחד, בטח לא בשביל הקשישים הללו.

במהלך "שעות הפנאי" כח העזר היה עסוק בטלפונים או בינם לבין עצמם והקשישים חלקם בוהים באויר, חלקם בטמבלויזיה וכל בקשה נתקלת בצעקות והשתקות ודיבור משפיל ומבזה מצד המטפלות/ים שברובם ממוצא רוסי או ערבי, שגם ככה בקושי מבינים עברית ובלי קשר, לא טורחים בכלל לנסות להבין מה מבקשים מהם הקשישים.

בזמן האוכל, יש כאלו שאינם מסוגלים לאכול לבד, אז במקום להאכיל, היו דוחפים את האוכל במזרק גדול או בכף גדושה במהירות וללא שהות כמו בתהליך פיטום אווזים, העיקר לסיים מהר את כל מי שצריך להאכיל.

באחד מימי החנוכה דפקו חסידי חב"ד על דלת המחלקה, הנעולה תמיד, וביקשו להדליק נרות חנוכה לקשישים ולשמחם מעט בשירה. כאחראית משמרת הכנסתי אותם בזמן ארוחת הערב. תוך כדי שהחסידים שרים לפני הקשישים, התנפל לעברי אחד המטפלים במחלקה, החל לקלל אותי קללות נמרצות על כך שהכנסתי את החסידים למחלקה ושהדבר מפריע לעבודתו. עמדתי על החלטתי שאין זה מפריע לעבודה השוטפת ואדרבא משמח את הקשישים. הוא התקדם לעברי והרים יד להכותני, ועצר את עצמו.

על כל אלו נלחמתי לבדי במטפלים המתעללים, ודרשתי גישה והתנהגות ויחס שונים, אך הם לא הקשיבו ועשו מה שרצו. התלוננתי בפני ההנהלה, סיפרתי כל מה שראיתי. ההנהלה הראתה סימני תמיכה, והחליטה לקיים ישיבת צוות במחלקה ליישור ההדורים. המטפלות תקפו אותי כולן כיד אחת ואף המציאו שקרים על דברים שכביכול עשיתי, שלא היו ולא נבראו, כדי להפילני, ואני שם באותם רגעים חשבתי עליכם כבוד הרב, איך אתם עוברים את כל ההתקפות והבזיונות, וזה נתן לי כוחות להישאר איתנה בעמדתי בדרישה לשינוי היחס כלפי הקשישים במחלקה, ואת מה שעשו לי אישית "לא ראיתי ממטר"!

אבל זה לא עזר. הם המשיכו למרוד ולסרב לבקשותיי והנחיותיי במהלך העבודה וגם לא דברו איתי מילה מעבר למה שצריך והכרחי. וההנהלה כבר לא חזרה לעניין, עסקים כרגיל. שוב עברתי מחלקה, הפעם למחלקת קשישים עצמאיים המתפקדים בכוחות עצמם ובהכרה מלאה. אכן, היה פחות מזוויע, אבל עדיין, הזלזול, הניכור והאטימות היתה ניכרת ובולטת לעין.

החלטתי שוב להתפטר, אבל לא לעזוב. התפטרתי מעבודתי כאחות ובמקום זאת פתחתי שם שיעור שבועי של שעה-שעה וחצי של תורה (אם כבודו זוכר זאת, פניתי בזמנו בשאלה על אחות במחלקה שהתנגדה וניסתה להביא להפסקת השיעורים בעזרת מנהל בית האבות החובש כיפה סרוגה). כל השיעורים שלימדתי היו משיעורי הרב, בין שתמללתי אותם ובין בדיסקים שרכשתי משופר.

וכן פתחתי קבוצה נוספת לקשישים דוברי הרוסית, רכשתי בשופר דיסקים עם תרגום ברוסית, קניתי ספרי יהדות בשפה הרוסית בהזמנה בדואר מירושלים, וחילקתי. קשישה אחת מהם קראה את כל חמשת חומשי התורה. בקבוצת דוברי העברית, זכיתי לקנות ציצית לקשיש שקיבל על עצמו (שמעולם לא שם ציצית לפני כן בחייו! היה צייר ואיש בוהמה מתל אביב במקור) וכובע (הוא לא רצה כיפה). תליתי לו על הקיר בחדר מעל המיטה את הברכות שצריך לברך, ולנשים בקבוצה רכשתי ברכונים בכתב גדול לברכות השחר לאחר שקיבלו על עצמן להתחיל לברך.

כשסיימנו שנה של למידה, הכנתי וערכתי לכבודם סעודת סיום שנה, דגים כמובן. זו היתה חוויה מרתקת ומאתגרת ומשמחת, עד שמנהל בית האבות שלח לי סמס שלא אבוא יותר כי המשפחות התלוננו. כשביררתי מעצמי במחלקה עם האחראי, שלמזלי ראה ערך במעשיי והוא גם חרדי-יקי, גילה לי שהסיבה האמיתית להפסקת פעילותי היא הגדרת מעשי, על ידי המנהל, כ-"קיצונים מדי".

מחילה שהארכתי, וכל זה כ"טעימה" בלבד מחוויותיי האישיות כאחות שלא אפשרו לה להיות רחמניה, התנגדו לרחמנותה, ביזוה והשפילוה בגינה וחסמו את פעולותיה.

לא שרדתי את המערכת, לצערי גם לא הצלחתי במלחמותי על העיוותים שבה, ולא הצלחתי לשנות מאומה... אחראית המחלקה הפנימית בצפת קודמה לתפקיד "סגנית מנהל הסיעוד", ואותם הצוותים עדיין מחזיקים כולם במשרתם ומשכורתם ובמעשיהם הרעים.

ואני? אני לא רוצה לחזור יותר לעבוד במוסדות האלו לעולם! יש לי רק להודות שבתקופה הזאת היה בי כח מחבר וחזק עוד יותר לקב"ה, לתורתו ולמצוותיו! אינני מצטערת על עצמי בכך שלא השגתי "קביעות", "קרן השתלמות" וכו'. אני מצטערת רק על החולים שימשיכו לעבור את הסבל הנורא הזה, על גב סבלם בגין מחלתם, עד ביאת גואל צדק.

אין זה חידוש מה שמתפרסם עכשיו מבתי האבות, זה מתרחש כבר שנים. ככה עובדות כל המערכות הללו במציאות! על הקיר של כל מוסד רפואי יהיה תלוי ומתנוסס תקנון 'זכויות החולה/המטופל', אך כמו שהשקית העוטפת את הבשר שכתוב עליו "חלק", שרק היא אולי בגדר "חלק" מכל מרכיבי המוצר הנמכר, כך נשארות זכויות המטופל תלויות על הקיר כחותמת גומי, ובפועל לא רק שאינן מיושמות, אלא אף נרמסות בשאט-נפש ואכזריות תחת ידי ורגלי השליחים ה-"נאמנים".

בברכה ובתקווה לעולם בריא יותר, ושלא ניפול חלילה בידיהם,

לימור לייבו, צפת.