פרשת תרומה | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ברוכים הבאים,

חודש אדר טוב ושמח בעזרת השם,

עם הרבה בשורות טובות.

שוב שמעתי את ההקלטה של שבוע שעבר,

ששם דיברתי בין השאר גם על חידושים

מפרשת יתרו,

היות שהיינו צריכים להשלים קצת,

שמעתי את עצמי אומר

ויהי השם עמך.

חזרתי על זה כמה פעמים, אבל צריך להגיד ויהי אלוהים עמך.

זה לא שם השם י' כו' כ', אלא שם אלוקים שזה שם של דין.

ולמה?

כי הרי שם מדובר שיתרו נותן לו עצה לגבי

הדינים של עם ישראל, שהוא דן את כל עם ישראל.

אז מלאבר הכי שייך לומר ויהי אלוהים עמך

משום שזה עניין של דין.

כמו שכתוב בפסוק, רק אני לא ציטטתי נכון,

משום מה היה שגור לי על הפה

ויהי השם עמך.

ידוע שגם הדיינים נקראים אלוהים,

כמו שמובא בפרקי אבות,

ששם כתוב

בקרב אלוהים ישפוט.

כשהקדוש ברוך הוא שופט

בקרב אלוהים, אז מי זה בקרב אלוהים?

הכוונה ביחד עם הדיינים.

הקדוש ברוך הוא נמצא עם הדיינים.

אז הדיינים נקראים גם אלוהים.

אז בלאו הכי בוודאי צריך לומר, ויהי אלוהים עמך, כמו שהפסוק אומר.

היות ואנחנו נמצאים בראש חודש אדר,

אז החלטתי שאני קודם כל אספר לכם כמה סיפורים מצחיקים

מעברי,

איך אומרים? להתחיל את השיעור עם חיוך.

כשאני הייתי

בן 12,

הרב אמנון,

שיהיה בריא, היה בן 19. אז הוא היה באמצע השירות הצבאי שלו.

ואז,

אני זוכר את זה, הוא בא אליי,

ככה בהפתעה, בלי הכנה מוקדמת.

והוא אומר לי, אני יודע שבגיל שלך,

אז החבר'ה מתחילים לשגע את האנשים אחד את השני בנושא העישון.

זה מתאים עכשיו לפורים, בפורים מחלקים סיגריות עכשיו בישיבות, כאילו זה ממתקים,

השם הרחם.

אז הוא אומר לי,

אני אלמד אותך כלל.

עכשיו תבינו, באותו זמן הוא היה מעשן, אני חושב,

שתיים, שלוש קופסאות.

אז הוא אומר לי,

אתה אל תלמד ממני.

אני כבר עשיתי טעות.

אבל אני אלמד אותך כלל.

סיגריות מתחיל בדאווין,

הופך להיות הרגל

ונגמר בדאווין.

אמרתי לו, נו,

אז מה אתה רוצה ממני? אני לא מעשן.

הוא אומר לי, נכון,

אבל עוד מעט החברים ילכו להגיד לך, שמע, אתה לא גבר,

קח סיגריה, תהיה גבר, כל מיני חרטוט כאלה של החבר'ה.

אז אני נותן לך אנטיביוטיקה, אני מכין אותך שלא תתפתה.

כי זה, אמרתי לך, מתחיל מדאווין, אחר כך נהיה הרגל,

ואחר כך אתה רוצה להתפטר מזה, אתה לא יכול.

לא פשוט.

אמרתי לו,

מה זאת אומרת, אז מתי, ואם אני ארצה לעשן, אז מתי לעשן?

הוא אומר לי, אם אתה רוצה לשמוע לי ולהיות חכם,

תתחיל לעשן מתי שאתה מחליט לעשן, לא מתי שהחבר'ה החליטו.

אל תהיה נגרר, אל תהיה שפוט של אף אחד.

תעביר את השלט נגרר, שים אותו קדימה,

שים שלט מקדימה, גורר.

לא נגרר, גורר.

אמרתי לו,

טוב, אבל מתי אני אדע שאני גורר? מתי אני אדע שאני רוצה לעשן מעצמי, ולא,

זה לא תלוי באחרים?

הוא אומר לי, אם תהיה חכם,

תחזיק מעמד

עד גיל 18. גיל 18 זה גיל הבחירה,

אתה יכול לבחור לעצמך,

אז אתה יכול להיות בטוח שאתה החלטת.

לא בגיל הטיפש עשרה דחפו אותך.

באותו זמן

קיבלתי על עצמי,

בלי להגיד לאף אחד, עליתי בראש שלי,

מתאים לי.

עברו השנים,

החברים כולם, כמעט רובם ככולם, מעשנים.

חלקם כבר עברו לדברים אחרים,

משופרים,

נחמונו לסלן.

ואני עם כולם.

נמצא עם כולם, הכל טוב ויפה, אבל לא מעשן.

אז לפעמים היינו הולכים עם כל מיני חברים רועים,

והיו שואלים, מה הוא עושה פה אם הוא לא מעשן?

אז החברים שלי היו מגינים עליי, אומרים, לא, הוא בסדר, הוא בראש שלנו, הוא בראש טוב, אבל הוא לא נוגע.

בסדר.

ככה זה היה.

והנה הגיע גיל 18 וחצי,

לקחתי ספייר חצי שנה,

והחלטתי שאני רוצה לעשן.

רוצה לבדוק מה זה, רוצה לראות מה...

הרבה אנשים עשנים, רוצה לראות מה זה.

אני חושב ששום במאי

לא תכנן סרט כזה,

מה שאני חוויתי באותו כיתה.

אמרתי לעצמי, אני רוצה לראות מה זה הסיגריות האלה. מה הם נהנים מזה? מה יש להם מזה?

אז שירתי בצבא,

הלכתי לקיוסק,

ואני אומר לו,

תביא לי קופסה 2,

ומצאתי.

קניתי את זה,

פותח את הקופסה 2, הוציא את הסיגריה,

מדליק,

לוקח שאיבה, מה קוראים ביידיש, שחטה,

לוקח שחטה,

לא מבין.

מר,

מסריח,

מגעיל, דוחה.

אני אוהב סוכריות, שוקולדים, ממתקים, מה זה הקשקוש הזה?

אמרתי, לא, לוקח עוד אחד.

עוד שבעה.

חצי סיגריה גמרתי.

מגעיל.

אני חוזר לבעל הקיוסק.

אני אומר לו, נותן לו את הקופסה בחזרה, אני אומר לו, תחליף לי.

הוא מסתכל עליי ככה המום,

הוא אומר לי, למה, מה קרה?

אז אמרתי לו,

מקולקל.

ככה, אני בתמימות שלי.

פשוט היה לי שזה מקולקל. זה לא ייתכן שאנשים יעשנו כזה גועל נפש. מה יש להם בזה? אנשים לא נורמליים? לא יכול להיות.

זה חייב להיות מקולקל.

עכשיו, כשאמרתי מקולקל,

שני חיילים עמדו מצד ימין שלי,

ומסתכלים עליי ככה כמו איזה עבם, איפה זה נופל?

מסתכלים עליי ככה.

והוא מסתכל עליי גם וצוחק מחייך, אומר לי, מה זה מקולקל?

אמרתי, מקולקל.

זה לא זה.

אז הוא אומר לי,

נשמה, אין בסיגריות מקולקל, מה אתה מבלבל את המוח? מה זה מקולקל?

אז אמרתי לו, מה זה אין מקולקל?

אם אין מקולקל, אז זו הקופסה הראשונה שהיא מקולקלת, מה?

אז הוא אומר לי, מה אתה מבלבל את המוח?

אמרתי לו, תטעם! קשה, אתה תראה!

הוא לוקח שחדה מהסיגריה

ואומר לי,

מה אתה רוצה? זה הטעם של הטיים.

מה, אתה עישנת לפני כן קנט או מלברו?

אז כבר הבנתי שאני אהבל.

אבל עכשיו, איך יוצאים מזה?

אז אמרתי לו,

אה, יכול להיות באמת שאני עישנתי קנט או מלברו לפני כן,

וזה שינה לי את ה... על זה לא חשבתי, נכון? תודה, תודה.

לקחתי וברחתי משם.

והם צוחקים, כולם צוחקים.

ברחתי משם.

טוב, תפסתי פינה ואמרתי, רגע, אז מה הולך פה?

אם זה הטעם של הסיגריה,

אז איך יכול להיות? מה, ממה אנשים נהנים?

לקחתי עוד סיגריה.

איכס, מגעיל.

אבל אני רוצה לעשן!

אבל זה דוחה.

טוב,

אני נכנס למשרד,

יושב שם החייל שאני מכיר אותו שהוא מעשן.

אמרתי לו, תגיד,

אני עכשיו רוצה להתחיל לעשן?

מה יש לכם מהסיגריה?

זה מגעיל? יש לזה ריח? טעם מגעיל? מה יש לכם מזה?

אז הוא אומר לי, לא שתהיה בריא.

בהתחלה אתה לא תרגיש את זה.

אבל עם הזמן,

עוד שעה, עם שלוש אתה תרגיש פה, פה,

פה אתה תרגיש אורו.

אמרתי, אז זה צריך לקחת זמן, יעני, עד שזה יבוא לפה?

הוא אומר, כן,

אני עושה את זה.

אמרתי, אני מוכן, יעני,

למשוך עד שאני ארגיש את הפה, פה, פה.

בסדר, עוד מה זה?

בסדר.

עברו איזה יומיים-שלושה, אני ממשיך לעשן.

וגועל נפש.

יום אחד אני יושב באיזשהו מקום, אני רואה מישהו מסתכל עליי וצוחק.

צוחק, צוחק.

קמתי,

ניגשתי אליו.

אמרתי לו, למה אתה צוחק?

אז הוא אומר לי,

תגיד,

למה אתה לא מכניס לריאות?

אמרתי לו, מה זאת אומרת? מה צריך לעשות?

אז הוא מדגמן לי, הוא מראה לי איך.

אמרתי לעצמי, עכשיו אני מבין למה אני לא מרגיש את זה פה, פה.

בגלל שאני לא מכניס לריאות.

אז הוא אומר לי, תראה לי עוד פעם, תראה לי.

והוא ככה מסביר לי איך עושים את זה.

בקיצור,

לקחתי

שאיבה, פחד שאיבה,

לתוך ריאות

שמר רחם.

חשבתי שאני מת.

יצא לי עשן מכל החורים בגוף.

איפה שיש חורים יצא עשן.

אז נחנקתי, משוגע אם אתה רוצה להרוג אותי בגיל צעיר.

וואי וואי וואי וואי.

הוא אומר לי, לא, אתה תתרגל כמה פעמים כאלה, וזה, אז אתה תתרגל.

התחלתי איתו, אחת מסירות נפש.

להרגיש את הפו-פו.

וככה המשכתי לעשן.

שבועיים.

החזקתי מעמד שבועיים, סתם באשמונה.

אחרי שבועיים

בני המשפחה הקרובה שלי התחילו לצחוק עליי.

אמרו לי, אתה לא יודע אפילו איך להחזיק את הסיגריה.

הרב אמנון גם כן, אתה יודע,

עוקץ אותי.

הוריד לי את האוויר

אחרי שבועיים,

והשתבח שמו לעד של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ניצלתי מהעישון של הסיגריות.

כל זה בגלל שדחיתי את יזר אורא.

זכות העצה הטובה של

מורי וריבי הרב אמנון.

גיל 12, מי יחשוב לבוא לבן אדם בגיל 12, ילד קטן,

לתת לו כזאת הדרכה, לתת לו הכוונה?

כשהבן אדם בעצמו היה מעשן.

דרך אגב,

הרב אמנון בעצמו, איך הפסיק לעשן? זה

הפלא ופלא.

איך הוא הפסיק לעשן?

אני זוכר את זה בתור נער.

יום אחד

הוא שם את הקופסת סיגריות בסלון על השולחן

ואמר לאמי הורתי, זיכרונו לברכה,

אמר לה אימא,

יש לי בקשה אלייך.

היות שהיא הייתה מאוד מאוד פדנטית,

מאוד נקייה, מסודרת,

לא יכולה לראות משהו על השולחן.

אז אמר לה, אימא, יש לי בקשה אלייך.

אני רוצה להפסיק לעשן.

אמר לה, יופי.

אמר לה, יש לי בקשה.

אני שם פה את הקופסה על השולחן.

אל תגאי בה, אל תזיזי אותה.

היא לא הבינה מה הוא מתכוון, אבל אם זה רצונו וזה בשביל להפסיק לעשן.

אמר לה, אין בעיה.

שימו לב.

הוא שם את הסיגריה על השולחן, את הקופסה,

וככה הקופסה נשארה במשך זמן ארוך

על השולחן.

לא זוכר אם זה היה חודש או שלושה חודשים,

תקופה ארוכה.

זה היה ככה, קופסה על הזה,

והוא כאילו הולך ראש בנוש עם הקופסה.

את פה ואני לא אגע בך.

בדרך כלל אנשים מה עושים? קורעים את הסיגריות, אני מפסיק וזה, ולא מחזיקים מעמד.

הוא הלך הפוך.

שם את הקופסה על השולחן,

מול העיניים יש ארורה,

ראש בראש, לא נוגע.

ככה הוא הפסיק להשאיר.

זה לא פשוט.

אז הוא הציל אותי ככה מהעישון,

ניצלתי שאתה בא שם.

לא מעשן, לא שותה שתייה חריפה.

מה צריך את זה? תראה, אנשים הנפעמים,

מסתכל עליהם

כדי לשמוח

הם צריכים לשתות כמה כוסיות.

זו מסכנות.

כל החוכמה זה לשמוח בלי כל מיני אמצעים.

במקום לשתור וויסקי, תשתה תה, תחשוב שזה וויסקי.

מה הבעיה?

אותו צבע.

אז זו חוכמה להיות שמח.

כשלא אתה שמח, אלא וויסקי שמח.

או ערק שמח.

דרך אגב, ראיתי הרבה בקבוקים.

במקום לכתוב ערק עם עין, כתבו ערק עם א'.

זה טעות.

הרי מה זה ערק?

ערק בערבית

זה זיעה.

והרי עושים את הערק מהזיעה של התמרים, של ה...

כל מה שעושים את הערק. יש כל מיני סוגי ערק.

אנחנו עושים את זה מהזיעה.

זה טיפות שנעשים מהזיעה. מי שראה את הייצור של הערק, איך עושים את זה.

אז צריך להיות ערק בעין, לא ערק באלף.

אז זה לגבי העישון.

המטרה שלי, בעזרת השם, לחזק

את כל מי

שעדיין לא התחיל לעשן.

דיר באלכ להיכנס לזה.

סיגריה אחת עישנת, אתה כבר בפנים.

קשה עכשיו לצאת.

כל הפואנטה זה הסיגריה הראשונה.

למה? אתה מכניס ניקוטין לגוף,

ואחר כך קשה להתפטר מזה.

חכם חנף בראשו,

גם לא בפורים,

גם לא טועם,

גם לא צריך את זה.

סתם קשקוש.

רק מחלות, במיוחד עכשיו שהרופאים

לא עכשיו, כבר שנים רבות.

אומרים שזה מזיק לבריאות. אז פעם, כשחשבו שזה טוב לעיכול,

שזה טוב לריכוז,

ואכן יכול להיות שזה טוב לעיכול וריכוז, אין בעיה.

אבל לעומת הנזק שזה עושה,

מבחינה בריאותית,

בוודאי שלא יהיה שום היתר בשביל עיכול או ריכוז.

פשיטא.

אז חכם,

ותשימו לב שגדולי הפוסקים

לא כותבים בסכינה חריפה, אסור לעשן.

למה לא כותבים אסור לעשן? אם הרופאים אומרים שאסור לעשן,

תכתבו אסור לעשן.

חמירה, סכן תמי אסורה. למה לא אומרים ככה?

למה לא פוסקים ככה?

פשוט.

משום שאם יאמרו כך,

באותו רגע אתה הטת את כף

החובה של עם ישראל, שמר רחם.

למה רובם,

יש הרבה מאוד אנשים מעשנים.

עכשיו, אלה שכבר מעשנים הרי רוצים להתפטר, רוצים לצאת מזה.

אז בוודאי שאלה שלא התחילו לעשן, אסור להם להתחיל.

גם לא לנסות, גם לא לטעום, גם לא פורים.

אם זה איסור,

אם בהלכה מובא שאפילו ללבוש בגד אחד של אישה אסור,

נו,

אז לעשן ולעבור על חמירה סכנתא מאיסורא בפורים, או נחלק להם סיגריות,

מותר?

זה הטעת הרבים, אתה עושה נזק.

אבל אלה שכבר מעשנים, בוודאי שצריכים להשתדל, למעט לצאת מזה כמה שאפשר.

לעבור גמילה, כמו שאומרים.

אז הפוסקים לא כתבו בסכינה חריפה.

איך הם כתבו?

כל ירי שמיים ייזהר בזה משום

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

שמים לב ללשון.

למה?

כדי לא לחייב את אלה שרוצים לצאת ולא מצליחים.

ולצערנו זה הרוב של המעשנים.

אבל צריך ללמוד מהרב אמנון.

אם יש בניקוטין,

לא פתרנו את הבעיה, זה רק, איך אומרים, אתה מוריד באותה סיגריה חשמלית.

אבל החוכמה היא כך, מי שרוצה באמת

לצאת מכל דבר,

זה הכל תלוי בהחלטה.

כמו שאמרנו בשיחות קודמות גם.

החלטה זה הניתוח. חותכים.

ההחלמה לוקחת זמן עד שאתה מתרגל למצב.

אבל כל זמן שאתה לא תחליט ולא תרצה,

אתה תמשוך ותמשוך ותמשוך ולא תגיע ליעד.

אז זה סיפור אחד שרציתי לספר לכם.

הסיפור השני,

היות שאנחנו נמצאים בפורים,

אז,

לפני

כמה שנים זה היה? זה מלחמת המפרץ.

כמה שנים עברו מאז?

קרוב ל-20 שנה, 17 שנה, 18 שנה.

לא יודע. בקיצור, במלחמת המפרץ...

איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי,

אה?

26 שנה?

27 שנה.

יפה.

זה אומר שאני כבר זקן.

בקיצור,

היה סמינר של ערכים

ובמלחמת המפרץ, מי שזוכר,

הטילים הראשונים נפלו באזור א',

אזור המרכז.

הטילים האחרונים של המלחמה נפלו באזור ו', זה בדרום.

עכשיו היה צריך להיות סמינר של ערכים.

ונרשמו לסמינר 80 משפחות.

עכשיו בערכים חששו, אמרו לך תדע כמה משפחות יגיעו.

פרצה המלחמה, לך תדע אם יגיעו אנשים.

אנחנו, כל הצוות, הגענו לשם.

והם מחכים, הם יגיעו ממשפחות או לא יגיעו.

רבותיי, הגיעו 86 משפחות

עם תוספת מעם.

שתבאס,

במקום 80, 86. טוב,

ביום הראשון של הסמינר,

כשאנשים מתחילים להגיע,

אני עומד בלובי

ליד הדלפק קבלה.

פתאום אני רואה עבאם נכנס למלון.

מה הכוונה?

אני רואה בן אדם,

זוג רגליים,

ומעליו,

מעל הרגליים אתה לא רואה כלום.

אתה רואה רק מסכות,

ממה, תיקים, מזוודות,

אתה לא רואה, לא ידיים, לא ראש, לא גוף, כלום. רק רגליים עם הרבה תיקים ומסכות.

אז היה ממה, זה היה כמו...

וואי וואי וואי.

ואני עומד ככה, איך שראיתי אותו התחלתי לצחוק.

אני צוחק,

הוא בא דווקא אליי.

הוא מגיע אליי,

וכל הלובי דווקא אליי הוא בא.

הוא אומר לי,

הוא ככה מוריד מעליו את כל הדברים,

ואז הוא אומר לי,

יש פה טלוויזיה או אין פה טלוויזיה?

הוא רק נכנס לסמינון, הוא רוצה טלוויזיה.

אז אני מסתכל עליו ומחייך,

ואני אומר לו,

של מה לך טלוויזיה?

אז הוא אומר לי, מה זה בשביל למעלה את טלוויזיה?

בואי נראה לנו מצב של מלחמה.

מה,

השארנו את כל המשפחה בחזית?

שלא נדאג פה.

אמרתי לו, סליחה, אתה כנראה התבלבלת.

החזית עכשיו זה פה, באזור הדרום, באזור ו',

עכשיו הטילים נופלים פה, פה החזית, שם העורף.

אז הוא אומר לי, לא משנה, החזית, העורף, תכלס,

יש פה טלוויזיה שלא נהיה במתח.

אז

מנהל המלון עמד בדיוק מאחורי הדלפק ואומר לו, כן, כן, אתה יכול להיות רגוע, הוא צוחק איתך וזה.

בוא, אז הוא אומר לו, לא, אני רוצה שתראה לי.

אתם לא תעבדו עליי, אתם הדתיים, אני לא מאמין לך את זה.

והאוי חילוני בכלל.

הוא אומר לו, תראה לי שיש פה טלאזין. הוא אומר לו, בוא, אני אקח אותך, מראה לו בלובי,

מסך גדול.

הוא אומר לו, תפעיל, אני רוצה לראות שזה עובד.

בסדר, אה, עובד, הכל טוב ויפה, לקח חדר, עלה.

בסדר.

ארוחת ערב,

אחרי ארוחת ערב היה צריך להיות הרצאה שלי.

באיזה נושא?

נושא אחרית הימים.

שבה אני מדבר על כל האקטואליה.

מבין וואו וכו' וכו'.

ההרצאה התחילה בתשע.

עד מתי?

כולל השאלות ותשובות אחרי ההרצאה.

שלוש לפנות בוקר.

עכשיו,

שלוש לפנות בוקר,

אנשים

סיימתי, אנשים יצאו.

אני יוצא אחריהם.

עומד בפתח הרב לסרי.

אז אני אומר לרב לסרי, הרב לסרי,

מה אתה אומר?

אז הוא אומר לי,

מה?

אמרתי לו, מה זה מה?

מה, לא ראית מה היה פה?

הוא אומר לי לו, מה היה?

הוא אומר לי, תגיד, אתה עושה צחוק?

אני משעה תשע

עד עכשיו מדבר.

שמתי לב, אני עוקב אחרי הציבור.

אף אחד לא יצא מהאולם.

מה, אנשים לא צריכים להתפנות?

לא יוצאים לעשן?

אנשים ישבו מרותקים

מתשע עד שלוש לפנות בוקר.

מה, זה כלום?

הוא אומר לי, הרב אורי,

תרגע.

אמרתי לו, למה?

הוא אומר לי, האולם הרצאות?

אמרתי לו, נו,

זה החדר האטום.

אני הייתי בטוח שכולם מבסוטים עם הרצאה.

היה לנו הרבה חוויות.

טוב,

עד כאן זה היה מילי דפדיחות.

עכשיו בעזרת השם

ניכנס קצת לאקשן.

ראיתי חידוש מדהים

משמו של הארי הקדוש,

אחר כך ראיתי את זה משמו של השלה הקדוש.

השלה הקדוש זה בעצם

ראשי תיבות

על שם הספר שלו, שני לוחות הברית.

אז או שזה החידוש של הארי הקדוש או של השלה הקדוש, לא יודע. אני ראיתי את זה בשני מקומות שונים,

פעם משמו של זה ופעם משמו של זה,

אבל החידוש הוא הפלא ופלא, פשוט נפלא.

יש משנה

שאומרת,

המשנה הראשונה שפותחת את מסכת מגילה,

והמשנה אומרת ככה

המגילה נקראת

בי'א, יב, יג, יד, טו,

לא פחות ולא יותר.

זה לשון המשנה.

פשט המשנה, מסבירה הגמרא,

שהיות והיו את הכפריים שלא היו יודעים קרוא וכתוב,

והיה צורך,

או שלא הייתה להם

אפשרות לקרוא את המגילה,

אז היה צורך שהם יעלו לערים

לשמוע קריאת מגילה.

עכשיו,

בערים עצמם,

מתי הכי טוב לבוא?

המראה אומרת, בימי שני וחמישי.

למה?

שאז בתי דין פתוחים,

אז יש את השווקים,

אז בלאו הכי היה עניין שיגיעו.

יוצא שאם אתה עושה חשבון,

אם יד וטו

זה עיקר המצווה,

אבל אם אתה מסדר את זה לפי שני וחמישי,

אז לפי כל האופציות,

המקסימום שיכול להיות

זה שזה יצא

או יא או יב או יג או יד כמו שכתוב או טו כמו שכתוב.

אחד מהחמישה.

אבל לא פחות ולא יותר.

רק אלו הימים שיכול להיות

שיצא בשנים מסוימות

היום שבו יש קריאת המגילה.

טוב, זה פשט המשנה.

מה מחדש?

הארי הקדוש או השלה הקדוש.

מה הוא מחדש?

דבר מדהים.

כתוב במשנה ככה,

המגילה נקראת.

שימו לב

שכל העולם הזה יש בו הסתר וגילוי.

למה קוראים לזה מגילת הסתר?

כי יש עניין לגלות את ההסתר בעולם.

העולם הזה נקרא עלמא דשקרא.

יש עניין לחפש את האמת בתוך עולם השקר.

וללכת בה.

אז זה נקרא גילוי ההסתר.

בתוך כל ההסתר הזה יש את האמת.

אשרי מי שזוכה להיות מחובר לאמת ולדבוק בה.

זה העניין של מגילת הסתר.

גם בשם השם יש גילוי והסתר.

איך אנחנו כותבים את שמו של הקדוש ברוך הוא?

שם השם,

יוּד כווֹד כווֹד כווֹד.

אבל אנחנו רשאים לקרוא אותו כמו שהוא כתוב?

מה פתאום? אסור.

אז איך קוראים אותו?

כאילו שכתוב שם א', ד', נו״ן וי'.

נכון?

אז יש הבדל בין הנקרא לבין הנכתב.

הנכתב אסור לקרוא.

אבל צריך

צריך לקרוא את זה בשם אדנות.

לא בשם הוויה.

ברוך הוא.

אומר, אם ככה,

זה גילוי. ואסתר,

מה הגילוי? מה שאתה קורא.

מה אסתר? מה שכתוב.

אסור לך לקרוא.

בסדר?

עכשיו, איך זה רמוז במשנה הזו?

הוא אומר ככה, המגילה נקראת.

הגילוי של שם השם נקרא.

המגילה נקראת.

במה?

בי'א',

יב',

יג',

יד',

טו'.

בוא נספור.

ואחד עשרה ועוד שתים עשרה ועוד שלוש עשרה ועוד ארבע עשרה ועוד חמש עשרה.

כמה יוצא ביחד?

שישים וחמש.

שישים וחמש

זה א', ד', נון וי'.

שם אדנות

הוא בגימטריה, שישים וחמש.

אז המגילה, הגילוי נקרא,

במה? באדנות.

לא פחות

ולא יותר, אמרה המשנה.

כמה זה פחות מי'א'?

יד.

כמה זה יותר מטו'?

טזן.

כמה זה יוד?

עשר.

כמה זה טזן?

שש עשרה.

עשר ושש עשרה?

עשרים ושש, כמניין, י'ק', ו'ק'.

אז המשנה רומזת.

המגילה נקראת. הגילוי נקרא

באדנות.

לא בי'ק' ו'ק'.

הנה זה רמוז בתוך המשנה הראשונה של מסכת מגילה,

שאומרת שהמגילה נקראת.

איזה חזק, אה?

אם באתם רק בשביל זה היה כדאי, אה?

הסתבחשימו לעד.

אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי.

אז ברשותכם, אני אספר עוד סיפור.

יום אחד

הייתי בהרצאה

של הרב אמנון.

השם יעריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.

אמן.

עכשיו, אני ישבתי

בצד,

ואני מהצד רואה גם את הרב אמנון

וגם את כל הציבור.

עכשיו, הוא סיפר איזה סיפור.

יושבת מולו מישהי,

ואני רואה אותה,

היא אומרת לו, זה המתנ״ס,

אני חושב קרוב לאלף איש.

אז ענק,

מלא אנשים.

ואיך שהוא סיפר את הסיפור,

אז היא עושה לו כזה תנועת ביטול.

החברות שלה כנראה ישבו לידה, אז היא אומרת, מקרה.

עכשיו, הוא לא יכול לפספס אותה אם היא מולו.

הוא מספר עוד משהו,

אני רואה אותה עושה

בהפגנתיות.

מקרה.

בפעם השלישית שהיא אמרה ככה, מקרה,

הרב אמנון פנה אליה

ואמר לה,

גברת מקרה,

בואי אני אספר לך מקרה שקרה במקרה באחד המקרים.

בואי תשמעי מקרה.

פעם אחת במקרה

היה איזה מלך

שקראו לו אחשוורוש במקרה.

יש גם שמות כאלה, מקרים.

הייתה לו אישה

עם שם מקרי כזה גם כן, קראו לה ושתי.

דרך אגב,

במאמר מוסגר,

ושתי זה לא שם מקרי.

למה קראו לה ושתי?

למה כל דבר שהיו מביאים לה ללבוש, הייתה אומרת, זה כבר לבשתי,

זה לבשתי,

בשתי,

זה לבשתי.

אז הוא אומר לה,

הוא אומר לה,

יום אחד במקרה,

המלך

אחשוורוש

החליט

שהוא רוצה לעשות מסיבה כזאת.

במקרה, לא משהו מתוכנן, ספונטני.

אז הוא שלח במקרה את אלה שישבו אצלו, את השליחים.

אמר לה, תגידו לה

שאני רוצה שהיא תגיע.

במקרה,

ושתי אמרה לו,

שהיא לא מוכנה לבוא, לא רוצה לבוא.

בקיצור,

הוא התחיל לספר לה את כל מגילת אסתר,

כל מילה שנייה שלישית

דחף את המילה מקרה.

עכשיו הציבור,

קלטו את הראש שלו,

כולם צוחקים.

עכשיו, כל פעם שהוא היה מגיע למילה מקרה,

עוד לפני שהוא מוציא את המילה, היה כולם איתו. מקרה!

מקרה! מצוחקים, פוצצים וצחוק.

כולם בראש שלו, ככה, זורמים.

אותה אחת הרימה את היד.

אמרה לו, כבוד הרב,

אומר לה, כן, גברת מקרה.

אז היא אומרת לו,

הבנתי את הרמז.

אז הוא אמר לה,

זה אבל לא במקרה.

הוא אומר לה, תשמעי טוב,

בזכותך הערב, גברת מקרה,

הגעתי למסקנה מקרית במרכאות.

מה המסקנה?

אם במקרה

לא היה קורה את אחד מהמקרים האלו שקרו במקרה, במקרה הזה שקרה במקרה, לשיטתך.

הערב את, גברת מקרה, לא יושבת מולי במקרה

וטוענת שכל המקרה שהיה מקרה, כולו היה מקרה, ואך ורק ותו לא מקרה.

אתם הבנתם את המקרה?

אה?

אם לא, אני חוזר על כל המקרה.

מה הוא אמר בעצם?

זה לא משחק מילים.

הוא אמר דבר עמוק מאוד.

הוא אמר לה, גברת מקרה,

אם אנחנו נתבונן בהיסטוריה,

ולא בכל ההיסטוריה,

בפרק קטן מההיסטוריה של עם ישראל,

מגילת אסתר.

ונראה כמה צירופי מקרים,

במרכאות,

יש שם.

הרי אם אחד מהם לא היה מתברג נכון,

היום לא היינו פה בכלל.

חלילה לא היה עם ישראל.

כי הגזרה הייתה יוצאה לפועל של המן הרשע.

אז איך אפשר להגיד מקרה?

ואם נסתכל

על כל ההיסטוריה של עם ישראל,

אין סוף כביכול צירופי מקרים.

אין סוף.

אחד מהם לא מתברג נכון.

איך אפשר להגיד מקרה?

לכן תראו שמקרה זה אותיות רק מהשם.

או אם תלך מהסוף להתחלה במילה מקרה,

השם רקם.

אין מקרה.

מקרה זה רק אצל בלעם הרשע.

זה רק אצלו זה קרי.

אצלנו אין דבר כזה.

לכן גם הקדוש ברוך הוא מזהיר אותנו על ידי הנביאים.

בכל התנ״ך אתם תראו את זה.

זה מתחיל מהתורה.

אם תלכו עם מי בקרי,

אליכם אכן בחמת קרי.

אשכנזים אומרים, בחמאס קרי.

הבנתם מאיפה בא החמאס?

זה מהקרי שלנו.

כשאנחנו אומרים, קרי,

אתה צודק,

קרי, קרי.

הכל בהשגחה פרטית.

הכל בהשגחה פרטית.

ברגע שאנחנו לא מבינים את זה, אז הקדוש ברוך הוא מוכיח לנו שהכל בהשגחה פרטית.

איי, איי, איי, איי, איי.

אז בואו נראה

דוגמה מהמגילה.

כתוב במגילה,

בלילה ההוא נדדה שנת המלך.

אני שואל אתכם,

זה לא נראה פסוק מקרי?

בלילה ההוא נדדה שנת המלך, לא נרדם. מה, לא קורא בן אדם, לא נרדם, אכל יותר מדי, לא נרדם.

מה הבעיה?

חז״ל הקדושים אומרים, מה פתאום?

כתוב פה בפסוק,

בלילה ההוא.

זה לא סתם לילה.

איזה לילה זה?

זה אותו לילה שלמחרת

המן מתכנן לתלות את מרדכי היהודי

ולהוציא את הגזרה לפועל על כל עם ישראל.

דווקא באותו לילה

אחשורוש לא נרדם.

וחז״ל מגלים לנו למה הוא לא נרדם.

כי הוא כל הלילה חולם שהמן רוצה להרוג אותו.

כל הלילה הוא חולם שהמן רוצה לרצוח אותו.

וכל פעם, כל חלום הוא בא לו בצורה אחרת.

פעם בא לו נינג'ה.

פעם בא לו קובוי.

פעם אינדיאני.

פעם אני יודע מה הכול.

פעם רמבו.

כל השם עוד רעים.

קיצור, כל פעם בא לו משהו אחר.

והוא מתהפך.

הופך צד לצד הזה, יאללה, חלום אחר.

שם את השמיכה על הראש, את הכרית על הראש.

הופך צד במט... לא חוזר לו כלום. כל אותו ערב הוא לא מצליח להרדם. מה שהוא לא עושה,

המן בא לו בווריאציה אחרת

שמנסה להרוג אותו.

עד שהוא

תפס קריזה,

אמר די.

די.

מה הוא מבקש במקרה?

שימו לב, לא ביקש עיתון.

לא ביקש איזה ספר מעניין, אני יודע מה.

מה הוא מבקש?

את ספר הזיכרונות.

חשבתם פעם על זה? מה זה הספר זיכרונות הזה? מה זה ספר זיכרונות?

זה לא ספר זיכרונות כמו שהיה לנו כשהיינו ילדים. אתם זוכרים בבית ספר?

היה לנו ספר זיכרונות?

היינו עושים ככה בצד, ככה מקפלים את הנייר, אומרים סוד כמוס לחמור ולסוס?

לא, זה לא ספר זיכרונות כזה.

זה ספר זיכרונות, שימו לב, של 127 מדינות.

כל הבעיות, כל הפתרונות, כל הצרות, כל העניינים.

תגידו, אתם רציניים?

איזה ספר זה?

אם תיקח עכשיו את ספר הזיכרונות של מדינת ישראל,

70 שנה אחורה,

ספר זיכרונות, זה ווחד הארכיון.

בלי סוף.

כמה נכתב על מה שהתרחש פה?

וזה מדינה אחת.

127 מדינות!

ספר זיכרונות!

פשש!

זה צריך להיות ווחד ספר,

אה?

אז לא הייתה אפשרות להקטין וזה, כמו שהיום,

עם כל המכשפים וכל ה...

זה היה ספר, זה ספר!

וזה לא היה דפוס ככה, כמו היום.

הכל מכתב יד.

אז עכשיו תארו לעצמכם,

הוא פותח את הספר הזה.

במקרה!

איפה נפתח לו? מכל הדפים של הספר!

איפה נפתח לו במקרה?

איפה שכתוב

שמרדכי היהודי

הציל את חייו פעם.

פשש!

איזה מקרה!

ומה כתוב שם עוד במקרה?

שעוד לא שילמו לו על זה.

איי, איי, איי, איי,

כמה צירופי מקרים, אה?

חכו, זה רק התחיל.

ואז אחשוורוש

מחליט

שמחר חל הבוקר

הוא משלם למרדכי היהודי.

אמר, כנראה בגלל שלא שילמתי, לא נותנים לי לישון.

עכשיו בינתיים הוא מתנמנם עד הבוקר.

טיר ולא טיר, נים ולא נים.

ככה נקר.

ואז

איך שהוא פותח את העיניים על הבוקר, מי עומד מולו?

אה?

מי עומד מולו?

המן.

אתם חשבתם על מציאות כזאת?

הבן אדם, עכשיו אתה לדוגמה חולם כל הלילה

שהשכן שלך מנסה לרצוח אותך.

כל הלילה אתה בורח ממנו.

אה?

כל הלילה אתה בורח ממנו.

על הבוקר אתה פותח את העיניים,

מה אתה רואה?

השכן עומד מולך ליד המיטה

עם סכין

ומורח לך פרוסת לחם.

מה, אתה יכול לקבל דום לב במקום מהחופה?

לא?

תארו לכם עכשיו אחשוורוש,

כל הלילה חולם את המן מנסה לרצוח אותו,

על הבוקר הוא בא מולו.

עכשיו, תראו איזה השגחה פרטית.

לך תגיד מקרה, אתה יכול להגיד מקרה על דבר כזה?

מה אומר לו אחשוורוש לאמן?

מה אני עושה לאיש

אשר אני חפץ בעיקרו?

שימו לב, הוא אומר שאלה

לא מובנת

שהאמן הטבע הזה,

היה בטוח שמדברים עליו.

אם היה מבין שמדברים על מרדכי, היה נותן את התשובה שהוא נתן,

הרי הוא בא עכשיו ומבקש מהמלך לתלות אותו.

אז איזה תשובה הוא נותן?

לכבודו!

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, אתם מבינים כמה צירופי מקרים?

אם אחד מאלה המקרים לא היה מתברג נכון,

ביי ביי.

איך אפשר להגיד מקרה?

איי, איי, איי, הגמרא מספרת

שאחרי זה

אמן

לוקח את

מרדכי על הסוס.

עכשיו, מאיפה יש לנו מקור?

אחד המקורות

שצריך להתחפש בפורים.

מאיפה?

הראשו, עזה אמן,

אמר, מה, אם אני אשים לו עכשיו בגדי מלכות,

אז עכשיו כולם ידעו

שאני זה אמן שמושך אותו, פדיחה בשבילי, אני הסגן של אחשוורוש.

בושות.

אז מה הוא עשה?

אמר למרדכי, רגע, רגע,

תוריד, תוריד את הבגדים שלך, אני צריך להלביש אותך, בגדי מלכות.

עכשיו, מה הוא עשה?

לקח את הבגדים של מרדכי, לבש אותם הוא.

הוא בא לשים את הציצית, מרדכי אמר לו, עד כאן.

תביא את הציצית.

לקח את הציצית, שם עליו.

איי, איי, איי, איי.

אז אמן התחפש למרדכי

כדי שלא יהיה לו פדיחות.

מכאן לומדים שצריך להתחפש.

אבל זה שהוא התחפש, בגלל זה הוא אכל אותה.

למה?

הגמרא אומרת

שכשהוא משך את הסוס

והגיע ליד הבית שלו,

הוא צוחק ככה, יעשה לאיש.

אז הגמרא אומרת שהבת שלו הייתה בדיוק על הגג.

והיא ראתה שמי מושך את הסוס? מרדכי, כי אבא שלה היה לבוש כמו מרדכי. היא הייתה בטוחה שזה מרדכי.

היא הייתה בטוחה שאבא שלה על הסוס.

אז מה היא עשתה?

היא לקחה דלי.

מלא שוקולד.

ואז לא היו מתפנים כמו שאנחנו בצורה מתורבתת.

אז הייתה מציאות אחרת.

לקחה דליק כזה מלא ושפכה על אבא שלה.

היא חשבה זה מרדכי, אז עשתה לבזות אותו.

אז הגמרא אומרת,

כשהאבא הסתכל עליה, הרים את הראש,

איך שהיא ראתה שזה אבא שלה?

היא ישר קפצה מהגג.

מה שאני לא מבין,

זה איך היא לא התעבדה לפני כן עם אבא כזה.

אבל פה, כבר איך אומרים,

כלו כל הקיצים,

היא התעבדה.

למה התעבדה?

כי היא ידעה עדיף להתאבד מאשר

מה יהיה אחר כך.

אז כתוב שהמן נדחף אל ביתו,

אבל כי הבת שלו התעבדה.

הוא לא ידע את ההלכה שלא מתעבלים על מתעבדים.

אז,

חחח,

אבל וחפוי ראש. מה זה חפוי ראש? זה קול החפיפה שיחזתה לו עם השוקולד.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.

וככה הוא מסתובב

אצל כל השכונות של הגויים.

ואיך שהוא הגיע לשכונות של היהודים,

כולם התחילו לשיר,

ולרקוד.

אתם מכירים את השיר הזה ששרים בפורים?

שושנת יעקב צהלה ושמחה,

בראותם יחד תכלת מרדכי.

שמעתם את השיר הזה פעם?

שמתם לב למילים?

שושנת יעקב,

זה היה בשושן, נכון?

אבל עם ישראל נקראים שושנה כי הם כולם בין החוחים, בין הקוצים.

אז אפילו שזה היה בתוך הצער של הגלות,

אז שושנת יעקב צהלה ושמחה.

ברעותם, שימו לב, יחד כל היהודים, מה ראו?

את התכלת של מרדכי.

הם ראו את הציצית שלו, עם מבטיל תכלת,

ואז הם קלטו מי על הסוס, זה מרדכי!

לא כמו שהגויה הזאת הבינה שמי שמושך את הסוס

זה מרדכי. לא! זה שיושב על הסוס זה מרדכי.

לכן כולם צהלו ושמחו, כי הבינו מי שעל הסוס זה מרדכי, כשראו את הציצית.

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.

טוב, אז מה כתוב בהמשך?

שאיך שהאמן הגיע ונדחף לביתו,

אבל וחפוי ראש, אז כתוב

שבאו השליחים

והעריצו אותו למשתה.

אמרו, יאללה,

אנחנו מאחרים,

בואו למשתה. אמרו, תגידו, אתם נורמלים? אני אוהב תקלח. מה, אתם לא רואים באיזה מצב אני נמצא?

אני חייב תקלח.

אמרו, לא, לא, לא, אם אנחנו נאחר, יענישו אותנו, תבוא ככה, תתקלח בארמון.

אמרו להם, תגידו, אתם נורמלים? השחטו את כולנו.

איך אני אבוא ככה?

לא, לא, אתה תבוא ככה, מקסימום ישחטו אותך.

אנחנו, את החובה שלנו צריכים לעשות, אתה בא איתנו עכשיו.

לקחו אותו ככה איכשהו.

אה?

כל מה שאני מספר זה הכל מקרה, כל התהליכים.

ועכשיו הוא נכנס

ככה למסיבה.

אתם מתפלאים

למה אחשוורוש שאל את אסתר המלכה

מי הוא זה?

ואיזה,

הוא לא זיהה אותו.

בטח הוא אמר, מי הוא זה? מי זה הוא?

ואסתר מה עונה?

אמן! זה אמן!

שימו לב,

כתוב

שאיך שאחשוורוש קולט את זה,

הוא יצא לגינת הביתן. הוא יצא החוצה.

הוא לא יכול לנשום, חייב להריח פרחים, משהו.

יש בחוץ פרחים, לא היה אז מטייר אוויר.

אמר, ניצל את האוורר קצת, הרג אותי זה, כמה לא השתגע.

יצא לגינה.

טוב, הוא הלך לנשום שם קצת פרחים.

ואז מה כתוב?

כתוב

שאיך שהוא חוזר,

שימו לב, בכל מגילת אסתר,

הכל בלשון עבר.

רק במקום אחד במגילה יש לשון הווה.

איפה?

שכשאחשוורוש נכנס מהגינה,

אז כתוב, והנה המן נופל על מיטת אסתר המלכה.

למה כתוב פה בלשון הווה,

נופל?

כל המגילה מדברת בעבר. למה פה נופל?

למה פה הווה?

אומרים חזל

שבאותו רגע

הקדוש ברוך הוא שלח את המלאך,

שאיך שאחשוורוש נכנס,

שהוא יראה את המן

נופל על אסתר המלכה.

עכשיו הוא מנסה להתנגד למלאך לקום,

והמלאך עוד פעם דוחף אותו, ועוד פעם הוא מנסה לקום, עוד פעם הוא דוחף אותו.

ואחשוורוש רואה את זה ככה מהצד,

ומה הוא אומר?

אגם לכבוש את המלכה עם מי בבית?

על מה הוא מדבר? על אגם.

מה זה אגם?

בצחוק, אפשר להגיד, לא מספיק אתה מסריח, אתה גם...

אבל זה לא הכוונה. אתם יודעים למה הכוונה?

לאחשוורוש פתאום נפל לו האסימון.

מה האסימון שנפל לו?

אומר אחשוורוש,

אה, עכשיו הבנתי.

עכשיו הבנתי למה אני חולם כל הזמן

שהמן רוצה להרוג אותי. הוא מתכנן על אסטריקה שלי, עכשיו קלטתי.

לכן הוא אמר, הגם.

עכשיו אני מבין, למה אתה רוצה להרוג אותי? למה הראו לי בחלום ככה?

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, ואז מה הוא אומר?

במקרה מגיעה שמה חרבונה.

מעניין, יש לו שם מעניין.

לא יודע איך בחרו לו את השם הזה.

ומה הוא אומר?

תספר על העץ שהוא הכין למרדכי.

מה אומר אחשוור?

טלו עליו.

איך הכול מסתדר?

טיק-טק-טק-טק-טק-טק-טק, האשתבח שם עליו.

אתה יכול להגיד מקרה?

וזה רק נתתי לכם ככה

קטעון מהמגילה.

קטעון.

כמה שורות.

דרך אגב,

תראו שבכל מגילת אסתר

אין שם השם.

אבל כל דף של המגילה

למעל השורה הראשונה, המלך, המלך, המלך.

על מי זה רומז?

על המלך.

על מלך, מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

אבל תדעו לכם

שיש את שם השם במגילה.

פעמיים.

בראשי תיבות.

פעם אחת

בכיוון הכתיבה,

ופעם שנייה

בכיוון הפוך.

איפה שמתחילה הפורענות,

שם כתוב יוֹד קווֹק, הפוך.

ואיפה שמתחילה הגאולה,

שם בראשי תיבות מסודר.

איפה?

כשאסתר אמרה,

יבוא

המלך והמן היום.

משם מתחילה הישועה.

דרך אגב, אחת הסיבות

הסיבות. למה אסתר עשתה עוד פעם משתה? אמרה, לא, לא, לא, לא היום. מחר, מחר.

למה היא דחתה?

באותו קטע שם.

למה?

אחד הטעמים לכך, שימו לב,

משום שאסתר המלכה ראתה שהוא הגיע שמח וטוב לב.

אמרה, אם הוא שמח,

אז המזל מאיר לו פנים.

וכן, היא אמרה,

לדחות.

יום למחרת, כשהוא הגיע אבל וחפוי ראש,

אז חזל אומרים, כשהשור כבר נופל, קח את הסכין, ויאללה, תשחט.

אז ברגע שהוא כבר נכנס לדיקי,

סימן שרומזים למה שמיים, שעכשיו זה הזמן

להשלים את המלאכה.

זה אחת הסיבות. יש עוד כמה

טעמים

עד פורים, אני מאמין שיהיה לנו עוד

מה לדבר בנושא.

בכל אופן,

איי, איי, איי, אז אנחנו רואים,

אין מקריות, וזה אתה רואה מהקטע הקטן ממגילת אסתר,

הכול בהשגחה פרטית,

והכול חוליות-חוליות.

אחד מהם לא מתחבר נכון,

אוי ואבוי.

איך אפשר להגיד דבר כזה?

כמה זה צריך לחזק אותנו,

שכל דבר שקורה איתנו,

הכל זה מאיתו יתברך.

מה שקשור אליך לבחירה שלך, זה אתה.

מה שלא קשור לבחירה שלך, זה הכל בהשגחה פרטית,

והכל באהבה מהשם יתברך.

אפילו שזה נראה לך באותו רגע שזה קשה,

וזה לא מתאים,

וזה לא טוב לי, ואין דבר כזה,

הכל טוב.

כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, עושה הכל לטובה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

אז זה קצת נגענו בעניין של המגילה.

ברשותכם נדבר משהו על פרשת השבוע.

בואו נראה.

כתוב בפרשה,

וייקחו לי תרומה.

במסכת שבת,

כתוב שמה,

פשט העני את ידו,

נכון?

ארבע יציות.

מכירים כולם, נכון?

אז באחת הדוגמאות מה כתוב?

פשט העני את ידו,

ונתן לתוך ידו של בעל הבית.

מה, אתם לא מרגישים שיש פה משהו מוזר?

איך היה צריך להיות כתוב?

פשט העני את ידו,

ולקח

את מה שבעל הבית ייתן לו.

פה לא כתוב ככה, תראו מה כתוב.

פשט העני את ידו,

לפנים,

ונתן לתוך ידו של בעל הבית

כדי לקבל.

ללמדנו

שהלקיחה

של העני זה בעצם נתינה.

מה שהוא לקח,

כי הרי כתוב שיותר מאשר

העשיר עושה לעני,

העני עושה לעשיר.

כשהרי הוא מזכה אותו בצדקה, תציל ממוות.

אז אתה חושב שאתה עושה ג'סטה? אתה עושה טובה לעני?

הקדוש ברוך הוא שלח אליך עכשיו את העני להציל אותך מי יודע מאיזה צרה.

אתה נתת לו כמה שקלים,

וחשבת שעשית מי יודע מה.

אתה יודע ממה הוא יציל אותך?

איך אומרים? כשתגיע למעלה

ותראה ממה הוא יציל אותך,

אז תבין כמה הקדוש ברוך הוא רחום וחנון,

שבשביל כמה שקלים,

שאתה עוד הרגשת שאתה לארג'.

אבל הוא עושה איתך את החסד, לא אתה איתו.

לכן אדם צריך להיזהר.

לא לזלזל.

בל יצלך מצווה, בל יחמיץנה.

לפעמים באים אליך כמה אנשים,

ולפעמים אותו אחד,

אותו אחד,

כמה פעמים.

אז יש כאלה בזה לך, מה אומרים לו?

נתתי לך כבר, מה אתה, אתה לא זוכר? נתתי לך.

אז אם אין לך,

אתה יכול להגיד את זה גם בעדינות,

לא ככה, בין נתתי לך.

אבל אם יש לך אפשרות, תן לו עוד פעם.

כי אם משמיים עשו את הניסיון הזה, אמרנו הכל בהשגחה פרטית.

אז רוצים לנסות אותך,

לראות, אתה אוהב לתת צדקה?

או שאתה עושה את זה כנושא מסוי,

שיאללה, התפטרתי. די, נתתי לך, די, אני כבר לא אוהב לך כלום.

שמע, אתה לא חייב לא, אתה חייב לא.

ואם הוא שלח אותו אליך עוד פעם,

אז זה מכתוב, זה ניסיון.

אז תעשה את זה באהבה.

היה פה צדיק, כאן בבני ברק,

שקראו לו הרב דוד,

נו, מרח לי השם שלו.

היה מפורסם, הוא היה מתפלל תמיד בוויז'ניץ.

אז הוא היה מחתן, חתני,

אה?

לא, היה לו שם ארוך.

לא משנה, הוא מוכר, יש קופות צדקה שם עם התמונה שלו.

ליד שוורץ. ליד ויז'ניץ.

אה?

שוורץ.

שוורץ?

אני זוכר שהיה לו שם קצת יותר ארוך. לא משנה.

בקיצור, הצדיק הזה,

בן אדם מבוגר,

עם מקל, מסתובב בתי כנסיות,

באירועים,

בחתונות,

מסתובב ומתרים אנשים.

והכול עם חיוך,

הכול בצורה לבבית.

אני זוכר, תמיד הוא היה מגיע לאנשים,

מה היה אומר?

נוך, נוך, נוך, נוך, נוך, נוך. זה עוד, נכון?

ככה,

נוך, נוך. נוך זה יותר.

יותר?

אה, זה יותר?

עוד יותר טוב.

אז היה אומר, נוך, נוך, נוך.

זהו,

אני זוכר שהשם ביותר ארוך.

רבי דוד לייב שוורץ.

זכר צדיק לברכה.

אז הוא היה מסתובב בכל המקומות ומתרים.

אבל הכול, מה זה, היה כיף לתת לו.

ממש כיף לתת לאחד כזה.

וזה עוד בלי לדעת מה הוא היה עושה עם זה. רק אחרי שהוא נפטר,

אז גילו לאנשים מה הוא היה עושה עם זה.

הוא היה קונה מקררים, מכונות כביסה, דירות.

היה עוזר לאנשים, הכול בחינם. עוזר לחתנים, כלות.

השתבח שמו לעם.

הכול חסד.

חסד, חסד, חסד.

אז היה פעם

איזה אירוע פה באחד האולמות,

בבני ברק.

והגיעו כמה אנשים,

קרובי משפחה שהם לא שומרי תורה ומצוות.

וישבו שם באולם.

והוא מסתובב ככה בין השולחנות.

והוא הגיע לאיזה מישהו

שהוא לא שומר תורה ומצוות.

והוא אומר לו, נוח,

נוח, נוח.

והוא אומר לו,

לך מפה.

מה אתה מפריע לי לאכול?

טוב, אז הוא לא מתרגש, הוא ממשיך, עושה את הסיבוב שלו וזה.

עשה את הסיבוב,

חזר אליו.

בלי לשים לב.

חזר אליו.

אומר לו, נוח, נוח, נוח.

הוא אומר לו, אמרתי לך, לך בפה.

טוב, הוא ממשיך.

פעם שלישית.

חוזר אליו.

אומר לו, נוח, נוח.

ההוא נתן לו וואחת כאפה.

זה בן אדם מבוגר, עם מקל.

נתן לו כאפה,

הפיל אותו לרצפה.

כולם קפצו וזה.

הוא מתרומם,

מחייך, ניגש אליו ואומר לו,

זה היה בשבילי, מה בשבילך?

איזה דבקות במטרה, אה?

זה רק אדם שיודע להעריך מה זה צדוקה, אה?

יודע את השליחות שלו.

אדם אחר היה נפגע, היה לוקח ללב.

תשמעו, זה לא פשוט להיות גבאי צדקה.

זה לא פשוט.

זה לקבל חלבונות,

זה לקבל פרצופים,

זה שמר אחים.

ולהישאר כזה לבבי וחייכן

וקורן,

כמו שאמרתי לכם, היה כיף לתת לו צדקה.

אשתבח שמונן.

אז יש לנו מצווה,

קראנו השבת האחרונה פרשת שקלים,

שצריך לתת זכר מחצית השקל.

פעם זה היה מחצית השקל,

היום זה זכר למחצית השקל.

אז הגאון מווילנה רמז

שבתוך המילה זכר מחצית השקל,

בעצם טמון הסוד.

שמה?

זכר מחצית השקל, בתוך המילה מחצית,

באמצע, במרכז שלה,

יש בעצם את האות צדיק.

זה כנגד הצדיק,

ריבונו של עולם.

אבל זה גם כנגד הצדקה.

עכשיו, אם ניקח את המילה מחצית,

אז

צמוד לאות צדיק המרכזית של המילה מחצית,

יש את האותיות ח'

וי'.

אז מי שקרוב לצדיק,

מי שקרוב לצדקה,

חי,

שנאמר,

ואתם הדבקים בה' אלוהיכם,

חיים כוליכם היום.

אבל מי שרחוק מהצדיק,

מי שרחוק מהצדקה,

אז שתי האותיות הרחוקות במילה מחצית,

בהתחלה זה מ'

ובסוף זה ת'

זה מת.

מי שרחוק מהצדיק, מי שרחוק מהצדקה, מת.

לכן כתוב, וצדקה תציל ממוות.

אתה רוצה להינצל מהמוות,

תתדבק בצדקה, במידת הצדקה.

תתדבק בצדיק,

חי העולמי, משתבח שמו.

לכן צריך,

כדי להיות צדיק,

צריך תמיד להיות מחצית.

מה זה להיות מחצית?

לדעת תמיד שאתה לא שלם.

כמו שחזל אומרים,

תמיד אדם מסתכל על עצמו,

עציו זכאי,

עציו חייב.

עשית מצווה, התת תקף, ועכשיו אתה זכאי.

עכשיו אתה צדיק.

עשית עבירה, התת תקף לחובה, ועכשיו אתה

שם מרחם.

אז לכן אדם צריך תמיד להסתכל על עצמו

שהוא מחצית.

ככה מתקרבים לצדיק ולצדקה.

אבל אם תחשוב שאתה כבר שלם, אוי ואבוי,

שמה כבר אפשר להגיע למידת גאווה.

אז בפרשה,

אנחנו קוראים

שיש עניין לתת תרומות של זהב, כסף ונחושת, וכולם מכירים את הנוטריקונים הידועים.

אבל נחזור עליהם.

זהב, כסף ונחושת,

אומרים חזל שזה

הדרגות של נותני הצדקה.

אבל לא רק,

תכף תראו,

לא רק נותני הצדקה,

רמוז בזה.

זהב, זה בעצם אותו אחד

שלא מחכה לאיתותים

ונותן תמיד

בלב שמח,

בנפש חפצה,

לא מבייש את העני,

נותן לו תמיד הרגשה טובה

ולא מחכה לאיתותים.

אז לכן אומרים, זהב, נוטריקון, זה הנותן בריא.

אבל יש דרגה פחותה,

שזו דרגה של כסף.

זה מישהו שכשהוא רואה שיש בעיות, יש לו צרות,

אז הוא מתחיל לחשוב איך יוצאים מהצרות,

ואז נותנים לו עצה, תשמע, תשחרר קצת,

ואז

אולי יפתרו הבעיות.

אז כסף זה נוטריקון,

כשרואה סכנה,

פותח.

זה כסף.

יש את הדרגה הנחותה,

של מה?

של נחושת.

מה זה נחושת?

זה בן אדם שכבר הוא בקנדים,

ומהקמצנות שלו,

אז הוא לא אומר לתת עכשיו.

הוא אומר, אחרי שהוא ייפטר מהעולם,

עשיתנו.

זה עוד יותר משובח.

אז מה זה נחושת?

נוטריקון, נתינת חולה

שאמרתנו.

אז זה שלושת הדרגות בנותני צדקה,

שהם רמוזים בפרשה שלנו.

אבל תדעו לכם,

שהזהב והכסף והנחושת

רומזים גם על עניין של לימוד התורה.

בואו נראה.

קודם כל,

מה זה זהב?

זה נוטריקון.

זה הלומד בקביעות.

לא פעם כן, פעם לא, פעם נראה, פעם אחר כך.

זה הלומד בקביעות.

זה הזהב.

מה זה הכסף?

כשמוצא סיבה, פטור.

הוא יודע לפטור את עצמו. אם יש סיבה טובה, הוא פטור מללמוד.

פטור.

ויש את הדרגה הנחותה

שהוא לא לומד תורה.

אבל זה נחושת.

נהיה חולה,

שומע תורה.

או, עכשיו הוא לא לומד תורה. הוא שומע.

הוא רק שומע קצת דיסקים, קצת קלטות.

שומע, לא לומד.

אבל זה מתי? כשהוא נהיה חולה.

בוקר טוב.

עכשיו, למה זה רומז על התורה?

מה זה הכסף ונחושת?

תראו שבזהב, כסף ונחושת רמוזים הימים

שאנחנו קוראים בהם תורה.

כל העליות של התורה זה בדווקא באותיות זהב,

כסף ונחושת.

זהב

זה בעצם שבת חמישי ושני.

זן, ה' וב'.

נכון?

יפה.

יש לנו את הכסף,

שזה כיפורים,

סוכות,

פורים,

פסח.

נכון? זה כסף.

מה זה נחושת?

נון,

נרות חנוכה, בחנוכה יש קריאת התורה.

שין זה שבועות ושמחת התורה, בין בשין בין בסין.

חטא.

זה חודש.

דילגנו עליו.

יש את הנון, נרות חנוכה, יש את החטא, שזה גם חודש.

שין אמרנו שמחת התורה בשבועות,

וטף זה תעניות.

יוצא שבזהב, כסף ונחושת

רמוזים לנו כל העליות לתורה.

אכן רמוז בזה גם על ראשי תיבות

של סוגי הלומדי תורה.

חטא. חטא. חטא. חטא. חטא. חטא. הגמרה במסכת ערובין.

כתוב שמה

ואמר לשמואל

לרב יהודה

שיננה חטוף ואכול

חטוף ואשתי

למה?

דעלמא דאזליננמינא שהעולם הזה שאנחנו הולכים ממנו

כהילולא דמא

כמו אולם חתונות, בית המשתה

אז חטוף ואכול, חטוף ושתה לפני שלא יישאר לך כלום

מה הכוונה?

מה הוא רמז לו?

מה, שיהיה גרגרן?

מה הכוונה לזה?

הרי כתוב

נוטריקון של חכם, זה חוטף כל מצווה.

לא לוותר, לא להשתהות.

לפני שיהיה ציר רע ייקח לך את זה.

לא משום גרגרנות חלילה,

אלא מלשון לא להפסיד את המצווה.

אז כתוב בפרקי אבות

שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו

לא כסף ולא זהב

ולא אבנים טובות ומרגליות,

אלא תורה ומעשים טובים בלבד.

אז בעניין הקדושה,

כך הוא.

אנחנו לא עושים טובות לאף אחד. כשאתה עושה מצוות, כשאתה לומד תורה,

אתה לא עושה מצוות.

אתה לא עושה טובות.

כל מה שאתה עושה,

אתה לוקח לעצמך.

זה הקשר של ויקחו לי תרומה.

אתם לא נותנים לי.

אתם לוקחים לי.

זה לכם הולך.

אתם לוקחים לי.

אתם לא נותנים לי.

זה הקשר של כל מה שדיברנו עד עכשיו.

מעגל נסגר.

השתבע שם עולם.

כתוב

ויקחו לי תרומה.

סוף הפסוק, מה כתוב?

מכל איש אשר ידבנו ליבו,

תיקחו את תרומתי.

איך זה יכול להיות?

הגאון מבין, אומר, פה אתה מתחיל בלשון נוכח.

סליחה, בלשון נסתר.

ואתה מסיים את הפסוק בלשון נוכח.

אתה אומר, ויקחו לי תרומה. אתה לא אומר ממי.

ויקחו לי תרומה. אתה לא אומר ממי.

אחר כך אתה אומר, מכל אשר ידבנו ליבו,

תיקחו.

אתם, תיקחו, הגבאים, תיקחו את תרומתי.

אז ויקחו מי ייקח.

פה אתה אומר, תיקחו.

אז זה לשון נסתר בתחילה.

ולשון נוכח,

בסוף.

אז ממי צריך לקחת?

מכל אשר ידבנו ליבו?

אז מה הולך פה? אז למה התחלת בנוכח,

בלשון נסתר, ואחר כך סיימת בלשון נוכח?

אומר הגאון מבין לה דבר נפלא.

הוא אומר, ויקחו לי תרומה מכל איש אשר ידבנו ליבו,

וכאילו עכשיו חסר פה עוד מילה,

שיאמר,

תיקחו את תרומתי.

אתם יודעים מי זה, מי שדבנו ליבו?

אחד שכשהוא נותן,

הוא נלחם על זה, תיקחו את תרומתי.

לא, תיקחו את תרומתי, אני רוצה שתיקחו את תרומתי.

לא אחת שעושה טובה,

עושה פרצופים וכו', מזה אני לא רוצה תרומות.

ממי תיקחו תרומה?

ממי שיאמר, תיקחו את תרומתי.

כמו שיש

כמה וכמה מעשיות בגמרא על אותם

צדיקים קדושים,

איך היו נותנים את הצדקות וכו' וכו'. זה לא הזמן עכשיו להאריך בזה.

כן, בהזדמנות אולי נספר כמה מעשיות מהגמרא כשנדבר יותר על נושא ההצדקה.

אבל לעניין הפרשה שלנו,

אז כתוב,

ויקחו לי תרומה,

ובספר דברי הימים יש פסוק שאומר כך,

כי ממך הכל

ומידך נתנו לך.

ודוד המלך עליו לשלום אומר.

כי ממך הכל

ומידך נתנו לך.

הפסוק הזה פותר את השאלה של פרשת תרומה.

כי אם

הכל שייך לקדוש ברוך הוא,

וכל מה שאנחנו נותנים, אנחנו נותנים בעצם מחזירים לו,

אז בעצם זה הנקודה של ויקחו לי תרומה.

כי בעצם הכל של הקדוש ברוך הוא.

וכשאנחנו נותנים, אנחנו מחזירים לקדוש ברוך הוא.

אנחנו מרוויחים מכל העניין שאנחנו נותנים,

אבל בעצם אנחנו נותנים לקדוש ברוך הוא את מה ששייך לו, הקול שלו.

לי העושר,

כן?

הקול של הקדוש ברוך הוא.

לי הכסף ולי הזהב אמר השם.

ישתבח שם עולם.

ברשותכם נגיד עוד משהו.

מתוק.

יש שאלה,

למה נסמכה פרשת תרומה לפרשת משפטים?

אז יש על זה כמה וכמה תירוצים.

אחד הדברים היפים שראיתי

כתוב בתהילים קי״ט,

שדוד המלך עליו השלום אומר

עשיתי משפט וצדק

אל תניחני לעושקי.

ככה אומר המדרש.

שזה התשובה.

למה נסמכה פרשת תרומה למשפטים?

בגלל הפסוק הזה.

מה הקשר?

עשיתי משפט וצדק, שימו לב, פרשת משפטים זה המשפט.

וצדק זה פרשת תרומה. למה?

כי היא מדברת על הצדוקה.

צדק לא מלשון צדק, אלא מלשון צדקה.

אז מה העניין?

יש כאלה

שכשהם נותנים צדקה,

זה בגלל שהם רחמנים.

אז זה לא רבותה גדולה

כשהם נותנים צדקה. למה?

תפור עליהם.

אבל יש כאלה שבטבע שלהם הם אכזריים.

כשהם נותנים צדקה,

או,

זה לא פשוט.

זה לא פשוט.

אז

מה אומר דוד המלך?

הרי אדם לא יודע

אם עכשיו זה שנתן את הצדקה

הוא עכשיו רחמן,

בטבע שלו,

הראשוני, הוא רחמן או אכזר?

אתה לא יכול לדעת.

איך תדע?

הוא אומר,

אם אדם עושה

את כל המצוות,

סימן שהוא עושה את זה לכבודו יתברך,

ולא בגלל שהוא רחמן.

אז אם הוא עושה את כל המצוות,

אז גם כשהוא נותן צדקה

ניכר

שהוא לא עשה את זה מתוך הרחמנות שלו,

אלא בגלל הציווי של הקדוש ברוך הוא.

אז זה לא משנה לי בעצם אם הוא רחמן או אכזר.

עצם זה שהוא עושה את כל המצוות,

זה כבר מעיד עליו

שהוא עשה את הצדקה בגלל ציווי של הקדוש ברוך הוא. אז מה אכפת לי אם הוא רחמן או אכזר?

עיקר העיקרים, הוא עשה את זה

אשתבא שמולד.

האמת היא שאני רציתי היום

לדבר איתכם קצת יותר על משהו שפספסנו בשבוע שעבר, על פרשת משפטים,

אבל אני לא יודע אם יש זמן, כי כבר השעה מאוחרת,

כבר עבר שעה וחצי,

אולי נדחה את זה לפעם הבאה בלי נדר,

ונדבר על...

אה, אתה יכול להישאר?

אז אני יכול להמשיך?

אתה מסכים?

לא, אני אין לי בעיה לדבר עם עצמי גם, אבל...

אה?

אתה עיקר, אני לא מעכב אותך?

אז חבל לפספס את זה. בואו תשמעו,

זה משהו שהוא מאוד מאוד בסיסי,

מאוד מאוד בסיסי,

וזה העניין

של התורה שבעל פה.

שימו לב, רבותיי,

בפרשת משפטים יש פסוק שאומר,

הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו,

ואתנה לך

את לוחות האבן

והתורה

והמצווה

אשר כתבתי להורותם.

כאן בפסוק הזה

יש את ההוכחה

החותכת ביותר

שהתורה שבעל פה ניתנה לנו על ידי הקדוש ברוך הוא,

ולא כמו שאנשים חושבים, חכמים כתבו, אתה יודע,

חכמים.

מה פתאום?

תורה שבעל פה ניתנה לנו מהקדוש ברוך הוא בכבודו בעצמו.

מאיפה לומדים את זה?

מהפסוק הזה.

שימו לב למילים.

אומר הפסוק

ויאמר אדוני אל משה

עלה אליי ההרה

ואהיה שם.

כמה הוא היה שם?

ארבעים יום וארבעים לילה.

שלוש פעמים.

עלה אליי ההרה ואהיה שם.

שימו לב.

ואתנה לך

את מה?

את לוחות האבן.

מה זה?

עשרת הדיברות,

נכון?

והתורה, כשאתה אומר וזה וו נלווה, זה וו חיבור, זה עוד משהו. חוץ מחסרת הדיברות,

אני נותן לך עוד משהו. מה?

התורה.

איזה תורה הוא מדבר?

חמישה חומשי תורה.

והמצווה.

רגע,

לא הבנתי.

הרי בתוך התורה יש גם את עשרת הדיברות.

והמצווה,

כל התורה מלאה מצוות.

אז מה זה עוד משהו שנקרא המצווה?

הרי התורה מלאה מצוות.

ופה כתוב שהוא נתן לו עוד משהו, עוד נדבך, חוץ מהלוחות הברית,

לוחות האבן.

חוץ מהתורה,

הוא אומר לו, אני אתן לך גם את המצווה.

ואז הוא אומר ככה,

אשר כתבתי.

מי כתב?

מי כתב?

הקדוש ברוך הוא, כתוב.

ויאמר השם אל משה,

עלה אליי ההרה ואהיה שם,

ואתנה לך, מי אומר למי?

זה כל הפסוק הקדוש ברוך הוא אומר.

ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי. אז מי כתב?

הקדוש ברוך הוא.

רגע, את מה הוא כתב?

את שלושתם?

כי אם כתוב אשר כתבתי אחרי שלושתם זה חייב להיות על שלושתם.

כי אם הוא היה כותב רק את לוחות האבן היה צריך להיות כתוב

את לוחות האבן

אשר כתבתי

והתורה והמצווה.

אבל לא כתוב ככה.

כתוב את לוחות האבן

והתורה והמצווה אשר כתבתי.

בסדר?

עוד לא נגמר הפסוק.

איך מסתיים הפסוק?

להורותם.

מה זה להורות?

ללמד, נכון?

רגע, אני לא מבין.

אם הקב'ה כתב, למה משה רבנו צריך להורות?

שיקראו!

אלא שימו לב,

אם תיקחו את כל התנ״ך,

כל החמישה חמישי תורה,

תיקחו את החמישה חמישי תורה,

אין שום מצווה שכתוב איך לבצע אותה.

שום מצווה.

לא כתוב איך עושים סוכה,

לא כתוב איך עושים תפילין, איך מניחים תפילין,

איך עושים את הציצית.

כלום, כלום, לא כתוב.

כתוב רק את הציוויים. איך לעשות?

לא כתוב.

שמעתם?

למה זה דומה?

עכשיו יש מפקד בצבא, נגיד.

ומפקד הבסיס

הוא מודיע, הוא כותב פקודה,

שיש לצבוע ולנקות ולסדר את כל הבסיס בגלל שהשבוע יגיע הרמטכ״ל

לביקור בבסיס.

אז הוא כותב פקודה.

עכשיו, איך מתנהלת, מתבצעת הפקודה?

הרסר משמעת

שרואה את הפקודה,

הוא לוקח את החיילים שלו,

והוא מסביר להם איך לבצע את הפקודה.

אז אם צריך לצבוע,

אז הוא לוקח את כל העובדי רסר,

הוא אומר לו, אתה לך תביא מהמחסן ככה וככה צבעים.

אתה תצבח מפה עד פה בצבע כזה,

ואתה תעשה מפה עד פה ככה וככה, ואתה תעשה ככה.

זה היה התפקיד של משה רבנו.

הוא היה רסר משמעת.

התפקיד שלו, מה?

להסביר לנו איך לבצע את הפקודות.

זה ההבדל בין ציווי

לבין הוראה.

המצווה זה הפקודות.

ההוראה זה להסביר איך לבצע את הפקודה.

איך ליישם אותה בשטח.

כי הרי לא שייך

שהשם יתברך

היה כותב את התורה שבעל פה במעמד הר סיני.

למה לא?

כי אז עם ישראל, במקום להגיד נחסה ונשמע, היו עושים ואברח.

למה? משה רבנו היה צריך לרדת עם משאיות מקים,

לרדת עם כל התורה שבעל פה.

כל מה שאתם רואים בספרייה,

הוא היה צריך להוריד איתו את כל התורה שבעל פה.

נו,

והרי משה רבנו ראה גם מה שיחדש

תלמיד לרבו עד סוף כל הדורות.

וואי וואי וואי וואי. לך תוריד את כל זה עכשיו בכתוב.

עם ישראל היו אומרים נעשה ונשמע.

יצאו מעבדות!

לא בגלל הגודל,

אלא בגלל הכובד הנפשי

שאתה עכשיו יוצא מעבדות,

אתה בקושי יודע מי נגד מי,

ופתאום עכשיו מפילים עליך כזה, כשזה בעל פה,

זה לא נשמע כזה מפחיד.

אבל כשאתה רואה את הגודל של הספרים אתה רואה מי יכול את כל זה, הלו.

הרי כתוב ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב ולאמה.

פן!

אה?

פן ישובו במצרימה.

זה מה?

בגלל שאם הראו מלחמה

והם ראו ניסים נפלאות של הקדוש ברוך הוא.

אבל עכשיו אתה אומר להם, תשמעו,

מעכשיו אתם לא עבדים של פרעה, אתם עבדים שלי.

עם ישראל אומרים, בכבוד, בכיף, למה לא?

אבל אם היו רואים את כל זה,

לך תדע מה אמורים נעשה ונשמע.

זה לא פשוט.

יש בדיחה כזאת, זה מיוחד עכשיו לפורים.

אומרים שכשקדוש ברוך הוא פנה

לעשו, שאל אותם, אתם רוצים לקבל את התורה?

אמרו, מה כתוב?

לא תרצח.

אמרו, לא, לא.

כתוב על חרבך תחיה, זה לא שייך אצלנו.

אמר לישמעאלים, מה קורה איתכם?

אתם מקבלים עליכם את התורה?

מה כתוב?

לא תגנוב. לא, איפה?

כתוב על ישמעאל, ידו בכל ויד קולבו.

לא מתאים.

מה איתכם עם ישראל, אתם רוצים לקבל את התורה?

אמרו, כמה זה עולה?

נאמר להם, בחינם.

אמרו, תביא שתיים, הסתבח שמו לאן, מה הבעיה?

זה ככה.

תורה שבכתב, תורה שבעל פה.

זכינו, הסתבח שמו. זה בבדיחה כמובן.

אבל בתכלס,

עם ישראל,

קדושים וטוהרים, קיבלו עליהם את התורה, והקדוש ברוך הוא לא רצה.

כל דבר צריך להיות בהדרגה.

לא נותנים לבן אדם במכה אחת.

לכן כבר במראה

הכין אותם, נתן להם הלכות שבת, הלכות ככה וכאלה. נתן להם ככה,

לאט לאט, בהדרגה.

בן אדם מתקדם.

אז התורה הקדושה

נכתבה, שימו לב,

כבר במעמד הר סיני, לא רק תורה שבכתב,

לא רק לוחות האבן,

גם הקדוש ברוך הוא כתב את כל התורה שבעל פה.

השתבח שמו עלינו.

היה לי פעם ויכוח עם,

לא זוכר אם סיפרתי לכם את זה או לא,

היה לי ויכוח עם קראי.

אז אמרתי לו,

איפה אתה עושה ברית מילה?

אז הוא אומר לי, מה זאת אומרת? איפה שכולם עושים.

אמרתי לו, ככה עשית לילדים שלך? הוא אומר לי, כן.

אמרתי לו, איפה זה כתוב?

הוא אומר, כתוב. אמרתי לו, קח, תראה לי איפה כתוב.

לא כתוב.

אין דבר כזה.

לא כתוב איפה חותכים בכלל.

אמרתי לו, אבל יש מקום אחד בתורה שכתוב איפה חותכים?

הוא אומר לי, איפה?

אמרתי לו, כתוב בפסוק,

ומלתם את עורלת לבבכם.

אז לשיטתכם הקראי,

להיות יהודים,

צריך לעשות ניתוח לב פתוח.

כי אתם הולכים לפי מה שכתוב.

אז הנה כתוב,

ומלתם את עורלת לבבכם. אתה צריך לעשות ניתוח לב פתוח. אם לא,

אתה לא קראי, אתה סתם מחריט.

ואז שאלתי אותו, אמרתי לו, רגע, רגע,

תגיד, בזמן משה רבנו היה ווקמן?

הוא אומר לי, לא שידוע לי.

אמרתי לו, לשיטתכם, היה ווקמן.

הוא אומר לי, איפה?

אמרתי לו, כתוב,

קח את ספר התורה הזה

ושים באוזני יהושע.

קראנו לזה לפני שתי פרשות.

קח את ספר התורה הזה

ושים באוזני יהושע. תשים לו באוזן.

קשקושים מקושקשים.

בלי תורה שבעל פה,

אי אפשר לזוז מילימטר.

על מה מדברים?

ונשאלת השאלה,

ומי אמר שלא היה טלפון שבור?

או,

אז לכן אמרתי שאני החרב בעזרת השם.

אטריח אתכם קצת,

כמה דקות,

אבל יהיה לכם בסיס ויסוד לכל החיים שתבע שמו

על העניין של התורה שבעל פה.

שימו לב מה כותב הרמב״ם,

רבנו משה בן מימון,

זכותו תגן עלינו, מה הוא כותב בהקדמה לספרו היד החזקה.

הוא כותב שם, שימו לב, את ההשתלשלות

של כל ההעברה של התורה שבעל פה, ולמה לא ייתכן שהיה טלפון שבור.

במקום שאני אסביר לכם, אני פשוט אקריא לכם.

תשמעו מה הרמב״ם אומר,

לא מה אני אומר.

וזה, איך אומרים,

מי שיקשיב טוב, זה לכל החיים ישתבח שמו.

אומר הרמב״ם ככה

כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני,

בפירושן ניתנו.

שנאמר

ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה,

הפסוק שאני הקראתי לכם מקודם.

תורה זו תורה שבכתב,

והמצווה זו פירושה.

וציוונו לעשות לתורה על פי המצווה.

ומצווה זו היא הנקראת תורה שבעל פה.

ונתן ספר לכל שבט ושבט,

וספר אחד נתנהו בארון לעד.

ארון הברית.

שנאמר, לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וכו'.

והמצווה,

שהיא פירוש התורה, לא כתבה,

אלא ציווה בה לזקנים

וליהושע. הכוונה שמשה לא כתב אותי.

הוא ציווה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל.

שנאמר, את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם,

אותו תשמרו לעשות.

ומפני זה נקראת תורה שבעל פה.

אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה,

לימדה משה רבנו כולה

בבית דינו לשבעים זקנים.

אבל משה רבנו ראה אותה כתובה.

אש שחורה על גבי אש לבנה.

אבל הוא לא כתב אותה.

ואלעזר ופנחס ויהושע שלושתן קיבלו ממשה.

וליהושע שהוא תלמידו של משה רבנו

מסר תורה שבעל פה

וציווהו עליה.

וכן יהושע

כל ימי חייו למד על פה.

וזקנים רבים קיבלו מיהושע

וקיבל עלי מן הזקנים ומפנחס.

ושמואל קיבל מעלי ובית דינו.

ודוד קיבל משמואל ובית דינו. שימו לב, הוא מוסר לנו את המסירה של תורה שבעל פה אחד

אחד אחד איש מפי איש.

ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה.

ולוי היה.

ושמח ממשה.

והיה קטן בימי משה.

והוא קיבל מדוד ובית דינו.

ערך ימים.

ואליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו.

ואלישע קיבל מאליהו ובית דינו.

ויהוידע הכהן קיבל מאלישע ובית דינו.

וזכריה קיבל מיהוידע ובית דינו.

והושע קיבל מזכריה ובית דינו.

ועמוס קיבל מהושע ובית דינו.

וישעיה קיבל מעמוס ובדינו ומיכה קיבל מישעיה ובדינו ויואל קיבל ממיכה ובדינו ונחום קיבל מיואל ובדינו וחבקוק

קיבל מנחום ובדינו וצפניה קיבל מחבקוק ובדינו וירמיה קיבל מצפניה ובדינו וברוך בן עריה קיבל מירמיה ובדינו ועזרא ובדינו קיבלו מברוך בן עריה ובדינו

בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן

עוזרו בבל והרבה חכמים עמהם תשלום 120 זקנים

האחרון מהם הוא שמעון הצדיק והוא היה מכלל המאה ועשרים

וקיבל תורה שבעל פה מכולם

והוא היה כהן גדול אחר עזרא

שימו לב טוב

עד כאן

כולם נביאים

זכריה ומלאכי

נכון?

זה כל אלה

חגי הם כולם נביאים

אצל נביאים לא שייך טלפון שבור

כי חוץ מהמסירה יש לך את הנבואה

אז פה אין חשש של טלפון שבור

מיד לאחר מכן מתחיל לנו בעצם הסדר שאנחנו מכירים מפרקי אבות

פרקי אבות מתחילים עם שמעון הצדיק

אנשי כנסת הגדולה

אחר כך שמעון הצדיק עכשיו תראו זה ממשיך

אנטיגנוס איש צוחו ודינו קיבלו משמעון הצדיק ובדינו

ויוסף בן יוחזר איש צרדיו ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ובדינם קיבלו מאנטיגנוס ובדינו ויהושע בן פרחיה וניתא ארבלי ובדינם קיבלו מיוסף בן יוחנן ובדינם ויהודה

בן טבעי ושמחון ושטח

ובית דינם קיבלו מיהושע בן פרחייו וניטאי ארבלי ובית דינם. שמחיה ואבטליון גרא הצדק

ובית דינם קיבלו מיהודה ושמחון ובית דינם. הלל ושמאי

ובית דינם קיבלו משמחיה ואבטליון ובית דינם.

כן?

דרך אגב

כתוב איזוהי מחלוקת לשם שמיים

בפרקי אבות

מה כתוב?

הלל ושמאי

נכון?

למה לא כתוב בית הלל ובית שמאי?

איזה מחלוקת לשם שמיים?

כתוב הלל ושמיים.

מה הם בית הלל ובית שמאי?

הגמרא במסכת סוטה אומרת

שלמה נחלקו בית הלל ובית שמאי? בגלל שהם לא הקשיבו טוב בשיעורים.

אם היו מקשיבים לא היה את כל הבלאגן

בין בית הלל ובית שמאי.

שמעתם?

אבל בין הלל לשמאי, היה מחלוקת של שמיים

נמשיך הלאה

ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הלל הזקן קיבלו מהלל ושמאי ובית דינם

חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי והם גדולי החכמים שקיבלו ממנו

ואלו הם

רבי אליעזר הגדול ורבי יהושע ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך

ורבי עקיבא בן יוסף קיבל מרבי אליעזר הגדול ויוסף אביו

של רבי עקיבא גר צדק היה ורבי ישמעאל ורבי מאיר בן גר צדק קיבלו מרבי עקיבא

וגם קיבל רבי מאיר וחבריו מרבי ישמעאל

עכשיו חבריו של רבי מאיר

הם רבי יהודה ורבי יוסי

ורבי שמעון ורבי נחמיה ורבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר ושמעון בן עזאי ורבי חנניה בן תרדיון

וכן קיבלו חבריו של רבי עקיבא מרבי אליעזר הגדול

וחבריו של רבי עקיבא הם רבי טרפון

רבו של רבי יוסי הגלילי ורבי שמעון בן אלעזר ורבי יוחנן בן אורי

רבן גמליאל הזקן קיבל מרבן שמעון אביו בנו של הלל הזקן

ורבן שמעון בנו קיבל ממנו

ורבן גמליאל בנו קיבל ממנו

ורבן שמעון בנו קיבל ממנו ורבי יהודה בנו של רבן שמעון

זהו הנקרא רבנו הקדוש.

והוא קיבל מאביו ומרבי אלעזר בן שמוח ומרבי שמעון חבריו.

עכשיו שימו לב טוב.

רבנו הקדוש

חיבר המשנה.

וממות משה רבנו

ועד רבנו הקדוש

לא חיברו חיבור שמלמדים אותו ברבים בתורה שבעל פה.

אלא בכל דור ודור,

ראש בית דין או נביא

שהיה באותו הדור כותב לעצמו זיכרון השמועות

ששמע מרבותיו

והוא מלמד על פה ברבים.

וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע.

מרבותיו.

ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה

לא למדום מפי השמועה

אלא במידה משלוש עשרה מידות

שלוש עשרה עיקרים,

שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, כן?

והסכימו עליהם בדין הגדול.

קל וחומר, גזרה שווה וכולי.

וכן היה הדבר תמיד.

כל זה היה עד רבנו הקדוש.

והוא קיבץ את כל השמועות

וכל הדינים

וכל הבאורים והפירושים ששמעו ממשה רבנו

ושלימדו בית דין שבכל דור ודור, בכל התורה כולה,

וחיבר מהכל ספר המשנה.

ושיננו לחכמים ברבים

ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם

וריבצו בכל מקום,

כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל.

ולמה עשה רבנו הקדוש כך

ולא הניח הדבר כמו שהיה?

לפי שראה שתלמידים מתמעטים והולכים,

וההצהרות מתחדשות ובאות,

ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת,

וישראל מתגלגלות והולכות לקצוות.

חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם,

כדי שילמדו במהרה ולא יישכח.

וישב כל ימיו, הוא ודינו,

ולימדו המשנה ברבים.

ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבנו הקדוש וקיבלו ממנו.

שמעון וגמליאל בניו, ורבי אפס,

ורבי חנינה בן חמה,

ורבי חיה,

ורב,

ורבי ינאי,

וברכה פרה,

ושמואל, ורבי יוחנן, ורבי הושעיה.

ואלו הם הגדולי החכמים שקיבלו ממנו,

ועמהם אלפים ורבבות משאר החכמים.

אף על פי שימו לב שאלו ה-11 קיבלו מרבנו הקדוש ועמדו במדרשו,

רבי יוחנן קטן היה

ואחר כן היה תלמיד לרבי ינאי וקיבל ממנו תורה

וכן רב

קיבל מרבי ינאי

ושמואל קיבל מרבי חנינא בר חמא

רב

חיבר

ספרה וספרי

לבאר ולהודיע עיקרי המשנה

ורבי חיה חיבר את התוספתא לבאר ענייני המשנה

וכן רבי הושעיהו הר כפרה חיברו ברייתות

לבאר דברי המשנה

משניות חיצוניות

ורבי יוחנן חיבר הגמרא הירושלמית בארץ ישראל אחר חורבן הבית

בקרוב שלוש מאות שנה

ומגדולי החכמים שקיבלו מרב ושמואל רב הונא ורב יהודה ורב נחמן ורב כהנא

ומגדולי החכמים שקיבלו מרבי יוחנן רבב אבר בר חנא ורבי עמי ורבי אסי

ורב דימי ורבי עבין

ומכלל החכמים שקיבלו מרב הונא ומרב יהודה רבה ורב יוסף

ומכלל החכמים שקיבלו מרבה ורבי יוסף

אביי ורבה

ושניהם קיבלו גם מרב נחמן

ומכלל החכמים שקיבלו מרבה רב אשי ורבינה

ומר רב אשי קיבל מאביו רב אשי ומרבינה

שהם אלה

שחתמו את כתיבת הגמרא.

עכשיו שימו לב טוב רבותיי.

למה היה צורך לכתוב את הגמרא?

משום שכשרבנו הקדוש כתב את המשנה הוא כתב את זה כמו שאתם מכירים את המשנה בצורה של ראשי פרקים.

אם אתה רוצה עכשיו לדעת איך מניחים תפילין

מהמשנה אתה בחיים שלך לא תדע איך מניחים תפילין.

אם אתה צריך לדעת איך עושים סוכה מהמשנה אתה בחיים שלך לא תדע איך עושים סוכה.

למה? כי הם רשמו את זה בתקופת המשנה בצורה של ראשי פרקים, כי לא היה עדיין שכחה ובלאגן כמו שאומרים

ידעו רק היה חשש לעתיד לבוא שלא ישכחו ולכן היה צורך לכתוב את זה בראשי פרקים

כמו אדם שיש לו הרבה סידורים לעשות

הוא לא כותב את כל הפירוט של מה שהוא צריך לעשות בכל מקום שהוא הולך

הוא כותב רק שהוא צריך ללכת לפה ולשם ולשם ולשם

ומה צריך לעשות שם הוא כבר יודע מה צריך לעשות שם

אז זה בעצם המשנה

הגמרא באה ומרחיבה לנו את היריעה בצורה אומנם של שקלא וטריא כדי איך אומרים שאנחנו לא נרדם

כמו שאתם נרדמים עכשיו שאני מסביר לכם את זה

כשיש שקלא וטריא יש מחלוקת יש אקשנים זה אומר ככה זה אומר ככה

ממש בטוח שזוכרים למה היה אקשן

כשיש אקשן כשיש ויכוחים צעקות עניינים זוכרים הכל אבל

כשעכשיו הרב נותן דרשה מסביר או מקריא אז בכלל זה כזה מרדים כזה זה חסר אקשן

אבל בשביל זה אמרתי לכם לכתחילה תתאפקו קצת

כי יש פה דברים חשובים לדעת

אז אנחנו רואים שהיה את המשנה שזה בעצם שם הבסיס

בראשי פרקים

הגמרא כבר פותחת לנו את כל היריעה מכל הכיוונים לדעת מה צריך לעשות

מה הסיבות מה הטעמים למה מה הראיות מאיפה זה ומי אמר אולי אפשר הרי אחד הדברים היפים

בגמרא שימו לב טוב

שהגמרא

איך היא מכריכה את האמת מכריכה את האמת

על ידי זה שהיא שוללת את כל האפשרויות

ומשאירה רק אפשרות אחת

שזה זה ההלכה

הבנתם?

שוללת את כל האפשרויות

ולכן יש את כל השקלא וטריא

שבן אדם בא ואומר ואולי ככה וככה לא יכול להיות כי ככה וככה ואולי ככה וככה לא יכול להיות כי ככה וככה

אז פוסלים את כל האפשרויות משאירים רק אפשרות אחת

זה גילוי האמת

זה לגלות את האמת על ידי זה שפוסלים את כל האפשרויות משאירים רק אפשרות אחת

היו כמה מקרים שהיה עוד אפשרות

לומר

שם

תיקו

נאמר תיקו, מה זה תיקו?

תשבי יתרץ קושיות ובעיות.

נכון פה לא בודדנו את האפשרות היחידה

יש עדיין אפשרות נוספת

אבל אנחנו משאירים את זה ככה כשיבוא אליהו הנביא

בביאת המשיח

הוא יפתור לנו את הבעיות ויגיד איזה, מה היה...

אבל זה מקומות בודדים בכל השס

שיש שם תיקו.

בדרך כלל, ישתבח שמו לעד, הכל

אפשרות אחת נשארת

וזוהי ההלכה, ישתבח שמו.

עכשיו,

אז בואו נראה

אומר הרמב״ם,

שימו לב,

נמצא

מלבשי

עד משה רבנו עליו השלום,

ארבעים דורות.

בדיוק ארבעים דורות.

ואלו אין.

אתם רוצים שאני אקריא לכם את כל הארבעים דורות?

אני, אין לי בעיה.

אה?

אני, אין לי לאן ללכת.

אבל אם תרצו, תעיינו פה בהקדמה של הרמב״ם, תראו את כל הארבעים דורות

כדי לומר לך,

אין אופציה של טלפון שבור, זה עובר אחד איש מפי איש.

לכן גם תראו שבגמרא אף אחד לא אומר את דעתו.

בגמרא אתה רואה שכל אחד אומר

שהוא שמע שלוש-ארבעה שמות אחורה מרבותיו.

למה? כדי להראות לך,

אין דבר כזה שחכמים ישבו, פירשו, נראה להם לפי דעתם. אין דבר כזה.

כל דבר אתה צריך להביא ראיה. מאיפה הבאת את זה?

אומר הרמב״ם,

כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות.

מהם ראשי ישיבות

ומהם ראשי גלויות

ומהם סנהדרי גדולה.

ועימהם בכל דור ודור אלפים ורבבות

ששמעו מהם ועימהם.

עכשיו רבינה ורב אשי הם סוף חכמי הגמרא.

הם חתמו את הגמרא.

ורב אשי

הוא שחיבר הגמרא הבבלית בארץ שנער

אחר שחיבר רבי יוחנן הגמרא הירושלמית בכמו מאה שנה.

מאה שנה אחריו

הוא חתם את הגמרא וכתב אותה.

ועניין שני הגמרות

הוא פירוש דברי המשניות

ובאור עמוקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין ממות רבנו הקדוש

ועד חיבור הגמרא.

ומשני הגמרות ומן התוספתות ומהספרה והספרי ומהתוספות

מכולם

יתבאר האסור

והמותר, הטמא והטהור, החיוב והפטור, הפסול והכשר.

כמו שהעתיקו איש מפי איש,

מפי משה רבנו ומסיני.

גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה.

כמו ששמעו ממשה בפירוש,

שנאמר ושמרתם את משמרתיים,

דהיינו עשו משמרת למשמרתיים.

וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו

או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור לעשות.

לפי שאסור לסור מהם

ממה שתיקנו גדולי הדורות בבית דין בכל דור ודור,

שנאמר, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

זאת אומרת, מה זה יגידו לך? יגידו לך את זה בלשון עתיד.

מה שיפסקו לך ויגידו לך בעתיד,

אתה אסור לך לסור מזה ימין ושמאל.

וכן משפטים ודינים מופלאים

שלא קיבלו ממשה.

ודנו בהם בדין של אותו הדור במידות שהתורה נדרשת בהן,

כמו שאמרנו.

ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא.

הכל, את כל זה, עד רב אשי,

הכל הוא חיבר בגמרא מימות משה ועד ימיו.

וחיברו חכמי המשנה חיבורים אחרים לפרש דברי התורה.

רבי הושעיה, תלמידו של רבנו הקדוש, חיבר באור ספר בראשית.

רבי ישמעאל פירש מאלה שמות עד סוף התורה, והוא הנקרא מחילתא.

וכן רבי עקיבא חיבר מחילתא.

וחכמים אחרים אחריהם חיברו מדרשות.

והכל חובר קודם הגמרא הבבלית.

שאמרנו הפרש בינה לבין הגמרא הירושלמית

מאה שנה בערך.

נמצא

שרבי נא ורב אשי וחבריהם

סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה.

ושגזרו גזרות והתקינו התקנות

והנהיגו מנהגות ופשטה גזרתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל, בכל מקומות מושבותם.

ואחר בית דין שרב אשי שעיבר הגמרא וגמרו בימי בנו,

נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר.

והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם,

ונשתבשו הדרכים בגייסות, ונתמחת תלמוד תורה,

ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם,

אלא מתקבצים יחידים,

השרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה,

ועוסקים בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם,

ויודעים מהם דרך המשפט האחו.

וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה,

וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות,

לא פשטו מעשיו בכל ישראל.

למה?

מפני ריחוק מושבותיהם ושיבוש הדרכים.

אז כל אחד פסק לאנשי מקומו.

והיות בית דין של אותה המדינה יחידים,

ובית דין הגדול של שבעים ואחת בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא,

לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו

לנהוג כמנהג מדינה אחרת.

ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזרה שגזרה בית דין אחר במדינתו.

וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא,

ונתבהר לבית דין אחר שעמד אחריו,

שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא,

אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו

בין ראשון ובין אחרון.

ודברים הללו בדינים,

גזרות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא.

אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי,

חייבין כל ישראל ללכת בהם.

וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזרותיהם וללכת בתקנותיהם.

הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל.

ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא,

הם כל חכמי ישראל או רובם,

והם ששמעו הקבלה וחקרי התורה כולה דור אחר דור על משה רבנו עליו השלום.

וכל החכמים שעמדו אחר חיבור הגמרא ובנו בו ויצא להם שם בחוכמתם,

הם הנקראים גאונים.

וכל אלו הגאונים שעמדו בארץ ישראל ובארץ שנער ובספרד ובצרפת

למדו דרך הגמרא והוציאו לאור תעלומותיו ובערו ענייניו

לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאוד,

ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות,

לפי שאותה הלשון הייתה ברורה לכל אנשי שנער בעת שחברה הגמרא.

שנער זה בבל, כן?

עיראק.

אבל בשאר מקומות,

וכן בשנער בימי הגאונים, אחרי תקופת הגמרא,

אין אדם מכיר אותה הלשון

עד שמלמדים אותו,

כי זו לא הייתה הלשון המדוברת.

ושאלות רבות שואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם לפרש להם דברים קשים שבגמרא,

והם משיבים להם כפי חוכמתם.

ואותם השואלים מקבצים התשובות ועושים מהם ספרים להבין מהם.

גם חיברו הגאונים שבכל דור ודור חיבורים לבאר הגמרא.

מהם מי שפירש הלכות יחידות,

ומהם שפירש פרקים יחידים שנתקשו בימיו,

ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים,

ועוד חיברו הלכות פסוקות בעניין איסור והיתר וחיוב ופטור,

בדברים שהשעה צריכה להם, כדי שיהיו קרובים למדע, למי שאינו יודע לרד לעומקה של גמרא.

וזוהי מלאכת השם שעשו בה כל גאוני ישראל,

מיום שחוברה הגמרא ועד זמן זה של הרמב״ם,

שהיא שנה שמינית

אחר מאה ואלף לחורבן הבית,

והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלושים ושבע לבריאת העולם.

שימו לב, אנחנו כבר מסיימים.

עכשיו תשמעו מה כותב הרמב״ם על עצמו,

על התקופה שלו.

ובזמן הזה תקפו הצהרות יתרות

ודחקה שעה את הכול,

ועבדה חוכמת חכמינו ובינת נבוננו נסתרה.

זה הוא כותב על תקופתו.

לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחיברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים,

נתקשו בימינו.

ואין מבין ענייניהם כראוי, אלא מעט במספר.

ואין צריך לומר, הגמרא עצמה הבבלית והירושלמית

והספרה והספרי והתוספתא שהם צריכים דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך.

ואחר כך יודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים ושאר דיני התורה העכו.

אז הוא כותב הרמב״ם, ומפני זה ניערתי חוצני,

אני משה בן מימון הספרדי,

ונשענתי על הצור ברוך הוא ובינותי בכל אלו הספרים,

וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בעניין האסור והמותר, הטמא והטהור עם שאר דיני התורה.

כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל,

בלא קושייה ולא פירוק.

לא זה אומר בכו וזה בכו,

אלא דברים ברורים,

קרובים, נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים ממות רבנו הקדוש ועד עכשיו.

עד שיהיו כל הדינים גדולים לקטן ולגדול בדין כל מצווה ומצווה עובדים כל הדברים שתקנו חכמים ונביאים.

כללו של דבר,

כדי שלא יהיה אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל,

אלא יהיה חיבור זה מקבץ

לתורה שבעל פה.

כולה עם התקנות והמנהגים והגזרות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור הגמרא,

וכמו שפרשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר הגמרא.

לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה.

לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה

ואחר כך קורא בזה,

ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה,

ואינו צריך לקרוא ספר אחר ביניהם.

וראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל עניין ועניין,

ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו עניין,

וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות כדי שיהיו סדורים על פה.

אלו ההלכות שבכל עניין ועניין יש מהן הלכות שמשפטי מצווה אחת בלבד,

והיא המצווה שיש בה דברי קבלה הרבה,

והוא עניין בפני עצמו,

ויש מהן הלכות שהן כוללות משפטי מצוות הרבה,

אם יהיו אותן המצוות כולן בעניין אחד,

מפני שחילוק חיבור זה לפי העניינים,

לא לפי מניין המצוות, כמו שהתבאר לקורא בו.

ומניין מצוות התורה הנוהגות לדורות 613 מצוות,

מהם מצוות עשה 248 סימן להם מניין איברים של אדם,

ומהם מצוות לא תעשה 365 סימן להם מניין ימי שנות נחמה.

זוהי הקדמתו

של רבנו הרמב״ם.

עכשיו שימו לב,

שמתם לו מה הוא כתב, בסוף.

הוא אומר 248 סימן איבריו של אדם.

שסה 365 הוא לא אומר גידים,

הוא אומר ימי שנות החמה.

אז איפה מופיע שזה שסה גידים?

בספרי המקובלים.

בספרי המקובלים כתוב שזה קשור לעניין של גידים.

בכל אופן,

אם נסכם את מה שאומר הרמב״ם בעצם, הוא אומר,

לא ייתכן שיהיה פה טלפון שבור, הכל מכתוב.

עד אנשי כנסת הגדולה

היה הכל בעצם

עובר דרך נביאים.

מאנשי כנסת הגדולה,

עקב כל הגזרות והצהרות שהיו,

מה עושה רבנו הקדוש?

כותב את זה בתמצית.

חכמי התלמוד

פותחים את היריעה,

ומה שעושה הרמב״ם אחר כך,

מכנס

את הכל לפי סדר של הלכות,

לפי סדר המצוות עצמן,

לכות תפילין, לכות נטילת ידיים, לכות ככה, לכות תפילה, לכות ככה, הכל מסודר לך,

שאתה יודע בדיוק איך לקיים את המצווה.

אבל שימו לב טוב,

כתוב שמה שכתב הרמב״ם, לשונו הזהב,

הוא מאוד מתומצת.

כמו שרבנו הנשיא, רבנו הקדוש,

כתב את המשנה בצורה מאוד מאוד מתומצתת,

שאין עוד אחת מיותרת,

כך גם אצל הרמב״ם לא תמצא שום דבר מיותר.

הכל מדויק.

שימו לב.

לשונו הזהב.

אז לכן,

צריך לדעת, שמי שלומד הרמב״ם ככה,

בלי ללמוד

את הסוגיה בגמרא,

יכול להבין לא רק טעות, יכול להבין הפוך.

לא פשוט.

לכן תראו,

שכל מקום שהרמב״ם פסק את ההלכה,

הוא אומר לך מאיפה הוא הביא את זה, מאיזה גמרא.

כתוב לך בקטן,

באיזה גמרא זה נמצא.

גם בגמרא,

כשאתה פותח את הגמרא, יש את האותיות הקטנות

ששולחות אותך, מי כותב את זה? מי פסק את זה?

הרמב״ם, טור שולחן ערוך,

מי פסק את ההלכה הזאת ככה?

זה שם בגמרא תמיד את האותיות הקטנות

שמפנות אותנו.

אז ללמוד את הרמב״ם, בלי ללמוד

ללמוד

את השס עצמו

לגבי אותה סוגיה,

זה לא פשוט בכלל.

יש כאלה יכולים לקרוא,

שהרמב״ם אומר פטור,

לחשוב שזה מותר, מה פתאום?

פטור זה לא מותר.

יש פטור, יש מותר.

אז אם אין לך בסיס, אם אין לך בסיס של ידע,

אתה יכול להבין שזה מותר, בעצם זה לא מותר לך תחילה.

זה לא פשוט.

ככה זה הדרך.

כשמתחילים ללמוד,

רואים, ישתבח שמו לענייננו, נסיים,

ישתבח שמו.

כמה פעמים אמרתי היום, נסיים.

אז

כתוב שבעים פנים לתורה שכולה פן אחד.

את זה כולם שוכחים להגיד.

אומרים רק את ההתחלה.

שבעים פנים לתורה. הלו, יש המשך.

שכולם פן אחד.

מה זה?

לא הכוונה שבעים פנים לתורה שיש שבעים פירושים לתורה.

מה פתאום?

אתה עושה צחוק? מה, רק שבעים פירושים יש לתורה?

אתה עושה צחוק אתה?

תסתכל איזה ספרייה אתה אומר לי שבעים פירושים.

שימו לב,

יש שישים ריבו פירושים

לכל פסוק,

אבל כפול ארבע.

למה יש פרסת, פרנס,

פשט, רמז,

דרש וסוד.

תכפיל 600 אלף

כפול ארבע.

זה שתי מיליון ארבע מאות פירושים יש על כל פסוק ופסוק.

אתם מעקלים על מה מדברים?

עכשיו, אם לך, לדוגמה, יש פשט, רמז ודרש,

ואין לך, לדוגמה, את הסוד,

אז אתה עדיין בגדר של פרד.

אל תהיו כסוס כפרד, אין הבין, אם אין לך את הסוד.

אתה נשאר פרד.

צריך הכול, שאתה בא שמולד.

הגאון מווינא אומר, כשאנחנו נגיע לעולם הבא,

שימו לב,

כל יהודי יצטרך לדרוש ספתח חצי שנה.

הדרשה המרכזית של כבודו, של כבודו,

חצי שנה, ספתח.

אשתבחתם על ה...

הכנתם דרשה?

חצי שנה.

מה נגיד?

לא קוראים כמוני מה כתוב.

בעל פה, בעל פה.

חצי שנה.

שחרר.

ככה אומר הגאון מווינא.

איי איי איי איי איי.

אנחנו אומרים לנו להגיד איזה חבורה, אנחנו כבר כולנו פצח וחבורה.

ומקתריה.

חצי שנה, ספתח.

אז נחזור שמה, עולם רוחני, יש את הבעשנו.

בכל אופן,

אז כתוב שבעים פנים לתורה,

אז אם יש כל כך הרבה פירושים, אז מה זה שבעים פנים לתורה?

שימו לב,

הכוונה היא כך,

שיש תמונה

שהיא מחולקת לשבעים חלקים. קוראים לזה פאזל.

אם מתוך הפאזל יש לך עשרים חלקים בערך,

עשר,

עשרה,

עשרים,

אז יש לך תמונה.

אתה מבין פחות או יותר מה יש בתמונה.

אתה יכול להבין אם מדובר פה בתמונת נוף או דיוקן או רכב,

אופנוע, אתה רואה פחות או יותר מה הכיוון.

אבל בטוח שלא מסתדר לך הרבה דברים.

זה, החלק הזה לא נכנס עם החלק הזה והחלק הזה לא מתברג לחלק הזה.

נו, ואם יש לך 35-40 חלקים מתוך הפאזל של השבעים,

או, אתה כבר בכיוון הנכון.

אתה כבר בטוח יודע מה יש פה בתמונה,

ואתה יודע שברוך השם יש פה תמונה שמתחברת אחת לשני כמו שצריך,

רק אני עוד לא הגעתי לזה, אבל אני בדרך, בעזרת השם, נגיע.

צריך להזדרז,

שלא יהיו הבטחות.

צריך להספיק,

ואף אחד לא יודע כמה מוקצב.

תן גז, אבו סחנק, תן גז.

מי שיש לו כבר 50 חלקים בפאזל, 55,

הוא בכלל מסודר, סתם בעשייה.

הוא כבר, לקראת סיום, כבר יודע מי נגיד,

הוא כבר יש לו פחות מחלוקות, פחות סתירות.

הוא יודע הרבה דברים שגם אם כתוב פה ככה, וגם אם כתוב פה ככה,

אבל יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.

הוא יש לו כל כך הרבה ידיעות והרבה כתוב וכתוב וכתוב,

שהוא יודע לחבר את מה שמי שאין לו הרבה חלקים אומר, איך יכול להיות?

זה לא מתחבר אבל,

כי הוא לא יודע שיש עוד חלקים. כשתחבר את כל החלקים ותהפוך פה ותהפוך פה,

הפוך בה והפוך בה, וכל הבא.

השתבח שמו על ה...

אז לכן אומרים שבעים פנים לתורה שכולם פן אחד.

זה הכל תמונה אחת, רק אם היא מחולקת.

לכן תראו שפנים זה גם אותיות פנים.

הפנים מעידות על הפנימיות.

השתבח שמוריו.

אז בזה נסיים, הלאינו אתכם מספיק הערב,

אבל ברוך השם למדנו דברים יסודיים ובסיסיים,

שגם אם יבוא מישהו

וינסה לנחשש

את האנשים על אולי ככה, ומי אמר, ואולי...

מותק,

אנחנו יש לנו תורה שכתוב במפורש.

ויאמר אדוני אל משה,

עלה אל היערה,

ואהיה שם.

ואתנה לך את לוחות האבן,

והתורה,

והמצווה אשר כתבתי, אומר בורא עולם,

לאורותם.

הקדוש ברוך הוא הבטיח

כי לא תישכח מפי זרעו.

הבטחה בפסוק.

כי לא תישכח מפי זרעו.

התורה הזאת תישאר, ככה הקדוש ברוך הוא נשבע ומעיד,

שהתורה הזאת תישאר עד סוף כל הדורות. עד שיבוא מישיח צדקנו,

במהרה בימינו,

אמן ואמן. מגיע לכם יישר כוח על הסבלנות.

אני לא יודע אם אני הייתי, זה סובל אתכם ככה כל כך הרבה זמן.

עסקים ומורחים.