עצות נפלאות לתיקון הכעס
- - - לא מוגה! - - -
יש לי מידה שהיא לא טובה, מידת הכעס.
אני מהר מאוד מתעצבנת מכל דבר,
ואני רציתי לשאול אותך, כאילו, למה צריך לשנות את זה? למה זה ככה?
האם זה התיקון שלי בעולם?
תראי,
במצרים הייתה מכת צפרדע.
הייתה צפרדע אחת,
וכשהם
רצו להרוג אותה,
היא התפצלה.
הם נהיו כמה צפרדעים.
במעצבים
הם הרביצו גם לאלה שיצאו, וכל אחד נהייתה לכמה.
במעצבים הם הרביצו להם, ונהיה עוד כמה.
עד שכל מצרים יתמלא צפרדעים מעצבים.
זו הייתה מכת צפרדע.
אם הם לא היו עצבנים,
הייתה נשארת צפרדע אחת.
עכשיו שתביני,
ככה זה פועל עם העצבים.
הם עצבים לא פותרים שום בעיה,
רק מוסיפים ייסורים, מכאובים וקרעים
בין בני אדם.
היה בן אדם אחד שהיה עצבני.
מה זה עצבני יותר ממך?
והיה לו אבא חכם שאמר לו, אם אתה רוצה להפסיק להתעצבן,
אני אתן לך תיקון.
אני מציע לך את אותו תיקון.
אם תרצי לעשות תעשייה, אם לא, תשתדלי גם בלי זה להיות רגועה.
אבל לא, כל פעם שאתה כועס,
כל פעם שאתה כועס, תצא לחצר,
תיגש לדלת של המחסר, תתקע מסמר.
כל פעם שאתה כועס, תצא ותתקע מסמר. ככה היה עושה.
ביום הראשון תקע 43 מסמרים.
ביום השני תעייף.
38. לאט רעש זה לא משתלם, כל כעס צריך לרוץ לחצר ולתקוע מסמר.
לאט לאט ירד פחת, פחת, פחת, פחת, פחת, פחת, עד שאחרי כמה חודשים
הגיע למצב,
שני מסמרים, מסמר,
והגיע למצב ששבועיים תמינים הוא לא כעס פעם אחת.
בא לאבא שלו ואמר לו, אבא,
תיקנתי את מידת הכעס.
אמר לו, עוד לא.
אמר לו, עכשיו, כל יום שיעבור ואתה לא כועס,
תלך, תוציא מסמר אחד.
איזה עצבים.
הוא החליט ללכת עד הסוף.
כל יום הלך, הוציא אחד,
אחד,
אחד,
אחד, אחד, עברו שנים.
הוא מוציא אחד, אחד, אחד, אחד. זהו, התגבר על מידת הכעס. התגבר. אין יותר כעס.
כשהוא גמר עם המסמר האחרון, בא לאבא שלו ואמר לו, תודה.
אמר לו, משברך,
אשריך זיכית אותי, לא האמנתי בחיי שאני אוכל להגיע לשליטה עצמית,
שלא לכעוס.
מה זה אני מודה לך, אבא?
הצלת את חיי.
אמר לו, אבא, עכשיו, רגע, בוא,
אנחנו נצא רגע על החצר.
יצאו לחצר, עמדו מול הדלת.
אמר לו, מה אתה רואה?
אמר לו, את הדלת של החצר,
של המחסן. אומר לו, ומה אתה רואה בזה?
אומר לו, מלא, מלא חורים.
אומר לו, תדע לך, כשאתה כעסת, תקעת באנשים מסבריים.
אבל גם אחרי שהשלמתם, השארת להם חורים.
עכשיו, על זה גם צריך לעשות תיקון.
אבל זה אחרי שתגמרי עם המסמרים.
אני יודעת שזה גם חלק מהמידות שאישה צריכה להיות רגועה יותר ולא להיות עצבנית,
ואני, זה מאוד קשה לי להתמודד עם זה.
מה יש פה קשה? מה קשה?
נגיד, מה מרגיז אותך? כי אני מתעצבן, מה קורה כאילו? מה? אני אגיד לך מה השורש של העצבים.
השורש של העצבים זה עמידה גרועה ופסולה הנקראת גאווה.
אם תעבדי על ענווה... לא, אני מוותרת בסופו של דבר. ודאי, ודאי. אבל זה לוקח לי... ודאי, אני מוותרת.
זה גם גר.
אני מוותרת.
זאת אומרת, אם תעבדי על ענווה,
ענווה,
אז לאט לאט תאכלי. אבל בשביל להגיע לענווה, שזה עמידה ממוצעת,
צריך לעבוד על שפלות רוח.
זאת אומרת, צריך, אומר הרמב״ם, ללכת לקצה הקיצוני ביותר,
ואז במשך הזמן שמתרגלים לזה, מגיעים לדרך המיצוע, שהיא דרך החכמים.
עכשיו, מה הבעיה שלנו כשאנחנו כועסים? אחד עקף אותנו. מה?
ככה הוא מס... אני נוסע? הוא עוקף אותי?
אני אראה לו.
אחד עובר אותך בתור, את כועסת.
אחד לא עונה לך בזמן.
מה, אני לא פה?
מה הוא חושב את עצמו?
וכן, נכון?
זה הדרך.
וכל דבר זה הסתכלות על האני שלך שנפגע.
וזה רק בגלל שיש גאווה.
אם בן אדם לא מחשיב את עצמו כלום,
נפשי כעפר לכל תהיה.
עקפו אותך.
בסדר, שיערב לו. גם את עקפת פעם כמה אנשים, נכון?
כן. כן. אז למה כשהוא עקף את לא אומרת לו סחטין?
וכן, על זה הדרך. אנחנו רואים רק את עצמנו, זה הבעיה. אם רואים רק את עצמנו, אז זה בעיה.
אבל אם אנחנו רואים שיש מקום לכולם,
אז אין בעיה. לא, אני נוטה להתעצבן מדברים. אני מודעת למה שאתה אומר. ודאי. אבל כאילו, למשל, אם מדברים על נושא שלא מעניין אותי מסוים, אז
כל העצבנותים.
ודאי, מבזבזים לך את החיים. מה מדברים שטויות פה? מה, הם לא מבינים שזה לא מעניין אותי? מה אתה מבלבל לי את המוח?
כמה זמן אתה יכול לדבר?
אבל גם את לפעמים מדברת דברים שלא מעניינים מישהו אחר.
אז למה את לא מתחשבת באלה שאת מדברת איתם?
כי יודעת, יש אנשים שמטלפנים לשני וישר מתחילים.
אתה שומע, אתה יודע מה היה, טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה. הוא לא שואל אותו בכלל אם הוא יכול לשמוע, אם הוא פנוי,
אם הוא מוכן לשמוע, ישר טה-טה-טה-טה-טה-טה.
הוא אומר לו, אין לי זמן, אני אקרא...
אה, אתה לא רוצה לדבר? אוקיי, ביי.
אין דרך ארץ, אין נימוס, הכל נובע מגאווה.
תעבדי על זה, זה לא מחנה שלך, זה של כולם.
תעבדי על זה, תעבדי על ענווה, תראי שתשתחררי הרבה מאוד מה...
יש ספרים שלמים על זה.