נציב יום: להצלחת קהילות פז בארץ ובעולם, חג שמח מועדים לשמחה אנחנו נדבר בחיזוקים בעבודתנו עבודת השם. היו היה בישראל אחד מגדולי הגדולים, ראש לכל בני הגולה, הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זכר צדיק לברכה. הוא ישב בקובנה, משם המנהיג את כל כלל ישראל, וקיבלו עליהם את פסקיו והתכנסו תחת כנפי מנהיגותו. הוא היה גאון בדור, מכל כנפות הארץ פנו אליו בשאלות, אבל כל גדלותו לא באה בעקבות כישרונותיו, הם לא היו מבורכים במיוחד, ואפילו פחות מזה, גדלותו באה בעקבות רצונו והתמדתו. המשגיח בישיבת סלובודקה רצה לחזק את תלמידיו, אמר: "נתאר לעצמנו בעיירה אחת שני ישרי דרך, איש וזוגתו לא עלינו חשוכי בנים מבקשים כמו חנה בשעתה: "ריבונו של עולם תן לנו זרע אנשים!", האשה עומדת בפינה אחת ובעלה כנגדה, ושניהם מבטיחים: "ריבונו של עולם!, תן לנו ילד, נקדיש אותו לשמים כשמואל בשעתו ונעלה אותו אליך". הם לא מסתפקים בתפילות עצמם, הולכים לגדול פלוני, לתלמיד חכם אלמוני שיתפללו, הולכים לישיבות פזורות מסביב, מבקשים מעמלי תורה שיעתירו עבורם, והקב"ה "אל כביר לא ימאס, שערי דמעות לא ננעלו", והתפילות פעלו פעולתם והם נפקדו. "ויהי לפקודת השנה" הגיע הרגע, פעייה ראשונה של התינוק נשמעת, קריאות "מזל טוב, מזל טוב", "כל הבית נתמלא אורה", שמחה רבתה לאין שיעור. הברית התקיימה במועדה כעבור שמונה ימים, איש מהעיירה לא נפקד מאותה שמחה. הרב כובד בסנדקאות, הדיין בקריאת הברכות, האבא בעצמו אחז את הבן, וברך: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, קיים את הילד הזה לאביו ולאמו וייקרא שמו בישראל- יצחק אלחנן". יצחק אלחנן. יצחק יונק, נגמל, מגיע לגיל שלוש, האבא עוטף אותו בטלית קטן, מוליך אותו למלמד, האמא מסתרכת אחריו עם שקית סוכריות. "יצחק אלחנן" אומר המלמד: "עלה בבקשה על הכיסא, מהכיסא על השולחן, ותגיד איתי ביחד את האותיות הקדושות של ריבונו של עולם, קומץ א'- או", הקטן קצת מתקשה, בסוף יוצא לו. קומץ ב'- בא, הרבי שם את ידו על ראשו של יצחק אלחנן ואומר: "תגדל ותהיה גדול בישראל! תאמר "אמן" מורה לו הרבי והוא פועה "אמן". האבא והאמא אומרים מתוך בכי: "אמן", אמן עם כל הלב והנשמה. יצחק אלחנן בן 4, בן 5, הולך "לחיידר" לומד "חומש", ההורים לא חוסכים דבר, שולחים אותו למלמד הטוב ביותר, אבל מבחינים כבר פה ושם שהראש לא מבריק כל כך, יש איזה קשיים. יצחק אלחנן עולה לכיתה גבוה יותר, הקשיים מתגברים יותר, בכל זאת ההורים לא מוותרים, משקיעים את כל כוחם ומרצם, אין מחיר שנחשב עבורם גבוה מידי. המטרה אחת שבשילה הכל כדאי - שהבן היקיר שלהם יצחק אלחנן יעלה ויצליח בתורה ויראת שמים. והנה יצחק אלחנן בן 13, מכינים אותו לדרשת הבר-מצווה, וזה לא הולך קל, בסוף גם הבר-מצווה עוברת איכשהו. מכניסים אותו לישיבה קטנה, בקושי בקושי הוא גומר שלוש שנים בישיבה הקטנה. עכשיו הוא צריך להיכנס לישיבה הגדולה. האבא והאמא יודעים שצריכים לתת לו עזרה מיוחדת, נותנים לו אברך שיקדם אותו, נותנים לו בחור מבוגר יותר שילמד אתו, אבל זה לא זה, יצחק אלחנן ילד טוב אבל קשה לו, מנסים לעזור לו - הוא נעזר, הוא דוקא משתדל אבל זה לא כל כך הולך. בן 18, בן 20, וההורים רואים זה לא זה? כמה יועצים רוצים טובתם של ההורים ואומרים להם: "הבן שלכם כל כך מוכשר אבל לא לתורה, יעשה דברים אחרים, עבודת כפיים למשל, הוא לא יפסיק להיות ירא שמים, הוא לא יפסיק להיות תומך תורה, החינוך שלכם בטוח בקרבו! מה אתם חוששים?". ההורים לא מוכנים לשמוע, נוקפים הימים, עד שסוף סוף הסכימו ההורים לעצת הידידים - שלחו אותו ללמוד מקצוע. יצחק אלחנן יוצא אל החיים, והחינוך הטוב שקיבל בבית הוריו נותן אותותיו. אין דבר שהוא לא מעורב בו, אם זה גמילות חסדים בעיירה הכתובת זה יצחק אלחנן. כל חברה שהיתה בעיר - חברה של שס, חברה קדישא, חברת משניות, חברת "חיי אדם" חברת "עין יעקב" חברת תהילים, הכל בהנהגתו של רבי יצחק אלחנן. לא היה נצרך שלא נפקד על ידיו, יום רודף יום, ויצחק אלחנן מגיע לפרק "האיש מקדש" מגיע הזמן לשאת אשה, נושא את אשתו הצדקת, ממשיכים יחדיו בעבודת הקודש, כוחות משותפים, גמילות חסדים, צדקה, תמיכת תורה, בקיצור כל דבר טוב. נולדים לו בנים ובנות, כולם יראי שמים, כולם הולכים בדרך השם, כולם בני תורה מהם אפילו תלמידי חכמים גדולים, לבנים נולדו נכדים, ואח"כ גם נינים. יצחק אלחנן בן 60, בן 70, בן 80 והגיע העת של כל אדם מונח על מיטתו, סביבו כל בני המשפחה, בניט בעיירה, הרב, הדיינים, השוחט, המגיד כולם נמצאים. כולם סביבי מיטתו הגיע הרגע קורא: "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד" ונשמתו יצאה ב"אחד". יללה גדולה עלי ארץ, אך יצחק אלחנן כבר לא שייך לכל זאת, הנשמה עולה למרום, מגיע לשמים גדודים של מלאכים מקדמים את פניו, "ויבוא איש צדיק", מימין מלאכים ומשמאל מלאכים, בתווך צועד לו בצעדים מאוששים יצחק אלחנן. הוא הרי יודע מה עבר עליו, הוא מוכן לגשת לשולחנו של המקום, הוא מוכן לקראת המשפט, הוא יודע שהמשפט בשמים קשה מאוד, "מי יעמוד לפניך בדין?" אבל בכל זאת הוא גם יודע שהוא נושא אתו מטען יקר, אוצרות אוצרות של מעשים טובים, של מצוות, גמילות חסדים, כל יקר וגדולה. בצעדים מאוששי עם גו זקוף, עיניו למטה כמו שהיה צועד כאן עלי אדמות, כמבואר האיגרת הרמב"ן: "עיניך יביטו למטה ולבך למעלה" ניגש לעבר השולחן של בית דין של מעלה. רואה בצד שמאל דלת צרה, "מה זה שם?" הוא שואל, לא עונים לו, פותח את הדלת חרך צר רואה אש מתלקחת אוי גיהינם! הוא קורא ובורח כל עוד רוחו בו, מה ליצחק אלחנן עם גיהינם? יצחק אלחנן ממשיך לצעוד חיוך על שפתותיו, בצד ימין רואה דלת, ניגש קשה קצת לפתוח, בסוף מכניס רגל ועוד רגל, ואת העניים והראש ומה הוא רואה? "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". הו! חושב יצחק אלחנן זה המקום, והוא פורץ פנימה, אבל הוא מרגיש מחזיקים אותו בעורף סוחבים אותו החוצה, נותר בחוץ והחיוך נותר עדיין על שפתיו. פתאום הוא שומע כרוז מכריז: "יצחק אלחנן? שמאלה!" – "אני? שמאלה לאש המתלקחת? איך יתכן, מה זה יש טעויות בשמים!?" הכרוז צועק, "יצחק אלחנן - שמאלה!" הוא כבר לא מחייך הפחד גובר, הוא שואל: "תגידו לי דיינים מומחים למה שמאלה?" – "גש הלום!" אומרים לו, הוא ניגש, הקול קולם של בית של מעלה עונה נוקב יורד עד חדרי בטן. "ידענו יצחק אלחנן, ידענו את כל מעשך הטובים, וחסדך וצדקותך, יודעים הכל, אבל יצחק אלחנן - שמאלה!" הכרוז ממשיך, הוא רוצה לדעת: "למה שמאלה? למה לא ימינה?" אומרים לו: "רצחת!" – "אני רצחתי?! את מי? ההיפך! כל ימיי החייתי נדכאים אומללים, מה לא עשיתי בכדי להחיות בן אדם! אנא במטותא מכם את מי רצחתי?" והקול משיב: "יצחק אלחנן אתה יודע את מי רצחת? רצחת את הגאון הגדול! רבם של כל בני הגולה! את הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור! יצחק אלחנן, אתה צדיק, אתה בעל חסד, השכר שלך הרבה מאוד, יצחק אלחנן שמאלה! שמאלה כיוון שרצחת את הפוטנציאל שלך, רצחת את הכוח שלך רצחת את מה שהיתה מסוגל להיות!. נכון, היה קשה לך, אבל אם היית ממשיך עוד קצת, אילו היתה מתגבר עוד התגברות - היית הופך להיות לגאון רבי יצחק אלחנן! הגאון הגדול בתורה! מאחר שלא עמדת במשימתך ולא ענית על הצפיות, ויותר מכך הפסקת לשאוף - זאת היתה נקודת השבירה שלך יצחק אלחנן!" רותח! אין שום ברירה, בגב כפוף בעיניים זולגות דמעות, אבל מתוך הבנה וקבלת הדין-הוא חוזר והולך הפעם שמאלה. בצד ימין יושבים צדיקים ונהנים מזיו השכינה, יצחק אלחנן כעת מבין מי יושב שם, מי יושב שם? אלה ששאפו, אלה שהמשיכו לשאוף, אלה שלא נשברו, שם ליד רבי עקיבא איגר, על יד החזון איש, על יד רבי חיים אוייזר, על יד רבי אביי ורבא, על יד משה רבינו, צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהם ונהנים מזיד השכינה, אבל הוא יצחק אלחנן, הוא במשל , במשל לא יושב שם הוא מיושב בגהינם. הוא יקבל את שכרו בסוף, אבל בינתיים גהינם, הוא עשה חסד אבל הוא גם רוצח. "נו, תגידו אתם" פנה המשגיח בישיבת סלובודקה לתלמידים: "האם לא צדקו בשמים שאמרו לו שהוא רוצח? הנה תראו מה יצא מיצחק אלחנן? יצחק אלחנן לא היה בעל כישרון, לא היו לו כוחות מיוחדים, לא היה לו איכויות מיוחדות, ותראו מה יצא ממנו - גאון הגאונים!". זאת אומרת: על כל אחד מאתנו תהיה תביעה: "למה לא הגעת למה שנתנו לך כח? זה נקרא רצח, אתה רוצח את עצמך!". התשובה לכך: אין בעבודת השם יתברך מושג "לא יכול" כולם יכולים! והתביעה תהיה: "למה הפסקת להילחם?! למה הפסקת לשאוף?" אם היית ממשיך להיאבק –היית מצליח, כי כל אחד נולד להצליח. ולמה הוא זכה באמת יצחק אלחנן למרות שהוא לא היה מוכשר במיוחד? כי הוא לא נכנע!, הוא לא נכנע כמו בסיפור, אלא הוא נלחם ונלחם במשך שנים, נלחם בכישרונות החלשים שהיו לו, נלחם ליצר הרע שעמד לשטנו יום יום ושעה שעה, נלחם בכל משברי החיים ויכול להן, עד שהצליח ונהיה רבן של כל בני הגולה בדורם של גאונים עצומים, הכל בזכות זה שהוא לא נכנע. לכן כל אחד מאתנו שאין מושג "לא יכול", צריך לעמול יותר. כותב הרמב"ם הקדוש, פרק ה' בהלכות "תשובה": אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם בראש בריאתו להיות צדיק או רשע, אין דבר כן, אין הדבר כן! אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו! הלכה! אם אתה חושב אחרת- אתה מגולמי בני ישראל, אתה גולם! אין דבר כזה, כל אחד יכול, "כל אדם" הפירוש כל אחד ואחד ממש, ללא הבדל ייחוס, או משפחה, לא משנה אם הוא כישרוני אם הוא לאו, הוא יכול להיות צדיק כמו משה רבינו. אליהו הנביא אומר: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שעושה - כך רוח הקודש שורה עליו!". שמעתם? זה לא משנה גוי או יהודי, איש או אשה, עבד או שפחה, הכל לפי מעשה שעושה - כך רוח הקודש שורה עליו. מכאן אתה שומע, אם רוח הקודש לא שורה עלינו  -אז המעשים שלנו לא מספיק טובים. המשגיח הגר"ם חדש זכר צדיק לברכה אומר: "הוכחה על הדברים בגמרא "ביומא" לה עמוד ב': "תנו רבנן עני ועשיר ורשע באים לדין. לעני אומרים: "מפני מה לא עסקת בתורה?" אם אומר "עני הייתי וטרוד במזונותיי" - אומרים לו: "ענית יותר מהלל?". עשיר אומרים לו: "מפני מה לא עסקת בתורה?" אם אומר: "עשיר הייתי ועסוק הייתי בנכסיי", אומרים: "כלום היית עשיר יותר מרבי אלעזר בן חרסום?" רשע אומרים לו: "מפני מה לא עסקת בתורה?" אומר: "הייתי נאה וטרוד ביצרי", אומרים לו: "כלום נאה היית מיוסף?" מסיימת הגמרא: "נמצא שהלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ויוסף הצדיק מחייב את הרשעים". ושואל המשגיח: "דברים תמוהים: איך אפשר לתבוע מדרגות כאלה מכל אדם - כל אחד יכול להיות הלל? אלא" השיב מיניה וביה: "כאן גילו לנו חכמים שבשמים מעריכים את היכולת שלנו לאין ערוך יותר ממה שאנחנו סבורים. אחרת מה הטעם בשאלה: "כלום היית עני יותר מהלל"? בשמים עתידים לשאול כל אחד, כלום יודע אתה מה היה צפון בך? האם ידעת מה חבוי בקרבך? ואז יגלו לנו שהיה הלל טמון בנו, אבל לא השכלנו לחשוף אותו, ולא זו בלבד אלא שהערמנו עליו ערימות של חול עבות יותר מהשלג הכבד שכיסה את הלל מטר שמונים (1.80 ס"מ) גובה. והשלג לא יכול היה להלל ששאף ללמוד תורה באין לו כסף על הגג, ואילו אנו יכולנו גם יכולנו להלל שבקרבנו. יבוא עני מסכן ויאמר לעצמו: "עסקתי בתורה עד כמה שהנסיבות אפשרו לי", אבל אז יגלו לו שהוא לא מיצה אפס קצהו מאפשרויות האמתיות כי הלל היה עני כמוהו אם לא יותר, ואף על פי כן הוא זכה להיות הלל נשיא ישראל. לגבי אותו עני אז יהיה מאוחר מדי, ויש להצטער על העני האומלל שהיה עני בדעת, הוא לא זכה לגילוי הזה שאנחנו אומרים כרגע בעוד מועד. אבל אנחנו שזכינו עכשיו לגילוי הזה - כלום יודעים אנחנו לשאול את עצמנו במעוד מועד את השאלה הנוקבת: האם אנו ממצים את אפשרויותינו? האם אנחנו יודעים לחשוף את התרמית המסתתרת מאחורי הטענה: "אני נהג משאית ויש לי חובות, טרוד אני בפרנסתי? או טרוד אני ביצרי?" כל זה בעצם קשקושים שיצר הרע מערים עלינו ונותן לנו להבין שאנחנו לא מוגלים יותר ממה שאנחנו מתאמצים ולכן, אנחנו נשארים במצבנו זה. סיפר הרב יוחנן דוד סלומון: "ישבתי לי באוטובוס, מנסה להתכונן לשיחה על פרשת השבוע, וזכור לטוב ידיד רבי צדוק עלה והתיישב לידי, ראה שאני מעיין בספר נמנע מלדבר אתי, ומצטיין רבי צדוק היה ברגישות רבה לזולת, בדקדוק הלכות בין אדם לחברו, המשכתי לעיין בספר שבידי, אך ברגע מסוים לא התאפקתי הגבהתי את עיניי מהספר, ופניתי לרבי צדוק בקריאה: "איזה רשע ערום היה פרעה!". לתמיהתו סיפרתי לו מה שקראתי במדרש, איך פרעה קיבץ את כל ישראל, אמר להם: "בבקשה! עשו עמי היום טובה", נטל סל ומגרפה, כל מי שראה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועוסק בלבנים-היה עושה בזריזות, ועשו כל ישראל לפי כוחן, כיוון שהחשיך, העמיד עליהם נוגשים, עמדו ומנו את הלבנים שכל אחד הספיק, אמר פרעה לישראל: "מספר כזה אתם מעמידים לי מהיום כל יום!" – "מה אתה אומר על רשעות כזאת? יום אחד הם עשו מאמץ עליון, והוציאו תפוקה מירבית! ואז הוא מחייב אותם להוציא אותה תפוקה לא פחות! מה זה?" רבי צדוק מהרהר לעכל את הדברים ועונה לי מתון מתון: "עצם השעבוד ודאי לא צודק, אבל בקשר לתפוקה - אולי הצדק עם פרעה, אם אתה יכול לייצר כמות כזאת של אבנים - אז לכאורה זה תביעה צודקת, שתפיק מעצמך את מה שהוכחת שאתה יכול, זו לא דרישה מעבר ליכולת, לא כך?" רציתי תחילה להגיב על ההצדקה המוזרה על גזירת פרעה, אבל בהרהור שני נראה שדברי רבי צדוק לא מופרכים. "אחד ממכריי בעל בית הוצאה לאור סיפר לי: "כי קלדן מקצועי עובד אצלו, וחייב להדפיס ביום עבודה מספר דפים שאינה פחות שהדפיס בתקופת הניסיון שלו". זה נשמע הגיוני, אבל מבחינה רגשית קשה לי לקבל את כל זה, מה? נניח שנתתי פעם שיחה יפה על פרשת השבוע והשומעים נהנו ממנה, גם רעיונית וגם צורת ההגשה, אז מה? הם חושבים שאני יכול לתת כל פעם באותו דבר? באותה רמה? ובאותו סיפוק שיהיה להם? זה יותר מידי תובעני וזה גם מפחיד!" ככה אני מספר את מחשבותיי לרבי צדוק, "ואני חושב, שהשומעים שלך", אומר לו רבי צדוק: "צודקים!, הם צודקים בהחלט, נכון זה יטיל עליך מעמסה, אבל זה בגבולות ביכולת שלך כמו שהוכחת בדרשה שכולם היו מרוצים. אז אני אספר לך" אומר רבי צדוק: "על מה דיברתי בבית הכנסת בשבת האחרונה בפרשת השבוע, זה מתקשר למה שאתה העלית. הגמרא במסכת יומא אומרת: כי כאשר עני בא לדין ומצטדק שלא יכול היה ללמוד תורה בגלל העוני - אומרים לו: "וכי עני היית יותר מהלל?" וכולם יודעים באיזה תנאים קשים למד הלל, וכולם יודעים כמה תורה הוא למד עד שהגיע לדרגתו, ונמצא ש"הלל מחייב את העניים", וכן אומרים לעשיר וכן אומרים לרשע. תביעה עליונה זו מן האדם מתבססת על הנחת יסוד, כי בכל אדם באשר הוא אדם, טמונים בכוח, בפוטנציאל, אותם כוחות כבירים שבאו לידי ביטוי אצל אותם יחידי סגולה, וגם הוא נתבע להוציא אותם אל הפועל. בית דין של מעלה אומר לאדם: "מה שהיה יכול יוסף הצדיק - יכול אתה גם כן! מה שהוכח אפשרי אצל הלל, ואצל רבי אלעזר- אפשרי גם אצלך! זה רק נתון בידך!!". את זה מלמדת אותנו הגמרא, ושכלנו מבין היטב כי אלה דברי אמת, אבל הבעיה שאנחנו לא מרגישים כך, כל אחד מאתנו חושב: "מי אני? מה אני? הלל הזקן? הגזמת! יוסף הצדיק?" אבל העדר הרגשה זאת ניכר אצלנו בחיי היום יום. ועכשיו תשמעו טענה ניצחת, מה אמר להם בדרשה רבי צדוק: "והנה בא, אבא כהן ברדלא, ומספר לנו טענה נוספת שתהיה בקטגוריה של בית דין של מעלה שתהיה נגדנו, "אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה!!". יוסף, היה האח הקטן של השבטים, ולא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו, ככתוב: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" הרי לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא - על אחת כמה וכמה". מדברי ברדלא אלו למד מרן "הבית הלוי" זכר צדיק לברכה יסוד חשוב ואת זה אני רוצה להעביר לשומעים. דברי אבא כהן ברדלא טעונים הסבר: מה הקשר בין התוכחת של יוסף לאחיו שמכרו אותו לעבד, לבית דין של מעלה? ששמה שופטים סתם אדם שנפטר לבית עולמו, מה הקשר שמזה אני צריך ללמוד בקל וחומר? מה יגידו לי בדין? אז בשביל להבין זאת, נפתח את המעמד שהוכיח יוסף את אחיו: יהודה, עומד מול יוסף ומספר לו בהתרגשות על הקשר הנפשי העמוק של אביו הזקן יעקב אל הבן זקונים שלו בנימין שנותר לו יחידי מאשתו רחל. לאחר שאחיו נעלם לפני שנים, {הוא מספר ליוסף שאח אחד נעלם, הכוונה אליו, כי הוא לא יודע שהוא עומד מול יוסף} וכל זה אחרי שנעלם לפני שנים אחיו, אם חלילה וחס יקרה אסון לנער הזה שנותר מרחל ליעקב אבינו, האהוב מאוד לאביו, "ונפשו קשורה בנפשו" - חלילה האסון יוריד את שיבת אבינו הזקן ויגון שאולה. ומוסיף יהודה ומתאר, שיש לו אחריות אישית וערבות להשיב את הנער אל אביו, ולא יתכן שהוא ירד ברע אשר ימצא חלילה את אביו הזקן. אין ספק שהדברים הנרגשים של יהודה נגעו ללב של כל מי שנכח שם, יהודה... הביא את אהבתו ודאגתו לאביו, עד להצעה - שהוא ישאר עבד לעולם במצרים תמורת בנימין. אפשר שליבם של הנוכחים נמס, והזילו דמעות, שומעים דאגה וחרדה נרגשת של בן האוהב את אביו הזקן, אבל יוסף בעצמו כבר "לא יכול להתאפק", לא יכול להחזיק מעמד, מסלק את כל המצרים מהמקום טרם יתוודע אל אחיו, ואז הוא אומר שתי מילים: "אני יוסף" אבל הוא מוסיף עוד שלוש מילים: "העוד אבי חי"? וזה לנעוץ סכין בתוך בלון נפוח. בשלושת המילים האלה אומר יוסף ליהודה: "תגיד לי: אבא שלי עוד חי? אחרי כל מה שעשיתם לי במכירה שמכרתם אותי, הוא החזיק מעמד? ששלחתם אותי לעבדות, ושלחתם לו כותונת טבולה בדם, ושאלתם אותו "הכר נא! הכתונת בנך היא"? טבולה בדם, האם גם אז דאגתה וחרדת לשלום אבא האהוב כמו שאתה אומר לי עכשיו סיפורים - שהאבא "נפשו קשורה בנפשו", והוא עלול למות מצער, אם הבן הזה בנימין, אם הבן הזה בנימין הזה לא יחזור בחזרה, איך אתה יכול להגיד דבר כזה? דיברת כל כך יפה, בצורה נרגשת ומרשימה על הצורך שאני אבטל את הדין שאחיך בנימין נתפס גנב, ולמה אתה מבקש שאני אבטל את הדין מפני הרחמים האבא שנפשו קשורה בנער?! אבל אז כשישבתם ב"דותן" ודנתם אותי, החלטתם בצורה נחרצת- אין רחמים!! יש דין!! האם דברי אמת דיברת כאן? כשאני עוד שומע באוזניים כשאמרת "לכו ונמכרנו לישמעאלים" בלי שום התחשבות באבינו?! כל הטענות המוחצות הללו היו מקופלות בלי להגיד אותם, בריכוז שלוש מילים: "אני יוסף העוד אבי חי"? זאת תוכחת שאי אפשר לעמוד בפניה, כשמעמתים את הטענות והמעשים של אדם, כנגד מה שהוא עצמו אמר ועשה - מה הוא יוכל לענות? שאז הוא היה בסדר? או שאז הוא היה בסדר ועכשיו הוא לא בסדר? אוי לנאשם אם ישוב תשובה ראשונה, ואם ישיב תשובה אחרונה בשניהם הוא לא בסדר. ורש"י מסביר: "שהאחים לא יכלו לענות את יוסף מפני הבושה!", ואכן לא יכולה להיות בושה יותר גדולה מסתירה פנימית כזו באדם עצמו. זו היא תוכחת נוראה היא באה מפיו של האח הצעיר, הקטן שבאחים. וכמה נוראה יהיה כשתותח בפנינו מפי הקב"ה. "אני השם" הוא יגיד לנו, שתי מילים, ואז הוא יוכיח אותנו על מעשינו - ממעשנו!! לא צריך אפילו את המצוות, את התורה. העוצמה הנוקבת של התוכחה היא העצם שהאדם הוא ייווכח שהוא המוכיח והדיין של עצמו. למכירת יוסף היתה לאחים הצדקה על פי הלכה - מעולה! הם החזיקו בזה 22 (עשרים ושנים) שנה ברציפות, והם סברו שדין דוחה רחמים, ויכלו להתווכח עם כל מי שסובר אחרת, אבל, כשיהודה הנציג שלהם עצמו אומר עכשיו ההפך!! שצריך לדחות את הדין בפני רחמים - מה אפשר עכשיו לענות?! אז הדין שלכם לא היה אמת. ואתם תדונו לפי זה עכשיו! כאשר בבית דין של מעלה יצטרך אדם לענות למשל - למה דיבר לשון הרע עשרות אלפי הזדמנויות! הכל מתויק בתיק, הוא ינסה להסביר שהוא ניסה להתאפק, להימנע, אבל יראו לו שהוא בעצמו התאפק והתגבר בהזדמנות פלונית מה שאומר שהוא יכול. למה אז יכולת להתאפק ולא אמרת לשון הרע? אם יכולת פעם אחת - כל הפעמים יכולת, לא רצית, לא היה נוח לך. פעם אחת יאמרו לו: לפני זמן רב ניהלת שבת במנוחה בקדושה מתוך התרוממות והתעלות, הפסגה הזאת שהגעת אליה מחייבת אותך מאוד, היא מוכיחה שאתה יכול, ואם אתה יכול אז ככה ידונו את כל שאר השבתות שלך. מצווה אחת שקיימת פעם כהלכה מתוך דקדוק בפרטים - תעמוד ותתבע את עלבונן של כל הפעמים הרבות של אותה מצווה שאתה קיימת למחצה ולשליש ולרביע. אדם מברך: "ברוך אתה השם" -מתכוון, "אלוקינו" - מתכוון, יפה! הנה אתה יודע לכוון בברכה עם כוונה, למה זרקת מאות אלפי ברכות אחרות מהפה שלך? למה זרקת אותם? למה לא התכוונת אותו דבר? הנה יש ביכולך. כל פסגה שאדם מטפס, תעמוד ותוכיח אותו על העמקים והשפלות ותשלול את התשובה הנוחה: "לא יכולתי" אין "לא יכולתי" למעלה! "לא ידעתי שאני יכול" אין! תשובות כאלה לא מתקבלות! וידונו את האדם לפי מה שהוא! לא צריך עוד, לפי מה שהוא, הנה אתה פה - דנת נכון, למה פה לא דנת נכון? פה קיימת נכון, למה פה לא קיימת נכון? מה תגיד? ידונו לפי מה שהוא! לפי מה שאתה! אתה! "בא תראה מה עשית - עשית נפלא, למה זה אתה יודע וזה לא?, תבוא ותגיד: "מה? אני לא יכולתי הייתי עייף הרוג, לא יכולתי לקום, לא יכולתי זה... אתה יודע כמה אני נלחם, יש לי בעיה בלקום יש לי בעיה בלקום...!"... – "ואם יש שריפה בבית, אתה קם אפילו שאתה עייף אות שאתה לא קם? אתה לא רק קם, אתה גם אוסף כל מה שאתה יכול ואתה לוקח את הילדים, ומריץ אותם וקופץ איתם והכל ויש לך כוח - איך זה יכול להיות? על ממון, על ממון - אתה קם, אתה הולך להפסיד את הבית, אתה קם, ועל חיי הילדים - אתה קם אפילו שאתה עייף. ועל חייך! רוצח!! למה אתה לא קם? למה אתה מתאבד? למה אתה מחליט לישון עם סיפורים; "אין לי כח אני לא יכול!", מה אתה לא יכול? אתה יכול!. אתה לא רוצה!!, אתה עצלן, יש לך סיפורים, תירוצים של יצר הרע". "הנה כי כן", סיים רבי צדוק: "אבא כהן ברדלא אומר: "לא רק הלל מחייב, לא רק רבי אלעזר מחייב, ולא רק יוסף הצדיק יחייב כל אחד - האדם בעצמו יחייב את עצמו!! אין תירוצים רבותי!, כל אחד צריך לדעת שיש לו את הכוח והיכולת". עכשיו אני מספר לכם סיפור מדהים: "ייסד הגאון רבי משה טיקוצ'ינסקי לימים מנהל רוחני של ישיבת "סלובודקה" מעטירה בבני ברק את ישיבת "מקור חיים" בירושלים. והוא חשב שהוא לא יכול להעמיד תלמידים ולהצליח, למה? אמר בלבו: "אני לא בקיא בתורה הפדגוגיה וזה עלול להיות בעוכריי". באחד הימים ביקר בישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא, ראש ישיבת "חברון", ואז הוא שאל אותו: "האם אתה אוהב את הבחורים?" – "בודאי" השיב רבי משה טיקוצ'ינסקי, אהבתו היתה מופלגת לכל תלמיד ותלמיד, וזה היה מן המפורסמות, ורב יחזקאל לא נזקק ליותר אמר: "אם כך אתה פטור מכל התורות והשיטות של פדגוגיה פסיכולוגיה ודומותיהן. מי שאוהב את תלמידיו, מובטח לו שהם יגיעו לפסגת ההצלחה". וכך היה! - העמיד דורות ישרים מבורכים, תלמידי חכמים ובקיאים למאוד, וביניהם גדולי ישראל מובהקים. מי שאוהב את התלמידים, מאמין בהם, מדרבן אותן, מעניק להם כוח ותעצומות נפש לרצות להגיע להישגים רוחניים כבירים, תוך התמודדות עם כל ניסיונות החיים - ודאי שסופם להצליח. ועכשיו תשמעו מעשה מדהים, מעשה אמיתי!. פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה אמריקאית, נסע עם תלמידיו לאחד משכונות העוני של בולטימור, לערוך ניסוי מדעי בתורה הסוציולוגיה. והמשימה היתה כל הקבוצה, הם צריכים ללמוד ככל שניתן על 200 (מאתים) נערים צעירים מאותה שכונה, על העבר שלהם, על התנאים שלהם, ולכתוב דו"ח על כל אחד מהנערים. "ותכתבו לי גם את ההערכה שלכם אחרי שאתם הכרתם אותם מה יהיה העתיד שלהם". הנערים היו שונים כמובן, הבדלים גדולים בין אחד לשני, אבל לגבי העתיד היתה מסקנה אחידה לגבי כל 200 הנערים, והתקבלה פה אחד: "אין להם סיכוי להצליח!". ככה כתבו. עברו 25 (עשרים וחמש) שנים מאותו מחקר, סקרנות מאחד התלמידים שבינתיים קיבל בעצמו תואר פרופסור בסוציולוגיה, ולימד באחד האוניברסיטאות, החליט לברר: מה קרה מאותם נערים שהוא היה שותף בזמנו לאותו מחקר?. נבר בנבכי הארכיון באוניברסיטה שלמד בצעירות, איתר את המחקר, מכאן השיג את הכתובות שוב, והחליט להמשיך את המחקר. עכשיו לקח את הסטודנטים שלו, ואמר להם: "בואו נמשיך מאיפה שהפסקנו, ונבדוק מה קרה עם ה-200 נערים?". כשנתקבלו הממצאים והוצגו לפני הפרופסור, הוכה בתדהמה, נתברר - שמתוך אותם 200, 20 בינתיים מתו. 176 - מתוך 180 הנותרים - נהיו: רופאים, עורכי דין, ואנשי עסקים מצליחים!. רק ארבעה לא, והם סומנו כ"מצליחנים למעלה מהממוצע!". הפרופסור נדהם!, החליט לבדוק את הממצאים לעומק, איתר את אותם 176, ושאל אותם: "איך אתה מסביר את ההצלחה שלך בחיים?" התשובה היתה אחידה אצל כולם- "הכל בזכות המורה שלי", והם נקבו בשמו של המורה. הפרופסור לא התעצל, החליט לאתר את המורה בתקוה שהוא בחיים, ואכן מצא אותו, מורה קשיש ב"בית אבות", בעיירה קטנה ליד בולטימור, נסע אליו, נפגש עמו ולא הצליח להתאפק, "אמור לי בבקשה! מה הסוד שלך? מה נוסחת הפלא שהביאה להצלחה כל כך גדולה של תלמידך? איך הצלחת להביא אותם מהשפל הגדול ביותר ללא סיכוי להצלחה כבירה זו?" המורה הביט בפרופסור ואמר לו: "אני לא יודע על מה אתה מדבר, אין לי שום נוסחת פלא, אני בסך הכל אהבתי את התלמידים, והאמנתי בהם בכל לבי, והם ממשו את האמון שנתתי בהם. זה כל הסיפור!". אז עכשיו תקשיבו טוב יהודים יקרים, קל וחומר, אם כל כך כוחות ניתן לשאוב מעידוד ואימון שנותן לך בשר ודם - אז איזה כוח אנחנו צריכים לשאוב שהקב"ה בכבודו ובעצמו מאמין בנו! ואוהב אותנו! ונותן לנו את כל הכלים! להצליח! אז אנחנו לא מצליחים?! יצר מיליוני מלאכים לשרת אותנו, ומתייחס לכל אחד מאתנו באופן אישי - מחיה אותנו, מפרנס אותנו, הוא נותן בנו כוחות, כי הוא מאמין בנו! מי שהוא לא מאמין בו כבר - הוא לוקח אותו, אתה עוד פה? אז הוא מאמין בך עדיין! יש לנו משימות, והוא מחיה אותנו בשבילם, ואם היה מתייאש מאתנו-לא היה מחזיק אותנו. אם אנחנו עדיין בחיים, ורואים שהוא מטיב על כל צעד ושעל, אז זה אומר שהוא מאמין עדיין בנו, אז איך אנחנו מתייאשים? כל מה שעלינו לעשות - זה רק לממש את התקוות האדירות שהוא תולה בנו. לא אספר את כל הסיפור של רבי עקיבא עם כלבא שבוע, כולם מכירים פחות או יותר, אבל אתם יודעים כשכלבא שבוע הגיע כשחזר רבי עקיבא לעירו אחרי שהוא הדיר אותו, הדיר את בתו מכל הנכסים, היא היתה עניה מרודה 24 (עשרים וארבע) שנה, ואז כאב לו הוא רצה לבטל את הנדר, אז הוא ניגש לגדול הדור שהגיע - רבי עקיבא, {הוא לא ידע שזה החתן שלו} עם 24,000 (עשרים וארבע אלף) תלמידים תנאים קדושים הוא מגיע, ואז הוא מספר לו את הסיפור והוא הדיר את בתו בגלל שהיא לקחה עם הארץ, בור ועם הארץ, שונא תלמידי חכמים {זה אתה כן, הוא לא יודע שזה הוא} והוא אומר לו את כל הדברים, ואומר לו: "ועכשיו אני רוצה להתיר את הנדר". – "נו", אז הוא שואל אותו, רבי עקיבא אומר לו: "תגיד לי אם היית יודע שאותו רועה עני עתיד להיות חכם מובהק אחד מגדולי הדור היית נודר גם את הנדר?" – "ודאי שלא! ודאי שלא! אני כעסתי על בתי שהיא נישאה לרועה עני! לא על זה, על זה שהיא נישאה לבור ועם הארץ ושונא תלמידי חכמים!" שואל אותו רבי עקיבא: "ואם היה החתן שלך הבור הזה הופך בינתיים לתלמיד חכם והיה למשל כמוני, תגיד היית מאושר עלי אדמות אה?" אז הוא אומר: "איי! איי מי יתן ובתי היתה בוחרת אחד כמוך!" אז רבי עקיבא שותק, ואז הוא אומר לו: "אבי, אני הוא עקיבא בן יוסף המשרת שלך לשעבר וחתנך, אני הבעל של בתך היחידה רחל, אתה לא מכיר אותי?" וכלבא שבוע עומד נדהם, מביט בחתנו ומתקשה להאמין, נושא קולו בבכי סוער, נופל על צואריו, "חתני היקר תסלח לי!", אומר, - "מה יש לסלוח? לא חטאת נגדי מאומה!, היתה לך זכות מלאה להתנגד לנישואי בתך לאיש עם הארץ, אבל מכל מקום עכשיו אני יכול להתיר לך את הנדר שהרי זה עתה אמרת לי, שאתה אמרתי לי שאם החתן יהיה ברבות הימים תלמיד חכם לא היתה נודר כלל נדריך". אומר לו כלבא שבוע: "יברך אותך האלוקים, בא עכשיו לבית, מחצית הרכוש אני נותן לך מיד! והמחצית השניה תירש אחרי מותי!". הוא היה עשיר אדיר כלבא שבוע. טוב זה הסיפור שהגמרא מספרת, ושואלים רבותינו בעלי התוספות, בכתובות סג': "ואם תאמר: "הלא אסור לפתוח ב"נולד"?", אסור לפתוח נדר בדבר נולד, דבר שעוד לא נולד, ועתיד להתחדש רק אחר כך ולא היה בשעת הנדר, וכאן הרי בשעת הנדר, רבי עקיבא היה עם הארץ, ורק אחר כך נולד ונהיה גדול הדור, אז איזה פתח של חרטה יש פה? אין דבר כזה שאתה יכול לפתוח לו את הנדר על סמך דבר שלא היה באותה עת. אז מתרצים "התוספות" תקשיבו, שבמקרה של רבי עקיבא זה לא נחשב דבר נולד, אלא זה היה קיים, איך? היות ורבי עקיבא הלך לבי רב, היות שהוא הלך ללמוד, "דדרך הוא שהולך ללמוד שנעשה אדם גדול"! אין דבר כזה - שאדם הולך ללמוד לא יצא דבר גדול!! אין דבר כזה!! "דדרך" כלומר זה חוק טבע רוחני שחקק הבורא יתברך בבריאה - מי שהולך ללמוד נהפך להיות גדול. אז נשאלת השאלה: הרבה הולכים ללמוד תורה, ולא מגיעים לגדר של אדם גדול, איך מכריזים התוספות בפשטות, דרך הוא - זה טבע והולך ללמוד נעשה אדם גדול? אז המגיד הקדוש ממזריטש, זכותו תגן עלינו אמר: "מה שאמרו "התוספות" המייחסים לאדם שהולך ללמוד! רק ללמוד! וטו לא. אבל מי שנגד עיניו עומד גם הלימוד וגם כמה עניינים, וגם המצב הכספי, וגם ככה וגם ככה - לבטח לא יצליח ולא ייעשה אדם גדול". היה מעשה בשני תלמידים באו לקבל תורה מפיו של המגיד הקדוש ממזריטש, אחד הוא אמר לו: "אתה תצליח ותעלה למעלה בתורה וביראת שמים!", ולשני אמר: "אתה לא תצליח". שאל אותו התלמיד השני: "למה חרצת את גורלי כך? מהיכן אתה יודע אם אצליח או לא?" השיב לו: "ההבדל פשוט, חברך בא רק בשביל ללמוד תורה, אתה באת גם בשביל כבוד, בכדי להצליח בתורה וביראת שמים - צריך לעזוב הכל! ורק תורה ויראת שמים". אותו דבר השיב הגרי"ל חסמן לבחור שלח לו מכתב ושאל: "איך יתכן שני בחורים באים לישיבה למדו ביחד, שניהם שווים בכישרון והכל, ישנים באותו חדר, אחד עלה בתורה ואחד לא מתעלה איך זה?" כתב לו: "הנה כתוב בפסוק על אברהם אבינו: "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען", למה הכפילות? ברור שאם יצאו ללכת ארצה כנען ברור שהם באו ארצה כנען, מה צריך להוסיף את המילים האלה? אלא התורה מלמדת ש"ויבואו ארצה כנען", שזו היתה השגת המעלה - זה תלוי איך יצאו ללכת ארצה כנען! לפי המחשבה והמטרה של היציאה - כך מגיע האדם לתכלית. אברהם וגם לוט באו ארצה כנען, שניהם היו שווים במעלה של ארץ ישראל, אבל הם היו שונים ב"ויצאו ללכת ארצה כנען". אברהם יצא לכנען להשיג את האמת בעבודת השם, יציאתו מחרן היתה החלטית הוא עזב את הארץ ואת הבית ולכן הוא השיג את המעלות בביאתו לכנען שלמה, לעומתו לוט, כבר ביציאה ללכת כנען לא היתה שלמה. {הרי הוא רצה לירש את אברהם, ברגע שימות אברהם הוא יהיה היורש}. וגם בואו לכנען לא היה שלם, והוא לא הצליח להשיג את המעלה עד שמצאנו את דרכו בסוף – "מאהיל על סדום". איך הלכת למקום של זנות, של עריות של טינופת! איך? אמרת שאתה רוצה לבוא ארצה כנען, ארץ שהכניעה בה, כנועים לפני השם, למה לא, למה לא עשית? כי הוא התכוון משהו אחר, יצאו אותו דבר והלכו, אבל זה הכוונה שלו כך וזה הכוונה שלו כך. זה ההבדל בין בחורים: יש בחור שבא ללמוד, עוזב את הבית, כל רוחו וישותו זה רק בישיבה ובמטרה, הגשמיות לא תופסת מקום.

תראו פה אנשים יושנים פה על ספסלים, על כיסאות, לא הולכים הביתה, יש כאלה לא הולכים הביתה. כל המטרה שלהם, אני מדבר גם נישואים, כל המטרה לצאת בסוף הזמן-עם ידיעות גדולות בתורה עם מעשים טובים. ככה מתעלים ומצליחים ועושים חיל!.

יש בחור שבא לישיבה עם הבית, דבר ראשון הוא בודק - אם יש חדר, מי השכנים, איזה מזרון וזה.... הוא דואג לגשמיות, אחר כך הוא פונה לראות אם יש לו סטנדר יפה, ואיפה הוא ישב ועם מי הוא ילמד, ולכן אין פלא, זה ההבדל בין מי שמגיע - מה התכלית ומה אתה משאיר מאחוריך? כל אדם צריך לדעת את הדברים האלה ברור.

עכשיו אני אספר לכם סיפור אחרון שנספיק איך יצר הרע אבל עובד עלינו. איי איי אלוף העולם אלוף העולם. טוב אז בואו נשמע איך הוא עושה את זה. היה קמצן בשם זליג, קמצן אמתי, כל מהותו אומרת קמצנות. לחם הוא אכל רק מה שנשאר ממאפיות משלשום, בזבוז כסף אין אצלו, מחריד, הוא לו אפשר לאכול מצות מפסח אשתקד, אנחנו לא יכולים הוא אוכל, מעולם לא נתן פרוטה לעני, הרי הוא בעצמו עני, עני מרוד, הוא היה עשיר אבל עני מרוד. כגודל קמצנותו, כך גודל עשירותו, הוא היה "עשיר כקורח", אתם יודעים מה זה עשיר כקורח? לא תאמינו, כמו שקורח כל הרכוש שלו נקבר באדמה, גם הוא זליג כל הרכוש שלו היה מתחת לבלטות באדמה, הוא עשיר כמו קורח ממש, כל הכסף באדמה. הכל באדמה. מתחת לקרשים של העץ, ברצפת החנות הקטנה, היה מרים את הקרשים כחל פעם מוודא שהחלונות אטומים והתריסים מוגפים ודלת סגורה, פודה כל יום את הפדיון כמה יש לו ומחזיר את הכל לסכומים האגדיים. טוב, יום אחד הוא החליט שהוא רוצה להתחתן, אני מדלג קצת, ניגש לשדכן העיר ואמר: "נו, אני רוצה להתחתן, יש לך מישהי להציע לי?" אז אומר לו השדכן: "תגיד לי יש לך דירה כערכך? איפה תכניס את האשה אחרי הנישואין? מה תיתן לה לחלוק אתך את ריצפת החנות, שתשים את הראש על שקי הסחורה כמו שאתה עושה?" חשב הקמצן אמר: "הצדק עם השדכן", אז מצא פתרון, אמר לו: "אתה יודע מה? בית שווה כסף וכסף זה כסף, ואיך אפשר לבזבז כסף? אבל בלי כסף אין בית, מה עושים?" השדכן היה בטוח שהוא ירד מן העניין, אבל אחרי דקות הוא פתאום שומע: "רגע! תמתין יש לי בית, לא סתם בית! יש לי ארמון! בעוד שבועיים אשוב אליך ואראה לך את הארמון לאשתי!". טוב, אם אנחנו חושבים שבוא מתכוון לרוקן את האוצרות ולרכוש ארמון רחב ידיים אנחנו טועים, אז איך הוא יקיים אתת ההבטחה? תשמעו איזה אומן. הלך הקמצן ברחובות של העיר, התבונן בבתים ובארמונות, תכנן תכנונים, עצר ליד ארמון מפואר אין כמוהו ליופי ונוי, מהודר בכל מיני הדר ושכלול, עצי פרי פרחי נוי מלבלבים בגינה, מעין מים מפכה בין השבילים, הביט משתאה ולפתע גמלה החלטה בלבו. "פה אשב כי איויתיה", זה הארמון שלי!" זהו. אבל נותרה בעיה קטנה- הכסף! לא היה חסר לזליג לקנות כסף, את כל הארמון, לא חסר. אבל להיפרד מכסף זה בעיה אצל זליג, כמובן עכשיו הוא הבין את המשמעות מה שאמרו חכמים: "קשה זיווגו של אדם יותר מקריעת ים סוף", לקרוע את הכסף ממנו זה יותר מקריעת ים סוף. אחרי רגעים של מחשבה מצא פתרון, צחקק לעצמו ואמר: זה הארמון ששווה מיליונים אני קונה אותו בחמש מאות (500) רובל, גרוש לא יותר, וההחלטה נחושה בלבו ניגש את השער מושך במצילה: "ברצוני לדבר עם בעל הבית" הוא אומר למשרת, פותח בפניו את השער בתור נכבד, מחייך חיוך רחב שאינו עולה לו פרוטה כמובן, מקץ כמה רגעים יושב בחדר המתנה מפואר, מתרווח על הכורסאות הנוחות, משתאה מול הפאר והדר, מרגע לרגע מתחזקת החלטה "פה אני אגור! וזהו ביתי", מאחר והקציב לעצמו 500 רובל המשיך בתוכנית להוציא לפועל. אחרי המתנה, ניכנס בעל הבית בפסיעות מתונות, כולו אומר כבוד, קד קידה של חנופה, התיישב על הכיסא: "ראה נכבדי, אומר לו לאחרונה, מחמת חולשה שתקפה אותי, ציווה עלי הרופא האישי ללכת מידי יום לטיול ארוך במקומות שאויר צח ונקי, ואני עובר פה תמיד לטייל זה האזור המועדף עלי, והאוויר פה צח ונקי והסביבה מטופחת ונאה, אבל היות ואני מפונק ביותר - אז אני צריך מידי פעם חפצים תוך כדי הטיול, ונשיאת החפצים במשך כל הטיול מהווה מטרד, גורמת לי אי נוחות רבה, אז אני מחפש מקום בטוח שאוכל להניח את חפציי שאוכל לנטול אותם בעת שאזדקק. האם תואיל בבקשה לעשות לי זאת בביתך?" ברגע הראשון נדהם בעל הארמון מהבקשה המחוצפת, אבל כאיש עסקים ממולח - אמר לו: "וכמה תהיה מוכן לשלם על התענוג הזה?" בהתחלה סבר זליג לא תהיה מן החכמה לשלוף את הקלפים, את כל הרובלים, אז הוא הוציא מהכיס מאה (100) רובל, אמר לו: "זה הסכום שאני מוכן לשלם, 100 רובל טבין ותקילין", אולם משראה שדעתו של בעל הבית לא נוחה למשמע הסכום - אז קרב את הכיסא ולחש לו כמו ממתיק סוד, "יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה! בא נסכם עסקה חתומה אבל כדת וכדין, אתה תמכור לי מסמר נעוץ בכותל של הבית, עליו אני אוכל להניח את חפציי, מחוץ לבית, ואליו תהיה לי תמיד גישה חופשית, ואני אשקול לך 300 (שלוש מאות) רובלים לא יותר כלום!". בעל הבית מתחייך, הוא מצליח להבין איך בן אדם שפוי מוכן לשלם סכום כזה עבור מסמר בודד בקיר, ברגע הראשון חפץ לקפוץ על המציאה, אבל אחרי הרהור הוא אמר: אם כזה שוטה מוכן לשלם על מסמר אז אני אסחט אותו עד הסוף! "שש מאות (600) רובל!" זרק לחלל החדר והמתין לתגובה. זליג שהכין כבר את החמש מאות (500) רובל אמר: "500 - מזל וברכה!!". וזליג הוציא חוזה מוכן בשליפה, והחוזה נחתם כדת וכדין! המסמר נקבע בקיר, שני הסוחרים לחצו ידיים זה לזה, כל אחד פנה לדרכו. למחרת בבוקר התייצב לו זליג בפתח ביתו כל המוכר, נכנס בצעדים מהוססים, הוריד את המגבעת והניח אותה על המסמר ויצא. יום אחרי זה היתה התקדמות במקום מגבעת שם חליפה מרופטת, וככה נמשך המצב, עד שבאחד הימים, זליג הגיע אוחז שקית ודבר מה בה, תלה את השקית על המסמר והלך. יצא זליג מן הבית, והמוכר ובני ביתו התחילו לחוש ריח לא טוב משהו לא נעים, ריח צחנה התחיל להתפשט בכל הבית, לא היה קשה לזהות שהמקור שלו זה מהשקית התלויה על המסמר שנמכר כדת וכדין ויש חוזה!, עבר יום יומיים הבן אדם לא נראה בשטח, והריח גובר מתעצם, הסירחון מתפשט, זליג לא בא לקחת את החבילה! ביום השלישי זליג מגיע כולם נשמו לרווחה, סוף סוף הוא יקח את השקית והמכה תסור מהבית. אבל כשהגיע זליג פוסע מעדנות לעבר מסמרו-הם הבינו שנפלה צרה צרורה בחלקם, זליג תכנן ליטול את החבילה הקודמת, אולם תחתיה הביא חבילה אחרת יותר גדולה עם ריח נודף ממנה שבעתיים! בעל הבית מנסה להסביר לזליג: "הלו, לא התכוונתי כשמכרתי לך את המסמר שתעשה לי דברים כאלה!" מנסה לשכנע לרצות, אומר לו זליג: "אתה חתום, קיבלת 500 רובל על מסמר, על מסמר. אני מוכן להחזיר לך! הסכם זה הסכם הנה הסכם, לא מוכן!". אחרי ימים נוספים, זה היה בלתי נסבל, כולם ברחו מהקומה התחתונה לקומה העליונה, ואחרי שבוע לא יכלו לנשום, עזבו את הבית, ברחו כולם, לא נשאר אף אחד בבית והארמון נשאר ריק. עכשיו הוא חזר לשדכן ואמר: "יש לי ארמון!". איי איי איי איי, "איפה האשה?" הוא אומר לו, נו, נוכל גדול זליג נכון? נוכל נוכל. אבל יש אחד שכבר קדם לו, קוראים לו יצר–הרע, הוא מבקש מאתנו: "רק לדפוק מסמר, מסמר קטן!", ועל המסמר הוא יתלה לך נבלות וטרפות, והוא יתלה לך שאתה תוכל לראות על כל בן אדם. אתה יושב ואתה חלשלוש ושאתה לא משיג הישגים לא כל כך, והחבר'ה משיגים אותך, אז הוא תולה לך סירחון, הנה: "זה לא לומד בדיוק, והרב בעצמו מאחר", וזה ככה וזה ככה, והוא מתחיל להסריח לך את כל הסביבה, "עזוב! כולם רמאים פה, זה הכל שקר!" - קם והולך! עוזב את הארמון קם והולך, מי עשה לו את זה? זליג! תקע לו מסמר, והמסמר גרש אותו מהארמון לגיהינום.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".