פרשת שופטים וכן ראש השנה | הרב אורי יצחק *
\n - - - לא מוגה! - - - \n
תוכן עניינים
נדבר על פרשת שופטים. 1
טוב, נדבר קצת בעניינים של ראש השנה. 5
יישר כוחכם, 11
ברוכים הבאים. בעזרת השם,
נדבר על פרשת שופטים.
כתוב בפסוק: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט).
אומר הגאון מווילנה "וִיסַלֵּף" הכוונה לקלקל. "צַדִּיקִם" הכוונה לבעל דין שצדיק בדינו. אז הוא שואל, אז למה כתוב "צַדִּיקִם" בלשון רבים? היה צריך להיות כתוב, אם מדובר על בעל דין שהפסיד בדינו בעקבות מתן שוחד, אז היה צריך להיות כתוב: "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי" הצדיק.
כמו כן, אמר הנביא, הנביא ישעיה: "מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ" (ישעיה ה, כג) אז גם כאן אנחנו רואים שהוא מדבר בלשון רבים, צַדִּיקִים. בזמן שהרשע, נאמר בלשון יחיד "מַצְדִּיקֵי רָשָׁע" אז למה כתוב "וְצִדְקַת צַדִּיקִים"? היה צריך להיות כתוב: 'וְצִדְקַת צדיק'.
אומר הגאון מווילנה שהדיין שתיים רעות הוא עושה בזה שהוא מקבל את השוחד. גם מצדיק את הרשע שנותן את השוחד וגם מסלף את דברי הצדיק בדין שהוא דן אותו לחובתו. אולם, רעה גדולה משתיהם גורם המשפט המעוקל, כי מעתה ואילך, בכל עת שיבוא לפני הדיין המשוחד משפט דומה למשפט הזה, לא יוכל עוד לשפוט צדק, על מנת שלא לסתור את הכרעתו במשפט הראשון.
כי יש פה תקדים. יש פה תקדים משפטי, אם עכשיו הוא ישנה, יש לו בעיה, אז הוא צריך להמשיך עם הקו של השוחד. נמצא כִּי הַשֹּׁחַד שנתן הרשע היחיד גרם לסלף ולעכל דברי צַדִּיקִים רבים שיבואו לפני הדיין הזה.
עוד אומר הגאון, כתוב: "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" (דברים טז, יט) אז הוא אומר, שני סוגי שֹׁחַד יימצאו בדיינים. אחד מוקדם ואחד מאוחר. הראשון, בצע כסף שקיבל הדיין בטרם משפט על מנת שיתת את הדין. והשני, לאחר המשפט. עד שהדיין רץ אחרי הבעל דין לטבוח את גמולו על הטיית הדין.
אומר הנביא ישעיה: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיה א, כג) כך אומר הנביא ישעיה.
אז "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" אלו הם שני הסוגים הנזכרים. "כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד" זה השוחד שאוהבים לקחת קודם המשפט, בכדי להטות את הדין. "וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" מדבר כאשר לא נתקבל שוחד מראש והדיין הוא שרודף אחר השלמונים. הוא מבקש מהנידון לגמול לו טובה על שיטיב עמו והטה את המשפט. אז זה נקרא "שַׁלְמֹנִים" מלשון תשלומים, שמשלם לו כעת על מה שלפני כן הטה את המשפט.
בפרשת משפטים כתוב: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים" (שמות כג, ח) כאן כתוב: "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם". שם כתוב "יְעַוֵּר פִּקְחִים" למה?
אומר הגאון מווילנה, יש לבאר כי הדיין צריך להיות משכיל בשני דברים. א', לדע היטב איך הוא הדין של כל דבר. ב', להיות פיקח בענייני העולם ותחבולותיו. הוא צריך להיות אדם מאוד מעשי שמבין בכל העניינים, איך אומרים, בכל הפולשטיקים, שלפעמים, אף שהדין הוא כך, אך מי שהוא פיקח בענייני העולם להבין ערמומיות, יודע או מרגיש שהדבר אי אפשר להיות כמו שזה טוען. אפילו שהוא צודק, אבל, כן, הוא מרגיש שיש פה,
זה מה שכתוב: "אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה" (משלי ח, יב) מישהו חכם צריך להיות גם להבין בערמומיות. כמו שראינו שיעקב היה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) אבל כשהוא היה צריך להתמודד עם לבן הארמי, נבל הרמאי, הוא ידע לעבוד בכלים של לבן הרמאי.
והוא, על דרך מאמר חכמינו, זיכרונם לברכה, 'מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר, הואיל והעדים מעידים, אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצוואר העדים' (סנהדרין לב, ב).
שופט, הדיין יכול להיות ראש קטן, להגיד, אני, יש לי את העדים, העידו, מבחינתי אני סגור, יש לי את הכיסוי ההלכתי, אני יכול לסגור את התיק, לפסוק את הדין. אבל אם הוא מרגיש שיש פה רמאות, שיש פה איזו הערמה, אז בוודאי שאסור לו לעשות את זה. הוא צריך להשתמש בעורמה שיש לו כדי להגיע לחקר האמת.
והנה, בכל מקום שכתוב חכמים, מדובר בתורה. "פִּקְחִים" מדובר במילי דעלמא. זה דברים שלא אוי לו מה זה. והדיין הלוקח שוחד, אז השוחד "יְעַוֵּר" עיני שכלו, בין בחוכמות התורה, בין במילי דעלמא ולא ידע עדים. למה? זה מעוור אותו.
זהו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת סנהדרין. מה זה שכתוב "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט"? (ירמיה כא, יב) אומרים חז״ל, 'אם ברור לך הדבר כבוקר, אומרהו'.
רבי חיא בר אבא אמר רבי יונתן, מהכא. הוא לומד את זה ממקום אחר, שכתוב: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" (משלי ז, ד) אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך, אמרהו. ואם לאו, אל תאמרהו (סנהדרין ז, ב).
יש להבין מה הוסיף רבי יונתן שלא נכלל כבר במאמר הראשון שאמרנו שלומדים את זה מהעניין של בוקר. מה העניין לבוא לתת דוגמה על האחות?
אז הוא אומר, כבוקר, כנגד שהדיין צריך להיות פיקח במילי דעלמא. כעניין הבוקר, שהוא עניין פשוט ביישובו של עולם. וכאחותך, זהו כנגד החיוב לידה עדין של כל דבר. כמו אחותו, אשר מבואר איסורה בתורה, זה בעניין, זה שני הדוגמאות שאמרנו, שמתאימים לעניין של פיקח וחכם.
לכן בפרשת משפטים כתב "יְעַוֵּר פִּקְחִים" למה? כי נגד החוכמה בענייני עלמא. וכאן אצלנו בפרשה עיני חכמים כנגד ידיעת הדין להלכה ולמעשה, כי בשני המעלות גם יחד השוחד מעוור עיניהם.
עוד מובא שם, בבבא בתרא, זהו שאמרו בגמרא, 'דיין הדן דין אמת לאמיתו' דהיינו, אם בא לפניו דין מרומה ויש עליו עדים, שעל פי התורה יהיה משפטו אמת ועל פי השכל לא יהיה המשפט אמת בדינו. אז זהו, שיהיה דין דין אמת לאמיתו.
למה צריך אמת לאמיתו? לאפוק דין מרומה, שיהיה דין על פי התורה והשכל. וזהו שנאמר: "וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר" (דברים יז, ד) "אֱמֶת" הוא שיהיה המשפט אמת על פי התורה. "נָכוֹן הַדָּבָר" שיהיה הדין על פי השכל הנכון.
טוב, יש פה עוד כל מיני תוספות. נדלג עליהן. הלאה.
כתוב בפסוק: "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, כב).
אומר הגאון מוילנא, כל דבר שהוא חוק לעבודה זרה, אף על גב שכתוב בתורה שהיו נוהגים בו ישראל, אסור משום: "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג) ולכן המצבה, אף על פי שהייתה אהובה לפני המקום בימי האבות, שהם היו מקימים מצבה כל פעם שנעשה להם נס. לאחר שנעשה חוק לעבודה זרה, התורה אומרת "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה" בפרשה שלנו.
מהסיבה הזו הגאון מווילנא אסר להעמיד אילנות בחג השבועות בבתי כנסת. כמו שכתבו האחרונים, כיוון שכן נהגו בחג שלהם. היות והנוצרים עושים את העצים, כן? אז לכן, היות וזו עבודה זרה שלהם, אז הגאון מווילנא ביטל את המנהג של האילנות בבתי כנסת בחג השבועות.
איך? או, תכף תראה, יפה, שאלת שאלה יפה, תכף תשמע על זה.
וכן, בספר חיי אדם כותב שהגאון מווילנא ביטל מנהג להעמיד אילנות בחצרת, משום שהוא חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם. וכן במעשה רב כתוב בשבועות אין להעמיד אילנות, כי מאחר שהוא מנהג ולא מדינה ועכשיו חוק העמים הוא, אז נכון לבטל.
עכשיו, כותב על זה הגאון רבי מרדכי אפשטיין מווילנא, מכאן ראייה למנהגו של החסיד שביטל העשבים בשבועות.
שימו לב! ואף שברמ"א כתב דנוהגים לשטוח בשבועות עשבים בפתח בית כנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה, צריך לומר שבימי הרמ"א לא היה לחוק מנהג זה של הגויים. עד כאן לשונו.
אבל כותב הגאון מרדכי אפשטיין, ברם, מה שהביאו בשם הגר"א, הגאון מווילנא, הוא על אילנות דווקא. כמו שכתב המגן אברהם, דהו משום דנידונין על פירות האילן ואילו הרמ"א, הוא דיבר על עשבים משום זכר להר סיני. והוא כותב: 'ודוק בלשון המשנה ברורה'.
זאת אומרת, יש בעצם דיוק בעניין, שיש הבדל בין העצים, האילנות, לבין עשבים. אז בעשבים יש פחות קפידה, כן? כי זה לא דומה למה שהם עושים. הם עושים אילנות ופה, עניין של עשבים, פרחים וכדומה, אפשר לקשט את הבית כנסת. אבל מה שעקר הגאון מווילנא זה את המנהג שהיה אז, לשים אילנות, כנראה, בפתח הבית כנסת. אני לא מאמין שבתוך הבית כנסת, כן? טוב.
אומרת הפרשה: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת" (דברים יז, ו).
מובא המעשה על אדם שהתלונן לפני הגאון מווילנה על עדי שקר שבאו ומסרו בבית הדין עדות מרשיעה אודות ביתו. והסכים הגאון לסייע בדרישת האמת ובחקירת העדים. שני העדים הוזמנו לחדרו ואחר שהורה לאחד שימתין בחוץ, החל החבר לשאת את דברו. מי שסיים להעיד את עדותו, הוזמן החבר ואף הוא הרצה את דבריו באוזני הגאון מווילנה.
והנה, תכף שגמר האיש להעיד, קרא הגאון לעברם: 'עדי שקר! עדי שקר!
השתוממו הנוכחים כיצד הגיע למסקנתו ועוד באופן כה נחרץ ובטוח.
הסביר הגאון, משנה מפורשת היא, 'כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים?' וכו'. 'אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים...' (סנהדרין ג, ו) 'עֵדוּתָן קַיֶּמֶת' (ראש השנה ב, ו)
מה זאת אומרת? אם שניהם אומרים אותו דבר, אז העדות קַיֶּמֶת. נו, אז למה הוא אמר שהם עדי שקר?
אומר הגאון מווילנה: ולכאורה תיבת 'נִמְצְאוּ' מיותרת במשנה. תגיד, אִם דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים. מה זה 'אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים'? המשנה לא מייתרת מילים סתם. יש פה מילה מיותרת, כביכול. אז היה צריך להיות כתוב, אִם דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, 'עֵדוּתָן קַיֶּמֶת'. אבל לא כתוב ככה, כתוב, 'אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים'. מה זה בא ללמד ה: 'נִמְצְאוּ'?
שרק אם מתוך הדרישה והחקירה של העדים, לא שהם ירצו את דבריהם, אמרו את העדות שלהם, אלא אתה חופר להם בתוך הדברים ואתה מוצא שבאמת דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, אז 'עֵדוּתָן קַיֶּמֶת'. אבל אם כבר בשעת הרצאתם היו הדברים מְכֻוָּנִים, משווים, עד שגם לשון הדברים הייתה זהה ומדויקת בפיהם, אז יודעים אנו שזייפנים הם. למה הם למדו את הטקסט בעל פה? שכן זוהי המידה.
שני האנשים שראו אותו מעשה, כל אחד יתארו בסגנון ובלשון שלו ולא ייתכן שיכוונו שניהם בשפתם ובסגנונם. לפיכך, אם ראית שעדותם כל כך זהה ומכוונת, בידוע שתיאמו את העדות ביניהם ושיננו אותה לעצמם קודם שעידו.
כיוון שכך זעק רבנו לעברם: 'עדי שקר! עדי שקר!!'
ומתוך גערותיו מיהרו השניים להועדות שאכן זממו לפגוע בשנוא נפשם באמצעות עדות השקר.
יסוד הדברים של המעשה הזה מובא כבר בירושלמי. זה מובא בראש רבנו אשר על מסכת סנהדרין, שכן נהג רבא ביושבו בדין. אכן רבנו הגאון מווילנה מצא לזה רמז נפלא במשנה עצמה. מהמילה נמצאו. אז בספר עמק דבר כתב לדייק על פי הירושלמי, הוא לומד את זה, ממה הוא לומד את זה?
שכתוב ככה: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים..." (דברים יז, ז) "יָקוּם דָּבָר" (דברים יט, טו) למה כתוב "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים"? היה צריך להיות כתוב "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים" (דברים יט, טו) למה כתוב "שְׁנַיִם"?
כי "שְׁנַיִם" זה כל אחד רשות בפני עצמה, אחד ואחד. "שְׁנַיִם". כשאתה אומר שני, אז משמע שהם שניהם שווים ממש בעניינים של העדות. אז עמק דבר למד את זה מפה.
עוד נאמר בפרשה: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז, יז).
אמר רבי יצחק, מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהם גדול העולם. שלמה המלך עליו השלום. כתוב, "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" אמר שלמה, אני ארבה ולא אסור.
ומה כתוב תכלס? "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ..." (מלכים-א יא, ד) (סנהדרין כא, ב).
לפי זה, יש לפרש את מה שמובא במסכת שבת. שם כתוב: 'וְלֹא יִקְרָא, לְאוֹר הַנֵּר' (שבת א, ג) – 'שֶׁמָּא יַטֶּה' (שבת יב, ב).
בזמנם לא הייתה תאורה כמו שלנו. לא היה נרות. אז היה אסור לאדם לשבת ליד הנר ולקרוא. למה? מתוך הסח הדעת ישכח שזה שבת תוך כדי העיון והוא יטה את הנר בשביל שיאיר לו יותר טוב.
'אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: אֲנִי אֶקְרָא וְלֹא אַטֶּה. פַּעַם אַחַת קָרָא וּבִקֵּשׁ לְהַטּוֹת' (שבת יב, ב) זאת אומרת, הוא ניצל ברגע האחרון. כמעט נכשל.
'אָמַר: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר' (שם).
ונראה כוונתו: והנה שם במשנה, במסכת שבת, נאמר סתם: 'וְלֹא יִקְרָא, לְאוֹר הַנֵּר' ושם לא כתוב טעם. לא כתוב סיבה על האיסור של הקריאה לאור הנר.
אולם בברייתא, במשנה החיצונית, מפורש הטעם. שם כתוב 'שֶׁמָּא יַטֶּה' אבל במשנה לא כתוב.
רבי ישמעאל, בראותו סיבת האיסור, חישב בדעתו 'אֲנִי אֶקְרָא וְלֹא אַטֶּה' כדרך שאמר שלמה המלך עליו השלום, אני ארבה ולא אסור. לבסוף, אחר שנכשל רבי ישמעאל, 'אָמַר: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים' היינו, דברי חז"ל במשנה, שהם אמרו 'וְלֹא יִקְרָא, לְאוֹר הַנֵּר' ולא נתנו את הטעם על האיסור.
בברייתא כן כתוב את הטעם. הם כבר, איך אומרים, למדו שלא כדאי לכתוב את האיסור, כי אם שלמה המלך, שלא לכתוב את הטעם, כי אם שלמה המלך נכשל בגלל שהוא עשה את החשבון של הטעם ואמר, אצלי זה לא יתפוס, אז שלא ייכשלו אנשים אחרים. לכן במשנה הורידו את הטעם. כי על ידי נתינת הטעם היה לו מקום לטעות, דאלמלא כן לא היה מקל לעצמו לעבור על גזירת חכמים.
עוד נאמר בפרשה: "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ" (דברים כ, ה).
אומר הגאון, יש להבין, ידוע ש: 'הכול בידי שמים' אדם שנגזר עליו למות לא יינצל אפילו בביתו. האדם שנכתב בספר החיים, גם אם יצא למלחמה, יישאר בחיים. אם כן, מדוע הבונה בַיִת חָדָשׁ או הנוטע כֶּרֶם (דברים כ, ו) או מי ש: אֵרַשׂ אִשָּׁה (דברים כ, ז) אינו מצטרף ללוחמים "פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה"? (שם)
הלוא בין כך, מה שנגזר עליו זה מה שיקרה לו, הן בבית והן במלחמה. אותה תמיהה עולה כלפי אותם שנמלטו בימי זעם, ממלחמה או מפוגרום, בתוכם גם גדולים וצדיקים. כיצד אפשר שאדם יימלט ויינצל ממה שנגזר עליו? אם נכלל בגזרה, המוות היה משיגו גם במקום המסתור. ואם לאו, בין כך ובין כך היה ניצול.
הביאור הוא שיש מזל פרטי ומזל כללי. מזל פרטי הוא לאדם יחיד. מזל כללי לאומה או למדינה כולה או לעיר שלמה. כיוון שכך, אם במפורש נגזר על אדם פלוני למות, שום השתדלות לא תואיל להתחמק מגורלו. אבל אם יצאה גזירה כללית על מדינה או על עיר שלמה, גם מי שעל פי דינו ראוי לחיות, אפשר שימות כחלק מהכלל.
על מקרה שכזה נאמר: "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט" (משלי יג, כג) כך כתוב במשלי. כי הרי כתוב שברגע, כן, כי כתוב שברגע שהשטן, יצר הרע, מלאך המוות, מקבל אישור, אז הוא כבר לא מבדיל בין צדיק לבין רשע, כשזה הולך על גזירה כללית.
לכן כתוב: "חֲבִי כִמְעַט רֶגַע" (ישעיה כו, כ) אל תתבלט. כשיש צרה כללית, תתפוס פינה. תתחבא, לא להתבלט, כן? אז על מקרה שכזה נאמר "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט" היינו, שמת בלא גזר דין מוות עליו, רק בתוך גזירה כללית. כמו שאמרו: 'כיוון שניתן רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע' (בבא קמא ס, א).
זהו הפירוש שמזל כללי גובר ומנצח את המזל הפרטי. זו הסיבה שבעת מלחמה או מגפה יכול אדם לקום ולברוח על נפשו, שמא לא נגזר עליו למות ועל ידי הבריחה יינצל מהגזירה הכללית.
לכן נאמר: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" (דברים כ, ה). למה? כי אם לא נגזר במפורש עליו, ברגע שפרש לביתו הוא יוכל להינצל מהגזירה הכללית ולא ייהרג במלחמה.
כמו כן, שאר החוזרים מעורכי המלחמה, "מי אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ" (דברים כ, ו) או "אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ" (דברים כ, ז) שבמלחמה עצמה אפשר שייהרגו בגזירה הכללית. אבל אם ישובו לביתם יינצלו לחיים כל עוד שלא נגזר עליהם באופן מיוחד.
זהו שאמר הנביא ישעיה: "וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ" (ישעיה ה, ל).
"חֹשֶׁךְ צַר" פירוש מישהו בצרה עצמה שנגזר עליו. יהיה חושך. "וָאוֹר" פירושו אף מי שלא נגזר עליו בפרטות. "חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ" שיהיה לו גם כן חושך, בשעה שיערוף הצרה. למה? כי לא יומלט ממזל הכללי גם כן. זה בעצם סיכום של כל מה שאמרנו בדברי הנביא.
עוד כתבו חכמים: שכאשר יש דבר בעיר, יש לברוח מן העיר.
בחידושי שבת, רבנו הגאון מוילנה, מובא שם. וזה ידוע שבזמן המגפה, הצדיק, אף שילך בשווקים וברחובות, לא ינזק. והרשע, אף שיתחבא במערות ובמחילות עפר, ינזק ולא יועיל לו. אבל הבינוניים צריכים להתחבא.
בקיצור, כולנו צריכים להתחבא. למה? כתוב שרבא אמר על עצמו שהוא בינוני. נו, אם רבא בינוני... [אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אָנוּ בֵּינוֹנִים. ברכות סא, ב]
בספר יהל אור של הגאון, הוא מביא שמה עד 13 שנה, מענישים אותו על אביו. ומ-20 שנה ולמעלה על עצמו. מה קורה מגיל 13 עד 20? הוא אומר, שמה לא דנים אותו כלל. וכל מי שמת מגיל 13 עד גיל 20, הכול על הדרך הזה של מה? של "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט" אבל הכל בצדק. יש חשבונות שמים. זה עניינים של גלגולים וכולי, כל מיני חשבונות של שמים.
על משלי כותב הגאון מווילנה שם פירוש שמתקשר לזה. כתוב שמה במשלי: "עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר [וְנִסְתָּר]" (משלי כב, ג) כי לפעמים, אומר הגאון, לא נגזר עליו וייספה עימהם. ולכן הערום מסתיר את עצמו.
אבל המשך הפסוק אומר: "וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ" (שם) מה הכוונה? אומר הגאון, אף שלא נגזר עליהם, אלא מחמת שלא הסתירו את עצמם, נספו עימהם. זה מה שאמרתי. כדאי להתחבאות.
בגמרא, במסכת ברכות, מובא: 'מיכאל באחת'. מיכאל עושה את כל העולם בפסיעה אחת. 'ומלאך המוות בשמונה'. שמונה פסיעות הוא עושה את כל העולם. 'ובשעת המגפה באחת' (ברכות דף ד, ב).
וביאר רבנו בביאורי אגדות שם, ששמונה סיבות המיתה על האדם הם. יש שמונה סיבות. סיבה ראשונה, מחמת אדם הראשון שנקנס מיתה על העולם. ויש שבע סיבות שונות. מחמת שבע ראשי עבירות. שבעה ראשי עבירות. שהרי גרם כל העבירות וכו' וכו'. ובשעת המגפה באחת, שאז אינו מבחין, כמו שאמרו, 'דבר בעיר' וכו'.
בקיצור, שוב, חיזוקים לכל מה שאמרנו במקומות אחרים.
עוד נאמר בפרשה: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע" (דברים כא, ה).
חמישה דברים תלויים בכהן ויכולים להיעשות רק על ידי כהן. מהם?
א. עבודה במשכן,
ב. ברכת כהנים,
ג. עגלה ערופה,
ד. השקיית סוטה
ה. וטהרת המצורע.
כל אלה, כל המלאכות הללו, נרמזו בפסוק הזה שקראנו מקודם, שכתוב: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ" זו עבודה במשכן, "וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה'" זו ברכת כהנים,
"וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה" זו עריפת עגלה. למה? שם כתוב, רש״י, על הפסוק שמה כותב, הכהנים אומרים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (דברים כא, ח).
"כָּל רִיב" זו השקיית הסוטה, שזה ריב בין איש לאשתו, "וְכָל נָגַע" זו טהרת המצורע מנגע הצרעת. אז הנה רמוז בעצם חמשת המלאכות של הכהנים בפסוק הזה.
אז: "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז). כך אומרים בעניין של העגלה ערופה.
מובא משל בילקוט. הגאון רבי חיים קנייבסקי, שליט"א, מביא שבדברים רבה, פרק א', שם יש שינוי מהמשל שמובא בילקוט. פה כתוב שהראש של הבהמה היה מריב עם הירך. מי ילך בראש? במשל.
ושם כתוב את המשל בנחש, שהראש של הנחש התווכח עם הזנב. בסופו, שהלך הראש אחר הזנב.
אז מובא בילקוט שהראש של הבהמה היה מריב עם הירך. מי ילך בראש? וניצח הירך מחמת שרוב בשר עמו, שהוא ילך בראש. וכן היה שהנהיג הבהמה ונפל אל אחת הפחתים, אחת הבורות ושבר מפרקתו וימות. וזה היה לו על שרצה להנהיג בלי עיניים.
וכן המנהיגים הנקראים "עֵינֵי הָעֵדָה" (במדבר טו, כד) אם חס ושלום מעלימים עיניהם מסוררים, אזי הם הנתפסים בעוון הדור. או שאר עיני העדה הם הצדיקים. נתפסים. חס ושלום. אם לא עושים את מלאכתם, לא מוכיחים, לא עומדים בפרץ, לא מוכיחים בשער, יבואו אליהם בטענות. היה לכם אפשרות להוכיח את העם. למה לא הוכחתם?! למה ישבתם בשקט?! זה התפקיד שלכם.
זה לא החוכמה רק לעודד ולחבק ולקרב. צריך גם להגיד את האמת. צריך להוכיח את האנשים, להגיד לו, הלו, אנחנו לא בסדר, צריכים לתקן את מעשינו. אלול הגיע.
"וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ]" יש פסוק בתהילים שאומר: "אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי" (תהלים עג, טו) אומר הגאון, אם בעבירות החמורות ממש יש בטוחים שלא חטאו, אבל לא כך הוא בעבירות הקלות, שחז"ל, חכמינו זיכרונם לברכה, דימו אותן להיות חמורות. כמו, כתוב: 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'.
אז ככה זה נראה כאילו מה? יש מישהו שלא כועס? מה, אפשר בלי לכעוס? אז זה כאילו עבירה קלה, למה? כי אתה אומר, מה, זה דבר לגיטימי. זה לא משהו עכשיו שעשיתי חמור. בסדר, התרגזתי, מה, טבעי. אבל מה כתוב על זה? שזה עבירה חמורה ביותר, כאילו עובד עבודה זרה.
'כל המלבין פני חברו ברבים...' בסדר, פידחתי אותו. לא, עכשיו, סתם הסתלבטתי עליו. לא, עכשיו תגיד, עכשיו משהו יש לי, יש לי כוונה רעה אליו. אתה יודע, איך זה? 'כאילו שופך דמים!' בואנ'ה, אתה קילר, אתה רוצח. מה, אתה רוצה צחוק אתה?
וכן, בעניין פרשה שלנו, בעגלה ערופה, אמרו הזקנים (סוטה ט, ו) "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה" ודרשו חכמינו, זיכרונם לברכה: 'וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה' (שם) על זה שהם לא ליוו אותו, שהם ארחם.
כתוב ש יהונתן, אחד הדברים שהוא נענש עליהם, זה היה שהוא לא ליווה את דוד המלך, כן? נענש.
אז הוא אומר, שמעתי מליצה נפלאה מהגאון מוילנה, שעל זה כיוון דוד המלך עליו השלום באומרו, "אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי" (תהלים עג, טו) אז מה זה "כְמוֹ"? שלא תמצא כמעט אחד מאלף שלא נכשל בכל העבירות החמורות, רחמנא ליצלן.
טוב, נדבר קצת בעניינים של ראש השנה.
יש פסוק שאומר: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס ג, ו).
נשאלת השאלה, יש מישהו ששומע את השופר ונחרד מקבל חרדות? על מה מדברים? אתה שומע שׁוֹפָר, אתה נכנס לאווירה של ראש השנה, מעורר לך זיכרונות, מכניס אותך לכל מיני מחשבות, אבל ליצור אצלך מציאות של חרדה? מי שומע שׁוֹפָר ונחרד? על מה מדבר הנביא?
אלא מה, רבותיי! צריך לזכור שלשופר פעם היה ייעודים שהיום אין לו. פעם, כשהיו יוצאים למלחמה, היו תוקעים בשופר. זה היה אחד העניינים שלו. תוקעים בשופר כשיוצאים למלחמה. היום, כשפורצת מלחמה, לא תוקעים בשופר. אבל מה כן יש? יש אזעקה. או, אזעקה גורמת לחרדות.
זה נכון. הפסיכולוגים טוענים שאנשים מפחדים מהאזעקות יותר מהטילים. בצדק. למה? כי מבחינה פסיכולוגית, כשאדם שומע אזעקה בדמיון שלו, הוא בטוח שהטיל בדרך אליו. לא לכיוון העיר, אליו. לכן, אתה רואה אותו בפניקה לחפש מחסה, כי הוא בטוח, הטיל אליו. רגע, אבל זה רק אזעקה, זה צלצול.
מי אמר שהטיל בדרך בכלל? יש אזעקת שווא גם. יש גם טילים שנופלים שם אצלהם. אתה פעם חשבת על איזה רדיוס הטיל מגיע? למה אתה חושב שזה דווקא אליך? ככה אנחנו בנינו את עצמנו. ככה אין לך מחשבה. אז אזעקה מכניסה לפניקה.
זה היה הייעוד של השופר פעם. אדם היה שומע שׁוֹפָר, היה נכנס לחרדה. שׁוֹפָר היום לא עושה חרדות.
אתה מדבר על ארגון שׁוֹפָר. לא, דווקא ברוך השם, ארגון שׁוֹפָר עושה הרבה דברים טובים. נותן לאנשים לחייש גם. אם כן, כן, אבל ארגון שׁוֹפָר גם גורם לכך שאנשים יהיו חרדים לדבר השם.
אז יוצא אם כן, שאותו שׁוֹפָר כביכול לא עושה היום את העבודה שלו. אז מה אנחנו צריכים לעשות? כשאנחנו שומעים את השופר, אנחנו צריכים להיזכר במילים של מה שאנחנו אומרים בטקסט של התפילה.
אנחנו אומרים שמה, 'ועל המדינות בהן ייאמר איזו לחרב, איזו לשלום...' וכולי וכולי.
זאת אומרת, השופר בא להגיד, הלו, תקשיב טוב, אנחנו עכשיו תוקעים בשופר, אבל לך תדע כמה אזעקות נשמע במשך השנה. אם אתה עכשיו תיחרד מתקיעת השופר בראש השנה ותקבל על עצמך את מה שצריך לקבל כדי שלא יישמע קול השופר במשך השנה, לא יישמעו אותן אזעקות במשך השנה, אז זה הזמן עכשיו לעצור את כל הגזרות הרעות שביניהן זה גם האזעקות.
מתי מחליטים כמה יהיו אזעקות ואיפה ייפלו הטילים ומי ייפגע ומי לא? הכל נקבע בין השאר בראש השנה. גם כמה אתה תתעטש במשך השנה, גם כמה פעמים תיכנס למוסך, גם כמה פעמים תתווכח עם האישה, גם כמה פעמים הילדים יעשו צ... הכל נכתב בראש השנה. בלאו הכי "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" פשוט שצריכים להיות בראש השנה במצב של חרדה, אבל חיובית, לא חרדה שלילית.
אם זו חרדה שלילית שאדם בעצם מנוטרל ולא יכול לעשות כלום, לא על זה דיברה התורה כשאמרה יחרדו. יחרדו הכוונה בחרדה שהיא לא גורמת לשיבוש המערכות וההתנהגות הטבעית היומיומית של האדם, אלא אדרבה, שהאדם מתוך זה ידאג לעשות את מה שצריך לעשות. ולא בכפייה, אלא בכייפיה. ישתבח שמו.
ובכן, גימטריה. ראש השנה בגימטריה 861. ישתבח שמו. אם תיקחו: "וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" זה כתוב בקהלת בפרק יא פסוק ט' "וְדָע" גימטריה 80. "כִּי" 30 "עַל" 100 "כָּל" 50 "אֵלֶּה" 36. "יְבִיאֲךָ" 43. "הָאֱלֹהִים" 91. "בַּמִּשְׁפָּט" 431. בדיוק 861. כמניין ראש השנה.
יש דעה שהעקדה, עקדת יצחק, הייתה בראש השנה. אם ניקח: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב, א) זה היה בראש השנה. זה פסוק. "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם". "וְהָאֱלֹהִים" גימטריה 97, "נִסָּה" 115 "אֶת" 401. "אַבְרָהָם" 248. ביחד 861. גימטריה ראש השנה.
לך תגיד "מקרה"...
למה אוכלים תפוח בדבש בראש השנה? רוצים לשמוע חידוש מתוק? תפוח בגימטריה "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית ט, ז) "פְּרוּ וּרְבוּ" זה גימטריה תפוח. דבש גימטריה אישה. מה הקשר?
למה אוכלים תפוח בדבש בראש השנה? כי הקדוש ברוך הוא כתוב, פוקד עקרות בראש השנה. זה הקשר "פְּרוּ וּרְבוּ" אישה. התפוח שלא כשאר עצים, יוצאים העלים שלו לפני. לכן, כשאנחנו אוכלים תפוח בדבש, אנחנו מבקשים מהשם יתברך שנחלץ למצוות כמו התפוח, כן? שהוא יוצא לפני העלים. בדרך כלל העלים, כל העצים יוצאים, אחר כך הפרי. אז אנחנו רוצים להחלץ למצוות ראשונים.
זה מה שאנחנו אומרים בברכת מזון, יש הרבה שלא שמים לב, אומרים 'רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת' וכו'. מה זה וְהַחֲלִיצֵנוּ? מלשון מה זה וְהַחֲלִיצֵנוּ? זה לא לחלץ אותנו מאיזה צרה. וְהַחֲלִיצֵנוּ מלשון חלוצים. תעזור לנו להיות חלוצים בְּמִצְוֹתֶיךָ ובמיוחד וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת', שזה אחת המצוות הקשות לעשייה, כן? אז אנחנו רוצים להיות חלוצים במצוות.
ולמה התפוח בדבש? אז כידוע, הדבורה יש לה שתי קיבות, אחת לצורכה ואחת לצורך הדבש. עכשיו, היא לא נהנית מהדבש כשהיא עושה בקיבה השנייה. אז למה היא עושה את זה? לצורך הרבים. מזכה את הרבים. ככה טבע בה הקדוש ברוך הוא, שהיא עושה את זה לצורכנו, אם היא לא יוצא לה מזה כלום.
אז ככה אנחנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו להיות חלוצים בזיכוי הרבים ללא תמורה אלא נטו לשם שמים ישתבח שמו! כמו מה שעושה דבורה.
ידוע נאמר 'ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון' מאיפה לומדת את זה הגמרא? שכתוב: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" (שיר השירים ד, ג) אל תקרא "רַקָּתֵךְ" אלא 'ריקנין שבך שהם מלאים מצוות כרימון' (ברכות נז, א) אפילו הריקים בעם ישראל מלאים מצוות כרימון.
נשאלת השאלה אז איך זה שבראש השנה אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא באחת הבקשות בשולחן אז אנחנו אומרים, 'ריבונו של עולם! יהי רצון מלפניך שנהיה מלאים מצוות כרימון' הרי ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון אז מאי רבותא לבקש את זה בערב ראש השנה?!
אז אמרתי על זה שני פירושים כתוב בפסוק "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" ומשם לומדת הגמרא שרקנין שבך מלאים מצוות כרימון אבל שם מדובר רק על פלח אבל אנחנו מדברים על רימון שלם אנחנו לא מדברים על פלח אז אנחנו בראש השנה מבקשים על רימון שלם!
פירוש שני שאמרתי על זה שברימון עצמו בתוכו יש פסולת יש את הצהוב הזה בתוך הרימון זה פסולת אז יוצא שגם בתוך הרימון יש פרי אבל יש גם פסולת אז ריקנים שבך הם מלאים מצוות כרימון אבל יש בהם גם פסולת אנחנו בראש השנה כששמים בשולחן שמים את הרימון אנחנו לא שמים רימון שלם אנחנו מפוררים אותו ושמים בצלחת רק את הפרי לכן אנחנו מכינים אותו מוכן לאכילה. לכן אנחנו אומרים 'שנהיה מלאים מצוות כרימון' הזה, שמה? שהוא בלי פסולת, הוא רק פרי, ישתבח שמו! להבדיל מהריקנין שבך.
ועוד, ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון, אז אם ריקנין, איך מלאים מצוות?! אתה אומר ריקנין שבך? מלאים מצוות. אתה אומר ריקנין, אז איך מלאים?!
אלא ריקנין מתורה, אבל מלאים מצוות כרימון. אז אפילו שהם לא לומדים תורה, אבל מלאים מצוות, עושים חסדים, עושים כל מיני מצוות, מה שאפשר עושים. אז זה אפילו הריקנין שבך, שהם ריקים מתורה, ישתבח שמו! עם ישראל, מלאים מצוות.
כתוב במגילת איכה: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג, מ).
אז זה מה שאנחנו אמורים לעשות בחודש אלול במיוחד. לחפש, לבדוק מה צריך לתקן, לחקור ולשוב עד השם יתברך, ישתבח שמו.
כתוב בחז"ל, בגמרא, שלעתיד לבוא יהיה קשה להוכיח את האנשים. למה?
אדם הולך ואומר לחבר שלו: 'טול קיסם מבין שיניך'. יש לך קיסם, תקוע לך בשן, תוציא אותו. מה הוא אומר לו?
'טול קורה מבין עיניך'. אתה אומר לי להוציא קיסם קטן?! תסתכל בעיניים שלך, יש קורה, לא קיסם (ערכין טז, ב).
זאת אומרת, יהיה קשה מאוד להוכיח אחד את השני. למה? אתה בא להוכיח, עם כוונה טובה, אתה רוצה להוכיח את השני,
במקום שהוא יגיד לך: 'תודה רבה, תזכה למצוות, אשריך, שבאת לתקן אותי'.
הוא אומר, 'מי אתה בכלל? תסתכל עלי, אתה יכול לך בכלל לדבר איתי? אתה תראה, מי אתה בכלל? טול קורה מבין עיניך'.
אז על זה אומרים, בזה שנפשפש במעשינו, תתבטל הטענה כלפי המוכיח טול קורה. למה? כי הרי כבר נאמר, "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה". מה זה נחקורה? "וְנַחְקֹרָה" ברגע שאנחנו "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ" לא יהיה צריך, כן, שתנוח הקורה להגיד לו 'טול קורה מבין עיניך' אז בשביל מה לחכות עד שיוכיח אותך? תוכיח את עצמך, תבדוק את עצמך, מה יש לך לתקן וכולי.
נשאלת השאלה, למה אנחנו בראש השנה, לא אומרים הלל.
אז מובא, הטעם שהאין אומרים הלל בראש השנה וביום הכיפורים, הרי זה ראש חודש גם, זה ראש השנה, למה לא אומרים הלל?
אז הוא אומר, הטעם שהאין אומרים הלל בראש השנה וביום הכיפורים, דאיתא בראש השנה (לב, ב):
'אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים?
אָמַר לָהֶם: אֶפְשָׁר מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין וְסִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִין לְפָנָיו — וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה?!'
זה שעה של דין, מה שירה?
עוד טעם, מפני שהלל הוא שירה ושמחה. ואין זה דרך מוסר שיאמר שירה או יעשה דבר שמחה קודם שיצא דינו. מתי אדם עושה שמחה? אחרי שכבר נפסק הדין, נגזר הדין, יצא זכאי, יאללה, צא בריקוד.
אבל אם אתה עכשיו נכנס לבית המשפט ואתה מתחיל לרקוד לפני השופט, עוד לפני שהוא פסק את הדין, זה נראה זילותא. כאילו, אתה בטוח עכשיו שאתה אצלך הכל בסדר, אה? תשאיר לו, אצלי הכל בסדר. נראה מה יצא ממך.
הכהן גדול אומר ביום הכיפורים, בתוך קודש הקודשים, הוא נמצא שם ממש שניות ספורות. מה הוא אומר שם? 'וְשֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּפַרְנָסָה זֶה לָזֶה וְלֹא לְעַם אַחֵר'.
זו הבקשה, אה? שלא יצטרכו. מה הקטע של הבקשה הזאת? וכי יש אדם שאינו צריך לחברו? לא. קונה לא צריך מוכר? מוכר לא צריך קונה? מה זה הבקשה הזאת?
שימו לב איזה עומק יש בזה. הכוונה היא שלא יאמרו, הרי זה מדובר ביום הכיפורים, שלא יאמרו בדין שיש פחותים ממנו. כדי להקל ממישהו, מהגזרה שיש עליו, מהדין שיש עליו, מה אומרים בדרך כלל?
'תשמע, יש יותר גרועים. הוא לא הכי גרוע...'
זה כמו פעם בא לי איזה מישהו, שלום בית, זוג באו, אז הבעל אומר לי: 'תשאל אותה, אתה יכול לשאול אותה, הנה, אני מולה, בבקשה, תשאל אותה. אני פעם שתיתי אלכוהול, אני עישנתי סמים, אני הרבצתי לה פעם?!'
אז הכל בסדר אצלו, מה? הוא לא הרביץ לה, הוא לא עישן סמים, הוא לא שתה אלכוהול, סגולה לשלום בית. מה זהו? אז זו הנקודה.
כשבן אדם אומרים לו: 'שמע, אתה בעייתי!'
- 'אבל יש יותר גרועים...' וככה זה הדרך, עד הפחות שבעם ישראל,
שאומרים עליו: 'שיש גויים שהם פחותים ממנו...'
מה, הגויים עוד יותר גרועים ממנו? קח את הרשע הכי גדול בישראל, נראה לך גויים הרבה יותר גרועים.
אז לכן, הכהן הגדול אומר, יְהִי רָצוֹן... 'וְשֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל ... זֶה לָזֶה. לא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה וְלֹא לְעַם אַחֵר' אלא יצאו זכאים בדין בזכות מעשיהם ולא בזכות השוואה לאחרים.
אמרתי פעם, שיש אנשים שעושים השוואות והשוואות לא נכונות. דוגמה, אדם משווה את עצמו לאנשים אחרים.
הוא אומר: 'אני לעומת אנשים אחרים, המצב שלי עוד טוב. מסתכל איזה דור אנחנו נמצאים, ישם ירחם!'
זו השוואה לא נכונה. השוואה שנייה שלא נכונה, כשאדם משווה את עצמו למה שהוא היה פעם.
'ישתבח שמו! אתה יודע מה הייתי פעם? ברוך השם, איפה אני נמצא היום? והשם ירחם, איפה הייתי פעם?...'
גם זו השוואה לא נכונה. מה ההשוואה הנכונה? מה אתה היום לעומת מה שהיית צריך להיות היום? וואי וואי וואי, לפי זה אנחנו בוואחד מינוס. אה? וואי וואי אחד מינוס. וזו ההשוואה האמיתית. זה מה שבודקים בראש השנה. לאיפה הגעת?
כל שנה אתה מבטיח הבטחות: 'אני אתקן, אני אשפר, אני אסדר את כל העניינים, אני סוגר את כל התיקים, פותח דף חדש...'
נו, בינתיים רק הריבית וההצמדה כל הזמן עולה. על מה אתה מדבר בכלל? רק תבינו, כמה הקדוש ברוך הוא "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד, ו) כמה הוא מחכה לנו שנים,
כל יום. אנחנו אומרים: 'יהיה בסדר, יבוא היום, יהיה בסדר...'
השם ירחם על עמו ישראל. יש לכם כוח עוד קצת? אה? משהו מ: 'כיסא רחמים'? גימטריות? אתם אוהבים את הדברים האלה? אה? אז בואו נשמעו דברים. אנחנו אבל עכשיו צוללים.
אומר בספר כיסא רחמים כך: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח).
הוא אומר, יש להקשות, לעניות דעתי, למה אמר הכתוב "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" לשון רבים ואחר כך אומר "תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" ראשון יחיד.
ידוע שיש לאדם שני יצרים, יצר הרע ויצר הטוב. זה שופט וזה שוטר. בפעם ראשונה בא יצר לבדו ואחר כך באים חייליו.
וזהו שאמרו, רבותינו זיכרונם לברכה: 'רשע, יצר הרע שופטו. צדיק, יצר הטוב שופטו. בנוני, זה וזה שופטו'.
[תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״. רְשָׁעִים יֵצֶר רַע שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו״. בֵּינוֹנִים — זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ״. ברכות סא, ב]
וזה הרמז, מה שאמר התנא: 'שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי מְצָאתִיהָ',
מה כתוב? '...וְיַחֲלֹקוּ' (בבא מציעא א, א). טלית, הכוונה לאדם. 'שְׁנַיִם אוֹחֲזִין' זה יצר הרע ויצר הטוב. "שֹׁפְטִים" היינו יצר הטוב וחייליו,
שאומרים לו: 'תדע, מחר יש לך משפט והדיינים עיינים בדין שלך'.
אבל יצר הרע נקרא שוטר, שרוצה להגביהו וליתן לו גדולה ושררה. הוא מגביה אותו לאיגרא רמא, הוא מפיל אותו לבירא עמיקתא ונותן לו קרן כמו פר, כדי שייגח לאחרים "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ" (שמות כא, כח).
ואמרו ריבותינו, זיכרונם לברכה: 'רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת...' (סוטה ג, א)
כל זה איך זה רמוז? זה הרמז "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" אם תוציא מהמילה "שֹׁפְטִים" את האותיות פ' ורש, כן? מה: "שֹׁפְטִים" תוציא את הפה, מהשוטרים תוציא את הרש, מה יישאר לך? יישאר שוטים ושוטים. ה: "שֹׁפְטִים" והשוטרים, תוציא מהם את הפר, תוציא את הפה והרש, נשאר שוטים ושוטים. איי, איי, איי.
ויצר הטוב אומר ל:, למה הִתְרַפִּיתָ מתורה וממעשים טובים שתלכד ביד יצר הרע?! כמו שאומר הכתוב: "הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה" (משלי כד, י).
ופר, למה דווקא שתי האותיות האלה, פ' ורש, מה הקשר? פר זה אותיות רף. תהפוך את האותיות, זה רף. מלשון: "וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ" (שמות ד, כו) מה שכתוב "הִתְרַפִּיתָ" זה השורש, רש פ', זה השורש של "הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה" תוצאה "צַר כֹּחֶכָה" ולא ידעת שהוא רוצה להפיל אותך לבאר שחת.
אדם צריך להיות שוטר עליהם ושופט על כל אבר ואבר מרמ"ח (248) איבריו ושס"ה (365) גידיו.
וזהו שנאמר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" דיקא "בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם" הכוונה לאיברים ולגידים "מִשְׁפַּט צֶדֶק".
עוד: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" ראשי תיבות שתול "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" ראשי תיבות שתול. רוצה לומר, אדם צריך להיות דיין על איבריו וגידיו, שידין דין אמת לאמיתו.
זהו שנאמר: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם" (תהלים א, ג) דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה "אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ" (שם) דהיינו שלוש תפילות "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל" (שם) שלא ימות בלא זמנו "וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (שם) בימיו.
יצר הטוב אומר לו: 'לא תשמע דברי יצר רע "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם" (דברים כג, ז) שזה ראשי תיבות שתול.
וזה נוטריקון, זה ראשי תיבות: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" זה נוטריקון: "שְׁעָרֶיךָ" שיניים, עיניים, רגליים, ידיים וכרס. שישמור אותם בלא פגימה. שלא יאכל "מִשֹּׁד עֲנִיִּים" (תהלים יב, ו) ומגזל ומחמס, שלא יסתכל בעריות ובאשת חברו, שלא ילך ברגלו לדבר עברה ולא ירים ידו על חברו, שלא ימשוך ידו לגניבה ולא ייהנה כרסו ממעדני עולם. ולא ייהנה מסעודת הרשות ומסעודה שאינה מספקת לבעליה.
על זה נאמר "שְׁעָרֶיךָ" דייקא. ויש לאדם שבעה איברים, שהם עיקר הגוף, שעושה בהם מצווה או עבירה. וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום: "חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (משלי ט, א) והם עמודי הגוף. ואלו הם;
א. אוזניים,
ב. עיניים,
ג. ידיים,
ד. רגליים,
ה. חותם פה,
ו. לשון
ז. וברית המעור.
וכולם, יש להם בן זוג. רצה לומר, אוזניים, שתיים, עיניים, שתיים, חותם, שני נחיריים, ידיים, שתיים, רגליים, שתיים. בפה יש קנה שמוציא קול ווושט שאוכל בו אכילה. ברית המעור, יש שני צינורות, אחד שמוציא זרע ואחד שמוציא מי רגליים.
וזהו שנאמר: "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע" (משלי יא, כא) כמה זה "יָד"? 14. אמרנו שכל אחד יש לו זוג וזה שבעה, אז יוצא 14. אז "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע" רצה לומר, הם שבעה, אבל יש להם 14 כמניין "יָד". אז אם פגם בהם, "לֹא יִנָּקֶה" מדין גיהינם. כמו שנאמר: "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" (שמות לד, ז).
וצריך שיהיה הוא שופט ודיין על אלו האיברים הנזכרים, שהם עיקר הגוף. ועל שאר האיברים ושס"ה (365) גידים, רצה לומר שיעידו ויגידו צדקתו כל מה שעשה, הן טוב הן רע, כמו שאמרנו. אז אחד יהיה שופט ואחד יהיה שוטר ביום דין הגדול. וזהו שנאמר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".
עוד או מספיק? אה? אני, אין לי לאן ללכת...
עוד משהו קטן, נסיים בזה. כתוב: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". אז זה מרמז שיש בשמים 12 שערים. וכל שבט ושבט תעלה נשמתו בשער מיוחד שחקוק עליו שם שבטו. ומעיינין בדינו אם צדיק הוא, אם רשע. כמו שאמר הכתוב: "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז) אז מה זה זה? זה גימטרייה 12. זה 12 שערים. אז כמניין זה, יש שערים בשמים. כדי שתפילת כל שבט ושבט תעלה בשער המיוחד.
וזהו שנאמר: "בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ" דייק "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" אז אם הוא מסיטרא דטהור, אם הוא מהצד של הטהורים, עושים לו דין מ-49 שערים טהורים. ואם הוא מסיטרא שאינו טהור, מהצד שאינו טהור, אז דנים אותו משערים שאינם טהורים. כמו שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה: '49 פנים שהוא טהור ו-49 פנים שאינו טהור'. וזהו שנאמר: "מִשְׁפַּט צֶדֶק" נוטריקון, "מִשְׁפַּט צֶדֶק" נוטריקון, ראשי תיבות, מ-ט פנים שהוא טהור. "מִשְׁפַּט" מ-ט פנים שהוא טהור. אותו דבר "מִשְׁפַּט" זה נוטריקון, מ-ט פנים שאינו טהור.
וכנגד זה יש 49 אותיות בפסוק, שמה, כשאומרים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) ואומרים: 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' יש שם בדיוק 49 אותיות. ויש בשמות של 12 השבטים 49 אותיות.
ועל זה נאמר בזוהר הקדוש וזה לשונו: 'כתוב: "מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" משיר השירים (ב, ט) כך כתוב. אז הוא אומר ככה, אני אקריא לכם ישר את התרגום המילולי, לא את הארמי.
הַחֲלֹּנוֹת אלו ו: הַחֲרַכִּים אלו עומדים כולם כאחד לחבר כל תפילות שעולות מלמטה למעלה ולהשגיח בהן, להכניס אותן לפני הקדוש ברוך הוא. ועל זה כל בית כנסת שאין בו חלונות, אינו מקום להתפלל בו כראוי. שהרי בית הכנסת שלמטה מול בית כנסת שלמעלה. בית הכנסת שלמעלה שיש בו חלונות, כמו שאמרנו, אף כך למטה. למעלה הכנסת למעלה הכנסת הגדולה יש בו 12 חלונות עליונים, אף כן בית כנסת זה שלמטה והכול עומד זה מול זה.
לכן תראו שבתי כנסת שהולכים על פי הקבלה, הם דואגים שיהיו להם 12 חלונות. זהו שכתוב: "זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ" (תהלים קיח, כ) "זֶה" אמרנו גימטריה, 12. כמו שכל תפילה ותפילה עולה בשער שבטו, כך תעלה נשמתו של כל אחד לשבט שלו ודנין לו, כמו שכתוב: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". "הָעָם" זה נוטריקון: 'מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת' (אבות ה, ז) "הָעָם" 'מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת' מהסוף להתחלה. כל מה שעשה, הוא מוֹדֶה על הָעָם. נכונותיו וזכויותם.
וזהו שנאמר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת" (דברים טז, יח) ראשי תיבות, אלול: "לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת" אותיות, ראשי תיבות, אלול. שדנים אותו בחודש אלול, שמעתם? דנים אותו בחודש אלול, ש: 'סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה' (לכה דודי) רצה לומר, סוף השנה ותחילת השנה מחשבה גימטריא השנה.
וזה הרמז על סוף המעשה שעשה בתחילה מחשבה של עוון ועבירה. ונרמז ב-22 אותיות. ארבע אותיות אחרונות. מהם ארבעת האותיות האחרונות באלפא ביתא? תשר"ק, נכון? שזה יוצא, תשרק, גימטרייה אלף. ת' זה 400, ש' 300, ר' 200, ק' 100. ביחד יוצא אלף. שזה האלף, שהיא בתחילת ה-22 אותיות. אלף זה אותיות אלף והיא נמצאת בתחילת הכביות אותיות.
ועוד יש רמז, ארבע אותיות ראשונות, א', ב', ג', ד'. כמה גימטרייה? עשר. מה הכוונה? רצה לומר, התפלל בעשרה. והתדבק בעשרה דיברות בעשרת ימי תשובה. אחר כך יש לנו את האותיות ה'-ו'-ז'ן, באלף-בית. זה מחולק, אבג'ד, הוווז, ח'יטי, כך, למאם, ננסח, פבסס, גרשת. נכון? זה מחולק ככה. אז יש לנו ה'-ו'-ז'ן, שזה ביחד. שלושתם יוצאים גימטרייה שמונה עשרה.
התפלל שמונה עשרה ברכות בכל יום והוא "וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה, טז) ח'יטי, ח'-ט'-י', גימטרייה עשרים ושבע. שזה מה? עשרים ושתיים האותיות של התורה עם החמש אותיות מנצפ"ך. שזה יוצא ביחד, כ'-ז'. ויהיה זך זך, זה עשרים ושבע.
יהיה זך ונקי, בלי פשע. ולא יהיה חטא עוד. מה זה ולא יהיה חטא עוד? אותיות ח'יטי, ח'-ט'-י'. כי ח'יטי מלשון יהיה חטא. אז שיאמר וידוי ב-27 אותיות מא' עד ת'.
רק כשאנחנו אומרים את הוידוי, אנחנו אומרים את כל האותיות, 'אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ...' לפי א'-ב', אומרים את כל האותיות. עד הסוף, 'תָּעִינוּ. וְתִעְתַּעְנוּ. וטעינו. אחר כך אומרים באלף-ב', כך. אותיות כ' וכ' סופית. אז יחשב, שזה בגימטרייה,
דרך אגב, כמה זה כך? ארבעים. אז יחשב כאילו לקה ארבעים מלקויות, שזה גימטריא ארבעים. אחר כך למ״מ, למד מ״מ. אז זה נוטריקון ל-ארבעים מלקויות. אחר כך נ״ן, גימטרייה מאה, שיאמר מאה (100) ברכות בכל יום. כמו שנאמר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ"? (דברים י, יב) אל תקרא "מָה" אלא מאה.
ובפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ"? יש מאה אותיות.
וזהו שנאמר: "מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ"? (אסתר ג, ג) ראשי תיבות, מאה.
אחר כך יש את האותיות ס״ע, שזה עשר ספירות. אחר כך יש לנו פ״א ופ״א סופית "פְּתַח פִּיךָ" מה הכוונה? תכוון עשר ספירות בתפילה במזמור "אֲרוֹמִמְךָ ה'" (תהלים ל, ב) ובמזמור "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ" (תהלים פד, ה) כמו שנדפס בסידורים, שיש עניין לכוון עשר ספירות.
אחר כך יש לנו צ״יק וצ״יק סופית. זה מה שקראנו בפרשים. "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ) רצה לומר, תיתן צדקה בפסוק "וַיְבָרֶךְ דָּוִיד..." (דברי הימים-א כט, י) אחת להציל שכינתא מגלותא ואחת לחבר שם יו'ד ק'ה בואו' וק'ה. שיהיה חיבור בצדקה. כמו שנאמר: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי" (ישעיה נד, יד) וכתוב: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב, יז).
והאותיות הסופיות, כמו שאמרנו בסוף א', ב', ק', ר', ש', ת', אותיות קשרתא. רצה לומר, תקשור בראשו עטרת פז וזהו שנאמר: 'סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה' וזה הכל מתקשר לעניין של: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז ,יח).
טוב, אנחנו נסיים פה, לא נטריח אתכם יותר מדי. האמת היא שיש לי פה עוד הרבה חומר ונשאיר את זה לשנה הבאה. אנחנו עוד כמה ימים בשנה הבאה כבר...!
יישר כוחכם,
יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יזכה את כולנו, שניכתב ונחתם לשנה טובה ומבורכת. אעשה רצונו כרצונו, שהקדוש ברוך הוא ישמח בנו כבנים טובים. לעבודתו יתברך. ברוכים תהיו. אמן!