מידת החקיינות | הרב אמנון יצחק

נציב יום: שלום ביטון בן פולת הצלחה בקורס פרמדיקים, אמן!!

"בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (בראשית מט, ו) רש"י אומר: "אומנות זו של רציחה חמס היא בידכם ומברכת עשו היא זו, אומנות שלו היא ואתם חמסתם אותה הימנו". רש"י אומר: שבעצם הטענה על שמעון ולוי זה שהם חמסו את המידה של עשו שנאמר לו (בראשית כז, מ) "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" והאומנות הזו היא שלו לא שלכם, ואתם חמסתם אותה הימנו, זו אומנות של רציחה. 

הנה יעקב אבינו ביקר את שמעון ולוי, על אפם ועברתם כי הינם יתר על המידה. ומלבד זאת תבע אותם על חמס שבידיהם, על אומנות הרציחה שבידם שאינה משלהם, כי גנובה היא מעשו, והיא גנובה איתם. זה אומר שהם אינם מקוריים, והם אינם עצמיים, יש להם מידות חקויות איתם, חקיינות - תביעה מיוחדת בעצם מציאות האדם. אדם לא יהיה חקיין, אדם צריך להיות מקורי עצמי ועצמאי, ולא מידות חקויות. 

עכשיו יתבונן אדם בכוחותיו, ויראה כמה שהן לקוחות והן חיקויים מזולתו. האדם מטבעו מחקה את הסביבה. זאת אומרת: הוא המתנהל ומתנהג בהתאם לסביבה ומשתדל להידמות לכולם, ראיתם? פעם מישהו שם עגיל - כולם שמים עגילים, אחד עשה קעקוע - כל העולם עושה קעקועים, אחד עשה כך זה... אחד עושה תנועה כזאת... כל אחד מנסה לחקות את מה שנראה בעיניו ראוי לחיקוי, ואם אנחנו נתבונן כל אחד בכוחותיו אז הוא יראה כמה מהם הם חיקויים מזולתו, כי אדם מטבעו הוא חקיין. 

אלה שבכלל, אומרים ש'מוצא אדם מן הקוף' - זה ברור! כי הקוף עושה בדיוק מה שאתה עושה. ואיש משכיל יוכל לראות כי יש בכל רכוש מידותיו הוא משל אחרים, ואפילו המידות הכי נעלות וטובות בתכלית - הן לא שלו, הכל חיקויים. מה פרוש? מה, לא טוב להידמות לאדם ש... אם זה מהות אין בעיה, אדם צריך להיות שזה יהיה לו במהות, אבל אם זה נשאר בגדר חיקוי במידות החיצוניות אבל במהות לא כלום אז הוא חקיין זה כלום זה שום דבר. 

התוודעתי עם איש אחד, ובשוחחי עמו ובראותי את כל תנועותיו, נזכרתי על איש אחר שיש לו גם כן את אותן תנועות עצמן, 

ושאלתי אותו: 'אם הוא מכיר את האיש ההוא?' 

ענה לי: "ודאי! אנחנו כמו אחים, אין קירבה יותר גדולה מבין שנינו", 

ונשתוממתי על הדבר ואמרתי לעצמי: "עכשיו אני כבר מכיר ויודע כד כמה יש לאדם בקרבו כוחות ואינן של עצמו". 

יש כמה מרצים שתשמעו אותם שהם מחקים מרצים ותיקים מהם, וזה מדהים חקיינות ממש לא יאומן כי יסופר, זה לא שהם כאלה, רק שהם מחקים את הטונים, את הצליל את התנועות את הזה... אבל חקיינות. ויש גם, יש גם כי כל כולו יהיה משל אחרים ומעצמו לא רכש כלום, כולו חמס וגזלה. נורא ומבהיל, אנשים שאין להם שום עצמיות משל עצמם, הכלה כל הכל חיקויים. 

נלמד שני דברים בביאור הפרשיות: רש"י מביא בתחילת פרשת שמות: "להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים" ולכאורה נדמה לנו שזה משל ומליצה בעלמה לדמות את עם ישראל לכוכבים. אבל ממה שמצינו מטעם מניין של שנים עשר שבטים, שזה כנגד שנים עשר מזלות, הרי שהדמיון לכוכבים הוא אומנם בדיוק, כי כן המציאות של השבטים הם ככוכבים ממש. וזהו סוד, זה לא משל זו מציאות ממש. 

וכבר דיברנו על מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה במדרש רבה ב, ט: בעניין הדגלים שהיו סדורים ל-4 רוחות העולם, דגל יהודה במזרח, ושל ראובן בדרום, אפרים במערב, ודן בצפון, שהסידור הזה היה במכוון גדול, מגיע עד כיסא הכבוד בסיבוב ארבע חיות הקודש. במדרש אמרו טעמים על כל אחד ואחד, 

אמר הקב"ה למשה: "מזרח - שממנו אור יוצא לעולם ויהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה. דרום - טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאים ממנו לעולם, זה היה כנגד שבטו של ראובן שהוא בעל תשובה, בעלי תשובה מביאים ברכה לעולם. מערב - אוצרות שלג ואוצרות ברק וקור וחום, כנגדם אפרים ובנימין ומנשה". 

במדרש הוא מפרש לכל אחת את הטעם הנימוק. "צפון - משמה יוצא חושך לעולם, וכנגד שבט דן". הנה כי רוחות העולם לכל אחד יש סוד, לכל אחד יש סגולה מיוחדת, מה שיוצא מן המזרח לא יצא מן המערב, מפני מה שאמת כל מיני מגדים וכל ברכה באים דוקא מרוח דרומית? זה דבר של "מקרה הוא"? מישהו גזר כך! ומה הסוד מאחורי זה? למה משם בא? מפני מה כל דבר רע חס ושלום תמיד בא מן הצפון? 

איש משכיל הלא בין יבין כי לא דבר פשוט הוא, על זה נאמר (משלי ג, יט): "השם בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" סודות גדולים נמצאים בכל העניינים, כל אלה הסגולות השונות תלויות דוקא בשינוי הרוחות. סודות גדולים נמצאים בכל העניינים האלה, כל אלה שאמרנו הסגולות השונות הם תלויות דוקא בשינוי הרוחות, מה שיש ברוח זאת אין ברוח זאת, כל רוח ורוח יש לו טבעו וסגולותיו המיוחדות דוקא לו. 

כשאנחנו רואים איזה דבר מציאותי, הנה עצם המציאות, עצם ההוויה - זה סוד. בין אם נשכיל על מהלכה, בין אם לא נשיג מהלכה וסגולותיה, אבל כך היא המציאות, כל מציאות הקיימת היא סוד. עצם הווית למה היא כך? למה היא במתכונת זו וכו' זה סוד. אתם חושבים שאתם רואים פיל זה סתם כי הוא שונה מהג'ירפה? למה יש חדק כזה ארוך ולמה יש לו גוף כזה גדול, למה יש לו כפות רגליים כאלה? 

כל זה סודות, זה לא סתם זה לא העיקר בא נעשה משהו אחר בא נעשה משהו אחר, זה לסדר עציצים - תתקע פה תשים פה אבן, תשים פה זה תעשה ככה... לא, זה הכל סודות. 

אם ישאל אותך אדם: למה הלחם משביע אחרי רעב?' 

מה תענה לו? "ככה זה" 

מה 'ככה זה - אוכלים לחם ונהיים שבעים?!" אבל זה סוד. 

ואם ישיב לך: "למה אתה קורא לזה סוד? הלא חכמי הטבע הגדירו כוחות הלחם למיניהם, יש בזה מחממות ויש בזה ככה וזה מתפרק לאט וזה ככה והם יסבירו לך, שיש בזה כוחות מיוחדים ומסוגלים לסעוד את האדם, ויגידו לך ככה ויש בזה חילוף חומרים..." 

נכון, נכון אומנם כן חכמי הטבע יכולים לנתח את הכוחות למיניהם כן, אבל סוף כל סוף מדוע כל הכוחות האלה דוקא בלחם ולא בזולתו? אם אתה אוכל פירות או אוכל ירקות זה לא משביע כמו לחם למה? מה, יש בעיה לקב"ה שיעשה שמלפפון ישביע? שבוטן אחד ישביע? יפוצץ אותך, ינפח אותך! יש לו בעיה? למה דוקא בלחם שישביע? זה מה שאנחנו קוראים סוד, כי כך חקק הכל יכול יתברך, וחלק ברצונו יברך מציאות לכל אחד ואחד על מתכונתו. פרסמו עכשיו 15 פירות שהם דומים לאיברים בדיוק, נגיד אגוז המלך, פתחתם פעם אגוז המלך? הוא דומה למוח, הוא משפיע על המוח, וכל פרי שהוא דומה לאבר הוא בדיוק בתכונותיו ובטבעיו מסייע לאבר שהוא דומה לו, הנה קצת גילו משהו נחמד, אבל מזה יש את זה ב'גוגל' אתה רואה את זה מדהים, מדהים! כלל זה יהיה בידך לעולם אל תתבלבל משום דבר, שלא תשיג כל טיבו {אתה לא מבין הכל} 

אדרבא! תכלית הידיעה שלא נדע, "אי הידיעה" אתה יודע מה התכלית של הידיעה? כמה שתדע ותדע ותדע ותדע ותדע בסוף תדע שאתה לא יודע עדיין כלום, אתם יודעים כמה זה כמה זה כמה, כמה וכמה חוכמה יש בעולם? שום דבר לא הגיעו לתכליתו, אין דבר בעולם עם כל המיליונים של הקופים שחיו פעם התפוצצו - עד היום לא הגיעו לא הגיעו לתכלית המולקולה. 

לא הגיעו ולא יגיעו לעולם, וכל פעם מגלים אה... 'עוד פעם! הנה משהו, אה.. עוד פעם! עוד...' אז אדרבא! אל תתבלבל משום דבר שלא תשיג כל טיבו כי תכלית הידיעה "אי הידיעה" אבל תדע לך שהדבר כמו שהוא עצם המציאות זה סוד הדבר. כשאתה רואה שכל הברכות מוצאם מם הדרום וכל הרעות חס ושלום מן הצפון תבונה - הנה מעובדה זו תשכיל ותבין שכך הוא הדבר ואין כל שאלה, "הרוצה להחכים - ידרים, הרוצה להעשיר - יצפין" כל הברכות מהדרום. הרוצה להחכים - חוכמה זה ברכה מהדרום. הרעות מהצפון. הרוצה להעשיר יצפין. 

כי זהו זה ככה דוקא ולא אחרת והן הן המציאויות, והוא יתברך כך אמר וזה סוד, הכל סוד, "סוֹד השם לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד). שלמה המלך עליו השלום הוא היה חכם גדול, ולכ החוכמות כולל חוכמת הטבע, לכן הוא ידע באדמה – הרי מאבן שתייה הושתת העולם והתפזר, מהנקודה הזאת התפזר העולם עד שהקב"ה אמר לו: "די!", שנאמר "שדי" שאמר לעולם די, ועצר. העולם יש לו גבולות, לא זה כל העולם כולו. 

והוא ידע באיזה עורק עובר פלפלין, באיזה אננס כי הכל יצא ממה? מנקודות אבן שתייה לכל העולם, אז כל העורקים לכל העולם כולו והוא היה יודע לזהות כל דבר, בלי מעבדה בלי בטיך בלי זה... והוא ידע כל דבר. אז הוא ידע לא את הסוד של הסוד כרגע, אנחנו אומרים איפה טמון איפה טמון כל דבר ודבר באדמה. כמו שהיום יודעים: אדמה זו טובה לגדל ככה ואדמה זו טובה לגדל ככה, ואדמה זו טובה ככה וכו'. 

עוד מובא במדרש שאמר הקב"ה למשה: "עשה אותם דגלים, כבר יש להם תכסיס מיעקב אביהם, וכמו שטענו אותו והקיפו את מיתתו כך יקיפו את המשכן". 

אמר להם יעקב: "בניי יהודה יששכר וזבולון, יטענו מיטתי מן המזרח, כפי שציוויתי אתכם האלוקים עתיד להשרות אתכם דגלים!", 

לא דמיון בעלמא הוא, סדר נשיאת המיטה לסדר נשיאת המשכן. זאת אומרת: יש סוד גדול בדגלים, זה כנגד המלאכים שהם סדורים למעלה, וכשהקב"ה פתח לישראל שבעה רקיעים - והם ראו את המלאכים עומדים על דגליהם - הם נתאוו לזה, ורצו שהקב"ה יעשה אותם גם דגלים. יעקב אבינו כבר הקדים לסדר אותם, את כל השבטים לפי מה שהם עתידים להיות דגלים, כשמלווים אותו עם המיטה אז הוא כבר ציווה אותם לפני כן, 

ואמר: "אתה יהודה ויששכר וזבולון אתם תטענו את המיטה שלי מצד מזרח", וככה אמר לכל השבטים, 

ואמר להם: "כפי שציוויתי אתכם האלוקים עתיד להשרות אתכם דגלים באותו סדר". 

וזה לא דמיון בעלמא סדר נשיאת המיטה לסדר נשיאת המשכן. 

וכבר אמרו במדרש, "אמר לו הקב"ה: "משה מה אכפת לך? 

{הסברנו פעם למה התימנים אומרים מה איכפת לך, לא אומר 'מה אכפת לך', מה איכפת זה לשון קשירה, מה אתה קשור לזה כאילו, מה אתה... בקיצור}, 

אמר לו הקב"ה, "למה?" 

הוא אמר: "עכשיו אני אבוא אני אגיד להם בואו תהיו פה יכול להיות שיהיה קטטה יהיה מריבה יהיה מחלוקת יגידו 'למה אני פה? למה אני לא פה, למה הוא לא פה?' 

"הוא אין צריכין לך, מעצמן הן מכירין דירתן!", 

זאת אומרת כל אחד איפה הוא המדור שלו שיידור. הנה סדר הרוחות בקביעות הוא להן, אלה הרוחות דוקא מתאימים לאלה השבטים דוקא, ודירתן הן לשעה ולדורות. סוד השבטים הוא כעימהן הכל נגמר. מה שעשו השבטים הם גמרו הכל לכל הדורות עד סוף כל הדורות, כל פעולותיהן כמו שכתוב: "מעשה אבות סימן לבנים" סוד השבטים שעימהן הכל נגמר. בכח כבר היה הכל, זאת אומרת בפוטנציאל כבר היה הכל. אצל האבות אברהם יצחק ויעקב, ובביאתם של השבטים - הכל נשלם כבר. 

מה נשלם? מלכות כהונה, ארץ ישראל, עד סידור החלקים לכל שבט ושבט. גם המשכן, גם בית עולמים, בית המקדש, גם הסנהדרין בלשכת הגזית, הכל כבר נגמר עם השבטים, כל הדברים האלה עם השבטים הכל נגמר. אלה העניינים שמנינו: מלכות, כהונה, ארץ ישראל, משכן, בית עולמים, סנהדרין, משכן הגזית וכו' אלה העניינים ועניין השבטים – עניינים משותפים הם אחד משלים את רעהו, כפתור ופרח! הכל מסודר. 

כמו שאין שלמות ישראל בלי כהונה בלי מלכות בלי ארץ ישראל - ככה אין כהונה מלכות וארץ ישראל - בלי ישראל. זאת אומרת זה צריך לזה, בלי זה אין זה! וכשנשלם עם ישראל והולך לפי המתכונת הזאת שהיתה כבר בתוך השבטים שנשלם הכל - הגאולה הבאה. בהוויית השבטים כולם נשלמו, השבטים הם שזיכו אותנו, ואותם הדברים אשר זכו, וכל העתיד להם, כבר סידר וקבע אביהם יעקב איך? בנשיאת המיטה נקבע כבר לדורות איך יישאו את המשכן, וסופו בתחילתו נשמר. 

יעקב אבינו ידע סוד כל אחד מהשבטים והסגולה של כל אחד ואחד. בנבואה ידע זכיית כל אחד ואחד, ובהן ברך אותם. לכל אחד נתן ברכתו העתידה להיות. זהו אשר נאמר (בראשית מט, כח): "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" כמו שהיגדנו כבר בסוד ברכות, שאינו כלל עניין של חלוקת מתנות בעלמא אלא, יש סדר ומהלך לברכות, מעולם לא תבונה אלא לראויים ומיוחדים להם. 

ומה שראוי ומיוחד לכל אחד - הוא אשר ניבא להם אביהם והוא אשר חלק להם וברכם. זאת אומרת מתנות זה לא חלוקה, מה אתה רוצה והוא מברך, מה אתה רוצה והוא מברך, אלא זה בדיוק לראוי ומה שמיוחד לו. 

מצינו כמה פעמים מאמר של רבי, רבנו הקדוש. "יש קונה עולמו בשעה אחת" אחת המאמרים שהוא אמר זה בעבודה יז': "מעשה ברבי אלעזר בן דורדיא כידוע, שלא הניח מאותן נשים אחת בעולם שלא היה איתה, ובסוף שהיא אמרה לו מה שהיא אמרה לו, והוא הבין שאין לו עולם הבא, הוא פנה להרים ולגבעות ולשמים ולארץ וביקש מהם רחמים שיתפללו וידברו בשבילו וימליצו ויליצו, 

"אמר: "אין הדבר תלוי אלא בי!" בסוף והניח ראשו בן ברכיו וגעה בבכייה עד שיצתא נשמתו, 

ויצתה בת קול ואמרה: "רבי אלעזר בן דורדיא - מזומן לחיי העולם הבא!" 

בכה רבי ואמר: "יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת!" 

הנה שעה אחת לאו דוקא שעה אחת, אלא הכוונה בפרט אחד, פעולה אחת. הנה ברגע אחד קונה אדם עולמו שלו, אדם יכול לקנות במעשה אחד את העולם הבא שלו – 'ברגע!' כמו שאומרים. יש מסבירים למה רבי בכה, צריך לשמוח אם יש יהודי שהיה הולך לגיהיני גיהינום ועשה תשובה ובשעה קלה זכה לחיי העולם הבא ולא עוד אלא שקראו לו רבי מן השמים - צריך לשמוח למה צריך לבכות? מה, הוא מקנא בו? שהוא לקח לו הרבה שנים עד שיהיה צדיק ועד שיזכה לעולם הבא והוא ברגע אחד זוכה למה שהוא זוכה לעמול בהרבה שנים? מה הוא מקנא בו, על מה הוא בוכה? 

יש מסבירים שהוא בכה ואמר: תראה תראה מה זה הכח של תשובה, אדם בשעה אחת קונה עולם הבא. זאת אומרת: בכל שעה אחת מקופל עולם הבא, אז כמה שעות היה לו לרבי אלעזר בן דורדיא בימי חייו שהוא בזבז על עבירות ועל שטויות ועל הבלים, ובכל שעה מקופל עולם הבא!! זאת אומרת: מי שיודע לנצל את החיים ויש הרבה הרבה שעות אז יש עולם הבא ועולם הבא וזה לא אותו דבר העולם הבא ואין סוף שיעור כמה אדם יכול להגיע, עולם הבא זה בלי גבול!! 

השאלה: איפה תהיה בעולם הבא. זאת אומרת: אם אתה יכול כל שעה לקנות עוד עוד עוד עוד עוד - על זה הוא בכה. מה אנשים מפסידים בעולם, יש להם כל כך הרבה הזדמנויות ויכולות והם לא מנצלים. כידוע אנחנו לא נחזור על הכל מחדש שבשעה שחרב בית המקדש, אז בא אברהם לפני הקב"ה פתח ואמר... פתח יצחק ואמר... פתח יעקב ואמר... פתח משה ואמר - ולא הועיל, הקב"ה עם כל הזכויות שלהם. 

אבל באותה שעה קפצה רחל אימנו לפני הקב"ה ואמרה: "ריבונו של עולם! גלוי לפניך שיעקב עבדיך אהבני אהבה יתרה, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה הדבר עלי עד מאוד וסבלתי וריחמתי על אחותי ומסרתי לאחותי כל הסימנים. ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה אתה מקנא לעבודה זרה?!" 

- מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: "בשביל רחל אני מחזיר את ישראל למקומן "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם השם וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טז). 

זה אמנם נורא מאוד! כי האבות וגם משה רבנו לא נצחו בטענות שלהם לפני הקב"ה, ורחל שקפצה לפני הקב"ה - ניצחה! זה מה שאמרנו: "יש קונה עולמו בשעה אחת". זאת אומרת: בשעה שהחליטה לוותר לאחותה בשביל שהיא לא תתבייש, באותה שעה היא קנתה את עולמה. דוד המלך - בשעה שקילל אותו שמעי בן גירא, 

והוא אמר להניח אותו: "השם אָמַר לוֹ קַלֵּל!" (שמואל-ב טז, י), 

באותה שעה הוא זכה להיות רגל רביעית במרכבה! באותה שעה. דמשק אליעזר - בשעה שלא נתפתה לנטייה שלו שהבת שלו תהיה אשת יצחק, באותה שעה שהוא עבד על המידות שלו - יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, 

כמו שאמר לו (בראשית כד, לא): "בּוֹא בְּרוּךְ השם" וגם נכנס חי לגן עדן. באותה שעה. בשעה אחת אדם קונה עולמו, פשששש. אם בשעה אחת אדם קונה - כמה שעות יש לו יה חביבי... וכל העניין הזה נשלם אצל השבטים בתכלית השלמות. במעשה אחד זכה כל אחד ואחד בחלקו, במעשה אחד. בפעולה אחת קונים את כל העתיד עד האחרית. השבטים במעשיהם זכו וקנו, ומשלהם נתן להם אביהם, משלהם מכוחם ממידותיהם הכל תם ונשלם אצלהם בתכלית השלמות. 

לכן, מה שפתחנו, הוא כעס על שמעון ולוי: זה לא המידה שלכם הרציחה, זה מידתו של עשו, זה מידתו זה חקיינות!! אדם שיהיה לו מידות שלו, עבודה שלו, לא יהיה חקיין, בזה שאתה חקיין אין לך שום דבר, אתה קופיקו בגן חיות {לפי שיטתם} אתה צריך להיות בזכות עצמך. וכתוב: 'אין אדם זוכה לעלות לגדולה, אלא אם כן ניסה אותו השם בדבר קטן'. 

זאת אומרת: משהו עצמי שלך, מעמיד אותך השם בניסיון, אם תעמוד בניסיון הזה - בניסיון הזה אתה יכול לקנות עולם הבא. עד כדי כך שנתחלפו לו מעות צדקה עם מעות פורים, והוא נתן משלו - זכה לחיי העולם הבא!! רבי חנניה בן תרדיון. אתם שומעים? מעשה קטן שאף אחד לא רואה, אין בזה כבוד, אין בזה נגיעות, רק השם רואה, זה נקרא 'מעשה קטן!' ואדם זוכה לעולם הבא. 

כך פוסק הרמב"ם בסוף הלכות מכות הוא פוסק במשניות הוא פוסק שמה: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר.........." שמביא את המעשה הזה, שמזה אם בן אדם יעשה מצווה אחת ללא שום נגיעה, לא לשם כבוד ולא פחד ויראה וכו' וכו' וכו', זכה בה לחיי העולם הבא!!! לא להיות חקיין, אפשר "קינאת סופרים תרבה חכמה" 

אתה אומר: 'למה הוא זכה? כי הוא השקיע, גם אני אשקיע!' 

זה מותר, זה לא חקיינות. אבל אם תשב בבית המדרש ואתה תתנדנד כמוהו, ואתה תעלה ותוריד ספרים ותחזיר וזה... ותעשה פוזות כל היום - אה אה זה שום דבר, אתה קופיקו. אנחנו מדברים שבן אדם הבין מה היא המעלה, מה היא המידה הטובה, מה היא זה... והוא החליט לעבוד על עצמו עד שזה יהיה מהות שלו, לא חקיינות ררררוב האנשים בעולם רק חקיינים זה העניין. 

לכן אתם שומעים כל מי שלמד משהו באיזשהו מקום - אז הוא חוזר כמו מנטרה על מה שלימדו אותו, אבל הוא לא הפך להיות דוקא כזה, הוא לא הפך להיות כזה. יש כאלה שהם 'בני תורה' כן, קוראים לעצמם בני תורה, הם בישיבה אבל זה רק בפוזה החיצונית, בלבוש בזה... בדיבור בפוזה באצבעות הכל בכל, אבל את בני תורה? אבל הם בני ישיבה? הם בני ישיבה? איפה המהות? יש להם דרך ארץ, יש להם מידות, הם עבדו עבודה זרה? 

אז למה 'אלף נכנסים למקרא ורק אחד בסוף יוצא להוראה!'? וגם זה שיצא להוראה זה לא אומר שהוא 'האדם השלם', אבל בכל אופן, אם אלף נכנסים למקרא למה רק אחד יוצא להוראה? איפה נפלו כולם למה לא הגיעו? זאת אומרת זה לא פשוט, צריך בן אדם לעבוד על עצמו שיהיה במהות שלו מה שהתורה דורשת ממנו, אבל אם זה רק חקיינות ואתה שייך לקליקה כזאת או לקבוצה כזאת, זה לא אומר שאתה כזה, עדיין לא אומר שאתה כזה. כזה - זה לעבוד על המידות, עד שהם יהפכו להיות עצם מעצמך. 

כבר אמרנו שהחפץ חיים עבד ואמר: 'שהצליח לתקן שלוש וחצי מידות שלו!', לתקן פירושו שיהיו מושלמות שהוא התנהג בהם בשלמות בדיוק כמו שהמידה דורשת. מה זה תיקן שלוש וחצי? לא רק שהיה לו, כנראה שהיו לא טובות והיו עוד כמה שהיה צריך לעבוד עליהם והוא עבד עליהם והגיע למה שהגיע. מכל מקום לא פשוט. 

אבל הנה אנחנו רואים מה הוא גוער עליהם חוץ מ"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז" (בראשית מט, ז) מהכעס, "אבל גם זו גנובה בידכם" מידת הרציחה זה שהלכתם לרצוח את אנשי שכם עם כל ההצדקה שכבר למדנו, שהרמב"ם והרמב"ן אומרים בפורש שהם קיימו את ההלכה והכל מאה אחוז (100%) ואין שום טענה עליהם, אבל בכל זאת הוא אומר שמידה היא מידה שהיא חיקוי, חיקוי, חיקוי לקחתם את זה חמסתם את זה מעשו. זאת אומרת: יש טענה: לא להיות חקיין!

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".