"אם ענה תענה אותו כי ימצאו כי יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו". דוד מלכנו בתהילים סב אומר: "אחת דיבר אלוהים שתיים זו שמעתי". מידת בשר ודם אינו יכול לשמוע משני בני האדם כשהם צועקים כאחד. אבל מי שאמר "ויהיה העולם" אינו כן. אלא אפילו כל באי עולם צועקים לפניו, הוא שומע צעקתן.

עד כאן מהילקוט שמעוני תשפג.

בשר ודם שאינו יכול לשמוע צעקתם שני בני אדם, אין הפירוש והמשמעות החיצונית של השמיעה היבשה. אדם יכול לשמוע כמה קולות ביחד. שכן כלי השמיעה של האדם מסוגלים לקלוט הרבה צעקות וקולות גם יחד. אלא מדובר כאן על השמיעה הפנימית לגבי ההרגשה וההשתתפות בצער הזולת עד החדירה ללב של העני, להיות כחלק מהמצטער בעצמו ולא רק לעשות את מעשה הצדקה בלבד. אלא גם להרגיש בטעם המר של העני. ההרגשה והמחשבה בשעת מעשה. לזה אינו מסוגל האדם לשני האנשים בבת אחת. גם לגבי אחד אני אומר שלא יודעים להרגיש.

זאת אומרת, אדם מתעורר מצעקתו של הדל ומיד הוא שולף מכיסו ונותן לו צדקה. זה מעשה קוף בעלמא. צריך שאדם ירגיש את הצעקה שלו, דהיינו, להכניס לתוך תוכיותו ולהרגיש כמותו את ההרגשה שיש לו. זה נקרא "שמוע צעקת דל". שומע לא בשמיעה חיצונית, כמו שאנחנו אומרים "שמעתי, הבנתי". שמיעה שהיא הבנה פנימית מה קורה אצלו, מאיפה זה בא, עד כמה המצב שלו הוא כזה וכזה. אז באחד זה קשה מאוד, בשנים שצועקים בבת אחת, אדם לא יכול למקד את רגשותיו להכנס לתוך תוכיותו של כל אחד מן הצועקים ולהרגיש את רגשות של כל אחד ואחיד בנפרד, אין דבר כזה! אדם לא יכול. ה', אם יצעק כל העולם במינונים שונים מסיבות שונות, על השניה כמו שאומרים, תוך תוכיותו הכל גלוי לפניו.

ואף לגבי יחיד, אין לבשר ודם הכלים המתאימים כמו שאמרתי, להרגיש בצער המדוכא. אלא אם כן יפשוט מעליו את כל צרכי עצמו, כי אדם כל הזמן תלוי בעצמו מה שהוא צריך, מה שהוא מרגיש, מה שהוא לא רוצה לחוות, מה שהוא כן רוצה... אז הוא אומר: אלא אם כן הוא יפשוט מעליו את כל צרכי עצמו, ישכיח מלבו לרגע את אהבת עצמו, ואז יוכל להשקיע ראשו בצערו של עני, להתרכז בכל חושיו, לטעום את הטעם של העני ולחשו בכאבו. אז יכול להיות חדור במכאובי העני עד כי ידמה כאילו היסורים פגעו בו חס ושלום.

היה פעם רב שקראו לו הרב לאוין, הוא היה פוקד את האסירים, והוא היה ממש חי וחווה את מה שהם עוברים. היה מתמסר לאסירים שנמצאים בכלא. זאת אומרת הוא ויתר על הרגשות שלו והכל, כי אדם רוצה להיות נינוח, בלי בעיות, אנשים מחפשים שיהיה להם שלווה ושקט, מנוחה, ובן אדם שמוכן ללכת ולבקר ולראות כל פעם בצרות, במצוקות, בחולאים של אנשים אחרים, אז ודאי הוא צריך לוותר על הצרכים שלו, על הרגשות שלו, אחרת הוא ירגיש?!

הרי כשבן אדם רק צריך לעושת משהו, הוא כבר חושב "יו, זה יטריח אותי, אני צריך לעשות ככה... אני צריך ככה", כבר צרכי עצמו עולים וצפים לפניו כדגי להמנע, מחפש עצה איך לא להסתבך יותר מידי ולהתחייב, כאילו בוא ניתן מה שצריך, נגמור, שלום! מכיר את זה, נכון?

אז אמרנו שצריך להשתחרר לגמרי מכל צרכי עצמו והכל בשביל שיוכל להרגיש. וכפי שפיר שרש"י זכרונו  לחי העולם הבא, על הפסוק: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", תסתכל כאילו אתה הוא העני. "את העני עמך", זאת אומרת, "העני הזה עמך", פירושו כאילו זה אתה. ע"י התבוננות וההסתכלות הוא מושך על עצמו את כל מכאוביו וצרותיו של העני הצועק וכאילו כל המכאובים נמסכים בבשרו ובדמו ממש, ונעשה שותף לצרותיו של העני הנדכא. עד שלב העני הצועק ולבו של שומע על הצעקה, מתמזגים לאחד, ברגע זה נעשה גם הוא עני. ואין כאן שני גופים, אלא גוף אחד הסובל ליסורים.

 מה אתם אומרים, אפשר להגיע לדרגה כזו? מה אתם אומרים? אתם מכירים מישהו שיכול להגיע לדרגה כזאת? לא אומרים הא? מישהו מכיר דוגמה כזאת.

אני מכיר דוגמה כזאת? האמהות שלכם. שהם שומעות את הילד בוכה, איך הן מרגיעות אותו! "מה, מה מאמי? לא, לא אל תבכה..", יותר אני חושב אפילו ממה שהוא בוכה, הרי הוא עושה הרבה הצגות, יותר מה שהוא בוכה, הם חוששים לבכי שלו ממה נובע והכל והם נכנסים לתוך.. "איפה כואב, איפה...", לא נרגעות! הן נכנסות ישר לתוך תוכיותו, להרגיש מאין זה בא ולמה זה קורה ועד שיהיו בטוחות שנרגע וזה והכל בסדר וזה וזה. אז אפשר לבקש מאדם דבר כזה.

אבל כלפי חברו קשה מאוד שבן אדם יגיע לדרגה כזאת. אמא כלפי ילדיה זה ודאי. הרי אנחנו יודעים שהורים לפעמים מוכנים למסור את חייהם להציל את ילדיהם. אז זאת אומרת... וי שפה וויתור על אנוכיות לגמרי! זה מה שדיברנו פה, שאדם צריך וותר על צרכי עצמו וכו', כדי להכנס להרגיש צרתו של חברו. ואם הוא מוכן גם לשלם בחייו תמורת זה, אז ודאי שהוא הגיע לדרגה הזאת. אבל באמהות שלנו אנחנו רואים שככה פני הדברים. אז זאת אומרת, יש בנו את היכולות והכוחות אם נדע להפנים את השיעור הזה. אם.

בספר "אבן שלמה" של הגאון מוילנא, בפרק ה', הוא כותב אודות תלמיד אחד שהיה חכם ואיש מדע, הצטיין בחקירותיו, בחוכמת הרפואה, והיה מתעמק במהותה של מחלה ידועה עד כדי הזדהות ממש. וכל כך הפעילה המחשבה את הגוף עד שהוא חלה באותה מחלה.

וכן אחד שקרא בעיתונים על כלב שנשך לאיש. הקורא התרשם מן המקרה הזה וכל כך נכנס לליבו, עד שתקפה אותו המחלה הנגרמת מנשיכת הכלב בלי כלב. קיבל כלבת בלי כלב.

זאת אומרת, יש יכולת באדם עד כדי כך להזדהות ולהגיע לאותה רמה שיפעיל עליו בכח המחשבה יפעל עליו בדיוק אותה פעולה. אז זאת אומרת, רואים שזה לא עניין של חיידקים ווירוס וזה וזה עובר ובלי זה לא, אדם בשכלו, בהכרתו, במחשבה, יכול להביא עליו את המצב הזה או הפוך, מצב של שמחה ויציאה מדכאון. הכח של המחשבה הוא עצום!

אבל זה ייתכן רק אם הוא מתאמץ לשמוע את צעקותיו של עני אחד. חזרנו לדוגמה הראשונה. אז יש בידו להתרכז בכל כלי חושיו כדי להרגיש בצער. ולשמוע את הצעקה הפנימית הבוקעת רקיעים. אבל ברגע שהוא שומע עוד צעקות של עניים אחרים, והא מתעסק לבוא לעזרתם, הרי הוא באותו רגע הוא מפסיק לשמוע וניטלת ממנו שימת הלב לעני הראשון. כלי מחשבתו ולבו אינם מסוגלים לפעול ולהרגיש כמה צעקות ברגע אחד. הלב אינו מסוגל לפסוח על שתי סעיפים.

יש נשים שבחרו תפקיד בחיים להיות אחות. אחות רחמניה. פעם היו קוראים לזה אחת רחמניה, ובדרך כלל מטפלות בחולים והן צריכות להיות בעלות רחמנים. כמה אתם מכירם היום אחת רחמניות? מרוב חולם הן כבר מרימות את הקול על החולה!

שלא לדבר על מה שראו עכשיו בבתי אבות, איזה מכות הם מרביצים לזקנים. אז זקן, זקן בן 90 לא יכול לזוז, מנערים אותו ככה, הוא אומר איזה מילה נותנים לו מכה בראש... מה זה עושים להם, ה' ירחם! כורכים אותם, חוץ מכבודכם, בשני טיטולים, למה? שאם ירד אז יספג בשני ולא יצטרכו להחליף, בינתיים הוא נשאר עם כל זה, ואתם ידועים נהיה מה זה ה' ירחם איזה שרפה ואיזה... מה זה?! פשע! פשע! אין השגחה, אין כלום. כאילו שק תפוחי אדמה. וזה תפקיד של אנשים שצריכים להיות רחמנים.

בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם "אלך לבתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי". אלא יצטער עצמו עם הציבור. שכן מצינו במשה רבנו שציער עצמו עם הציבור. שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה". וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסות אחת לשבת עליה?! אלא כך אמר משה: "הועיל וישראל שרוין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער". גמרא בתענית יא. ובשאלתות, סדר האזינו, סימן קסג גרס: ואף צדיק גמור, צריך לצער עצמו עם הציבור שכן מצינו במשה.

אז מפה למדים שצדיקים צריכים להצטער עם הציבור כמו משה רבנו. ולכאורה הוא מוזר הדיוק, "ואף צדיק גמור", השכל גוזר ההפך מזה. דווקא צדיק גמור יש לו להרגיש ולהשתתף בצערם של ישראל. שכן הצדיק הוא בן חורין מאהבה, מאהבת עצמו, וקל לו יותר ליטול חלק בצערו של הציבור. אז מה יש לו לזרז את עצמו להשתתף בציבור בצער שלהם.

מה זה "ואף צדיק גמור"? כאילו הוא לא היה אמור, הוא לא היה מוכן, אז אומרים לו: "תשמע, גם אתה! גם אתה!". מה גם אתה? זה הכי פשוט שהוא.. הרי הוא תלוש מאהבת עצו. אחד שאוהב את עצמו זה צדיק גמור? אחד שלא משקיע בשביל הזולת, בשביל הרבים, בשביל הזה... איך הוא צדיק גמור?! אז מה זה שצריך להגיד לו "ואף צדיק גמור"? מה יש לזרז אותו להשתתף בצער? צריך היה לומר להפך: ואף הפשוטים צריכים להתאמץ לחוש בצער הציבור. צדיק גמור פשיטא.

אולם לפי הרעיון שהבאנו כאן, דוקא הצדיק יש לזרז. למה? הצדיק מסור לטרדות הציבור ולבעיותיו. . הוא שומע צרת רבים. מאזין לשעות עניים ונצרכים, ציבור רב עומד ליד פתח ביתו, ולכל אחד צרות משלו. לבבות שבורים ונדכאים מתגלים לפניו, ומרוב בעיות שיש לפניו ועליו לפתור אותן, עלול הוא להפסיד רכות הלב והשתתפות צרות הכלל שהוא מתרגל אליהם. כמו האחות הרחמנייה. שהיא כבר לא מרחמת. היא מרחמת על עצמה מרוב חולים.

ועל כן, הזרוז והאזהרה היא דוקא לו. דוקא הצדיק הנושא בעול הרבים ומטפל בעניינים ובמעשים הגדולים בכל יום, דוקא הוא מוזהר שלא יאבד ע"י הטרדות הרבות את ההרגשה והשתתפות בצער, את כח העיון וההתייחסות לשמוע את צער הצועק של כל אחד ואחד.

וממי אנו לומדים? ממשה רבנו, עליו השלום. שאף שהיה סמל ומרכז האחריות של הציבור, מנהיג מוקף ומוטרד מענייניהם, מכל מקום לא נעלמה ממנו ההתעוררות המיוחדת של השתתפות בצער במאורע של עמלק ומלחמתו.

אמר ליהושע תלמידו: "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוהים בידי". פירש הרמב"ן, זכרונו לברכה: למה כתוב שהוא יעמוד על ראש הגבעה? כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים לבו עליהם לטובה. זה לא דומה שאדם יושב באוהל ומתפלל עליהם למי שנמצא, כמו שאומרים בשדה המערכה, רואה מה קורה ואז מתפלל עליהם וכו'. אז למה לו לעלות להר גבוה? וכי הוא לא יכול להתפלל עליהם בלי שימת העין, באוהל? אלא מכאן משמע כמה גדולה העצה לקרב אל החוש ולעורר את הלב ע"י שימת עין. כי כך מתקרב הלב אל לבו של השרוי בצער. ואפילו משה רבנו, שהוא אוהב ישראל מאין כמוהו, השתמש בעצה זו, והוא עלה דוקא אל ההר לראות את בני ישראל, שהם עומדים פנים מול פנים מול השונאים, לראות בעיניו את הנלחמים מול העמלקים הרשעים והאכזריים. וכשישווה לנגד עיניו את התמונה כיצד נפש ישראל עומדת בסכנה, אז מתרוממת תפילתו והוא כולו צער, כאילו הוא עצמו ניצב בתוך המלחמה. משה מתפלל על אחיו בראותו את צרותיהם, נעשה שותף לצערם, כאילו הוא עצמו לקוי במכאובים.

ועכשיו נבין את הפסוק, כתוב: "ויחל משה את פני ה' אלוהיו", מלמד שאחזו אחילו אש. של עצמות. "ויחל" מלשון אחילו אש. כמו שאדם עובד מצב של חלחלה, אבל של אש.

וכן אמר דוד: "ואני בחלותי לבושי שק". וזאת כשהיה מתפלל על החיים והשלום של אחיתופל האויב שלו. דוד המלך התפלל עליו, על האויב שלו עד שחלה בעצמו. מרוב שהיה אכפת לו. "ואני בחלותי לבושי שק". רק לב טהור יכול להזדהות בצער חברו, ואפילו בצער השונא שיורד לחייו. איזה מדרגה! דוד המלך עליו השלום. אתם שומעים מה מדברים אתכם?

אדם שהוא מעליב את חברו אינו מרגיש את הכאב של הנעלב, אינו שומע את האנחות הצועקות, ולכן מוסיף עוד להעליבו ולענותו עינוי על גבי עינוי. התורה אמרה בפסוק שפתחנו: "אם ענה תענה אותו". כתוב פה כפל עינויים, כפל לשון. לו הייתה לו אוזן קשבת לשמוע את הנאקות שלחברו בודאי לא היה שונה ומשלשל את אכזריות לבו. ואף אם קורה שאדם כן שומע צעקת חברו, אז הוא שומע רק צעק אחת בלבד. אינו מסוגל להבין ולהרגיש את הקולות החזקים הצפונים וכרוכים בצעקה אחת. שהרי בצעקה אחת של עני כוללות בה צעקות רבות. נתנו פה דרשה על זה, על כמה צעקות יש בכל...

ממשיך הפסוק: "כי אמצאו כי יצעק אלי". עוד פעם כפל לשון. הקב"ה מבין בין הקולות והזעקות הכפולים ומבדיל בשינוי המכאוב ובהבדלי הגוונים, הוא שוקל את העוני ואת הקולות המעונים אם רב ואם מעט. מה כתוב עוד פעם כפל לשון? כתוב "שמוע אשמע צעקתו". אתה עושה "ענה תענה", הוא "צעק יצעק", ואני "שמוע אשמע". וצעקה אחת הוא שומע פעמיים. שומע פעם ועוד פעם. שכן יש בצעקה אחת שתיים. צעקה כפולה. עלינו ללמוד ללטש את הלב.

יש לנו כלל: "כל המרחם מרחמים עליו משמים". כדאי ללמוד את זה. כי מי שמרחם ירחמו עליו משמים. אתה משקיע בעצמך, אתה משקיע בעצמך. מי לא רוצה שירחמו עליו מן השמים? לפעמים יש גזרות שהוא לא יודע אפילו על מה ולמה. והם עומדות להיות ניתכות על ראשו ומן השמים מזמנים לו מקרה, והמקרה הזה יכול להציל אותו. איך יציל אותו? כי פונה אליו משיהו באיזה עניין משהו והוא מרחם עליו, וכל המרחם מרחמים עליו מן השמים. עצור! לא לצאת הוא ריחם, הוא ריחם?  עכשיו אנחנו מרחמים. כדאי. כדאי ללמוד את זה.

עלינו ללמוד, ללטש את הלב, לשמוע, להאזין ולהבין את הצעקות והכאבים של בני האדם. לא צריך להגיע עד כדי צעקות, אנחנו מדברים כבר בגוזמה, כן, שאנשים אפילו את זה לא שומעים. צריך להבחין גם לפני שאדם צועק. אבל רואים על בן אדם, רואים יש לו זעקה בלב, רק הוא לא יכול להגיד או שהוא מתבייש או שהוא  פוחד איך שיתייחסו, וזה, ואולי לא יגיבו והוא התבזה וככה.. צריך להיות חכם בשביל להרגיש, אבל אם כבר צועק ואתה לא מרגיש, זה לב של אבן.

עלינו ללמוד ללטש את הלב, לשמוע ולהאזין ולהבין את הצעקות והכאבים של בני האדם. ולא רק צעקה אחת, אלא לשים לב ולהגיש באיכות, איכות הצעקות הרבות הצפונות בתוך כאב אחד. וכל שכן שיזהר אדם מלצער את חברו או לגרום לו עוגמת נפש כלשהיא. קודם דיברנו שהוא צועק בגלל שיש לו בעיות עם עצמו או סביבתו או מצבו, בלי קשר אליך, שם מזהירים אותנו, דיר באלק! שלא תהיה אתה הגורם. שלא תהיה אתה הגורם! כל שכן שיזהיר אדם מלצער את חברו או לגרום לו עוגמת נפש כלשהיא. ויש למחות באלו המצערים ולתבוע את קלונם וחרפתם של הנעלבים. דהיינו, צריך להיות לימין הדל, לימין החלש. יש כאלה נהנים שיש אנשים רבים עומד מהצד להסתכל איך זה יגמר, מה יהי פה. אבל יש כאלה שנכנסים ובגופם חוסמים אם יש קטטה או משהו כזה. יש כאלה גם. ברוך ה' יש. לא אלמן ישראל.

אבל תשמעו מה כתוב: יש למחות באלו המצערים, ולתבוע את קלונם וחרפתם של הנעלים. כמו שכתב הרב אבן עזרא על הפסוק "אם ענה תענה", אם אחד יענה ואין עוזר,העונש על כולם. שמעתם?

ידוע מעשה, סיפרנו אותו, על האר"י הקדוש שאמר פעם לתלמידו שעומד להיות ארבה. ארבה ומד להגיע ולאכול את הכל. לא ישאר מה לאכול.  אבל אמר להם כל זה בגלל שיש עני אחד שצועק לה' שא אחד לא מבחין בו ולא כלום, והקב"ה החליט להביא ארבה. כולם לא דואגים לעני, כולם יקבלו עונש ולא יהיה לאף אחד לאכול! ואז הוא אמר לרוץ מהר לתת לו כסף, ורצו אליו ובאמת ראו שהוא מתפלל ובוכה ובוכה, הוכה, בוכה לפני ה'. ואמרו לו: "די, די תפסיק, אתה  גורם אסון". נתנו לו את הכסף, הוא נגרע, ואמרו לו תבקש, תמחל, תמחל, תמחל. וראו אח"כ שארבה הגיע ועשה תפנית והלך לים וזהו.

בדיוק מה שאמר פה האבן עזרא. שאמר בפסוק "ענה תענה". אם אחד יענה ואין עוזר, העונש על כולם. שמעתם?

וכן כתב בעל התורים: "אלמנה ויתום לא תענון", "תענון" לשון רבים. "אם ענה תענה" לשון יחיד, אז למה הוא אומר בלשון רבים ואומר בלשון יחיד? לומר שכל ישראל ערבים זה בזה. שאפילו אם עינה אחד, כאילו עינה כולם. ישראל ערבים זה לזה!

עכשיו תבינו את השתיקה בשעה שעשו לי מה שעשו ושתקו כולם, מה הדין שלהם.

ובפרשת "קדושים", תשמעו דבר מדהים! נוגע לנו מאוד מאוד! על הפסוק: "לא תגנבו", אומר הרב האבן עזרא: למה לשון רבים "לא תגנבו"? מה תמיד זה גונבים ביחד? תמיד גונבים רבים? מה כתוב בעשרת הדברות? "לא תרצח", "לא תגנוב, "לא תנאף". לשון יחיד.

למה פה כתוב "לא תגנבו"?  טעם אומר האבן עזרא: כי הרואה ומחריש גם הוא גנב.  הרואה אוכל נבלות ומחריש, גם הוא אוכל נבלות וטרפות. האבן עזרא אומר: מה הטעם לא תגנבו? כי הרואה ומחריש גם הוא גנב. וכי יכול האדם לעמוד באדישות ובקרירות ולראות איך דם חברו נשפך בקרבו, והוא מתכווץ מכאב ומתפתל מיסורים וישתוק? איך יכול אדם להיות אדיש כזה? אם הוא עושה כן, הרי זה סימן על רוע לבו ואטימות אוזניו לגבי צער האדם. רע לב.

שמעתי פעם חכם שאומר שאוכלים נבלות וטרפות ומאכילים נבלות וטרפות, אז שאלו אותו: "אז למה הרב לא אומר? למה לא מפרסם ברבים?" אומר: "מה אכפת לי!". זה בדיוק מה שכתוב. רע לב זה צריך להיות. אתה יודע שאתה יכול להציל אנשים, אפילו שלא ישמעו לך, אתה רואה אחד רוצה לחצות את הכביש ואתה רואה שמכונית יכולה לדרוס אותו, אז אתה צועק. יעזור או לא יעזור את הלא יודע, אבל אפשר לראות ושאננות אדם שהולך להידרס ואתה לא תפלוט צעקה אם אתה לא יכול לגשת אליו ולהציל אותו. אדישות. איך יכול להיות דבר כזה?! בני ישראל רחמנים. "מה אכפת לי". מה זה "מה אכפת לי"?

מי שרואה גנב ומחריש, גם הוא גנב.