הרב יהודה דוד שליט"א | אלול
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
כי כבר הכל גלוי וידוע,
רק הוא בא לחזור עוד הפעם על הדברים הידועים.
אז אני כנראה לא אחדש פה.
נלמד ביחד קצת על אלול,
קצת ניכנס לאווירה של חודש אלול,
חודש האחרים והסליחות.
בעזרת השם הלילה
מתחילים להגיד סליחות.
אז
רבי שולים שבדרון המשיל
את הימים האלה
למלך
שרצה לדעת
מה באמת הדעה של הקהל,
מה קורה באומה,
מה קורה במדינה שלו, בערים.
לבש בגדים פשוטים
ויצא לעיר רחוקה מעיר הבירה.
הוא הגיע לעיר הזו,
ביקש איזושהי אכסניה,
הגיע, היה נראה איזשהו פקיד חשוב,
הגיע לאכסניה,
כל יום הוא היה יוצא לשוק הזה ולמקום הזה ולקבוצת האנשים פה,
היה שומע מאזין
איפה הקהל נמצא, מה הצרכים שלו, מה הבעיות שלו,
ובלילה הוא היה חוזר לאכסניה שלו.
כך שלוש-ארבע ימים
הוא היה מסתובב
ורשם לעצמו את הרשמים וחזר לארמון המלוכה.
לימים אותו בעל אכסניה
הוא רואה את המלך באיזשהו מקום חשוב,
הוא מסתכל על תווי הפנים,
הוא אומר, התווים האלו מוכרים לי.
האדם הזה התארח אצלי.
המלך הזה, איפה ראיתי אותו?
עד שנופל לו האסימון, לפני ארבע-חמש חודשים,
הוא היה אצלי בבית.
באותו רגע
הוא אוכל את עצמו והוא אומר, למה לא נכנסתי איתו לשיח?
למה לא שאלתי אותו איך קוראים לך?
הייתי מתחיל לראות
שיש לו גינוני מלכות.
הוא היה אצלי,
הוא רצה משהו כך, בבקשה.
שירתתי איתו כמו כולם.
התנהגתי איתו בכר כמו שאני מתנהג עם כולם.
הוא התחיל לראות את שערות ראשו,
מצטער, בוכה.
הוא אומר, למה לא התאמצתי קצת יותר?
כמה הייתי מרוויח אם הייתי מתאמץ, אם הייתי קצת
מגלה טיפה רגש כלפי המלך?
הייתי יכול לבקש את כל הבקשות שאני רוצה,
לספר לו על כל הבעיות.
הכל היה נפתר להם מזמן.
אנחנו עכשיו נמצאים בימים האלו שמלך מלכי העם לאחים הקדוש ברוך הוא
מתקרב אלינו.
כמו שאנחנו אומרים
בשיר השירים,
כל דודי דופק,
פיתחי לי.
אז הוא מתחיל שם, אני ישנה אבל ולבי ער. הלב של עם ישראל ער.
אומר ראשון משפטרון,
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בא לעוררנו מתרדמת הזמן.
יש לנו, עברנו 11 חודשים
מיום כיפור הקודם,
והספקנו להירדם, תרדמת חורף,
ביחד עם הקיץ.
הקדוש ברוך הוא בא להעיר אותנו מתרדמת הזמן.
הקדוש ברוך הוא לא פונה אלינו בצורה כללית,
אלא מה הוא אומר, פיתחי לי, הוא מדבר לכל אחד
בצורה פרטית.
כל אחד ואחד מישראל, הקדוש ברוך הוא מגיע אליו, פיתחי לי, אתה תפתח לי, אתה, אתה.
דופק אצל כל אחד.
לא שהוא מכריז ברמקול, אני פותח את השער, תעבור.
הוא מגיע לדלת דלת.
כמה רחמים אנחנו רואים פה,
עד אין קץ.
אבל מצד שני, כשיש כזו כמות של רחמים,
התביעה עלינו היא פי כמה וכמה.
כל מי שמתרשל כעת,
זה הרבה יותר קשה. המלך בכבודו הוא בעצמו דפק אצלך בבית.
יש את המשל הידוע של רב שולם,
היה איזה אבא
ששנים רבות
היה גר בארץ רחוקה מהבן שלו. היה לו בן יחיד.
בן יחיד, אבא רחוק, עובר שנתיים, שלוש, הוא מתגעגע אליו.
זה לא היה כמו היום שאפשר לדבר ולראות גם מארצות רחוקות. מי שלא היה קרוב, לא היה אפשר לפגוש אותו בכלל.
יום אחד הוא החליט,
אני נסע לבקר את הבן שלי.
הוא שלח לו איזשהו מכתב, מברק.
יום פלוני, בשעה פלונית אני בא לראות אותך.
והוא כתב לו,
תדע לך, בני יקירה, אני מתגעגע אליך מאוד מאוד מאוד.
מאוד רוצה לפגוש אותך.
טוב, מספר רב שולם שבזמן המיועד
על האבא בסיפון האונייה,
בשמחה עצומה,
מגיע היום הגדול שאני הולך לראות את הבן שלי עוד כמה ימים,
ואני אזכה לראות את הבן היחיד שלי.
מה האבא חושב כל השבועיים-שלושהם שהוא בספינה?
מה עם הבן שלי, איך אני אראה אותו, ומה עם אשתו, והנכד שלי,
הראש שלו כל-כולו בספינה,
לא מעניין אותו הגלים, לא הרוחות, לא הרוחות, כלום.
כל-כולו בבן יחיד שלו.
טוב, נגמרו השלוש שבועות הקשים המיוסרים.
הוא נכנס לנמל,
ישר רץ לוקח את התרמיל שלו,
חייב כמה שיותר מהר לרכוש את הבן שלי.
חמש דקות קודם זה כזה ברכה.
ובטח הבן שלי כבר מחכה לי פה על הרציף.
הוא רואה שכבר מרחוק, הוא מסתכל,
הוא רואה, הבן שלי לא פה.
אבל הוא רץ, בטח הבן שלי יתעייף מלחכות, הוא נח שם באיזושהי פינה,
הוא רק יראה שאנחנו יורדים ישר, הוא יקפוץ.
ואיף אין כה וכה וירא כי אין איש.
הוא רואה, הבן שלו לא שם.
טוב,
אם זה היה סתם אדם,
שני חברים,
אז הוא היה ישר תופס את הספינה,
אתה חוזר חזרה, אני חוזר איתך, הוא לא מחכה לי פה,
לא אין געגועים אליי, אני בורח.
אבל כרחם אב על בנים,
אבא מתחיל לדון לכף זכות,
אולי הוא לא הרגיש טוב, אולי קרה לו משהו,
הגעגועים שלו מתרבים, בטח הוא לא חש בטוב, אני ארוץ לבקר אותו.
טוב,
הוא חושב,
והוא אומר ועושה, לוקח את הסוס והעגלה ומתקרב לכיוון העיר של הבן שלו.
בטח הוא מחכה לי בחצר, אפילו שהוא לא מרגיש טוב, הוא מחכה בחצר, הוא מחכה בחלון של הבית.
עד שהוא מגיע לכתובת המדוברת,
הוא רואה תריסים מוגפים, החצר ריקה.
אין,
הילד לא מחכה.
הגעתי עד לפה, אומר האבא, נדפוק,
ניכנס הביתה.
ננסה לדון אולי כבר, אולי הוא מצב כזה שהוא גם לא יכול לקום מהמיטה.
הוא החליט לעלות הביתה.
היי, אומר רב שולם, הוא עולה לו קומה שלישית,
הדלת נעולה, הוא דופק.
הוא אומר, בטח כשהבן שלי יראה אותי, יתפוס ויחבק וינשק אותי,
ואני אנשק ואחבק אותו.
בטח יש שולחן ערוך ומדעני מלכים.
בטח הוא יתכונן רציני לכבודי.
בטח הוא שתייה טובה.
אבל
אין קול ואין עונה.
הבן, לא פחות ולא יותר, יושן.
האבא באותו רגע פתח,
הפך את הפנים שלו וחזר הביתה.
אין אבא בשר ודם שלא יכול לכעוס בכזה מצב.
הוא ודאי היה כועס ומפנה עורף.
איך הקדוש ברוך הוא מרגיש על זה,
מרגיש ככה, שאנחנו עושים לו את זה?
כותב רב שולם,
אבינו שבשמיים רחמיו על בניו,
מרובים למעלה מהשגתנו.
חמלה גדולה ויתרה רחמלת עלינו.
חמלה, זה רחמים, גדולה ויתרה, עוד יותר מגדול.
רחמלת עלינו.
כמה שננסה לתפוס ולהשיג את הרחמים של הקדוש ברוך הוא עלינו,
כמה שנתבונן וזה, עדיין יש עוד רחמים.
עוד רחמים.
ללא קץ וללא גבול.
והפלא הגדול,
מה שאנחנו אומרים פה,
אני ישנה וליבי ער.
כל דודי דופק, הקדוש ברוך הוא דופק,
הוא רוצה להיכנס.
פתחי לי.
הקדוש ברוך הוא מבקש.
דפקתי לא סתם, לא קיבלתי לבדוק עם העץ או מברזל.
פתחי לי, אני רוצה שתפתחי לי.
הקדוש ברוך הוא מתחיל לבטאות ביטויי חיבה, אחותי,
רעייתי,
יונתי,
תמתי.
אומרים חז״ל שכל ביטוי זה יותר מהביטוי הקודם. לא זז מחבבן עד שקרעה אחותי, עד שקרעה רעייתי.
טוב,
אבל האדם לא מתייחס.
ממשיך
הקדוש ברוך הוא
שראשי נמלט טל, בחוץ יש טל, קר.
קבוצותיי עם רסיסי לילה, כל השערות שלי עם רסיסים. אני רוצה להיכנס, רוצה מחסה.
מי מתחנן? מלך המלכים הקדוש ברוך הוא.
למי? לבשר ודם.
שהוא יצר אותו.
מה הוא אומר, הבן אדם? מה הוא עונה לו?
ראשי נמלט טל.
פשטתי את קוטנתי איך חייל בשינה.
אני כבר במיטה,
אני כבר עם פיג'מה, איך אני אלבש בחזרה את הבגדים? קשה לי.
טוב, הקדוש ברוך הוא רואה שבמילים זה לא הולך.
הקדוש ברוך הוא מתחיל במעשים.
דודי שלח ידו מן החור.
הקדוש ברוך הוא מכניס את היד שלו לתוך החור של הדלת,
לנסות לפתוח לבד,
ומאיימו עליי.
באותו רגע שאני כבר רואה בתוך הבית
את ידו של הקדוש ברוך הוא,
אז מאיימו עליי. פתאום הבטן שלי מתחילה לקפוץ, אני לא יכול.
קמתי אני לפתוח לדודי,
וידיי נוטפות מור.
הקדוש ברוך הוא כשמשלח ידו...
היה שם מור, פסמים,
וידיים נוטפו מור,
ואצבעותיי מור, עובר על כפות המנעול.
פתחתי אני לדודי,
ודודי חמק עבר.
פלא פלאות הפסוק הזה.
הקב' ברוך הוא כל כך רצה, כל כך ביקש, דיבר,
הגיע לשלב המעשה,
שדודי שלח אדון מן החור.
מאיימו עליי, קמתי אני, פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר.
למה הקב' ברוך הוא בורח?
כל כך הרבה מאמצים הוא עושה שאני אקום ואני אתעורר.
ובסוף, כשאני קם,
הקב' ברוך הוא בורח?
שאלה עצומה ששואל ראשון משפדרון,
והוא מתרץ פה שני תירוצים.
תירוץ אחד הוא מתרץ, הוא אומר,
קם תן לי לפתוח לידודי,
כשאני קם לפתוח, עם מה אני מתעסק?
וידיי נטפות מור, נטפו מור, וצבעותיי מור. מה אתה מתעסק עם המור?
בשלמה כשישנת, לא יכלת,
עד שהתאוששת, אני מבין, דעת אותה לכף זכות.
אתה כבר קם, אתה כבר עומד על הרגליים,
אתה מתעסק עם המור?
זה פירוש אחד.
אבל הפירוש השני,
שהוא אומר,
זה מפתח של כל המושג של אלוד,
של כל המושג של התקיעות שופר
ושל יום הכיפורים.
תירוץ השני אומר, ראשון משפדרון,
יש פה לכאורה בדקדוק,
יש פה בדקדוק מילה מיותרת,
שלא מובנת.
הוא אומר, כתוב,
קמתי
אני לפתוח לדודי.
שואל רב שלום משפדרון,
מה זה קמתי אני לפתוח לדודי?
איך אומרים?
הלכתי לבית כנסת או הלכתי אני לבית הכנסת?
הלכתי לבית הכנסת. במילה הלכתי,
כבר מונח גם כן שאני הלכתי.
הלכתי, קמתי לפתוח לדודי. מה זה קמתי אני לפתוח לדודי?
מה זה המילה אני?
גם בהמשך הפסוק.
לא כתוב פתחתי לדודי.
פתחתי אני לדודי.
מה זה המילה המיותרת הזאת,
האני?
האני הזה לכאורה מילה מיותרת.
כך שואל רב שלום משפדרון.
אז הוא נתרץ
שאלה אחת מיושבת בחברתה.
דודי שלח ידו מן החור.
אחרי שהקדוש ברוך הוא קורא לנו, פתחי לי, אחותי, רעייתי, יונתי, טעמתי,
הקדוש ברוך הוא יודע שאנחנו כעת במצב של שינה,
של תרדמת הזמן.
הבן אדם מתחיל לשמוע את קריית שופר, מתחיל להגיד סליחות, כל קהילה עם מה שהיא מתקדמת בחודש אלול.
אבל כשאתה קם, איך אתה קם?
יש קמתי לפתוח לדודי, ויש קמתי אני לפתוח לדודי.
אם בן אדם קם עם האני, מה זה אני?
האני זה גאווה.
אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת.
אם בן אדם קם עם האני שבו, כשהוא מתעורר,
אה!
קמתי הבוקר בהרבה להגיד סליחות.
אני התקדמתי ככה, עשיתי ככה.
מכניס בכל מצב את האני, איפה אני בתמונה,
את הכבוד העצמי שלו.
אם בן אדם במצב כזה,
הקדוש ברוך הוא עדיין דן אותו לכף זכות.
קמתי אני לפתוח לדודי,
וידי יטפו מור, ועצברתי מור.
אבל כבר פתחתי אני לדודי. ברגע שאתה פותח,
אתה ממשיך הלאה עם האני,
אתה ממשיך עם הגאווה שלך.
אומר הקדוש ברוך הוא, אין אני והוא יכול למדור בכפיפה אחת.
לפני שהוא פתח, הוא עדיין לא ראה אותי,
הוא לא ראה התגלות השכינה.
עדיין יש לך את הגאווה, נו.
אבל כשאתה כבר מגיע לבית מדרש,
אתה רואה את השכינה,
אתה רואה את הקדושה, אתה רואה את העם בתפילה,
אתה רואה אימת הדין, אתה רואה מה קורה בעולם, אתה רואה כבר תתגלו את הקדוש ברוך הוא.
עדיין אתה נשאר עם האני?
עדיין אתה עם הגאווה שלך?
זה הקדוש ברוך הוא כבר לא יכול לסבול.
אז אומר הקדוש ברוך הוא,
דודי חמק עבר. וכזה מצב הקדוש ברוך הוא בורח. דודי חמק עבר.
ביקשתי הוא ולא מצאתי, ואחר כך קשה למצוא אותו.
מה ראשי תיבות של חודש אלול?
אני לדודי ודודי לי. מה הפירוש?
כשלוקחים את כל האני ומביאים את זה לדודי,
ואומרים אין אני בעולם, על כל דודי,
אז דודי לי.
הקדוש ברוך הוא אחר כך מחזיר לנו כפל כפליים של ישועות.
יש לנו פרשת השבוע האחרון שקראנו,
פרשת ראה.
יש לנו איסור,
התורה אומרת,
בל תוסיף.
אך, סליחה, את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם,
אותו תשמרו לעשות,
לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו.
יש לנו פה ציווי
לא להוסיף
על מצוות השם ולא לגרוע.
אותו ציווי, נאמר בחומש דברים,
גם לפני שבועיים, פרשת ראה את חנן.
ואתה ישראל,
שמע אל החוקים ולמשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם.
חוקים ומשפטים.
למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוקי אבותיכם נותן לכם.
טוב,
מהם החוקים והמשפטים?
מה שראינו.
ועכשיו,
לא תוסיפו לדבר אשר אנוכי מצווה אתכם,
ולא תגררו ממנו לשמור את צד ה' אלוקיכם
אשר אנוכי מצווה אתכם.
האיסור הזה, בל תוסיף, נכפל פעמיים,
גם בפרשת ויתחנן וגם בפרשת ראה.
והמפרשים כבר דנים בזה, זה לא במסגרת הזו.
למה באמת התורה הכפילה את עצמה וכתבה פעמיים
את איסור בל תוסיף?
אז הגמרא מביאה במקום אחר,
היא מביאה
מה קרה מאיסור בל תוסיף.
אבל לפני כן, אני רוצה,
אחד מהבעלי מוסר, לא זוכר מי,
שואל, מה הבעיה להוסיף?
בשביל למה לגרוע, אני מבין.
לגרוע, אני מבין. הקב' ברוך הוא אמר, לשים ארבע מינים
באגודה של הלולב,
הוא שם שלוש. לא, שיניה לולב, הדס, ערבה, אתרון, שיניה בארבע מינים.
שיניה בשתי תפילין. שם תפילין אחד, אתה מוריד פרשייה אחת,
אז יש בעיה של בל תגרע.
אבל מה הבעיה להוסיף?
אני רוצה לשים גם
עץ ננה בתוך ארבעת המינים.
שזה ארח טוב.
אני רוצה שיהיה ארח טוב למצווה.
אני רוצה להוסיף איזשהו, אני יודע, משהו מזהב על התפילין.
מה?
זה קטע של זהב על התפילין.
לשבח את המצווה.
מה הבעיה? למה שיהיה אסור להוסיף?
אז הוא כותב,
אולי זה בשיחות מוסר,
הוא כותב שהמצווה,
כל המצוות ניתנו בשביל להראות,
אנחנו עבדים בקדוש ברוך הוא.
ענה עבדה דקודשא ברוך הוא.
מגיע הקדוש ברוך הוא ומצווה אותנו.
תעשו מצווה פלונית בצורה הזאת.
מצווה פלונית במתכונת הזו.
מצווה אלמונית בכמות הזו. כל דבר, קדוש ברוך הוא נתן לנו שיעור, מידה,
מה צריך לעשות.
מגיע בן אדם, אומר, רגע, רגע, שני שני. קדוש ברוך הוא אמר ארבע מינים.
אבל אני חושב להוסיף גם ננה,
כי זה שזרח טוב.
ועל התפילין אני חושב להוסיף גם כן כתר.
ועל זה אני חושב.
בן אדם מכניס את העני בתוך המצווה.
יתבטל
שם עבד. איך הוא כותב?
פרק עול אדוניו מעליו.
אפילו שאתה עושה את המצווה,
אבל כל המטרה של המצווה זה להראות שאני עבד של הקדוש ברוך הוא.
שאני עושה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה.
ענה עבדה עד הקדשה ברכו.
אם הוספתי משהו אחד משלי,
אז זהו.
אז כבר נחסר
כל המצווה, כל הלב של המצווה, כל המטרה של המצווה.
יש לנו שני סיפורים ידועים.
בנושא של בעל תוסיף, אנחנו רואים שזה מה שקרה בסוף.
כי אם הוא מוסיף היום, מחר הוא גם יגרע.
כי הוא מערב את העני.
עני הרי גם כן איזשהו חלק פעיל בהחלטה איך לעשות את המצווה.
יש את הפרשה הראשונה בתואר, פרשת בראשית,
שהקדוש ברוך הוא אמר לאדם הראשון,
ויצב אדוני אלוהים על האדם לאמור,
מכל עץ הגן
אכול תאכל,
ומעץ דעתו ורע לא תאכל ממנו.
כי ביום החולך ממנו מות תמות. הקדוש ברוך הוא מה אמר לו?
לא לאכול מעץ הדעת.
ציווי פשוט.
לא לאכול מעץ הדעת.
הקדוש ברוך הוא ברא את אשתו,
אחר כך נבראתה חווה,
והלכה שיערום מכל חיית השדה אשר עשה השם אלוקים.
ויאמר אל האישה,
אף כי אמר אלוקים לא תאכל מכל עץ הגן,
אם כל זה הוא בא לשכנע אותה כן לאכול.
ואתה אומר אל האישה אל הנחש,
מפרי עץ הגן נאכל.
שימו לב
איך הוא מוסיף, איך מגיע הנחש ואומר,
אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן.
הקדוש ברוך הוא לא אמר כזה דבר,
אבל נחש מוסיף,
מכל עץ הגן לא תאכלו.
וואו, כלום, הכל אסור.
טוב,
ואתה אומר אל האישה אל הנחש, מפרי עץ הגן נאכל.
זה לא כמו שאתה אומר.
מותר לנו כן לאכול מפרי עץ הגן.
ומפרי העט אשר בתוך הגן
אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תיגעו בו
פן תמותון.
הוא מוסיף פה, שימו לב, חווה הוסיפה, אומרת הגמרא.
אומרים חז״ל שחווה הוסיפה, מה היא הוסיפה?
הקדוש ברוך הוא אמר
לאדם הראשון,
מפרי עץ הגן, מעץ הדת,
טוב, הרע לא תאכל.
ממה הוא לא יאכל?
מפרי עץ הדת.
מה הוא מוסיף?
כשהוא רוצה להזהיר את אשתו,
הוא ידע שנשים דעתן כלה,
הוא הוסיף לה. מה הוא הוסיף לה?
הוא אמר לה, לא תאכלי וגם לא תיגעי.
אדם הראשון, כוונתו הייתה לטובה,
הוא רצה, הוא ידע שנשים דעתן כלה,
הוא ידע שאם היא תיגע, בסוף היא תראה, רגע, זה טעים? זה לא טעים? ואז היא תאכל.
אז הוא אמר לה גם לא לגעת.
תתנזרי עוד.
כך אדם הראשון אמר לחווה.
אומרים חזל,
שזה מה שגרם לה לחתור.
ההוספה הזו,
למה זה גרם לה לחתור?
הגיע הנחש, דחף אותה,
את האישה.
הנה, נגעת.
מה קרה? כלום.
אז מה את רוצה?
הכול טוב, את יכולה גם לאכול.
ואז השתכנע ואכלה.
על אף שהנחש דיבר,
לא הגיוני, משני סיבות.
דבר ראשון,
היא לא נגעה במזיד, היא נגעה בשוגג.
דבר שני, כתוב, כי ביום החולכם ממנו תמותו.
עוד לא עבר יום, עבר כמה דקות.
היום היה ארוך.
אבל האישה ראתה שנוגעים לא קורה כלום,
ואז קרה מה שקרה. עד היום אנחנו סובלים מזה.
ראינו פה שכשמוסיפים על ציוויי הקדוש ברוך הוא,
כשמכניסים גם את האני לתוך המצווה,
שיקולים שלי,
ואני לא עושה הכול נטו, מה שהקדוש ברוך הוא מבקש,
אפשר להגיע לדברים גרועים מאוד.
זה המעשה האחד שמפורסם.
והעוד מעשה שכתוב בחזל,
גם כן,
שהיה איזה אדם אחד
שהוא נסע,
לקח איזה, אני חושב שזה הייתה אישה, הוא לקח, לא זוכר בדיוק,
סוס ועגלה, משהו.
אז הגיע בן אדם ואמר שמה,
יש פה עבודה זרה שנקרא בעל פעור.
מה זה בעל פעור?
זו הייתה עבודה זרה,
שמבחינת מקומות הם עושים את הצרכים.
זו הייתה עבודה זרה, סתם פלא, מה יש בעבודה זרה הזאת?
מה העבודה הזרה הזאת?
איזה מין עבודה זרה זאת?
כבר נדבר על זה. בכל אופן,
אז הגיעה אישה, אני יודע מי שהיה שם,
ועבר ליד רגע שנייה, תעצור רגע, אני צריך פה,
רוצה לבזות את העבודה הזרה.
ואז הוא עשה את הצרכה,
וגם כן, אני יודע, ניקה את האף שלו, וגם את כל הגועל,
הכל הוא הוציא שם על הבעל פעור הזה.
ואז הגיע הכומר ואמר, אה,
פשששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש
מה באמת העניין בבעל פעור?
זה גם כן אותה נקודה.
עבודה זרה.
איזה מין עבודה זו? עבודה מעושה, עבודה מגעילה.
לקחת
ולהתפנות פה, לעשות מבית הכיסא, לעשות עם זה עבודה זרה?
פלא פלאות.
יש גבול לשיגעון של בני אדם.
האומר לאבן, לעץ, אבי אתה, תאי לי דתיני,
גם כן זה דבר לא ברור, אבל הוא היה עושה מופתים,
אבל
ככה לעשות מעבודה זרה?
ראיתי פעם שמסבירים
שגם כן פה זה פיתוח האישיות
בצורה שלילית.
תופסים עץ,
אומרים לו, אתה עבודה זרה, אתה, יש לך כוחות,
אתה משהו מוצלח, כביכול, עבודה זרה.
ואני מגיע,
דורך עליך, מבזה אותך, מלכלך אותך,
את הצרכים עליך, הכול. למה? כי אני יותר מעבודה זרה.
זאת אומרת, זה פיתוח העני.
ההגו האישי,
ככה בעצם,
זה בא לפתח את הבן אדם, זו עבודה זרה.
נגד מה שאנחנו מחונכים תמיד,
כשרואים אדם צדיק,
כשרואים עובד השם, אנחנו נכנעים לו,
כשרואים משהו עם כוח רוחני, אנחנו נכנעים.
פה עבודה זרה, לבזות אותו, ואז תוך כדי הגאווה שהבן אדם מתרוממת.
זה בעצם, שוב, לערבב את העני.
זה מה שאמרנו, אני לדודי,
שזה הפקרות, הפקרות. מה שרוצים. אין שום דבר, אין שום כוח, הפקרות.
זלזול בכל דבר.
כן.
זה בעצם
הבעל פעור. אתם מוסיפים גם כן, יש פה גם כן הפקרות של הבן אדם, לעשות מה שהוא רוצה.
אין כלום בעולם, אין שום כוח, שום מנהיג, כלום, עושים מה שרוצים.
טוב.
אבל גם זה, אני חושב שגם זה כתוב בחיים שמואלביץ. אני לא זוכר מי, אבל גם זה...
הנקודה הזו.
זאת אומרת...
טוב.
בכל אופן,
אז זה מה שאנחנו רואים.
אמרנו גם שהנקודה הזו, זה לא רק חודש אלול,
גם כן לראש השנה ויום כיפור.
אני ראיתי בספר של האדמו״ר מסלוני, מטבעות שלום.
הוא היה אומן גדול של כוח האדם, של ידע איך...
יכול להיות שיש לו ספרים מאוד מאוד חשובים ומאוד חודרים ללב.
אז הוא כותב שם
שיש בחז״ל שבין הדברים שמשנים,
מקראים גזר דינו של אדם, זה שינוי שם.
אדם קראו לו יעקב, שינה את שם שלו לישראל.
מוסיפים שם.
למה עושים את זה?
כי אומרים שהגזרה שנגזר על יעקב,
כשבאים להביא לו את זה,
לא מוצאים אותו.
השליח הגיע, לך ליעקב בן ראובן ותן לו מחלה פלונית.
ואז השם שלו זה כבר לא יעקב, זה חיים יעקב, ישראל יעקב.
שם אחר.
אז השליח חזר חזרה לשמיים.
לא מצאתי את הבן אדם הזה בכל העולם, אין אחד כזה.
זה הפירוש,
בין הפירושים ששינוי שם
משנה גזר דין של אדם.
לב נשבר ונדכה, אלוקים לא תבזה.
למה?
איך אומרים? אין שלם כמו לב שבור. הדבר הכי מושלם שיש זה לב שבור.
למה?
בן אדם שמגיע,
תקיעת שופר, הוא ממליך את הקדוש ברוך הוא.
הוא אומר, אני אפס.
אני כלום.
את כל האני נתתי לדודי.
אני כלום.
טוב.
בשמיים יש פרוטוקול.
יעקב בן ראובן השנה הזה עשה עבירות כך וכך וכך וכך, מגיע לו עונשים כך וכך וכך וכך.
הוא עכשיו מגיע בראש השנה, ממליך את הקדוש ברוך הוא. אומר, אני כלום, אני אפס.
אני לא קיים, אני לב נשבר.
טוב.
יעקב בן ראובן, רוצים להביא לו את העונשים,
מחפשים אותו ולא מוצאים אותו. למה?
כי אין עני כזה. הוא ביטל את כל העני שלו.
את כל העני הוא הביא לדודי.
אדם כזה שהגיע את כל העניים, הביא לדודי,
אז אין על מי לגזור, ככה כותב הנשיא שולי.
רק מה, אנחנו צריכים להתקדם כל יום,
מ-39 שנשארו לנו, צריכים להתקדם.
איך מתקדמים?
קודם כל,
אני רוצה להגיד נקודה גם כן מאוד יפה,
שאומרים, פיתחו לי פתח כחודו של מחט,
ואני אפתח לכם פתח
כפיתחו של אולם,
או יש גרסה אחרת,
שאפילו קרונות ועגלות נכנסים שמה.
פתח כחודו של מחט.
אני חושב שגם היום וגם אז המחטים היו מאוד דקים.
לא היה מחטים עבים, משהו דק.
והשאלה נשאלת, מי מאיתנו
לא פותח פתח כחודו של מחט?
מי מאיתנו פעם אחת בחודש אלול לא מקבל איזה זעזוע,
מקבל איזושהי התרגשות בתפילה, איזושהי התקדמות,
איזשהו חיזוק בלימוד, איזשהו חיזוק בתענית דיבור, משהו.
כל אחד הרי בעצם מתחזק משהו.
איפה ההבטחה של חז״ל פיתחו לי פתח כחודו של מחט, שהקדוש ברוך הוא מבטיח,
ואני אפתח לכם פתח
כפתחו של אולם.
אני חושב שגם את זה ראיתי את שרם שאול מרשיבת רון,
אבל שמעתי את זה מהראשיבה שלי, הבן של רבי יהודל שפירא, זיכרונו לברכה, שהקים פה את המקום.
קראו לו רבי חיים ישראלי שפירא.
הוא אמר לנו כל שנה בימים נוראים,
הוא אמר לנו את המשל הזה.
יש כמה סוגי חורים.
אדם, יש לו גיגית של מים,
הוא יכול להגיע עם הקדחה,
הוא יכול גם לא עם הקדחה, עם היד, לעשות פתח בתוך הגיגית של המים.
הוא עושה פתח, הוא רק
מתחיל להדיס את המים, אוטומטית מגיע החור שהוא פתח, הפתח שהוא פתח מתמלא בחזרה במים.
זה סוג פתח אחד.
זה פתח שהוא לא פתח, הוא לא מצליח לפתוח פתח.
יש עוד סוג פתח,
שמגיע אדם ויש לו גיגית מלאה בבצק.
הוא תפס
וגם, הזיז בצק הצידה.
עשה חור בתוך הגיגית של הבצק.
כמה דקות, כמה שניות, כמה דקות, עדיין יהיה פתח.
אבל תוך כמה שניות הבצק יתאחה בחזרה,
והפתח לא יהיה. זה יחזור להיות כמו שהיה בהתחלה.
במים זה תוך בן רגע,
בבצק זה כמה רגעים.
אבל יש עוד סוג פתח,
שהפתח הזה, הוא לוקח דף,
הוא עושה איתו חור עם מחט.
אני אבוא עוד עשר שנים,
עדיין יהיה חור.
עוד מאה שנה, עדיין יהיה חור.
החור יישאר.
אני אומר שמספיק,
פיתחו לי פתח כחודו של מחט, אבל שזה יהיה בנייר.
שזה יהיה דק, גם קטן וגם אקו, לא צריך שיהיה משהו גדול.
זה יהיה חור המפולש.
חור שיכולים להכניס ולהוציא את המחט מהם בתוכו.
פיתחו לי פתח כחודו של מחט, הדבר הכי קטן,
ואז אני אפתח לכם פתח
כפתחו של אולם.
כמו שידעו אחד מבעלי המוסר,
שאחרי שיחת מוסר שהוא נתן,
הוא אמר לכולם, אני מבקש מכם, כולכם, עכשיו ארבע דקות, כל אחד יוריד את הראש,
ויקבל לעצמו איזושהי קבלה.
שיחזיקי את המעמד לאורך ימים ישנים, לא קבלה לכמה רגעים.
טוב, כל אחד...
תורידו את הראש,
קיבל על עצמו קבלה. זה בכה וזה בחור.
הם קמו, אמר להם, עכשיו תורידו שוב את הראש,
ותורידו חצי ממה שאמרתם, ממה שקיבלתם על עצמכם.
אחר כמה דקות תורידו עוד חצי,
עכשיו אתם יכולים לקבל רבע ממה שקיבלתם בהתחלה, אבל תעמדו בזה.
כמו שכותב הרמב״ם.
עד שהעיד עליו יודע תעלומות,
שלא ישוב לזה החטא לעולם.
יקבל על עצמו קבלה קטנה
בנטילת ידיים, בברכת המזון, בברכות השחר, בתפילת שמונה עשרה, ברכה אחת, משהו קטן.
הוא היה אומר לנו תמיד, קבלו לעצמכם קבלה,
שלא יעבור לכם יום או לילה בלי חמש דקות לפחות לימוד.
לילה, אפילו בלילה של החתונה, לילה הכי עמוס שלך, חמש דקות לפחות תלמד.
שלא יעבור לילה אחד בלי חמש דקות.
לפעמים אין את הזמן הזה.
הסמיך את זה לרמב״ם. כשהרמב״ם כותב, מי שלא רוצה לאבד כתרה של תורה,
אסור לאבד לילה אחת מתורה.
ויש המון לילות, ערב חגים וזה, שאין זמן.
חמש דקות. תגיד ארבע משתניות בעל פה בחמש דקות האלה. תחזור, משהו,
משה קיבל תורה מסיני ומסרי יהושע, קצת מבחינה על הפירות. משהו שאתה יודע,
תחזור על זה כמה פעמים, ארבע דקות, חמש דקות ללמד תורה.
הרמב״ם כותב,
ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו,
עשרת ימי תשובה,
ולהתפלל לבתי כנסיות בדברי תחנונים וכיבושים עד שיהיה ער היום.
עשרת ימי תשובה נהגו כולם,
ובטור מוסיף
שהוא מינה גאונים
בישיבות בבל.
הוסיפו עליהם קהילות אשכנז,
שמקדימים מספר ימים לפני ראש השנה.
השנה זה יהיה נראה לי עם שבוע ועוד קצת.
הוסיפו עליהם קהילות ספרד,
שמתחילים מראש חודש אלול.
וכל המוסיף לבקש רחמים, זכות הוא לו.
הוספה אחרי הוספה, עשרת ימי תשובה, כולם.
אשכנז, עוד כמה ימים.
ספרדים, עוד כמה, עוד חודש.
אנחנו רואים שכל ההתקדמות הזו,
מתקדמים עוד ועוד, לקראת ימים נוראים.
יש לנו בהתחלה את התקופה הראשונה, אחר כך יש לנו שבוע לפני ראש שנה, שכבר כולם, יש הרבה שצמים בימים האלו.
אחר כך יש לנו ראש שנה, עשרת ימי תשובה,
עד שמגיעים ליום כיפור, יום סליחה ומחילה.
אז הוא מביא פה,
יש את המעשה הידוע עם רבי עקיבא.
רבי עקיבא
אומר המדרש, בן ארבעים שנה היה,
ולא ידע מאומה.
בור ועם הארץ.
בן ארבעים.
ארבעים.
זה לא גיל קטן.
רעייתו רחל התחננה ללכת ללמוד.
הוא טען, נישאתי, לא הצלחתי.
אלימות קשה, הלב שלי אטום.
בן ארבעים, איך אני יכול להתחיל עכשיו?
מי מתחיל מקצוע בגיל ארבעים?
טוב, ויש את המעשה הידוע.
הוא עמד על פי הבאר,
הוא ראה אבן מחוררת,
שאל מי חקק את האבן הזאת?
אמרו לו המים שנופלים כל הזמן.
השר רבי עקיבא כאל אוכלו בעצמו.
אם המים הרכים חקקו אבן קשה,
דברי תורה שקשים כברזל,
על אחת כמה וכמה שחקקו בלב בשר ודם.
מיד חזר ללמוד תורה.
אלו דברי המדרש המפורסמים.
שואל רבי ישראל סלנטר,
מה זה מיד חזר ללמוד תורה? מה זה חזר?
מוכיח מפה רבי ישראל סלנטר.
מדובר פה, רואים מפה,
שרבי עקיבא נישא ונישא ונישא ונישא ולא הלך לו עד שהוא התאייש. הוא לא התאייש על הפעם בלי ללמוד.
הוא נישא ולא הלך לו.
ואז הוא חזר ללמוד תורה.
מה הוכיח לו המים?
שהכל אפשר לחדור, התורה יכולה לחדור, הכול.
אבל יש פה שאלה הפוכה.
כמה מים
עברו פה ביום אחד?
אולי ספל מים.
טיפה, טיפה, טיפה.
בשבוע דלי,
בשנה חמישים דליים.
אם היינו שופכים את כל החמישים דליים בבת אחת,
בן אדם מגיע, תוך חמש דקות שופך חמישים דליים.
האם זה היה מעיז משהו לאבן?
לא.
אז איך אותם מים כן עשו?
פלא פלאות.
המים האלה, אותם מים, אותה כמות של מים במשך שנה שלמה זה חמישים דליים.
מיליון, כמה מיליונים של טיפות?
זה כמה עשרות דליים.
איך זה הצליח וזה לא?
מה התשובה?
זה לא קשור לכמות.
זה קשור לטיפין-טיפין.
התמדה.
כשמגיע הכל בכמויות קטנות ותכופות והתמדה,
זה מה שמצליח לחורר ולשנות
ולעשות חורים.
זה גם אנחנו צריכים לדעת אצלנו עכשיו.
אנחנו מתחזקים.
הרבה בעלי תשובה נשברים מזה. תופסים, בום, טראח.
לקחת דברים קטנים ולהתקדם עוד ועוד.
זה מה שהצליח לחורר את הכל.
לגרמנים לא הייתה את הסבלנות הזאת.
כן, הגרמנים לא הייתה את הסבלנות, הם הרגו ב...
איך עוד פעם, דיברת על גרמנים,
גם זה אנחנו רואים שדרך התורה,
בלי תורה אין כלום.
כל המושג של עבודת המידות,
הכל מגיע דרך התורה.
כמו שידוע,
שאני חושב שזה מסבלין ורדוק זה היה,
שזה התפקיד שלנו עכשיו, לשנות את המידות, להשתנות,
להתייחס יותר יפה לשני, לכבד את השני.
אז היה גרמני אחד,
ששאלו אותו,
איפה הרחוב פלוני-אלמוני?
אז הוקט קידה,
יהודי שאל אותו, בחור מישיבה, שאל אותו, הוקט קידה,
ואמר לו,
ביטה, בבקשה,
זה שמה ושמה ושמה, הוא יראה לו איפה מגיעים, ימי לסולה.
ואז הוא שואל אותו, הלא כן? כאילו, יש איזשהו מובן כאילו?
אז אמר לו כן, ועוד שוב הוא משתחווה, עוד קידה, והוא הולך.
אז הסב מן אברדוק, זה היה צעיר, הוא היה בחור,
אז הוא אמר,
הוא אמר,
הבחור השני שראה את זה, אמר לסב מן אברדוק, הוא אמר לו, אה,
אתה רואה איזה כבוד האדם, איזה מידות.
אז הוא אמר להם, הם, יש להם מידות, הם רוצחים.
תסתכל על סבא מן אברדוק, מה רוצחים? תראה איזה יופי הם מכבדים, איזה נימוס.
אחרי 40 שנה הם נפגשו שוב, הוא קראו לו, סבא מן אברדוק, והוא היה אבריך לא יודע מה שהוא עושה, שהוא סתם עבד.
הוא אמר לו,
אני רוצה להגיד לך שצדקת,
ראינו עכשיו, עברה השואה וראינו איך הם רוצחים.
אמר לו סבא מן אברדוק, הוא עכשיו,
אני לא צריך אותך,
יש מיליוני אנשים שאומרים שאני צדקתי.
החוכמה הייתה לראות את זה אז.
לדעת שבלי תורה כל המידות הן כלום.
שמעתי גם כשהם הכניסו לתאי הגזים,
הם אמרו ליהודים, בבקשה,
בבקשה, להיכנס, בבקשה.
הם כיבדו עד היום,
מי שנוסע לגרמניה,
הם לא יכולים להגיד למישהו,
אחד נוסע באופניים, אתה שואל אותו שאלה, הוא יעצור, ירד מהאופניים, הוא ידבר איתך בכדה, או לא בכדה, ידבר איתך בכבוד.
מה אנחנו רואים? שבלי תורה כל המידות זה כלום, זה רציחה.
החרקתם את היהודים.
הרי אתם מכבדים גם בעלי חיים, כלבים.
מה הם ענו?
הם חיידקים, הם לא בני אדם בכלל.
אם היו יצורי אנוש, היינו מתייחסים אליהם.
בכל אופן, זה מה שאנחנו רואים, עבודת המידות, כמו שראינו פה טיפין-טיפין,
עוד טיפה ועוד טיפה, ככה מגיעים רחוק.
הייתה פעם פרסומת על איזושהי חברת סולמות,
עולים בשלבים על בטוח.
אלה שקופצים, חמש שלבים ישר נופלים.
אתה עולה בשלבים,
ואז בטוח שנצליח לראות. יהיה רצון שנזכה, בעזרת השם,
שאני לדודי ניתן את כל האני, לדודי, לקדוש ברוך הוא,
ואז הקדוש ברוך הוא יחזיר לנו בכיף לכפליים,
דודי לי.
נזכה לראות באמת התעלות והתחזקות בתשובה ויראת שמיים.
לכן יהיה רצון ונאמר אמן.