הרב יהודה דוד שליט"א | המטרה של אלול - לפרש את ראש השנה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

התשובה היא,

נמשיל את זה במשל.

אדם

עסוק לו בעסקים שלו, יושב, חושב משהו.

פתאום הוא מקבל איזושהי סטירה

על הגב,

איזשהו צ'אפחה, איך שזה נקרא בשפה שלנו.

והרגע הראשון, במה הוא מתמלא? בכעס. מה זה הדבר הזה? מי מעז להכות בי ככה?

זה הרגע הראשון.

אבל ברגע השני הוא מסתובב

והוא רואה פתאום שזה חבר שלו

או פתאום שזה אבא או אימא שלו מנסים,

רוצים לדבר איתו משהו.

או שהוא רואה שזה איזשהו רב גדול מאוד,

באותו רגע

מתמלא ליבו בשמחה.

הוא מבין

שזה לא היה בשביל להכאיב לו,

שלא זו הייתה המטרה, אלא המטרה הייתה בשביל

לעורר אותו, לקרוא לו,

הגילוי חיבה.

אז הוא שמח ומאושר.

אותו סתירה שהוא קיבל, אותו מכה שהוא קיבל,

זה תלוי לפי הפרשנות שהוא פירש.

אם הוא מפרש את זה לכך או לכך.

עוד סיפור,

עוד איזושהי דוגמה קטנה להמחיש.

אדם קיבל צ'ופר מהבוס שלו 100 שקל.

בוקר אחד הבוס קורא לו

והוא אומר לו

אתה אני נהנה ממך 100 שקל, קח.

אותו בוקר

עובר על אותו אדם בשמחה

ובמהור מה קרה?

הבוס מעריך את העבודה שלי.

הוא יודע כמה מה שאני עובד,

כמה אני משקיע בעבודה,

כמה אני מתמסר.

אותו יום הוא זחוח בדעתו,

ישר הוא מתקשר לאשתו ואומר לה תשמעי איך הבוס מעריך את העבודה שלי.

לא שאני צריך את ה-100 שקל, לא זה מה שעושה לי את היום.

אבל ההערכה שיש לי מהבוס שלי

זה פלא פלאות.

וכך הוא שמח ומאושר.

שעתיים אחרי זה פוגש את החבר שלו לעבודה ושואל אותו מה קרה?

למה אתה כל כך שמח?

מה זה השמחה?

לשמחה מה זו עושה?

הוא אומר מה אתה מדבר?

הבוס, אתה יודע, נו, לא נעים לי להגיד לך,

אבל לי הבוס הבוקר קרא למשרד

והוא הביא לי 100 שקל.

ולא שאני צריך את ה-100 שקל,

הוא בסך הכול מעריך אותי,

הוא מעריך את העבודה שלי.

טוב,

החבר שלו שוקל בדעתו, כן לענות לו, לא לענות לו.

בסוף היצר

התגבר עליו,

הוא אמר לו, בוא בוא נראה לך משהו.

ואז הוא מוציא לו צ'ק מהכיס, אתה רואה?

לי הוא הביא לפני יומיים 700 שקל.

זה נקרא שהוא מעריך אותך?

אותו 100 שקל,

מתגמדים לעומת ה-700 שקל.

ואז הוא מבין

שמה שהרב הביא לו את ה-100 שקל,

מה שהבוס הביא לו את ה-100 שקל, זה סתם היה כך.

משהו קטן, עידוד קטן.

אותו רגע, הוא מתמלא לי בו כעס על הבוס.

אני כל כך הרבה משקיע, כל כך הרבה עובד,

וזה מה שהוא נותן לי 100 שקל,

והשני הוא נותן לו 700?

אותו 100 שקל,

מתפרש לככה או לככה?

זה תלוי

מה שמסביב. היום יש איזה שם מקצועי,

קוראים לזה אפרת.

אפרת ראשי תיבות א' זה אירוע,

הפ' זה פרשנות,

הר' זה רגש והט' זה תגובה.

בן אדם קרה לו אירוע בחיים, יש לו איזשהו אירוע.

איך הוא מפרש את זה? מה הפרשנות?

לפי הרגש בו הוא נמצא, לפי הסיטואציה.

ואז מגיעה התגובה.

כעס, אושר, שמחה, אהבה, עצב, הכל

לפי

הרגש בו הוא נמצא כך ומפרש את האירוע.

זה בעצם העבודה שלנו בחודש אלול.

חודש אלול מתבטא בעיקר בסליחות ובתקיעת השופר.

התפקיד של חודש אלול זה לפרש את ראש השנה.

אנחנו נמצאים לקראת ראש השנה.

איך נצליח

להעצים את החרדה שלנו מראש השנה?

על ידי תקיעת שופר. ואיך?

בואו ניקח עוד דוגמה מהחיים.

יש אזעקה,

עולה ויורד.

מה זה גורם בלבבות?

רעד. לחץ דם עולה. לחץ דם עולה.

למה?

כי אתה יודע, טילים,

היירוט יצליח, לא יצליח, לאיפה יפגע הטיל,

איזה נזק הוא יעשה בדרך,

מה המלחמה.

הבן אדם, כל הראש שלו נהיה תפוס.

הוא לא יכול להירגע באותו רגע. באותו רגע הראש שלו

מסובב כולו.

זה קורה באותו רגע שיש את האזעקה.

אבל אם עושים ניסוי צופרים, יום אחד מודיעים, מחר, יום שלישי, בשעה 11, יש ניסוי צופרים.

בודקים אם הצופרים עובדים טוב,

אם כולם שומעים, אם הכול בסדר.

רואים אנשים ברחוב, ממשיכים על הרגיל,

אבל זו אותה אזעקה.

לפני חודש כשהיה את האזעקה הזאת,

כולם פחדו, רצו, חיפשו מחסה.

היום יש את האזעקה והכל בסדר.

אין כל בעיה.

מה ההבדל בין האזעקה הזו לאזעקה הזאת?

ההבדל הוא בפירוש.

בפירוש, בפרשנות.

באזעקה הראשונה, כשתוך כדי מלחמה, אני ישר מפרש, כל החושים שלי דרוכים. יש כעת מלחמה.

האזעקה הזו מפרשת, טילים, יירוט,

צבא, מלחמה, ערבים,

יהודים.

אבל כשזה ניסוי צופרים,

אז הלב שלי מתמלא בשמחה.

אה,

איזה עירייה טובה יש לנו. איזה מדינה.

הם דואגים שהכול יהיה בסדר.

לא ברגע האחרון הם נזכרים.

הם בודקים את הכול קודם.

פירשתי נכון את האירוע.

הכול אחרת. התגובה היא אחרת.

פעם מישהו שאל אותי,

למה לא עושים מנגינה יפה?

כשיש אזעקה, התחילה שירה הקדוש ברוך הוא.

זה המנגינה.

היום יש בהרבה ערים חרדיות,

יש, בכניסת שבת, יש מנגינות.

שיעשו גם כזה דבר, כשמגיעה מלחמה.

יעשו שיר יפה. מה התשובה?

גם השיר היפה הזה, כשאני אפרש את זה,

מלחמה,

כשאני אפרש את זה,

טילים, יירוט,

מלחמה, ערבים, יהודים,

אז מה יקרה לי?

שוב, הלחץ דם יעלה,

אני אחפש מחסה, השיר הזה יהיה שנוי עליי, יפחיד אותי,

יעורר לי פחד וחלחלה.

במה הכל תלוי?

סוג המנגינה.

גם לא, לא משנה איזה סוג. אפילו יש לי מנגינה,

המנגינה הכי מרגיעה.

בפירוש שאני מפרש את המנגינה,

אם אני שומע את המנגינה תוך כדי ריקוד בחתונה, אני אשמח.

אבל אם אני אשמע את זה תוך כדי אזעקה, כשהוא בא לבשר לי על מלחמה,

אני אפחד, אני אחלחל, אני ארעד.

למה?

זה הפירוש שאני מפרש.

תקיעת שופר,

אם אנחנו נפרש את זה בצורה נכונה,

וכשנשמע את תקיעת השופר,

ניזכר ונזכור את ראש השנה,

את יום הכיפורים,

את כל המראות הקשים שעברנו בשנה האחרונה,

שעם ישראל עבר בשנה האחרונה,

ניזכר בדקירות, בעיריות, באנשים שמתו, נפטרו, במחלות וכו' וכו'.

אז תקיעת שופר יעורר בנו חלחלה ופחד.

ארבעים אנחנו שומעים את זה כמו איזושהי מנגינת רקע.

יאללה.

אומרים 13 מידות ושומעים תקיעת שופר. הוא תקע טוב, הוא לא תקע טוב, הנה, יצא לו יפה, יצא לו...

אז זה לא יעשה לנו כלום.

יש סיפור ידוע שהיה עם איזה מורה

שהוא היה מאחר כרוני.

כל יום,

במקום להגיע בשעה שמונה לבית הספר, הוא היה מגיע בשמונה ורבע.

היה לו תירוצים נפלאים.

שיש לו בן נכה ויש לו אישה ככה, הכול.

המנהל שתק.

המנהל הבליג.

המנהל העלים עין.

למה?

כי באמת יש לו תירוצים טובים, זה דבר ראשון.

ודבר שני,

כשהוא היה מגיע בשמונה ורבע,

הוא היה משלים את הפער.

הוא היה מורה מוצלח, מורה טוב.

המנהל העלים עין,

לא היה אכפת לו.

שנה, שנתיים, שלוש.

שנה אחת

היו שם בכיתה

כמה ילדים שובבים, תוססים.

בשבוע הראשון, כבר שתיים-שלוש תלונות הגיעו למנהל.

ברבע שעה של האיחור,

זה עיף עליי משהו, זה כיסא, זה... בקיצור, היה שם ששון ושמחה.

המנהל

ניסה לרכך, וכמה ימים אחרי זה מתקשרת אימא של ילד,

הבן שלי קיבל פצע בשמונה ועשרה.

המורה לא היה.

עוד פעם, עוד טלפון.

המנהל אמר, הגיעו מים עד נפש.

כמה שהמורה הזה מוצלח,

וכמה שהוא טוב, וכמה שבית הספר נהנה ממנו,

אבל יש גבול, זה כבר מגיע על חשבון הילדים.

קרא למורה,

למשרה, תשמע, כבוד המורה החשוב והיקר,

אתה יודע שאני מעריך אותך,

ואתה יודע שאני מעלים עין

מהאיחורים שלך,

אבל

הגיעו מים עד נפש.

יש כבר מדי הרבה תלונות בכיתה,

זה מסכן את הכיתה,

זה גובל מפיקוח נפש, ילדים ללא השגחה זה מסוכן,

על פי ההלכה ועל פי החוק.

מחר,

שמונה זה שמונה,

והיה אם לא,

תעדיין צריך לחפש עבודה אחרת,

לא שייך יותר לאיחור הזה.

המורה הפך באמת את כל הזה, התחיל כבר להתכונן מהלילה, עשה את כל היכולות שלו, השקיע, התאמץ,

ומחרת בבוקר,

אחד שמאחר כרוני,

בסדר, הגיע גם מאוחר, איחר בעשר דקות.

במקום ברבע שעה, איץ...

הצליח חמש דקות על ידי לחץ גדול להקדים.

הוא רק נכנס לשער לבית הספר.

אחד הילדים מהכיתה שלו

מגיע אליו מרחוק.

הושיט את היד,

עושה לו ככה.

מראה לו.

המורה התמלק כולו כעס וזעם.

הילד הקטן הזה בן עשר מאיר לי הערות, דברים שקשורים ביני לבין המנהל.

מה זה הדבר הזה?

השארתה לו סטירה. זו הייתה התגובה שלו.

תגובה טבעית וספונטנית.

הוא אומר לי, תסתכל על השעון.

הוא אומר לי, מה שעה? מה? למה אתה מאחר?

מי הוא בכלל?

אני אסתדר עם המנהל.

הילד מתחיל לבכות.

קיבל סטירה.

הולך הביתה. לא מסכים להירגע.

המורה אמר למנהל, תראה,

ברור שם התקדמתי בחמש דקות וכולו.

לא משנה מה היה סופו של המורה.

אבל מה היה הסיפור האמיתי פה?

הילד הזה,

אתמול קיבל מתנה, שעון.

לקראת תחילת שנת הלימודים,

מורים שלו קנו לו שעון.

הוא בא להראות את זה למורה שלו. איזה שעון יפה קיבלתי. תראה, איך הורים שלי מאריכים אותי?

זו הייתה כוונתו כשהוא הראה את השעון לרב, למורה הזה.

אבל המורה,

בגלל שהוא היה בתוך תסכול עצמי,

בתוך עצבים אישיים,

אז הוא היה בטוח שהסיפור הזה שעכשיו

הילד עושה לו, התנועה הזו,

זה כביכול מגיע כהארה, כחץ, כעקיצה למורה.

באותו רגע המורה ישר מתמלא בכעס.

המעשה הזה

תלוי בפרשנות

של הבן אדם.

כשהבן אדם נמצא בתוך רגש לא טוב,

כל מה שנעשה סביבו

זה לא טוב.

הייתה פעם איזה אימא אחת,

היה לה יום חופשי,

יום חופשה מהעבודה.

היא נשארה בבית.

בשעה אחת עשרה וחצי

דופקים בדלת.

מגיע הילד הביתה עם פתק,

המורה העיף אותי.

למה?

למה? החבר שלי התחיל איתי כל הסיפור, מה שהיה שם.

אז למה הוא העיף אותך?

הוא גם כתב, תראה מה כתוב בפתק.

פתק כתוב,

אנחנו לא יכולים להסתדר עם הילד,

שלחו אותו לאבחון,

מצב קשה איתו, וכו' וכו'.

פתק שכל אדם לא היה שמח לקבל.

באותו רגע, האימא מתקשרת לבעלה.

אתה שומע, יעקב?

חיימקי שלנו הגיע עם פתק.

המורה לא מרוצה ממנו, זה הגיע למנהל,

כבר עשו ועדה עליו, דיברו, טה, טה.

אשתי היקרה, תירגעי, הכל יהיה בסדר. אני אומר לך, הכל יסתדר.

מה הכל בסדר? תראה איזה פתק, למה כתוב בפתק. מה אתה עכשיו רגוע?

והיא אומרת לך, שיא החירשים.

היא בשיא הכעס, ובשיא העצבים, והוא בשיא המרגיע.

והיא לא מבינה,

הרי הוא היה צריך פי שלוש ל... זה כי בעצם זה...

הוא היה צריך לקחת את זה יותר רציני ממנה, והיא לוקחת את זה רציני, והוא לא.

תשמעי,

אני לפני רבע שעה גירדתי כרטיס לא טוב.

50 אלף שקל כתוב שם שזכיתי.

אני עכשיו הולך להוציא את זה מזה. מה עכשיו, רבל, לא רבל, מנהל, מורה, ילד, אני אסתדר את הכל.

אם זה שתיים או שתיים אדומים, אני אסדר את הכל.

הוא עכשיו נמצא ברגע של שמחה.

הוא אפילו לא הסביר לאשתו.

אז כשהוא מגיע אליו הסיפור הזה, באותו רגע,

הוא מגמד את כל הבעיות, אפילו שזו בעיה קשה ובעיה גדולה.

הוא מגמד את זה. למה?

כי הוא עכשיו נמצא ברגע של שמחה.

עד שהוא לא יעביר את זה לאשתו,

אז היא תהיה בכעס והוא יהיה בשמחה.

הוא לא יתייחס לזה, והיא תעשה מזה בלאגן טררם גדול.

זה הפרשנות.

זה הרגע שבו האדם נמצא.

אם זה היה הפוך,

שהאבא באותו רגע קיבל איזושהי נזיפה מהמורה,

מהבוס שלו בעבודה,

וכעת הוא מקבל את הטלפון

מאשתו על איזה פתע קטן שהילד משהו לא הכי מוצלח,

באותו רגע הוא ייקח את הנמלה הכי קטנה ויהפוך אותו לפיל, כי הוא נמצא ברגע של כעס.

זה בעצם

העבודה שלנו

בחודש אלול.

הסבא מקלם כתב, ידוע שיש לו ספר על זה,

הוא שואל מה בין צדיק לרשע.

מה ההבדל בין צדיק לרשע?

מה ההבדל?

שני מילים הוא אומר.

כוח הציור.

ההבדל בין צדיק לרשע,

מה עושה את הרשע רשע ואת הצדיק צדיק,

זה כוח הציור.

רשע לא יודע לצייר.

הוא קורא מה העונשים,

מה מי שעושה את העבירה הזו, מה קורה לו, מה יהיה איתו, מה זה וכולו.

בסדר.

לא מתרגש.

אבל הצדיק כשרואה את זה

הוא מצייר את זה,

אז הוא משתנה לגמרי.

כמו שידוע עם הגאון מווילנה שאחד מתלמידיו קרא למד בספר ראשית חוכמה את מסכת גהנום יש שם כמה דפים

שמתאר את הגהנום

והוא נכנס מזה נפל למשכב

חלה מרוב צער ועוגמת נפש כשהוא קרא את מה שכתוב שם בספר.

סיפרו את זה לגאון מווילנה, הוא בא לבקר אותו.

התלמידים רצו לשמוע איך הגאון מווילנה

מצליח לעודד את האדם הזה.

מה ראו?

הם היו בטוחים שהוא יאמר לו

תירגע, הכל בסדר, זה לא מדובר עליך,

זה לא ממש ככה, זה רק על הרשאים הגדולים, לא.

הגאון מווילנה הגיע,

הפתיע את כולם.

ההפך הוא אמר, תדע לך

שכל מה שכתוב בראשית חוכמה זה עדיין חלק,

יש עוד הרבה יותר, שהראשית חוכמה לא כתב.

בכל אופן אנחנו רואים פה מתלמידו של הגאון מווילנה

שכשהוא למד את הספר ראשית חוכמה,

הוא צייר את זה במוחש,

הוא ראה את הגיהנום מולו

עד שהוא חלה.

מסופר על החפץ חיים שכשהוא היה אומר עלינו לשבח שהם משתחווים לאבל וריק,

הוא היה יורק.

הוא ראה מול העיניים שלו, כשהוא היה מתפלל,

הם משתחווים לאבל וריק, יורק, הוא לא מסוגל,

הוא רואה אבל וריק כשבן אדם משתחווה לאבל וריק, הוא יורק.

יש לנו בחז״ל הרבה פעמים כתוב יצייר ברעיונו,

ימחיש בשכלו,

בעיניו, יש הרבה, אנחנו רואים שחז״ל אומרים לו,

תחשוב ברעיון שלך, בשכל,

בעיניים, תמחיש לך את הדבר הזה והזה, ואז תבין

כמה

חמור העונש ותברח מהעונש. זה כוח הציור, חז״ל מנסים לגרות את כוח הציור.

אז טייפלר, כשהוא כותב לאחד האנשים,

איך הוא יכול להימנע מחילול שבת?

יש הרבה בעיות, הרבה עידורים, חומרות, דברים.

איך בן אדם יכול לברוח מזה? איך הוא יכול להצליח לקבוע בנפש שלו סלידה

מחילול שבת?

אומר אז טייפלר,

שיצייר בעצמו שכל חילול שבת

זה רחמנא ליצלן כמו סרטן.

כל חילול שבת.

לא מדברים בפלאפון בזה כי זה יכול להביא סרטן. לא זה סרטן, אנשים מפחדים.

אבל זה יכול. אם תחשוב שחילול שבת זה עצמו סרטן לנפש,

בן אדם יצייר את זה וישחזר ויחזור את זה לעצמו כמה וכמה פעמים,

הוא יצליח לקבוע את זה בנפשו,

כשיהיה חשש קטן של חילול שבת הוא יברח, כי אם תחווה קשת,

כי השבת זה סרטן, רחמנא ליצלן.

זה ההלכה הראשונה בשולחן ערוך.

שיביתי השם,

לנגדי תמיד.

זאת אומרת שאדם צריך,

אני רואה את השם, איפה רואים את השם?

לא, תצייר בעצמך שהקדוש ברוך הוא נמצא מולך.

כמובן, לא לצייר אותו בצורה של דמות הגוף, זה אחד ב-13 עיקרים שאני לא יכול לקרוא לעולם הבא.

שיביתי השם לנגדי תמיד, שהקדוש ברוך הוא נמצא מולי,

ואז הוא ידע שלא ישיבתו כשהוא יושב לעצמו,

כי זה לא כמו כשהוא יושב ליד מלך בשר ודם,

כאשכן הקדוש ברוך הוא וכו'.

זה אנחנו רואים גם כן.

זה ההלכה הראשונה.

לצייר, שיביתי השם לנגדי תמיד. זה היסוד

של עם ישראל,

של ההלכות, של ההשקפה היהודית. שיביתי השם לנגדי תמיד.

שיביתי השם לנגדי תמיד.

שיביתי השם לנגדי תמיד.

למה? זה כוח הציור.

כשבן אדם מצייר לעצמו זה אחרת.

בראש השנה אנחנו ביום המשפט.

היה איזה...

גדולי ישראל היו כמה שהיו הולכים בחודש אלול,

פעם אחת לבית משפט,

לראות קצת

את החרדה,

את הפחד.

אני פעם הייתי בבית משפט,

באתי לראות, עברתי שם,

באמצע ככה אמרתי איזה בדיחה לזה מישהו לידי בשקט.

לא עבר עשר שניות, מגיע אליי מישהו, דופק לי על הגב, עוד מילה אחת אני מוציא אותך!

הוא אמר לי, זה כמובן בשקט, כבוד בית המשפט.

מקבלים פחד, זה אסור, כל בית משפט זה משפט.

היה איזה אברך אחד שאמר, בחודש אלול אני לא יכול לעשן.

לא יכול לעשן.

כל השנה אני מעשן, מחכה ככה שייצא שבת רבנותם ישר סיגריה.

עד כניסת שבת אני מעשן, אבל באלול לא.

איך אתה מצליח להתאפק כשאלו אותו?

הוא אמר, הייתי פעם בבית משפט,

הוצאתי סיגריה,

כי הוא יודע אם מותר לעשן במקומות ציבוריים.

הוצאתי סיגריה.

השופט רתח מזעם,

נתן דפיקה לזה.

כבוד בית המשפט!

בית המשפט! אסור לעשן!

הצעקה הזו מלווה אותי כל פעם בחודש אלול.

מגיע חודש אלול, אני מרגיש כבוד בית המשפט, אני לא יכול לעשן!

זה הציור שהבן אדם מצייר לעצמו.

יש מעשה

עם רמי שלו מססובר,

שהוא הגיע פעם

מדרך רחוקה.

הייתה תקופה שהוא היה נעדר מביתו.

הוא הלך לאיזושהי שליחות.

הוא חזר הביתה.

כשהוא חוזר הביתה,

הבן שלו שואל אותו,

אבא,

מה הבאת מאותו מקום שהיית?

הוא היה כולו מותש, עצמות שבורות. היה קשה, זה פעם היה טלטולי דרך קשים מאוד, סוז ועגלה,

כמה ימים,

בקור וכולו.

רמי שלו מססובר, אמר לו, לא הבאתי כלום,

תן לי לנוח עכשיו, אני אתן לי לחזור חזרה לעצמי.

מגיע הבן וצועק לאבא, אבא!

לא יכול להיות!

היית במקום כזה רחוק ולא הבאת כלום?

לא יכול להיות.

אותו רגע,

רמי שלו מססובר התעלף.

התעלף.

מעירים אותו,

כי מדומני שהוא שוב התעלף.

שאלו אותו, מה קרה?

היה פה איזשהו משהו נגד כיבוד אב ואם? מה קרה? מה התעלפת?

הוא אמר לו, כשהבן שלי צעק לי,

לא יכול להיות!

הגעת ממקום כזה רחוק ולא הבאת כלום?

את הצעקה הזו יגידו לי גם בשמיים.

הגעת ממקום כזה רחוק ולא הבאת איתך כלום? באותו רגע התעלפתי.

כוח הציור.

כל משפט שהוא היה שומע, הוא ישר היה משייך את זה.

מה זה קשור אליי? מצעיר ישר.

הוא היה חי את המשפט,

את הדין שהוא עובר

אחרי מאה עשרים.

זה מה שגרם לו להתעלפות שלו.

הראש בספרו אורחות חיים באות ל״ב כותב

יבעלוך רעיוניך

מדי זוכרך חרדת

רבן יוחנן בן זכאי,

זיכרונו לברכה.

זה הנוסח

דברי הראש באורחות חיים.

מה פירוש?

יבעלוך רעיוניך

יבעלוך רעיוניך מדי זוכריך חרדת

רבן יוחנן בן זכאי, זיכרונו לברכה.

מה זה חרדת רבן יוחנן בן זכאי?

מה היא הייתה חרדה?

ועל מה הוא חרד?

אז יש בספר,

סליחה, יש בגמרא.

הגמרא מביאה את המעשה.

המעשה מפורסם

במסכת ברכות,

דף כח עמוד ב.

מספרת הגמרא

כשחלה רבן יוחנן בן זכאי

חלה את חוליו האחרון.

נכנסו תלמידיו לבקרו.

כיוון שראה אותם התחיל לבכות.

התחיל לבכות.

כשראה אותם.

מה קרה כשראה אותם?

אומר הסבא מקלם,

שאז הוא בעצם התחיל לחשוב,

חינכתי אותם טוב, לא חינכתי אותם טוב.

יאללה, היא טביעה כלפם.

לא, זה הערה בצד.

אמרו לו תלמידיו,

מר ישראל,

עמוד הימיני,

פטיש החזק,

מפני מה אתה בוכה?

רבן יוחנן בן זכאי, למה אתה בוכה?

תראה איזה תוארים.

כל חייך היה דבקות בהשם.

מר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק.

אמר להם,

אילו לפני מלך בשר ואדם היו מוליכים אותי,

שהיום כאן ומחר בקבר,

שאם כועס עליי,

אין כעס או כעס עולם, ואם אוסרני,

אין איסור או איסור עולם,

ואם אמיתני,

אין מיתתו מיתת עולם.

כל העונשים שלו הם כלום, הם דברים שחולפים.

ואני יכול לפייס לו בדברים?

אתה מגיע למלך,

אתה אומר למלך, משפט פה, משפט שם,

אתה יכול לפייס אותו.

ולשחדו בממון,

כמה שהמלך הוא עשיר,

אתה מביא לו איזשהו משהו, אתה מצליח לשחד אותו,

הכל משתחרר, כל הפקק משתחרר.

אף על פי כן הייתי בוכה.

אם הייתי לפני מלך בשר ודם,

כשכל הגזרות שלו, כל העונשים שלו זה דברים חולפים.

ואפשר גם להרגיע אותו ולפייס אותו.

הייתי בוכה.

היי, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלאכי המלאכים הקדוש ברוך הוא,

שהוא חי וקיים לעולם,

ולעולמי עולמים.

שאם כועס עליי,

כעס או כעס עולם.

ואם אוסרני,

איסורו איסור עולם.

ואם אמיתני,

מיתתו מיתת עולם.

ואיני יכול לפייסו בדברים,

ולא לשחדו בממון.

אין, אי אפשר לפייס אותו. ברגע שהוא גזר עליי בשמיים משהו,

אי אפשר כבר

לתקן את המעוות.

ולא עוד.

אלא שיש לפני שתי דרכים.

אחת של גן עדן,

ואחת של גהנום.

ואיני יודע באיזה מוליכים אותי,

ולא אבכה.

אלו מדברי רבי יאכל הבן זכאי.

הוא הסביר להם והמחיש להם מה הפחד ממה הוא מפחד ולמה הוא צריך לפחד.

אלו מדברי הגמרא.

הראש,

הנוסח של הראש הוא קצת

צריך ביור.

יבעלוך רעיוניך

מדי זוכרך חרדת

רבן יוחנן בן זכאי.

ממה אני צריך לפחד? יבעלוך רעיוניך. ממה?

הוא לא כותב מי חשבון הנפש

שרבן יוחנן בן זכאי עשה לעצמו.

ממה הוא כותב?

יבעלוך רעיוניך. ממה?

מחרדת רבי יוחנן בן זכאי.

אנחנו רואים את רבן יוחנן בן זכאי חרד,

מזה אנחנו צריכים לחרוד ולפחד.

מזה אנחנו צריכים להיבהל.

לא מהחשבון הנפש.

למה?

למה הראש שלו אומר לנו שניבהל ונתפחד

מהחשבון הנפש שרבי יוחנן בן זכאי עשה?

הרי הוא עושה חשבון הנפש נוקב ויורד עד התהום.

מדוע מזה אנחנו לא מצליחים לפחד?

זו השאלה.

התשובה לשאלה הזאת,

הרב ניסים יגן זצל,

סיפר מעשה מאוד נחמד.

פעם אחת הגיע לבקר

יהודי

בבית חולים.

הוא רואה שם איזשהו ילד שובב מחובר עם אינפוזיה.

לא היה חולה שלא

הרגיש אותו ולא חש אותו בכל המחלקה.

הגיע מפה לשם,

משם לפה.

טוב,

פה עשה בלאגן, שם עשה בלאגן.

אבא, אני רוצה במבה.

במבה, חמש שקל תקנה במבה. אבא, אני רוצה קולה, אני רוצה שוקולד.

טוב, הצליח לסובב את כל הבית החולים סביבו.

פתאום

שומעים איזה רעש בחוץ.

מה קרה?

היה שם איזושהי עגלה

היא של החמצן.

היא הגיעה, מצאה לו משחק.

הוא עז את העגלה, מתחיל להזיז את זה.

האחות הראשית הייתה שם עם שתי מגשים עמוסים בתרופות.

חדר זה, התרופה הזאת והזאת, וחדר זה, חולה זה ככה.

הכל היום סודר לפי קופסאות.

ואותו ילד שובב עם העגלה, בום, נתקע בתוך האחות. האחות, שני המגשים שלה נפלו.

הכל רעש גדול.

העובדה של אישה הלכה לטמיון, להרים את הכל.

הוא אומר, ניגשתי שם, הרב ניסן יגש את הספר, ניגשתי לאחות הראשית, אמרתי,

הילד הזה בריא כמו שור,

אני חושב שעוד מעט כל אלה שעובדים פה יהיו חולים בגללו.

מה הוא עושה פה בכלל?

מה הוא עושה פה בבית חולים?

תשחררו אותו הביתה.

אמרה האחות הראשית,

אמרה האחות הראשית,

יש לו

גידול

ממאיר,

נראה לי מבלוטות, באיזשהו מקום בגוף.

הוא לא יודע את המצב שלו.

הוא לא יודע איפה, מה יש לו, מה עובר עליו.

הוא לא יודע

שזה כל כך משתולל.

הורים שלו יודעים, הרופא שלו יודע, אני יודעת.

הורים שלו, כמו עושים כל מה שהבן מבקש,

כאילו הוא רמטכ״ל.

בבית מה שאתה רוצה, עוד בבית פקח, תהנה, תשתולל, תסתובב.

הם ידעו שנשארו לו רק כמה שבועות לחיות פה,

שיגמור את זה בצורה טובה.

ואם אתה רוצה לראות שאני צודק, אומרת האחות הראשית,

לך תסתכל על העיניים של ההורים שלו.

תסתכל על הרופא כשהוא מגיע בביקור רופאים בבוקר,

ואז תבין הכול.

אז תבין הכול.

הלך להורים,

ואז הוא רואה שהעיניים שלהם יש כרויות שחורות מתחת לעיניים.

בכי ועצב.

זה היה.

הוא מספר שם שמת כמה שבועות אחרי זה הוא כבר לא היה פה.

יבהלוך הרעיונך, אומר הראש,

מידי זוכרך חרדת רבן יוחנן בן זכאי.

החשבון הנפש, כשאנחנו רואים את הגמרא,

אנחנו מתרגשים,

אבל קשה לנו להפנים את זה.

אבל כשאנחנו מתבוננים, אומר הראש,

ברבן יוחנן בן זכאי,

שהוא היה אדם גדול,

אדם עניין,

ענק שבענקים

והוא חרד

והוא מפחד

אומר הראש זה מה שיכול להביא אותנו

זה מה שמבהיל אותנו

כשאנחנו רואים את החרדה הגדולה

וזה התפקיד שלנו אומר הראש להסתכל

על חרדתם של גדולי ישראל

זה מה שיעורר לנו את החודש אלול

בישיבת מיר

שוחד כתב במימן שלו על ישיבת מיר לפני הרבה שנים

היו שני בחורים

כביכול סבבניקים

של פעם

שמה סבבניקים היו עושים הם לא היו לומדים בהתמדה הם היו יודעים כל סוגיה

הם לא היו לומדים בהתמדה כל כך

הם רבו שמה

ליד הישיבה הוא היכה בו והוא היכה בו בחזרה

שני בחורים

הגיעה איזה זקנה אחת שם עברה ליד עם המקל שלה

וספר שמה

היא הרימה את הרגל שלה בקושי קצת

וצעקה

הלול!

שני הבחורים האלה באותו רגע הפסיקו וברחו כאילו הלכו להזמין משטרה

זה היה

זה היה פעם האווירה ברחוב

היה עוד מעשה בכלם

מסופר

שהיה יהודי אחד

שהלך לשוק

והוא הלך

סוחר ישמעאלי בא לקנות ממנו איזושהי סחורה

כמה זה עולה? שואל היהודי את הערבי

הוא אמר לו זה עולה 10 שקל

הוא אמר לו זה ל-10 שקל?

יש שם סוחר ערבי אחר שיש לו ב-7 שקל את הדבר הזה

זה לא אותו דבר

אותו דבר בדיוק מה אתה אומר לי לאותו דבר

לפני 5 דקות הייתי שם

תראה לך תראה בצד השני של השוק

לא זה לא אותו סוג אין מה לדבר

מגיע הערבי לידו

אומר לערבי הזה

אתה לא יודע שהיה היום חודש אלול

ובחודש אלול היהודים לא משקרים?

עד כדי כך זה היה משפיע

שגם הערבים ידעו

מה זה חודש אלול אצל היהודים

גדולי ישראל אישרו פחד

גם הפשוטים פחדו

רבי ללופיאן

מספר את הבת שלו

למחרת יום הכיפור התלונן על כאב בגב

קראו לה רופא

הרופא שאב לו מהגב מהפצע

ליטר וחצי מוגלה

כמות אדירה של מוגלה

הוא היה חלש כמה ימים

הגיעה הבת שלו ושאלה אותו אבא

ליטר וחצי מוגלה לא נוצר ביום

פצע כזה ענק לא נוצר ביום

איפה היית עד עכשיו?

לא הרגשת בפצע?

עונה לו האבא

בחודש אלול אני יכול להרגיש בפצע?

איפה יש לי זמן לזה?

בראש השנה אני יכול להרגיש?

בעשרת ימי תשובה ביום הכיפורים?

למחרת יום הכיפורים

זה היה בשנה האחרונה שלו כמדומני

למחרת יום הכיפורים

אז אני פתאום מתחיל להרגיש

אז מרגישים את הפצעים

שזה היה באמת

אם אדם יש לו איזה דבור או שתיים, שתי דבורים ליד איפה שהוא נמצא

מסתובבים סביבו

זה מפחיד אותו,

זה מלחיץ אותו, הוא מנסה לגרש אותם.

אבל אם באותו רגע נכנס איזה אריה מולו

מגיע איזה שהוא מחבל עם נשק חם לידו

לא מעניין אותו דבור, שיעקצו שלא יעקצו,

אני צריך עכשיו החיים שלי בסכנה

זה מה שאנחנו צריכים.

מסופר על הבית הלוי

שבחודש אלול הוא לא יכל לחלוץ את הנעליים שלו, לא חלץ את הנעליים

מרוב חולשה, מרוב פחד

ככה מספר בחיים עיברים

על רבי ישראל סלנטר מסופר

שהיה אפשר, אמר התלמיד שלו

שהיה אפשר לראות על הפנים שלו

כמה ימים נשאר לראש השנה ויום כיפור

כששאלו אותו בסופר סלנטר תגיד לי מה כל כך מפחיד

מה אלול זה דב?

אלול זה אריה?

ידוע מה שהוא ענה

גם את הריב ואת הדוב היכה עבדיך אומר דוד המלך

כשאורע אריה וכשהוא ראה הדוב הוא לא פחד הוא היכה אותם

אבל כשמגיע לדין ולמשפט סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי

זה מפחיד אותו יותר

הפחד מיום הדין

יש מעשה עם האדמו״ר מקלוזנבורג

שהוא אומר,

הוא כותב את זה בפרשת כיתבו

בשנת תשס״ד בספר שלו

שהסבא שלו

קראו לו בני שכר, היה אחד מגדולי האדמו״רים

כשהוא כתב מכתב בחודש אלול הוא אומר ראו את זה מילה אחת למעלה מילה אחת למטה הוא לא יוכל לכתוב שורה ישרה

הוא כתב בסוף ולא אוכל להעריך

מחמד שהיא עדיין מרתטין כשאני כותב מפחד השם וממורא יום הדין

זה היה הפחד שלהם

רב דוביד פוברסקי הוא אבא של, הוא גם היה ראש שבעה בפונוביץ' הוא אבא של רב ברל פוברסקי שכעת ראש שבעה בפונוביץ'

הוא אמר למחותן שלו הוא ישרול חיים קפלן

מה הוא העיד?

שהרופא שלו אמר

שאפשר להבחין

בפעימות של הלב שלו אם עכשיו חודש אלול או לא

בחודש אלול

הוא היה מצליח,

הוא היה מפחד הרבה יותר

רב שלום שבדרון היה אומר בשם אימא שלו

שבחודש אלול

אפילו הדגים שבים רועדים

היה עוד יהודי מנקי הדת שבירושלים, רב חיים ברים

שאמר את זה בשם אחותו

שיחת נשים

ידוע בעולם הישיבות,

באלול הדגים שבים גם רועדים

לא רואים את זה, אין איזה שהוא משהו, לא בדקו משהו שבאמת רואים שהדגים שבים רועדים באלול

שאלת השאלה

וכי

הם שיקרו?

אם יש הרבה פשוטים לשבדרון

אשתו עושר בחיים ברים

הן היו נשים צדקניות

הן שיקרו?

לא.

אז איך הן אמרו את הדבר הזה?

שבחודש אלול הדגים שבים רועדים והן הכניסו את זה באווירה הירושלמית.

התשובה היא

הנשים

היו נפגשות

בים

לצורך מה? לצורך הכביסה.

הם היו מחפשים בים, בנר,

זה היה המקום בו הם היו מחפשים את הבגדים.

היו רואים שם דגים.

הדגים

יש להם איזשהו נושאים,

כשהם שתים, הם שתים קצת מהר, זריזות כזאת,

פעולת זריזה,

זה מזיז אותם כאילו הם רועדים.

זה משתקף ככה עם הגלים של הים.

כשהאימא שבשאלות של הדרון ראתה את זה בחודש אלול,

תנועה

סטנדרטית של הדגים.

זה גרם לה לחשוב

מהרעד שהיא הייתה נמצאת

שהדגים רועדים.

כשאדם רואה עם משקפיים בצבע אדום ומסתכל על האור,

הוא רואה שהאור בצבע אדום והאור בצבע לבן.

משקפיים שלא אדומות.

הכל תלוי במשקפיים של הבן אדם.

אדם

שרועד רואה את הכל רועד.

אם היו שואלים

את אמא של רבשאל משפדרון

בחודש אדר,

כשהיא מכבסת את הכביסה,

מה המצב של הדגים היום?

היום!

הדגים מרבים בשמחה.

הם רוקדים.

אותו פעולה.

תלוי הכל לפי המצב שבה היא נמצאת. אפרת,

אירוע, פרשנות, רגש תגובה.

הרגש של רעד

פירש את האירוע כרעד.

הדגים גם רועדים.

זה היה הפחד.

בו היו נמצאים

כל האנשים הכי פשוטים.

זה הפחד שהיה לה מיום הדין.

אחד מבעלי מוסר כותב

שבן אדם יכול להגיד לעצמו

שלום עליי נפשי.

שנה שעברה

היה ראש השנה.

ומה היה בראש השנה בשנה שעברה?

הכל בסדר,

פחות או יותר.

העסקים היו פחות או יותר בסדר.

הבית, המשפחה,

לא יודע, שרדתי, לא רבתי ללחם,

יכול להיות יותר טוב.

אני השנה לא השתניתי משנה שעברה.

שנה שעברה נגזר עליי שנה טובה.

השנה גם היא גזרה עליי שנה טובה.

מה ההבדל בין השנה לשנה שעברה?

כך יכול להתגנב

לבן אדם מחשבה.

ואז זה מרגיע אותו מהפחד.

הוא מביא את השגת הרעב'ד

בהלכות תשובה,

פרק ג' הלכה ב'.

אדם שעוונותיו מרובים על זכויותיו מיד הוא מת בראשו.

אמר אברהם וכולו

כשאמרו

רשעים נחתמים לאלתר למיתה

שמיד מת...

אין אוקן.

זה לא כמו שאנחנו מבינים.

כי יש רשעים חיים הרבה,

אלא נחתמים לאלתר

שלא ימלאו ימיהם לשני הדור שנגזרו עליו.

ועיקר דבר זה,

בגמרא ביבמות מט עמוד ב נא שם כתוב

עשרה ימים שבין ראשונה להם כיפורים תספר ימך מלא,

תנאי דתניה תספר ימך מלא,

אלו שני דורות זכה משלימין לו,

לא זכה פוחתין לו.

אומר הרעבד

שלא הפירוש כמו שאנחנו מבינים

שנגזר לו מיד למיטה, מוצא ראשונה או צריך למות.

אלא נגזר עליו ככה.

אדם הזה נקצב לו 80 שנות חיים.

כעת השנה שעברה שנגזר עליו לאלתר למיטה,

הכוונה היא שהורידו לו שנה,

הורידו לו חצי שנה, הורידו לו שנתיים.

זה יתבטא רק עוד ככה וכך שנים.

עכשיו הוא בגיל 20,

יתבטא כשהוא יגיע לגיל 80. הוא בגיל 50,

בגיל 80, יתבטא, במקום למות בגיל 80,

הוא ימות בגיל 79, 78, 77. השנה הזו יכול לרדת לעוד,

ובשנה הבאה בסוף יכול למות בגיל צעיר.

אבל מה שעומד בגיל צעיר זה כי נגזר לו לפני 20 או 30 או 40 ראש השנה,

שירד לו שנים.

אז אנחנו לא נוכל לדעת לעולם מה נגזר עליו בשנה שעברה.

זה לא כי אנחנו השנה חיינו והכל היה בסדר, סימן שאנחנו צדיקים.

סימן שהמעשים שלנו מרוצים.

פחד פחדים מה שאומר פה הרעבוד.

אז שום אדם לא יכול להגיד שלום עלייך נפשי.

העבודה שלנו בחודש אלול זה לפרש את ראש השנה

ולהגיע לחרדה.

דיברתי דברים מאוד גבוהים, הלוואי שאני אגיע לזה.

השם יעזור שזכרת השם, נזכה לגו...