אנחנו ממשיכים אוהב את המקום.

רבי שבתי יגל סיפר בשם החפץ חיים, הכתוב "והייתם נקיים מה' ומישראל" מורה לנו שאכן ישנן מעלות גדולות לנקיים, ובאמת צריכים להיות נקיים מישראל, וישנן בזה הקפדות גדולות ומיוחדות, כמו זה שהרי נכנסים לתרומת הלשכה להכנס בלי תפילין על מנת שלא תהיינה חשדות שמא הסתירו משהו, אבל בכל זאת צריכים לדקדק היטב בכתוב האומר "והייתם נקיים מה' ומישראל", דהיינו קודם להיות נקיים מה' ורק אח"כ מישראל. זה מספר רבי שבתי יגל בשם החפץ חיים.

הרוצה לעמוד בנסיונות החיים עליו לחגור עצמו ולהצטייד בעבותות אהבה לתורה ולמצוות, וכיצד? ובכן כלל גדול הוא שעיקרי המניעות נוצרים מחוסר רצון. כל המניעות הגדולות מאיפה נוצרים? מחוסר רצון. כל שיש בו אהבה יש בו רצון, אם אתה לא מגלה רצון אצל מישהו אין לו אהבה לקב"ה, אם יש לו אהבה לקב"ה יש לו רצון, כל דבר. גם אם אחד אומר שהוא אוהב מישהו, אבל הוא אומר לו תעשה זה, תגמור לי את זה, נו כבר עבר שנה תסיים לי את הדבר הזה, כל זמן שאתה רואה שהוא מתחמק סימן שאין לו רצון, אין לו רצון אין לו אהבה, זה הכל חרטה זה לא אהבה, זה שטויות. שטויות, אפילו אם הוא עושה בורקס הכל שטויות. ז"א צריך להיות רצון זה מגלה את האהבה, יש אהבה אז יש רצון, תמיד יש רצון, כן, מה רצונך, עוד, למה לא, מה עוד, תעמיס עלי, מי שאוהב אם הוא אוהב את הילד שלו הוא כבד עליו? לא כבד עליו, ואם הוא אוהב את אשתו אז כל בקשה שלה הוא מחכה מתי היא תבקש ממנו, אדרבא, שהוא יוכל להוכיח את אהבתו אליה, אבל אם הוא אומר לה אוף, כמה את מבקשת, אז הוא אוהב את עצמו, הוא לא אוהב אותה. ז"א אהבה זה הולך עם רצון, הרצון מגלה אם יש אהבה.

על כן אומר רבי יהודה לייב חסמן, הרוצה לעמוד בנסיונות החיים עליו לחגור עצמו ולהצטייד בעבותות אהבה לתורה ולמצוות, להצטייד בעבותות של האהבה לתורה ולמצוות. וכיצד? כלל גדול הוא שעיקרי המניעות נוצרים מחוסר רצון, כל שיש בו אהבה יש בו רצון. התחזקות אהבה לדבר כלשהו גוררת אחריה התחזקות הרצון אליו, אם אתה מתחזק באהבה למשהו זה גורר אחרי זה התחזקות של הרצון אליו. חיברנו שיר על זה, כשיבוא לפה יהודה חדד תגידו לו שישיר לכם אם יש אהבה יש רצון, אם אין רצון אין אהבה וכו', תשמעו זה שיר משהו.

אהבת ה' יכולה להיווצר ע"י לימוד המוסר, טוב, אנחנו רוצים לאהוב את ה', איך נאהב אותו? אם לומדים מוסר אוהבים את ה', כשמתבוננים בדרכי ה', שהרי כך היה אצל אברהם אבינו, הוא לא הרהר אחרי מידות ה' יתברך. ה' ניסהו בעשרה נסיונות קשים במשך תקופה של עשרות שנים, ומכח מה יכול היה לעמוד בכולם ולהשאר מלא קומתו בלא כיפוף כלשהו? הוא לא אמר לקב"ה אוף עוד פעם, אוף עוד פעם לא מספיק? כבר ניסית אותי פעם פעמיים שלש ארבע, כמה פעמים, כמה פעמים אני צריך לעמוד במבחן, מה כל פעם? תאר לך שאומרים לחשמלאי אתה יודע להרכיב את המנורה הזאת? אמרתי לך שאני חשמלאי מוסמך, אז נראה הפלורוסנט אתה יודע? מה אתה מדבר איתי, אמרתי לך שאני חשמלאי מוסמך, אתה יכול T5? עזוב עזוב עזוב, לדים אתה יודע? אומר לא זה אני לא יודע, מה אני יודע להלחים, אין לי עיניים כבר אני גמרתי את הסיפור. אז ז"א אדם צריך לדעת שאברהם אבינו עם כל הנסיונות שהוא עבר, הכל היה בלי כיפוף, הוא לא התכופ, איך זה יכול להיות? כי הוא אהב את ה', אהב את ה', הוא אהב את ה', הוא לא רק אהב אותו לבד, הוא דאג שכל העולם יאהב אותו, כל העולם. הוא לא רק אמר אני לא יודע לעשות לדים, הוא הביא אנשים שיעשו לדים, הוא חיפש עוד חשמלאים, הוא דאג לעוד, מה זה, אנחנו רוצים להקים לכבוד ה' יתברך מקום שיהיה מפואר וכו' וכו', זה נקרא אוהב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב, אז הוא אהוב גם, איזה יופי. מה המונע הכי גדול? חוסר רצון. צריך אהבה, אם יש אהבה יש רצון. זה אומר רבי יהודה לייב חסמן, אתם שומעים?

אע"פ שכל המאורעות בעולם מסביר מרן רבי יעקב ישראל קניבסקי, הסטייפלר, כל מאורעות העולם כולם הם נסיונות קשים לאדם, כמבואר במפורש במסילת ישרים, מכל מקום אפשר להשתמש בהם גם כן להתחזק בעבודת ה' יתברך, כי יש מלחמה פנים באחור הוא אומר, אדם נתון לנסיונות, בטח, מה אתה חושב פה, פה זה עולם המבחן. למשל, בעניני אהבת ה' יתברך, מי שהוא בעל אהבה עזה לאדם שאוהב אותו מאד, וכתוב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם", ממנו עליו לקחת דוגמא לאהבת ה'. כמו שכתוב "אהבתי אתכם אמר ה'" אצל הקב"ה כשהוא אומר אהבתי אתכם אהבה היא בלתי מוגבלת, כי הוא יתברך אין סוף, והנה אהבת התורה וחכמי התורה ולומדיה, ואהבת יראי ה' הגדולים עם הקטנים, וכן אהבת ישראל, עד כמה שהם קשורים לתורה הקדושה ושמירתה, כל זה מסייע ופותח את הלב לאהבת ה'. כי כל האהבות הללו שרשן הוא באמת מתוך אהבת הבורא יתברך, שאר אהבות הן טבעיות, ודאי הן מפריעות ומחשיכות את רגשי הקודש לאהבת ה'. אחד שאוהב את הבית, הביתה, אוהב את הילדים, אוהב את האשה, אוהב את המיטה, אוהב את השמיכה, אוהב את הכרית, זה מונע אהבת ה'. אלא שמכל מקום לאחר זמן כשזוכה להתעורר לאהבת ה' ע"י עסק התורה ושמירת המצוות במסירות נפש, אז הוא יסתייע הרבה לקחת דוגמא לעבודת הקודש מתוך האהבות הטבעיות שלו. אז רואים שאהבת התורה, אהבת חכמי התורה, אהבת לומדי התורה, אהבת יראי ה' גם הגדולים וגם הקטנים, וכן אהבת ישראל, כל אלה קשורים לתורה הקדושה ושמירתה ומסייעים לעבודת הבורא יתברך. למה כי השורש שלהם הוא תוך אהבת ה', אם היית אוהב את ה' היית אוהב בכלל את החכמים ואת התורה והכל, אם אין לך אהבת ה' איך אתה תאהב את זה? אבל יש אהבות טבעיות שהן מפריעות, הן מחשיכות והן גורמות להתרחק מאהבת הבורא כי הוא אוהב אהבת עצמו ואהבת עצמו מחשיכה על אהבת הבורא. אבל אדם יכול ע"י לימוד התורה במשך הזמן, להגיד, למי אני חייב יותר, למי אני חייב יותר? הרי היום הוא אוהב את אשתו, מחר אם הוא יגלה איזה גנאי שיש בה או משהו שיתברר לו הוא יהפוך להיות שונא ברגע. אם הבן שלו לא ישמע לו שהוא אוהב אותו ויצא חלילה לתרבות רעה או  משהו כזה, הכל ישתנה. אם השותף שלו שהיו עושים עסקים ומרויחים הרבה כסף ואהבו אחד את השני, התגלה שהוא זייף לו משהו, באותו רגע הכל משתנה. ז"א אתה רואה שניצלו אותך, שיקרו אותך, זייפו, לא עמדו בדברתם, אבל בורא עולם לא משתנה, הוא רק מרעיף עליך טובות, אתה לא בסדר, הוא תמיד בסדר, הוא יותר מדי בסדר. אז איך אותו אתה יכול לא לאהוב? כשהוא ממשיך להרעיף עליך, עם ישראל חטאו בעגל והוא המשיך לתת להם את המן, ממשיך לתת להם את המן. מה היה צריך - להפסיק להם. אחד שיושב מישהו אצלו בכולל, במקום לשבת ללמוד הוא כותב לעיתון, עיתונאי, מתברר שהוא עיתונאי בכלל לא יושב ללמוד, וגם מה שהוא קורא בספרים זה מאיזה כתבה, אתה תמשיך להחזיק אותו? אחד שעושה עגל, עגל עם הכוחות שהוא קיבל מה' עם המן שהוא אוכל הוא עושה עגל, אתה תתן לו עוד לאכול? ה' ממשיך לתת לו, "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". נו אז איך אפשר לא לאהוב אותו? איזה אהבה טבעית יכולה להיות יותר גדולה מזו? מי שלא מרגיש ככה אז זה סימן שהוא חשוב מכח האהבות הטבעיות שלו כי הוא אוהב את עצמו. אתה לא אוהב דגים, אתה אוהב את עצמך, איך אני יודע שאתה לא אוהב דגים? למה נתת לו מכה בראש לא אהבת אותו, למה אתה אוכל אותו? אתה לא אוהב דגים, אתה אוהב את עצמך, אתה מוכן לאכול את כולם העיקר שיהיה לך טעים.

אז ז"א אהבת ה' איייי, רק התבוננות קצת, לומדים מוסר קצת ישר אוהבים את ה'. פעם שאלה אותי בחורה, תגיד לי איך אני יכולה לאהוב את מי שאני לא רואה? שאלה יפה, לא? אמרתי לה אם את מקבלת מכתב פותחת צ'ק אלף דולר מתנה, ליקירתי זיוה, ממני הדוד מאמריקה, אה, יש לי דוד באמריקה? הוא שלח לי אלף דולר, אה, איזה מותק, לא ידעתי. אחרי חודש צ'ק, אלף דולר, מהדוד באמריקה, מגיע פסח חמשת אלפים דולר מהדוד, שבועות חמשת אלפים דולר מהדוד, ימים נוראים עשרים וחמש אלף דולר מהדוד, נו, את אוהבת אותו או לא? היא אומרת מה זה, חולה עליו. אבל לא ראית אותו, מה אכפת לי, מה אכפת לי, יש דוד אין דוד, שולח צ'קים - אוהבת אותו. בורא עולם נותן לך חיים כל יום כל יום, אתה לא אוהב אותו? לא מכיר אותו, אוהב אותו או לא אוהב אותו? איך אתה לא אוהב אותו? אתה רואה? אתה שומע? הכל בסדר? למה אתה לא אוהב אותו? מאיפה זה מקופת חולים? מי עשה לך את זה? מי סידר לך את הכל? איייי.

באחת משיחותיו הסביר רבי אורי שרגא הלוי קלרמן את דבריו של המשגיח רבי אבא גרוסברד. בפירוש למשנה אומר הרמב"ם הרבה פעמים, בפרט בסדר טהרות, אמר ה' יתברך, ככה אומר, אמר ה' יתברך, דבר זה מראה ומוכיח על הרגשת הקשר האמיץ שבין התורה לבין הקב"ה נותן התורה. רצונו הוא יתברך שנרגיש קשר זה ונהיה קרובים אליו. אז הרמב"ם אומר בפירושו למשנה הרבה פעמים את הלשון אמר ה' יתברך. למה הוא לא אומר התורה אומרת, הכתוב אומר, למה הוא מכניס את זה? אז הוא אומר, רבי אבא גרוסברד, זה מראה ומוכיח על הרגשת הקשר האמיץ שבין התורה לבין הקב"ה, שהוא נותן התורה. רצונו הוא יתברך שנרגיש קשר זה ונהיה קרובים אליו. אמר רחמנא, אמר רחמנא, למה צריך להגיד אמר רחמנא? תזכור שהקב"ה מדבר איתנו, הקב"ה התורה זה לא כתוב בתורה, זה איזה ספר שאנחנו קוראים מידי פעם, אתה מדבר עם הקב"ה והוא מדבר איתך, מה שכתוב זה ה' אומר לך בשיחת טלפון, הוא אומר לך את הפסוקים, הוא אומר לך את הכל, זה הוא מדבר איתך, זה הוא מדבר איתך, זה צריך לזכור.

על גודל אהבת ה' ודבקותו בו של החפץ חיים מסופר כדלקמן: החפץ חיים היה מוכן למסור מרוב אהבתו לה' את הדבר החביב עליו מנפשו, היה לו דבר אחד שהוא חביב עליו יותר מהנפש שלו, הוא היה מוכן למסור מרוב אהבתו את הדבר החביב עליו מנפשו, מה זה הדבר שהיה חביב עליו מנפשו? מה יכול להיות חביב על אדם יותר מנפשו? ילד, כסף, ממונות צדיקים. החפץ חיים היה מוכן למסור מרוב אהבתו לה' את הדבר החביב עליו מנפשו - לימוד התורה, לימוד התורה. כשהיה צריך לפעול למען ה' ותורתו, היה מוכן למסור למען מטרה זו את זמנו היקר המוקדש ללימוד התורה. רבי ישראל מאיר היה מביא את פירוש הרמב"ן שביאר את דברי הכתוב "ובכל מאודך", מהשורש מאוד כלומר, שאדם חייב לאהוב את ה' בכל דבר החביב עליו מאד, בכל  מאודך, מה הכי מאוד אצלך? אתה חייב לאהוב את ה' בבכל מאוד שלך. וחכמים ז"ל פירשו שהכוונה היא בכל ממונך, כי יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, על כך הוסיף רבי ישראל מאיר, זה החפץ חיים, שכשם שהממון נקרא מאודך לגבי מי שאוהב מאד מאד את הממון, כך לגבי מי שאוהב מאד מאד את לימוד התורה, הרי אצלו זה נקרא מאודך, ומכאן שחייב אדם לוותר על לימוד התורה לשם אהבת ה' ולשם קידוש ה'. כן, אבל אתה מוותר על העליה הרוחנית שלך בשביל האחרים, זה הקרבה שאין כדוגמתה, אתה דואג לרומם ולהעלות את האחרים בשעה שאתה נעצר. לימוד התורה היה חביב על רבי ישראל מאיר יותר מממונו ויותר מגופו, הוא היה מייקר מאד את הזמן ולא בזבז רגע בלי לימוד תורה, וראה בזה את עיקר חיותו של האדם, בכל זאת כשהיה מזדמן לו ענין של חיזוק דת שיש בו משום כבוד שמים, היה מפסיק מיד את לימודיו, נוסע למקומות רחוקים, עוסק בפעולות שונות ומבטל זמן רב לתקנת הדברים. אתם שומעים? זה נקרא שהוא מוסר יותר מהנפש שלו, מה שיותר חשוב לו  יותר מהנפש שלו, את מה? את לימוד התורה. זה אנשים לא מבינים דבר כזה, לא מבינים. אם אנשים היו יודעים מה זה אומר, פעם באו אצלו אצל החפץ חיים היה תלמיד חכם גדול שהיה לו מחלה סופנית וביקשו התלמידים לעשות משהו בשביל הרב שלהם, והתחילו לאסוף חיים בשבילו. אחד תרם שבוע, אחד תרם שבועיים, אחד תרם יום, אחד תרם שעות, אחד תרם ככה, אמרו בטח יגיעו לחפץ חיים הוא יתרום ככה רציני, כי הוא מבין מה זה חיים של ראש ישיבה, תלמיד חכם עצום וכו' וכו' שיכול להרבות את התלמידים וכו' וכו'. באו אצלו וביקשו ממנו ואמרו לו מה הם הספיקו לאסוף, ואז הוא חשב חשב בסוף הוא אמר אני נותן לו דקה. גם זה היה הקרבה שאין כדוגמתה. אתם יודעים מה אפשר בדקה, בדקה אומרים מאתיים מילים, מאתיים מילים זה תרי"ג מצוות כפול תרי"ג מצוות ובאיזה איכות, באיכות של החפץ חיים עם כוונות לשמה וכו' וכו', אתם יודעים מה נברא מזה? לתת דקה, אתם שומעים כמה הוא ייקר את הזמן, ואם צריך לעשות איזה תיקון פרצה או משהו באיזשהו מקום היה נוסע שעות גם. אתם שומעים?

סיפר רבי יוסף שלמה כהנמן שפעם סר לביתו של רבי ישראל מאיר ומצא אותו מתרעם על חתנו רבי צבי, וטוען כנגדו, הרי אמרתי לך שאם רוצים לנהל ישיבה צריכים לוותר על לימוד התורה, והוא מרצה לפניו את דברי הרמב"ם שלשם אהבת ה' יש לוותר גם על הדברים החביבים מאד מאד, גם על הבית וגם על האשה וגם על הילדים וגם על הכל, ככה אומר הרמב"ם, יעזוב את המשפחה והכל וילך ויעסוק בתורה כמה שנים, שאדם יעלה ויעלה ויעלה. יש לו תפקיד בחיים. התברר שבאותו יום ערכו מטעם השלטונות בדיקה בחצר הישיבה וחייבו אותה בקנס של עשרה רובל, רבי ישראל מאיר טען כלפי רבי צבי חתנו שבמקום ללמד באותה שעה היית צריך לדבר עם השוטר ולהשפיע עליו שלא ירשום את הקנס, ולמנוע מכך הפסד מהישיבה. שמעתם? שמעתם? מה היינו אומרים, אני אשלם מהכיס שלי, כספי ציבור זה לא צחוק, כספי הישיבה, זה לא צחוק. למנוע הפסד.

סיפר מרן רבי אלעזר מנחם שך, מעשה ארע בתקופת השואה, קבוצה של יהודים הובלה לאושוויץ ע"י הגרמנים ימח שמם להשליכם לתאי הגזים. דרכם של הגרמנים היתה לקבץ אנשים לעקור את שיני הזהב, להפשיטם כביום היוולדם ולהשליכם לתאי הגז. אותה קבוצת יהודים עמדה בתור מוקפת פלוגות חיילים למען לא יהין איש לברוח. נתאר לעצמנו מה היו מחשבותיהם באותם רגעים שידעו שהנה קיצם קרב. אבל היה שם אדם אחד, שנזכר כי היום הוא חג שמחת תורה, ויצעק בקולו, הרי שמחת תורה ה יום, אין לנו ספר תורה לרקוד עמו, לא חומש ולא סידור, אבל רבונו של עולם, יש לנו לרקוד עמו, הבה נרקוד עם רבונו של עולם, ומיד החלה קבוצת היהודים לרקוד ולשמוח עם אביהם שבשמים בשמחת היום. זה דקות לפני הכניסה לתאי הגזים. שמעתם? זה נקרא אוהב את המקום, בכל מצב אוהב את המקום. בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך באותה שעה אתה שמח, אתם שומעים?

בפעם הראשונה כשהגיע האדמו"ר, רבי שלום נח ברזובסקי מסלונים אל הכותל המערבי, עמד לתפילת מנחה, אח"כ סיפר על ההתרגשות הנעלית שהיתה לו, כשפתח בתפילת שמונה עשרה במילים "ברוך אתה", היום בעוונותינו הרבים כבר אין לנו השראת שכינה, המקום היחיד שלא זזה ממנו שכינה זה הכותל המערבי, ושם אפשר לומר כראוי בלשון נוכח ברוך אתה ה', בגוף ראשון נוכח. כשזוכים להרגשה שעומדים נוכח פני ה', כל התענוגים שבעולם הם אין ואפס נגדו. אתם שומעים?

שמעתי על צדיק אחד בדורנו שחשקה נפשו תמיד מתי יבוא לידו שימסור עצמו על קדושת ה' בפועל. כיון שחשקה נפשו לעשות נחת רוח גדול לבורא יתברך ויתעלה, ככה מובא ביסוד ושורש העבודה בשער א' פרק י"א. אתם שומעים? כמו רבי עקיבא, מתי יבוא לידי ואקיימנו.

למדרגה נישאה ועילאית הגיע רבי יחזקאל לוינשטיין, אחד הביטויים לכך צף ועולה על רקע מעשה הטבח הנוראי שארעו ביהודי פולניה, כמו שתעיד הרשימה הבאה:

כרעם ביום בהיר הגיעו שמועות מפורטות על שחיטות וטבח המוני עמך בית ישראל, הגרמנים ימח שמם וזכרם בשיתוף גויי פולניה הורגים את כולם אנשים נשים וטף, השמועה הגיעה לאזניהם של קברניטי ישיבת מיר ותלמידיה, שהיו כבר אז בעיצומו של מסע הצלה מופלא ומפורסם. נס גדול היה שם, הם הגיעו לשנחאי זכו שמה להנצל כל הישיבה. בני הישיבה עדיין בפולין, באמצע מסעם לחו"ל, התעכבו באכסניה עד שיקבלו אישור להמשך הדרך. הידיעות הניבו פיק ברכיים, הלם וחלחלה, צער אמיתי על בני משפחה שכנים וידידים העולים בסערה השמימה, אבא, אמא, אחים אחיות הכל מכל וכל חבוקים בזרועות המוות, ובני הישיבה כספינה בלב ים המוות ניצלו מתוך מאות התלמידים היו שניים מחשובי התלמידים שגמרו בליבם לעשות מעשה, כמו כולם ואולי עוד יותר מאחרים, לא יכלו לעקל את קושי השמועות והטרגדיה האישית והכללית, החליטו, חייבים לעלות למשגיח רבי יחזקאל להתחנן לפניו, רבינו, למדנו ארחות חיים, איך נעבור בשלום עם ההרגשות האיומות הללו, ואיך ראוי לנווט את הרגש האישי בשעה רוויית דם שכזו? כשבאו לכלל החלטה מיד שמו פעמיהם לכיוון החדר, שם שהה המשגיח ועסק בתורה, עלו בגרם המדרגות וראשם עוטה ערפל סמיך, קשה להם לבטא בבירור את רצונם מהמשגיח, אך הם נחושים בדעה לנסות להכנס וגם לצאת כשבידם דרך ברורה לעכל עמה את המאורעות. הדלת היתה פתוחה למחצה, והמשגיח יושב ועומד במקומו ועוסק עם נפשו. שלחו השניים והציבו רגל עיקשת, התייצבו בפתח החדר והמשגיח לא הבחין בהם, הוא לא הרגיש שעומדים כאן שתי תלמידים, אבל הם חשבו שהם יודעים היכן הם נמצאים, לא פחות גם לא יותר, המשגיח רבי יחזקאל משוחח באותה שעה עם רבונו של עולם, מדבר לפניו כעבד לפני רבו, והם זוכים לשמוע. מה הם שמעו והעבירו לאחרים - רבונו של עולם, אני מכיר את דיירי החצר שלי, השכנים שלי, וכולם, כולם בלי יוצא מהכלל זכו למות על קידוש ה', למה אני לא זכיתי? פר וואס אי ביכניש זויכע גיווענט, למה אני לא זכיתי, אתם שומעים מה הוא מבקש - לזכות להיעקד על מזבח. השכנים זכו, כולם זכו, למה אני לא זכיתי.

אפשר להזכיר גם את מה שהיה עם רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד אמן, שהגרמנים הסכימו להציל אותו, אבל את הישיבה שלו העמידו לפני כתת יורים, והוא לא הסכים, הוא אמר נלך עם התלמידים. הוא היה יכול להעמיד דורות, דורות נוספים אלפים של תלמידים נוספים, הוא לא הסכים, הוא ביקש להיות איתם, אבל בקשה אחת הוא ביקש, לפני שיורים בהם הוא רוצה להגיד איזה דבר לתלמידים, נתנו לו, והוא אמר לתלמידים, זכינו להיות קרבן עולה לה', אבל כמו שבקרבן עולה מחשבה פוסלת, והקרבן יכול להיות פיגול, תזהרו שלא תכנס בכם גאוה על שנבחרתם להיות קרבן עולה. ואחרי זה ירו בהם. אתם שומעים גבורה נפשית כזו.

סיפור מדהים נוסף מאותם ימי ההצלה, שכמו שבאה לאשש ולהשלים את גודל מדרגת האמונה והדבקות בבורא יתברך, שאליה העפיל המשגיח ר' יחזקאל לוינשטין, סיפר תלמיד חכם בשם אחד מתלמידיו המובהקים. עוד לא הגענו לשנחאי, היינו בדרך בשעת נסיעה ברכבת, והייתי רשוי בשמחה על ההצלה. שואל אותי המשגיח, פר וואס זייט איר פרייעלך? למה אתה שמח? השבתי לו על אתר, הלא ניצלנו, אני שמח שניצלתי. הרים המשגיח את ראשו ונעץ בי את עיניו, אמת, ברור שיש חובה להשתדל על ההצלה, לנסות להנצל ממוות וכך צריך לנהוג, אבל, אבל להיות שמח? הרי כל ימי נצטערתי על מקרא זה "ובכל נפשך" מתי יבוא לידי, כל ימי נצטערתי, אתה שמח? ז"א פספסנו את ההזדמנות להראות לקב"ה את אהבתנו אליו.

באחד המחנות בו שהה אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, הכינו עבורו באחד הימים ארוחה. במקרים אלה שאל אותו בתמימות הטבח, האם הרבי אוהב תפוחי אדמה עם פלפלים? לשמע השאלה הגיב כהרף עין, שטיה, תפוחי אדמה אני אוהב? פלפלין אני אוהב? אני את האלקים אוהב. תפוח אדמה, פלפלים, הרבי אוהב פלפלים, תפוח אדמה עם פלפלים, את הקב"ה אני אוהב, מה אתה מדבר איתי על בטטות? לאהוב בטטה? אני יכול לאהוב את הקב"ה, אני אוהב בטטה? נו.

רבי אברהם ישעיהו ברגמן, הנכד של מרן הגר"מ שך מספר. בערוב ימיו כשהפסיק מרן לאכול כדרך כל אדם, מצאנו אותו ממרר בבכי, שאלנו אותו על מה הוא בוכה? אז הוא אמר, מעתה לא אוכל לברך יותר שהכל נהיה בדברו. אתם שומעים? אנחנו יכולים לברך ברוך ה' ולא מבינים אפילו את ערך הברכה. הוא לא יוכל להגיד לי יותר שהכל נהיה בדברו, הוא לא יכול יותר כי הוא לא יכול לאכול יותר ככל האדם. אתם שומעים?

לפנינו שני סיפורים מגדולי ישראל הממחישים את דבקותם בבורא גם בשעות שהרעה פקדה אותם. לרבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים הנקרא האדר"ת, רבה של ירושלים, היתה בת שהיא נפטרה בדמי ימי הרח"ל, שעת ההלוויה נקבעה ואנשי החברא קדישא שהכירו את המרא דאתרא כאדם שמקפיד על דיוק בזמן התייצבו בשעה המיועדת וביקשו לצאת להלוויה. כאן נכונה להם הפתעה, הרב הסתגר בחדרו וביקש לעכב לזמן מה את היציאה. הדבר היה לפלא, כעבור עשרים דקות יצא האדרת מחדרו ואז ניתן האות לצאת לדרך. לימים שמעו מפיו את פשר העיכוב וכך אמר: נצטוינו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, בבואי לברך ברכת דיין האמת ראיתי שעדיין חסר ה'כשם', נצטויננו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטוב,ה ואני ראיתי שעדיין חסר ה'כשם', לא יכלתי לברך על הרעה בשמחה, לפיכך הסתגרתי בחדר עד שהצלחתי לסגל לעצמי את תחושת השמחה שליוותה אותי בעת שבאה הבת הזאת לעולם. או אז יכלתי לברך מתוך אותה תחושת שמחה את ה' שדנני בדין אמת. ברוך דיין האמת. אתם שומעים מדרגה?

רבי אברהם גרודז'ינסקי, מנהלה הרוחני של ישיבת סלבודקה היה בעל יסורים עוד משנות ילדותו, אולם היסורים האלה מעולם לא שברו את רוחו, להיפך, התעלות וגבורה הוא הפיק מיסוריו. אחרי שנתמנה למנהלה הרוחני של הישיבה, ישיבת סלבודקה הציפו אותו גלי יסורים שונים בזה אחר זה, מתה עליו אשתו הרבנית ע"ה, נשאר מטופל בשמונה ילדים שקטנים בהם בני שנה ושנתיים, אופייני הוא כי רבי אברהם לא בירך תיכף לשמע הבשורה הנוראה את ברכת דיין האמת, כי כל ימיו הוא נלחם נגד השגרה של מצות אנשים מלומדה, והנה באה לידו מצות צידוק הדין אשר עליה אמר רבה, לא נצרכה אלא לקבולין הוא בשמחה. ז"א כשאדם מקבל את השמועה הרעה צריך לקבל את זה בשמחה, לברך בשמחה. ואכן אחרי יומיים של מחשבה והשבה אל הלב בירך ברכת דיין האמת בדעת שלמה ובנפש חפצה כדין. אתם שומעים, לא אוטומטי, אנשים לא אוטומטים, יודעים דין יודעים הלכה ושולטים בהרגשות, ואם הרגשות לא מאפשרים עובדים על הרגשות עד שמגיעים למדרגה הראויה. אין שלוף.

לפנינו ביטוי נוסף של דבקות בה' מאדמו"ר מצאנז קלויזנבורג בתקופת החורבן הנוראה. בשעות מסוימות כשהדגישה סאת צרותיו הזכיר האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג בהתנהגותו את הסיפור המובא בספר שבט יהודה, אודות יהודי צדיק ממגורשי ספרד שביום עברה השתרגו עליו הצרות והאסונות למעלה ראש, ומרוב חששות ודאגה נשא את כפיו לשמים ויקרא, רבון העולמים, הרבה אתה עושה שאעזוב את דתי, תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה, ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי. שמעתם איזה טענה יש לו על הקב"ה? לא יעזור לך, מה שאתה לא תעשה, מה שאתה לא תעשה, אני אשאר יהודי, לא יעזור מה שתעשה. אתם שומעים? איייי.

מסופר גם כן על משפחה שניצלה מן השואה ממש ברגעים האחרונים, והם ברחו ועלו על איזה ספינה והספינה התחילה להטלטל ומרוב חולשה לא היה להם כבר כוחות לחטוב וכו', האשה נפלה למים, הבעל לא יכול היה להציל אותה, אחרי זה עוד בן נפל למים ואחרי זה הבן האחרון והוא הגיע בסוף אל חוף מבטחים וכרע על ברכיו ואמר לקב"ה, לקחת לי את האשה, לקחת את הילדים, השארת אותי בחיים, אתה חושב שאני יעזוב אותך, לעולם אני לא אעזוב אותך, אני רק אוסיף באהבתי אליך. כבר נגמרה המלחמה, חלאס, אז לא הגרמנים לקחו לו את האשה והילדים הים לקח לו. אתם יודעים איזה אבדן אדם מרגיש, כאילו ליד הידיים שלו, הוא יכול להציל כאילו הוא יכול להציל אבל הוא לא מצליח להציל.

אהבת ה' ודבקות אצל האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג במחנות המוות בתקופת השואה היא מן המפורסמות שאינן צריכות לראיה, אך בנוסף לאהבתו את בוראו השכיל להאהיב את ה' גם על שוכני המחנות, למרות הסתר הפנים הגדול, והרעיף עליהם טללי נוחם ועידוד בלבבותיהם. וכך מתוארים הדברים בספר הסוקר את קורותיו במחנות: לכל מקום שגלה הרבי בתקופת ההשמדה גלתה שכינה עמו, תיכף כשעמדו רגליו בכניסה למחנה המוות והקלגסים הארורים הסתערו על האנשים הארורים בקללות בוז ומכות רצח, צללו האזניים מקול הכרוז שהדהד מפיו בלהט, יהודים קדושים אל תיראו, זכרו, גם פה נמצא הקב"ה ושכינתו איתנו, הוא ממציא עצמו אלינו, ולא עוד אלא שהקדים אלהים חיינו לבואנו ועומד פה כביכול ומחכה לנו להושיענו, לית אתר פנוי מיני. ככה הוא היה מכריז. כאשר נכנס ובא בשערי המחנה פנימה והבחין מולו בשלשה צעירים פרחי תורה שהגיעו ביחד עם הטרנספורט שלו, פתח מיד ודיבר עמהם דברות קדשו להתחזק באמונה ולקבל היסורים באהבה, בתוך דבריו שאל אותם בהתרגשות רבה, הנכם מאמינים שהבורא יתברך שמו נמצא פה עמנו? מיד ענו הבחורים בקול אחד, מיר גלייבל, מיר גלייבן, אנחנו מאמינים, ושוב קרא הרבי לעומת כשההתרגשות שלו גוברת והולכת, זכרו היטב ואל תשכחו כי בורא כל העולמים נמצא גם כאן איתנו והוא יגאל אותנו, מבטיחכם אני שבזכות האמונה תגאלו גם אתם, ותזכו להשתחרר ולצאת חיים מפה.

לא זו אף זו, כאשר אחד מכלואי המחנה, יהודי שבור ורצוץ הפליט אנחה מפיו, בנוכחותו מרוב יאוש, אהייייייי אנחנו כבר נשארים פה, קרא אליו הרבי בתקיפות, עלי אין לך רשות להגיד ככה! אני כשלעצמי מאמין בכנות שגם אתה וגם אנכי ניוושע ונצא מכאן, ואתה אם אינך מאמין כמוני אמור מה שתחפוץ רק ביחס לעצמך אבל לא ביחס אלי. שאל אותו האיש, וכי זו מנין לך רבי? השיב לו בעוז, הלא הקב"ה נמצא פה איתנו, בודאי יושיע אותנו. כי הוא אמר אנחנו נשארים פה, אומר מה אתה מכליל אותי כאילו? הוא התהלך באושוויץ כפסוק חי מספר תהילים, הוא היה הפסוק החי של ספר תהילים "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". אותיות שם הויה כסדרם האירו נכחו בכל אשר יפנה, והוא קיים בנפשו את דברי חכמים ז"ל ברכות י', אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, קיום מלא בהתאם לפירושו של הצדיק רבי מרדכי מסריס זיע"א, אל ימנע שלא יפסוק מדבקות באלקים. באמת הוא יצא, ניצל מהשואה.

כתב בעל בית הלוי, אחר שהגיע האדם כבר ללמוד לשמה, שזו המדרגה הנעלה, נעשה הוא כמעיין המתגבר, ומגלים לו רזי תורה, והם סודות גם מה שלא עמל בה, כי לידע סודות התורה לא שייך שיהיה האדם עמל להשיגם אחרי שאין לו מבוא בהתחלה בזה, ורק כשאדם עמל בתורה הנגלית על ידי זה זוכה ומגלים לו סודו. מפה רואים את הטפשים המטופשים המקופלים, אלה שחושבים שהם הולכים ישר לקבלה, רק אם אדם יעמול עמל גדול ורב בתורה הנגלית, על ידי זה זוכה שיגלו לו סודות, כי אי אפשר לידע סודות התורה גם אם יהיה עמל להשיגם, כי אין מבוא ואין התחלה לזה. אם מן השמים לא יפתחו ויגלו לו רזים הוא לא יכול להבין. זה מה שאמר הכתוב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, תורת ה' זה תורת הפנימיות, ותורתו זה החלק הנגלה לאדם, אז ז"א כי אם בתורת ה' חפצו, אתה חפץ לדעת תורת ה', את הפנימיות של התורה, אז בתורתו - בנגלה יהגה יומם ולילה. בלי זה אתה לא תוכל להגיע.

ואמר דוד המלך ע"ה שאם חפצו של האדם הוא בתורת ה' הוא להשיג הסוגות הפנימיות, אזי ובתורתו יהגה יומם ולילה שילמוד תמיד הנגלות ויגלו לו גם הסודות. לכן נאמר שאין לאדם לעסוק בתורת הקבלה רק אחרי שמילא כרסו בש"ס ובפוסקים, ושהוא נשוי ואחרי גיל ארבעים ואח"כ הוא הולך לחכם גדול שיסכים ללמד אותו רק בראשי פרקים והוא מבין מדעתו, ואם הוא לא מבין מדעתו הוא לא מפרש לו, כי מן השמים לא רוצים שהוא ידע.

כיצד לימוד תורה באהבה יש בו לגלות רזי תורה, הסביר רבי שלמה וולבה, כל רזי עולם ורזי תורה אינם בלתי מושגים מצד עצמם, אלא שמחמת רוב עמקותם וקדושתם הסתיר אותם הקב"ה מעיני מי שאינו ראוי להשיג אותם, לבל תיגע בהם יד טמאה. ועל הלומד תורה לשמה אמרו שמגלים לו רזי תורה, כי הוא ראוי שיתגלו לו. ביתר עומק, מהו הגורם את כל ההסתר בבריאה עד שהעיניים רואות ואינן רואות מאומה מכבודו יתברך בעולם? מה שגורם לזה זה הלא לשמה, שזה מהפך קערה על פיה, וממשיך כל דבר גדול שבעולם אל הנאה עצמית, מה זה לא לשמה? יש לו נגיעות, הוא נהנה. והזוכה במבט לשמה הרי הוא רואה לפניו העולם כתיקונו ומתבונן בכל יצור בעולם בכיוונו האמיתי שמהותו ותעודתו הוא גילוי כבודו יתברך. לכן הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שמגלין לו רזי תורה, כי עצם דרגת לשמה מביאה לידי גילוי כל רז וסר ההסתר מן העולם לגבי אדם זה.

אז ז"א, מי שלומד באהבה יתגלו לו רזי תורה, אם הוא אוהב את ה' באמת אז הוא עושה הכל לשמו, לא לשם עצמו, ממילא שהוא מוסר הכל לה' בכל  מאודך אז הוא עושה מצוות לשמם, לומד לשמה ועושה לשמה, אז אחד כזה שכולו לשמה הקב"ה פותח לפניו כל רזי עולם.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...