קניין כ'- בארך אפיים חלק ב' - מח' קנייני התורה

מסופר שאחד הסוחרים הגדולים באלקוסט, בא לרבי שרגא פייבל פרנק חותנו של רבי איסר זלמן מלצר וביקש ממנו הלוואה גדולה לזמן מסוים: רבי שרגא פייבל כדרכו נענה במאור פנים והלווה לו, עבר זמן רב ואף זמן הפירעון עבר, הסוחר לא עמד בהבטחתו ולא פרע המגיע ממנו, רבי שרגא פייבל כמנהגו לא תבע את חובו ולא הזכיר דבר בפני הלווה.

לימים נזקק רבי שרגא פייבל בעצמו לסכום כסף ניכר, זכרה רעייתו מרת גולדה את החוב הגדול שחייב להם אותו סוחר והחליטה לגשת אליו שיפרע את חובו, הואיל והיה ידוע שיש באפשרותו להחזיר את ההלוואה.

פנתה אליו מרת גולדה ובקשה ממנו שיחזיר את החוב שהם כעת זקוקים ביותר לסכום הזה, הסוחר ענה לה בעזות ובחוצפה וסרב להחזיר את המגיע ממנו, נרגשת ונסערת חזרה מרת גולדה לביתה ובקושי רה עלה בידי רבי שרגא פייבל להרגיעה.

עבר זמן ושוב הופיע אותו סוחר בבית רבי שרגא פייבל, אולם לא על מנת להחזיר את חובו הישן אלא לבקש הלוואה נוספת, והבטיח שעד תאריך מסוים הוא יפרע את ההלוואה החדשה ואף את חובו הישן יפרע באותו תאריך.

נדהם רבי שרגא פייבל מעזות המצח של אותו סוחר ואמר לו: עלי לחשוב בדבר ועכשיו לך לבתיך ואתן לך את תשובתי בהקדם, שמעה את הדבר גב' גולדה והתריסה לפני בעלה: כיצד אפשר לעלות על הדעת לתת לאדם כזה הלוואה נוספת לאחר התנהגות כפוית תודה וחצופה, אין לי ספק והנני בטוחה הוסיפה מרת גולדה שאף את ההלוואה החדשה לא יפרע.

"גולדה יקרה וכי טובים אנו מיהודי זה"? אמר לה בעלה הצדיק רבי שרגא פייבל בנחותה, הרי בכול שזה שנה בפרוס חודש אלול ובימים הנוראים: עומדים אנו בפני כיסא המשפט ומבקשים מהקב"ה שיסלח לנו על כל חטאינו, ובשעה שאנו מבקשים את הסליחה והמחילה מהקב"ה, ומתחייבים לחזור בתשובה שלמה, הרי אנו מתכוונים לכך ברצינות, ורוצים בכול ליבינו לשנות את דרכינו לטובה. בקשותינו ותפילותינו חוזרות ונשנות בכול שנה ושנה ולמרות זאת חוזרים אנו לסורינו בכול שנה.

גם היהודי הזה מתכוון כרגע להחזיר בכול ליבו את החוב הישן ולפרוע את החדש ויפרע הישן אם הוא יקבל את ההלוואה, אם כך האין אנו חייבים למלא את בקשתו?

אותו יחס שאנו מבקשים בתחנונים וברחמים מהקב"ה כלפינו למרות שלפי הדין לא מגיע לנו הואיל ואין אנו עומדים בהתחייבותנו שבכול שנה נגלה גם אנחנו כלפי יהודי זה, ואף הקב"ה ישמע בכול שעתינו.

כך אמר רבי שרגא פייבל לרעייתו ושניהם כאחד החליטו לתת לסוחר את ההלוואה הנוספת שביקש, נו זה לא חנז'רי, מדהים, מדהים איזו התעלות איזו התעלות?.

רגיל היה תמיד החפץ חיים לומר: האדם חייב לעבד את נפשו במידה כזו שלא ירגיש שום צער בשעה שמחרפים ומעליבים אותו: כפי שמלמדים אותנו חכמים ז"ל: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים" עליהם בכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", וכשדיבר על כך מצוטט הוא בספרו הקדוש של רבי אלעזר אזיכרי, שהוא אומר בספרו "חרדים": בשומעי כל מחרפיי ומגדפיי ברבים אשים נגדי כף מאוזניים בכף אחת אשמותיי, ובכף השניה חירופים וגידופים, ואביט: כי כף האשמות מטה מטה, ואשתוק ואצדיק דיני, וכן אעשה לכול מיני צער בדיבור ובמעשה.

והחפץ חיים הביא בספרו בתור הדגמה את המעשה הבא: פעם בהיותם בדרך נקלעו תלמידיו המפורסמים של הגאון מווילנה האחים רבי חיים ורבי זלמן מוולוז'ין, לאכסניה שבעליה בחשבם כנראה לאורחים רגילים חרף אותם וגידף אותם וגרש אותם והעליב אותם עד מאוד מבלי לתת להם מקום לינה באכסנייתו.

נאלצו על כל להמשיך בדרכם באישון לילה להפתעתו הרגיש רבי חיים בצדיק רבי זלמן שהוא בוכה, ושאל אותו: מה לך בוכה אחי היקר? מדוע זה תשים ליבך לעלבונות האוויליים? האמינה לי כי אני אף לא הקשבתי להם ולא שמתי עליהם לב.

לא אחי יקירי ענה הצדיק מתוך בכי: לא על העלבונות שהעליבני בעל האכסניה הנני בוכה, דווקא בזה לא אכפת לי, מדאיב אותי העובדה שבשעת מעשה בשעה שזה נתן עלינו בקולו הרגשתי עמוק בלב רגש מסוים של צער, מכאן אני למד שטרם הגעתי למדרגה של: "הנעלבים ואינם עולבים" על זה בכיתי.

ומסיים החפץ חיים: אשרי האיש שמידת הסבלנות מפותחת אצלו במידה כזו, עד שהוא יכול לשלוט בעצמו בשלימות מבלי להרגיש כלל שמעליבים ומחרפים אותו, אשרי על שמעביר על מידותיו ושותק.

נו, אתם יכולים לנסות לעשות את זה?

הרב: פעם למדנו "בשער הביטחון", ואני מספר את זה מידי פעם. היה שם בחור חזק שזרועותיו היו רחבות כמו שוק של רגל, הוא היה קורע ספר טלפונים של ת"א העבה, מהכריכה היה טופס אותו למעלה באמצע בשתי ידיו והיה קורע אותו, בקיצור: למדנו כמה צריך להתאפק וכמה סבלנות, כמה גאווה וכמה ענווה, וכמה ביטול וכמה ארך אפיים. דברנו, והיהודי הזה קיבל על עצמו בתום השיעור שזהו הוא לא יגיב גם אם יחרפו וגם אם יגדפו וגם וגם.

למחרת הוא ומספר לנו סיפור שבאותו יום כשיצא מאלינו ונסע הוא נתקע באמצע הדרך, אין סטרטר: טרררר, טרררר, רק רעש לא זז, וזה במקום צר לא דו סטרי, וכולם מאחורה: פי פי פיפ , והוא תקוע מנסה ומנסה, פתאום קופצים לו שתי בחורים מרמת עמידר רזים כאלה, וצועקים עליו ומכניסים את הידיים שלהם לפרצוף שלו, תעוף מפה! וקיללו אותו, ואתה תוקע פה וכו' וצעקות.

הוא אומר: רק מזה שהכניסו לי את היד לפנים, הוא אומר שאם לא מה שלמדתי היום אני יוצא החוצה מהמכונית ואני מוחץ בידי את ראשו של האדם הזה, הוא אומר: יצאתי מהאוטו כמו טאטאלה, והם ממשיכים לקלל והתחלתי לגרור את האוטו כך בירידה בכדי להסיט אותו הצידה בלי לענות להם בכלל, זה היה שפיכות דמים לשמה מה שהם עשו לו, והבן אדם לא הגיב ויש לו כוח חבל על הזמן. ממש כמו מלגזה היה יכול לעשות להם ככה, למחוץ אותם במו ידיו. בשביל זה צריך כוחות נפש, כוחות נפש.

מעיד רבי מיכל יהודה לפקוביץ: מעשה בשני מחברי ספרים שנפלה ביניהם מחלוקת גדולה בהבנת סוגיה כל שהיא, האחד אמר לחברו שיש טעות בהבנת העניין ולמעשה הוא זה שטעה בעניין.

שאלו את מר"ן החזון איש: איך יתכן שתהרה טעות כזאת לתלמיד חכם כזה? והשיב: משום שהוא השתמש בביטוי קשה, שהוא אמר על השני שהוא טועה, התבטא בצורה קשה כמו שהוא עשה, מידה גרועה היא ככעס, והיא הביאה אותו לידי טעות.

הרב אומר: מה שמתחבא מאחורי זה זה מידת הגאווה.

צא וראה מידת ארך אפיים עד היכן היא מגעת:

בשבת רבי יצחק אלחנן ספקטור בכיסא הרבנות בעיר ברזה: בא אליו נוכל רמאי ובשפתי חנופה סיפר לו כי הוא השתדל ופעל עבורו שיקבלו אותו כרב העיר, כידן.

והוא מחליף על כך מכתבים עם נכבדי העיר. רבי יצחק נטה להאמין לסיפורם, וכאות ההערכה ותודה ערכה לו הרבנית את השולחן בכבוד רב, וכך היה סועד בביתם זמן מה, במשך הימים הכיר בו הרב כי האיש נוכל ושקרן.

{

הרב צוחק: יושב לו על השולחן מחריט כבר כמה ימים שהוא סידר לו מינוי ושהוא מתכתב עם כולם והכול בסדר}.

במשך הימים הכיר בו שהוא נוכל ושקרן, אולם התאזר בעוז רוחו ולא אבה לגרשו מביתו ולהכלימו, הוא המשיך לסבול אותו בבית, ולא גילה את הדבר לרבנית, ולא מנע טוב מביתו, כך ארכו הימים שעד שכבר לא יכל הנוכל להצפין את תרמיתו, ומאיליו הבין שאין מקומו בבית הרב, אשר הוא הוליך אותו שולל.

והנה אחרי רבות בשנים בהיות רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של העיר הבירה: קובנה, ושמו הולך מסוף העולם ועד סופו כרבן של ישראל, ויבוא אליו האיש הנוכל הזה שנית לבקש מהרב איזו טובה, רבי יצחק אלחנן שהכירו היטב אליו חסד והזדרז ליטול עמו חסד מבלי תת לאיש להעלות על ליבו כי נחתם הוא לפניו משנים שעברו.

הרב: בהבנת העניין אפשר להגיד כך: שבעצם רבי אלחנן ספקטור חייב טובה גדולה לנוכל הזה, כי הוא תיקן לו את המידות, זה חוב גדול, לעמוד מול אחד כזה, שיושב אליך נוכל גדול מחרטט אותך כל היום.

אתם יודעים היה לי גם כן בן אדם כזה: נפלתי עם אחד תלמיד חכם, תלמיד חכם נוכל, מה זה נוכל נוכל שאין כדוגמתו.

והוא מכר לי זכויות של יצירה שהוא עשה, 300 אלף שקל, כשאני מקבל את כל הזכויות שאף אחד לא יכול להפיץ את הדבר הזה וכו' וכו'. עד היום עוד לא עשיתי עם זה שום דבר. אבל פתאום אני רואה שהנוכל הזה נתן את זה לעוד אנשים, הנוכל הזה הבטיח לי כל מיני הבטחות: שהוא סכומי כסף ענקיים מחוץ לארץ, שאני יתן לו כך וכך, והלוואה ככה וכול מיני ככה, והוא יהיה אצל עשיר זה ופלוני זה, ויתן הרבה לי כסף שאני יוכל לחלק לאברכים.

בשום מילה שלו הוא לא עמד, בשום מילה שלו הוא לא עמד, ונוכל מה זה נוכל וכולם מעריכים אותו תלמיד חכם מפורסם בבני ברק, ועד היום עוד לא עשיתי לו שום דבר, ולא נהניתי בגרוש אחד מכול ההשקעה שעשיתי, 300 אלף שקל קיבל.

מי שיראה אותו מי שישמע אותו מי יכיר אותו אם אני יגיד את השם לא יאמינו לי, לא לא יכול להיות מה פתאום? חס ושלום אין דבר כזה, לא יכול להיות, נוכל מה זה לבן הארמי.

על מידת סבלנותו של רבי חיים עוזר גרוז'ינסקי כותב איש אמונו רבי חזקיה יוסף משקובסקי גאב"ד קריניק: פעם אחת הייתי נוכח כאשר בא אליו בנו של רב אחד, והציק לרבי חיים עוזר הרבה שימליץ בעד אביו שיתקבל לרב בעיר מסוימת שמשרת ברבות היתה פנויה באותה שעה.

דעת רבי חיים עוזר היתה כי אותו רב לא היה מתאים לאותה משרת רבנות המוצעת, לכן לא נענה להמליץ עליו. בראות הבן כי רבי חיים עוזר לא נענה לו, התחיל לדבר בחוצפה ובביטויים דוקרים כמדקרות עד כי אחזתני רעדה.

רבי חיים עוזר יושב ואין פוצה פה, רק לאחר שעברו דבריו כל גבול יצא רבי חיים עוזר בשתיקה לחדר השני, שאלתי אותו: הרי גם לסבלנות יש גבול? השיבני רבי חיים עוזר: הרי הוא בן ומשתדל למען אביו, ואין לי רשות להתלונן עליו.

הרב: שמעתם דברים כאלה פעם? נו, אז צריך לחשוב איך אנחנו מנכסים חלק מזה, לפחות בהתחלה,

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.