ספר בני ציון סיפורים על פרשת כי תבוא | הרב אמנון יצחק שליט"א

7-9-12
"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" 
מסופר על חוטב עצים אחד שיצא יום יום לעבודה, פרנסתו קשה מאד. באחד הימים בשבתו תחת אחד העצים לנוח ביער, ראה רועה הולך לתומו ועדר עיזים לפניו. והנה לפתע, סטתה אחת העיזים מן העדר והלכה ונעלמה בסבך העצים מבלי שהרועה הבחין בכך, וכך הדבר חזר ונשנה גם למחרת וגם ביום שלאחריו. כל פעם הולכת עז אחת ונעלמת בלי שהרועה יבחין בכך. אמר החוטב בליבו, אלך ואראה לאן הולכת העז הנוטשת את העדר, כך עשה ועקב אחריה. והנה הגיעה העז לפתח מערה אחת, בתוכה ישב דוב גדול קטוע רגליים ומיד נהם הדוב והעז קפצה לו לתוך פיו, והדוב אכל את העז בתאבון. כשראה כך חוטב העצים, חשב בליבו, מעשה פלאים הוא, ואם כך למה לי לחטוב עצים? מי שמאכיל את הדוב יאכיל גם אותי. מיד אסף את כליו ושב הביתה. 
אשתו קיבלה את פניו באמצע היום בתמהון לבב, איפה המזון? איפה העצים? אמר לה בעלה, מי שהאכיל את הדוב הוא יאכיל אותנו. האשה שמעה ורגזה, תגיד לי, דעתך נטרפה עליך? מה קרה לך? סיפר לה בעלה את הסיפור וענה, מי שמאכיל את הדוב הוא יאכיל אותנו. כעבור שעה קלה נכנסו אליהם שני אנשים וביקשו לשכור את החמור של החוטב עצים למשך יומיים, אמר החוטב לאשתו, את רואה? אין מה לדאוג, הנה יש פרנסה ליומיים. כעבור יומיים החמור לא שב, אמרה לו אשתו, ראה מה עשית, אתה לא רוצה לעבוד, עכשיו גם חמור אין לנו. ענה לה בעלה, מי שמאכיל אתה דוב הוא יאכיל אותנו. האנשים ששכרו את החמור היו רוצחים ושודדים, הם שדדו ורצחו אדם אחד, חפרו לו בור לקבור אותו, ומצאו מתחת אוצר גדול של זהב וכסף ומרגליות. ומאחר והאוצר היה רע החליטו לשכור חמור כדי להעביר את האוצר משם ולחלקו בין שניהם. כך עשו, מילאו את האוצר בשקים, טענו אותו על החמור של החוטב עצים ויצאו לדרכם. אבל האוצר עיוור את עינם ואת שכלם, וכל אחד עשה חשבון למה שאני אתחלק עם חברי, אני יהרוג אותו ואני אקח את הכל. וככה כל אחד חשב על השני, עד שקמו והרגו אחד את השני. 
והחמור לעת ערב רעב, חזר בחזרה הביתה וכשראה החוטב עצים את החמור שמח, מיהר לפרוק מעליו את משאו, פתח את השקים ואורו עיניו, זהב וכסף ויהלומים, קרא לאשתו ואמר, מי שהאכיל את הדוב הוא מאכיל אותנו. 
"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" גם חמור יביא לך אוכל, כמו שהדוב מקבל עיזים והוא יושב כרות רגליים בתוך המערה, כי ה' זן ומפרנס לכל. 
הרב חממי יוסף סיפר לי שפעם הוא קרא את המעשה הזה וגם הוא התפעל כמו החוטב עצים וחזר הביתה, אמר לאשתו נגמר, מי שהאכיל את הדוב הוא יאכיל אותנו, וככה היה, לא היה להם מה לאכול ואף אחד לא רגיל להביא להם לאכול כי תמיד הם הסתדרו, אבל הוא במשך כמה ימים לא עשה שום דבר, והגיע יום שישי ואשתו דוחקת, אמר לה מי שהאכיל את הדוב הוא יאכיל אותנו. ביום שישי קרוב לשבת, פתאום מגיע אבא שלו עם סלים מלאים כל טוב, בחיים לא היה דבר כזה. אמר לה את רואה? מי שמאכיל את הדוב הוא יאכיל אותנו. זה שמעתי מפיו. 
"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ז"א עמי הארץ כשרואים תפילין של ראש בראשו של אדם, יש להם יראה. מי אמר את זה? אמר רבי אליעזר הגדול, כי שם ה' נקרא עליך - אלו תפילין שבראש. 
הצדיק רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד נחבש פעמיים בבית האסורים שברוסיה הצארית, כתוצאה ממלשינות שקר. בהשתדלות החסידים ששילמו ממון רב למנהל בית האסורים הותר לשליח מיוחד להביא לרבי כל בוקר טלית ותפילין לתפילת שחרית. אתם רואים, מי שמאכיל את הדוב הוא מאכיל אותנו. אנחנו לא צריכים לשלם כל יום הרבה כסף בשביל להניח טלית ותפילין, אז מי מאכיל אותנו? מי שמאכיל את הדוב. הוא בשביל להניח תפילין היה צריך לשלם הרבה כסף לשחד את המנהל בשביל שהוא יוכל להניח טלית ותפילין, אנחנו בלי כסף מניחים טלית ותפילין, לא יודעים להעריך. 
בוקר אחד כשעמד רבי שניאור זלמן בתפילה, נכנס לפתע פקיד מלכותי לתאו של הרבי עם פמליא גדולה של מלוים, אך במקום להביא תרעומת וזעם למראה היהודי שעטוף בטלית ועטור בתפילין ומתעלם מנוכחותו, החל אותו פקיד בכיר לרעוד בכל איבריו. וכעבור זמן מה עבר את תאו של הרבי מבלי לפצות את פיו. חסיד שהיה בתאו של הרב השתומם, ראה את החלחלה של הפקיד המלכותי, בגמר התפילה שאל את רבי שניאור זלמן, מה זה הפלא הזה שראיתי בעיניו, שגוי גדול כזה שהכל כורעים ומשתחוים לפניו ביראת כבוד עזב את התא שלנו בלי להשמיע דבר קטרוג על מעשה הרבי? השיב לו הרבי בחיוך קל, גמרא מפורשת במסכת מנחות ל"ה ע"ב על הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ודרש רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש. הוסיף החסיד ושאל את הרבי, אם כך למה הגוי הזה לא נבהל כשראה אותי עם התפילין על הראש? נענה הצדיק ואמר ובחיוך, כנראה תפילין שלך מונחות רק על הראש, אבל הגמרא מדגישה תפילין שבראש. 
אותו מעשה, דומה אבל, היה עם המהר"ל מפראג, שפעם אחת הוא יצא בבוקר לבית הכנסת והוא ראה שאנשים בורחים רצים, רצים, שאל מה קרה? מה קרה? אמרו לו אריה בעיר, אריה בעיר, אז הוא שאל איפה הוא? אמרו לו ראינו אותו ברחוב שמה, הלך לקראתו, האריה ראה אותו - ברח. שאלו אותו מה קרה? הוא אמר הוא ראה את התפילין של בראש, אמרו גם אנחנו הנחנו תפילין? אז הוא אמר להם אותו דבר, צריך שהתפילין לא יהיה על הראש, צריך שהוא יהיה בתוך הראש, ז"א "כי שם ה' נקרא עליך" פירושו שאתה הולך ואלוקים אתה מרגיש עליך, "שיויתי ה' לנגדי תמיד", אם אתה הולך עם התחושה הזאת וההרגשה הזאת וההסתכלות הזאת שה' עליך, אז "ויראו ממך". אבל אם זה רק מונח עליך האריה מבין שזה לא רציני, אתה יכול לשמש ארוחת בוקר. 
"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה". פעם ביקר אצל רבי יחזקאל מקוז'מיר אורח חשוב מארץ ישראל, והאדמו"ר הפליג עמו בשיחה ארוכה על הנעשה בערי הארץ העתיקות והחדשות. תוך כדי שיחה שאל רבי יחזקאל את אורחו, מפני מה קרויה ארצנו הקדושה - ארץ ישראל, ואינה קרויה ארץ אברהם או ארץ יצחק? מי קודם? אברהם, למי הובטחה הארץ ראשון? אברהם, אח"כ יצחק ואח"כ יעקב שנקרא ישראל, אז למה היא נקראת ארץ ישראל? השיב הרב האורח לאדמו"ר, אילו נקרא ארץ הקודש בכינוי ארץ אברהם, אז היתה גם לצאצאי ישמעאל הזכות לתבוע בה חלק שתי מדינות לשני עמים, על יסוד הטענה שהם מזרע אברהם, ואילו נקראה ארץ נחלתנו בכינוי ארץ יצחק, היו נטפלים גם כל מיני עמים ל טעון שגם להם חלק בנחלה בארץ ישראל כי הם מזרע עשיו, משום כך קרויה ארצנו הקדושה מאז ועד היום ארץ ישראל, כדי להדגיש קבל עולם ומלואו שהיא שייכת אך ורק לבנים של ישראל, שזה צאצאים של השבטים בני יעקב שהם נקראים בני ישראל. 
דרך אגב, ארץ ישראל נקראת פעם ראשונה כארץ ישראל בספר יהושע פרק י"א כמדומני. ולי נראה, העיר יש גם עוד מקום אחד שכתוב שהיא ארץ בני ישראל, שני מקומות. ולי נראה, העיר רבי יחזקאל לאורחו, שהכינוי ארץ ישראל בא גם לציין שיש חלק ונחלה בארץ רק למי שמתנהג כבן ישראל כיהודי אמיתי. זה ארץ של ישראל, מי שהוא ישראל, מה זה ישראל? זה בן ישראל שמתנהג כבן ישראל, מתנהג כיהודי, זה ישראל, זה ארץ של ישראל. 
אתם יודעים שהציונים הם רצו לקרוא לארץ ישראל אז כנען, הם רצו לקרוא לעצמם כנענים, בשביל שלא יהיה שום שייכות לישראל. בדיוק ההיפך מהפירוש הזה, אז זה לא מחייב. 
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך". בחצר של הצדיק רבי מנחם מנדל היה חסיד אחד שקיים כל מצוה בהתלהבות ובשמחת לב, שהרשים את הרבים. גם כשהגיע לגיל זקנה ושיבה היה מזמר ומרקד בשעת התפילה כאחד הנערים. 
לימים חלה אותו חסיד במחלה אנושה, וחש שקיצו קרב. נתכנסו ליד מיטתו כמה חברים ומקורבים לעודד אותו בשעות האחרונות, הזקן החולה שכב כל הזמן בעיניים עצומות, שפתותיו מלמלו חרש פסוקי תפילה, לפתע הרכין אחד החסידים את ראשו ולחש אותו, מה מטריד אותך בשעות אלה? פקח החולה עיניו ואמר, יש לי עגמת נפש בשעה זו שאני לא יכול לצאת איתכם בריקוד של שמחה, כיון שאני מרגיש וחש שהגיע שעתי האחרונה להפטר מן העולם, כיון שזה רצונו של הקב"ה, דומה הדבר עלי למצוה, ומצוות צריך לקיים בשמחה, אני מצטער שאני לא יכול לרקוד עכשיו כשאני הולך לקיים את המצוה, להחזיר את הנשמה. הוא רוצה לרקוד בשמחה כי הוא הולך לקיים מצוה להחזיר את הנשמה, אבל הוא לא יכול, אז זה מטריד אותו. מדרגות, מדרגות. 
"ארור מכה רעהו בסתר". מכה בלשונו אומר רש"י, מכה את רעהו, מדבר לשון הרע על חברו. 
מסופר על היהודי הקדוש מפשיסחא שהוא ציוה פעם על רבי בונים תלמידו שיסע לדרך. סע לדרך הוא אמר לו. כמו שה' אמר לאברהם "לך לך" לאן? לא אמר. אמר לו, סע לדרך. לאן? לא אמר. נו, חסיד של רבי מה עושה? נוסע לדרך. בלי שאלות, אין שאלות אצל חסידים, נסע לדרך. לקח כמה מהחסידים, הזמינו עגלון ונסעו לדרך. חלפו מספר שעות מאז שיצאו לדרך ורבי בונים לא מפקפק ולא מטיל ספק במטרת הנסיעה, קראו לו שיש איזה משימה פה, והוא נוסע ללא כיוון וללא מטרה. לפתע הגיעו לאיזה כפר, מאחר שהרעב הציק להם פנה העגלון לשביל מוביל לאכסניה שבכפר, ירדו החסידים ורבי בונים, פנו לחדר האוכל להזמין סעודה, פנו לבעל המקום וביקשו לדעת אם יוכלו לקבל מאכלי חלב, מצטער מאד אמר בעל הפונדק, במטבחי אינני מכין מאכלי חלב כלל רק מאכלי בשר. החסידים לא ששו לאכול בקר בכפר שהם לא מכירים היטב בעלי המקום, והחלו לשאול מי השוחט? איך היתה הבהמה לאחר הבדיקה, האם היא כשרה, היה סרחות, היה פגם בראה, מי המליח את הבשר? פתאום הם שומעים קול, חסידים חסידים, מסתכלים לא רואים אף אחד. פתאום רואים איזה יהודי לבוש קרועים יושב מאחורי התנור והוא פונה אליהם ומוכיח אותם, חסידים חסידים, על מה שאתם מכניסים לפה אתם חוקרים ודורשים היטב הא, מי השוחט ואיך הוכשר הבשר, אבל מה שאתם מוציאים מהפה, על זה אין לכם שום שאלה? התפעל רבי בונים מגודל דבריו של היהודי, ואמר אכן נכון זה הדבר, כמה מקפיד יהודי על האוכל שנכנס לתוך פיו, וכמה מזלזל בדיבורים היוצאים מפיו, שהאיסור גדול פי כמה וכמה מאיסור אכילת חזיר. 
עתה הבין רבי בונים לאן שלח אותו הרב מפשיסחא, סע לדרך, כדי לשמוע את דברי האמת הנוקבים הללו, מיד קמו וחזרו לביתם. הבינו.