בנתיבות החיים - כד | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית

השם נעשה ונצליח. אנחנו ממשיכים

בלימוד מתוך הספר נתיבות חיים,

הכותרת להיום, המשך

מהותה של האישה,

על פי דברי הכתוב בשיר השירים אחותי רעייתי יונתי תמתי

מעניין לראות כי בתורה לא מצאנו במפורש תואר של תמימות

המיוחס לאישה,

בעוד שמספר אישים בתורה הקדושה כונו כתמימים.

על נוח נאמר, נוח איש צדיק תמים

היה בדורותיו,

על אברהם אבינו נאמר, התהלך לפני ואהיה תמים,

על דוד המלך נאמר,

ואהיה תמים לו,

על מלך צור נאמר, תמים אתה בדרכיך מיום יבראך.

ומדוע אפוא התואר של תמים לא נאמר ולא מוזכר גבי האישה?

לשם כך נאמר את הכתוב הבא

האישה היא נעה

כבבואה של בעלה,

וכמאמר העולם האישה היא המראה של בעלה.

סימוכין לכך נאמרו בדברי חז״ל,

ברא במסכת עבודה זרה, דף ל״ט,

שם כתוב אשת חבר כחבר.

אשת ליסטים כליסטים, נאמר בירושלמי בכתובות פרק ב״.

ומכאן שהאישה ביחס לבעלה היא ההשתקפות הבבואה

במראה שלו, ללא ישות עצמית כלל.

אולם ביחס לעולם כולו ולבוראו,

הרי בעלה כמראה

כהשתקפות בעליה,

והיא כתמונה במציאות ממשית.

עומק הפשט בדברי חיימנו זיכרונם לברכה,

כך הוא.

נאמר באבות דרבי נתן, החור וקדם צרתני.

זה נאמר על אדם הראשון.

זה אדם וחווה שנבראו כאחד.

החור הוא ביחס לבעלה,

שם היא ההשתקפות של בעלה,

אך קדם הוא ביחס לבורא עולם ולעולם.

המציאות הזו דומה היא לבני זוג הצמודים גב אל גב,

כפי שהיה גופו של אדם הראשון בהיברעו.

הצד האחורי של האישה זה הצמוד לבעלה,

והינו בבחינת מראה,

דהיינו כלי שדרכו משתקפת

העצם הניצבת מולו.

ובמקרה דידן הבעל,

ואילו הצד הקדמי של האישה

פונה אל העולם, הוא נחשב כעצם ממשית בפני עצמו,

למרות התחברותו,

ובלשוננו נקרא תמונה,

מה שנקרא ישות עצמית.

ביחס לאיש לעומתה, מצב הפוך.

הצד הצמוד לאישה הינו העצם הממשי המשפיע,

הוא מוקרן אל המראה, דהיינו אל אשתו,

ואילו הצד הפונה אל העולם הינו בבחינת מראה,

דרכה משתקף הנעשה בעולם.

נמצא שצדו החיצוני של האיש הפונה אל העולם הוא בבחינת מראה,

מציאות אשר אינה

עם ישות עצמית.

ובעוד שהצד החיצוני של האישה הפונה אל העולם הוא בבחינת תמונה שהינה מציאות הקיימת בפני עצמה.

למראה אין כל חשיבות בפני עצמה,

כל מציאות היא בהתאם למה שנעמיד מולה.

אם ניצמת מול המראה בהמה,

אזי הבבואה המשתקפת במראה היא אותה בהמה.

והיה אם יעמוד אדם למול המראה,

תשתקף בה בבואה של האדם ודמותו.

כך הוא האיש ביחס לעולם.

חשיבותו תלויה במה שניצב למולו.

בפני עצמו אין לו כל חשיבות גדולה יותר משאר יצורי עולם.

מה ההבדל בינו לבין שאר היצורים?

מלבד אותה הנשמה הטהורה הצפונה בגופו של אותו יהודי,

שאם לא יוציאיה מהכוח אל הפועל,

אין בכוחה להשפיע כלל על כל פעולותיו.

וכשניצב האדם אל מול בורא העולם,

עליו נאמר,

הצור תמים פעולו, כי כל דרכיו משפט.

אזי משתקפת

במראת האדם התמימות,

ועל כך מוזכר בתורה את דברי הפסוק, תמים תהיה עם אדוני אלוהיך.

דהיינו,

כאשר אתה עם אדוני אלוהיך, ממילא אתה תמים,

מצויה בחי התמימות.

לאדם בעצמו אין כל חשיבות ביחס לשאר הבריות,

על כן הוא מחויב להיות בכל שעה ושעה מול תורת השם.

וכמו שאומר הפסוק ביהושע א', והגית בו יומם ולילה,

חשיבותו הינה ההשתקפות בתורה באישיותו,

וכל זמן שהוא מול התורה הוא נעשה בעל ערך,

מציאות שיש בה חשיבות בפני עצמה.

האישה היא כמו תמונה,

לה יש חשיבות אמנם בפני עצמה,

מעצם בריאתה היא נבראה

תמימה בלא מום,

שלמה.

האדם, כפי שהזכרנו בשיעורים הקודמים, הינו חסר,

ויקח

אחת מצלעותיו ויסגור בשח תחתינה.

יש לו חיסרון.

לעומת זאת, האישה נבראה מאותו עצם בשלמות,

בתמימות שאין כדוגמתה,

וכפי שהזכרנו, כדוגמת תמונה.

ועל כן לגביה אין את הציווי

פירוש תמימה תהי,

שכן אצלה התמימות היא חלק מהמהות שלה.

לגבי האישה, אמר שלמה המלך בשיר השירים, אחותי,

רעייתי יונתי תמאתי.

זהו ההזכר היחיד שמוזכר גבי האישה.

וכן, אחת היא יונתי תמאתי.

התמימות היא מהות עצמית אצל האישה,

וכפי שכותב הזוהר הקדוש בחלק ג' דף רצדיק ו'

אל תקריא תמאתי אלא תאומתי.

כביכול האישה הינה תאומה לשכינה,

לשיא השלמות.

עכשיו מובן

דברי

הנאמר בגמרא,

מצא אישה מצא טוב ויפק רצון מהשם.

שאדם שמוצא אישה

הוא מוצא את הטוב, הוא מוצא את התמימות, הוא מוצא את השלמות,

וממילא זהו רצונו של הקדוש ברוך הוא.

ונמצא אפוא בעוד שהאיש צריך לעמול כדי להיות אישיות מושלמת,

כדי להגיע לרמה ולדרגה של תמימות,

האישה סך הכל צריכה לשמור על אישיותה,

התמימה,

השלמה,

וכל התמימות נובעת

אך ורק מהצניעות עצמה.

לגבי אהרון ברית ה' נאמר, וציפיתה אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו.

מכאן אמרו חכמים בתנחומא ויקהל יא,

תלמיד חכם צריך שיהיה תוכו כברו.

ועוד אמרו, למא נמשלו דברי תורה לזכוכית,

מה זכוכית זך

ומראה כל מה שבתוכו,

כך תלמיד חכם יהיה תוכו כברו.

תוכו כברו פירושו שלא יהיו אצל האדם שום סתירות בין לחיצוניותו ובין לפנימיותו.

ומשמע אפוא תוכו כברו זו שלמות

אשר הינה תמימות.

וכדי להגיע למעלה נשגבה שכזו על האיש לעמול כל ימי חייו.

בכל רגע ורגע צריך שתהיה נשקפת בו התמימות,

כי בלעדיה הוא יישאר בור ועם הארץ.

חסר כל חשיבות עצמית לשהי.

ברם,

אצל האישה, כפי שהזכרנו, התמימות הינה חלק מהות

חשובה שלה,

ודומה היא לזכוכית זכה ונקייה המשקפת כל מה שבתוכה.

אולם דווקא מעלה זו עלולה להיות בעבורה אף לחיסרון גדול,

שכן כל רבב, ולו הקטן ביותר,

נראה מיד לעיני כל,

ולא רק רבב חיצוני,

אלא אף כל פגם שבתוכה מתגלה כלפי חוץ.

המידות הרעות

הדעות המסולפות, המעשים המקולקלים,

הכל חשוף למביט מבחוץ,

בדיוק

כמו אותה כוס העשויה זכוכית, שגם מבחוץ

נראה הלכלוך שבתוכה.

ועל כן תפקיד האישה הוא לשמור שהזכוכית

תהיה תמיד נקייה ומצוחצחת.

והיה אם תתנער האישה בטענה כזו ממשימה כמעט בלתי ניתנת להשגה,

הלא כבר אמרה התורה כי קרוב אליך,

הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו,

ובמהותה הפנימית של האישה,

בלא מום כך ביראה בורא עולם,

ועבורה להיות מושלמת זו כמעט בגדר של טבע אצלה,

אלא שכדי שתישאר מושלמת זכה ונקייה בכל עת,

עליה לשמור על עצמה ועל שלמותה.

וכיצד תשמור על עצמה האישה ועל שלמותה?

הווי אומר, אך ורק על ידי הצניעות ותו לא.

וביאורם של הדברים תמימות

מתפרשת בשני אופנים, האחד מלשון תם, פתי,

והשני מלשון תמים, שלמות.

שני הפירושים הללו הינם הפכים גמורים.

בעוד הפתי מורה על קלות הדעת, כנאמר פתי יאמין לכל דבר,

משלי יד,

הרי שהשלמות לעומתה הינה חוכמה,

כמו אורים ותומים שהיו לכהן הגדול,

ומכוחם היה לב אהרון תמים,

בידיעת עניין האותיות המאירים לעיניו, כפי שכותב הרמב״ן

בשמות כ.ח.

גם באישה קיימים שני הניגודים הללו, מחד נאמר עליה,

שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתרה לאישה יותר מהאיש,

כפי שמזכירה הגמרא בנידה, מ.ה.

ובאמצעות הבינה הזו יכולה היא לראות למרחוק,

לצפות בעתיד,

לצפות לעתיד,

וכפי שכותב רש״י בבראשית כ.א. על שרה אימנו למדנו שהיה אברהם תפל לשרה אימנו בנביאות.

וכמו כן מוכח,

מכוח הבינה היתרה שיש בה מסוגלת האישה לראות גם לעומקם של דברים.

וכפי שאמרו רבותינו,

שהאישה מכרת ברומחין יותר מן האיש, גמרא בברכות י.

אך מאידך עליהם נאמר, נשים דעתן קלה קידושין פ.

ואין לפרש שכוונת רבותינו לחלק ולומר שיש נשים שדעתן קלה עליהן לעומת נשים אחרות שבינה יתרה בהן.

שערי מצינו בברוריה אשת רבי מאיר בעל הנס,

שהייתה פחית מאוד,

ופעם אחת לגלגה על דברי חכמים שאמרו שנשים דעתן קלה.

אמר לה רבי מאיר, חייך

שסופך להודות לדבריהם.

וציווה לאחד מתלמידיו לנסות אותה לדבר העבירה, והפציר בימים רבים עד שנתרצתה.

וכשנודע לה הדבר, חנקה את עצמה וערק רבי מאיר מחמת בושתו.

גמרא בעבודה זרה, על פי דברי רש״י יח׳.

ועוד פסוק,

לכו חזו מפעלות השם אשר שם שמות בארץ.

מהפסוק הזה, אשר שם שמות בארץ, מלמדים אותנו חז״ל שהשמות של בני אדם מבטאים את המהות הפנימית של בעליהם.

לדוגמה, השם אדם מבטא את המהות של יצירתו.

ג' שותפים באדם, אבי ואמו והקדוש ברוך הוא,

וכולם רמוזים באדם.

האות א' רומזת לאלופו של עולם,

כפי שנאמר בגמר בחגיגת טז,

שכן מבנה האות א' מורכב משני אותיות יוד הפוכות,

רגל למעלה ורגל למטה,

ואחת למעלה, כן, ובאמצע אות ו'.

אותיות הללו עולות

בגימטרייה לשם הוויה.

ובעשירנו את האות א' נותר האדם

עם אותיות דם,

העולה בגימטרייה אב-אם ביחד,

ושניהם יחד עולים למניין ילד.

הלכה דוגמה מפורסמת, אותה הביאו הקדמונים, כיצד

נלמד

איך שם האדם רומז על המהות הפנימית שלו.

וגם בשמות האיש והאישה רמוזה מהותם הפנימית.

חז״ל אומרים שהאישה נוכל לכעוס יותר מהאיש,

ומצאו לכך רמז בשמם.

כך כותב רש״י,

בגמרא בסוטה י״ז,

אש של אישה נוכל להדליק מהר,

שאין אות של השם מפסיק אלא מחובר הוא,

ונקרא אש.

אבל של איש אין אותיות של אש מצטרפות יחד,

שהיוט של השכינה מפסקת.

זאת אומרת, ההבדל בין האיש לבין האישה, שבאישה

כותבים את זה א', ש', ה',

מליאות, כתיב חסר.

ואצל האיש א', י', ש',

האותיות א', ש', ה',

אם נסיר את הה' של האישה,

יהיה לנו אותיות א' וש', שזה אש, הם צמודים זה לזה,

ולכן היא נוחה יותר לכעוס.

מאשר אצל הגבר,

שבין האותיות א' וש',

במילת איש יש לו את האות י',

שזה השכינה שמבדילה בינו בין האות א' לבין ש',

בינו לבין עצמו,

ועל כן יותר קל לו לרצות מאשר לכעוס.

מלבד שהוא צריך להתגבר על המידות שלו,

ומאיכן נובעים רשפי האש הללו,

הווה אומר, מהניגודים וההפכים הקיימים באישה.

עובדת היות האישה בגדר קלת דעת,

ובה גם בינה יתרה,

כפי שהזכרנו,

הרי ששני יוצרים אצלה מרכיבים אותה לקיצוניות.

הידעתם איך מייצרים פצצה?

העיקרון הבסיסי ליצירת פצצה הוא חיבור בין שני חומרים ניגודיים,

הנוגדים זה את זה.

חיבור שכזה יוצר פיצוץ.

אות שמו של הקדוש ברוך הוא נמצאת אצל האישה דווקא בסוף שמה זה האות ה'.

מציאות זו יוצרת חיבור בין האות א'

והאות ש',

ויחדיו הן יוצרות תרכובת

הנקראת אש.

מה שכן אצל האיש שהאות

של הקדוש ברוך הוא נמצאת דווקא בין

אותיותיו של שמו א' וש',

דבר המלמד על מתינות ואיפוק מצידו.

דבר נוסף, האות א' מרמזת על הארץ, על חומריות,

ואילו האות ש' מרמזת על השמיים רוחניות.

הקיצוניות הזו קיימת לה באישה.

היא מסוגלת מחד להיות רוחנית ורגשית מאוד,

ומאידך היא עלולה להיות חומרית מאוד.

וכפי שרמזו רבותינו הקדושים

בגמרא בתמורה טז, מה חמור זה כיוון שאין לו מאכל באבוסו,

מיד צועק,

כך אישה כיוון שאין לה תבואה בתוך ביתה, דהיינו,

דבר מאכל מיד צועקת,

מיד עצבנית.

האישה היא סמל השלמות,

אך עליה וקוץ בה.

דווקא בשל היותה סמל לשלמות,

עליה להיזהר משנה זהירות בעצמה.

שומה עליה להיזהר שלא יהיה בה פגם ולו הקטן ביותר,

כי הכל נראה מהזכוכית שהזכרנו,

ואפילו מקרוב וכל שכן לרחוק.

עליה להיזהר ביותר שאת השמירה על קדושתה,

על צניעותה וטהרתה

היא זו שבסופו של דבר היא יכולה להביא אותה לתמימות, אחרת

התמימות ממנה תיעלם ויוותרו בה אותיות האש המקלקלות את התמימות האמיתית שבה.

ברוכים תהיו להשם.

תודה רבה.