ביאורים ומעשים על הגדה של הרב שטיינמן בחלק שיר השירים - ה | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום רפואה שלמה לאליאב בן דינה.

קצת מעשים מהרב שטיינמן.

אנחנו בחלק ה'

של ביאורים ומעשים מתוך ההגדה של הרב שטיינמן לחלק שיר השירים.

שועלים קטנים, מחבלים קרמים.

סיפר עדר האייה

זכיתי והצטרפתי לאחד מנסיעותיו של הרב לירושלים

במהלכה השתתף בשמחת בר מצווה לנינו.

היה זה לאחר התקופה המתוחה שבה יצאו הרבה פשקבילים לבושתנו נגד הרב שטיינמן.

והתנהלה הסתה פרועה כנגדו.

בשל כך היה מתח כל הזמן שמא יקרה משהו.

ואכן, כאשר יצא הרב מהאירוע, קבוצת נערים מנוערים ששהו במעלה הרחוב החלו בצווחות קולניות מאוד כדרכם,

ומיד המקורבים גוננו על הרב והכניסו במהירות לרכב.

כשנכנס, שאל, מה קרה?

והגראס ברלין אמר לו בבדיחותא,

כדי להפיק את המתח, שהייתה שם קבוצת בחורים שביקשו שייקחו אותם לנחל.

כי הוא התיר את הגיוס של הבחורים האלה.

הרב הבין מיד,

התעטף בשתיקה דקות,

היה מתח באוויר,

ולפתע פנה קהאיה לישנה.

אינני מבין מה מרוויחים אנשים שאינם מוחלים למי שציער אותם.

הרי אותו אחד יכול להיענש על כך.

והרי כל שחברו נענש על ידו,

אינו נכנס למחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

כל הנושאים היו המומים ממש.

בגראס ברלין העיר, הרי מצינו בגמרא שהמוראים הקפידו,

ונענשו בסיבתם.

בערב הגיב מיד. אבל מה מרוויחים מכך? הרי בסוף הכל בא בחשבון.

אמנם ראיתי תירוצים שיש מקומות שמקפידים וזה מצווה, ויש מקומות שלא נענשים, ויש מקומות שכן נענשים.

אז יש בזה חלוקות לפי המקרים ולפי העניינים.

אבל על כל דבר באים בחשבון, יבדקו כל דבר לגופו של עניין, עד כמה אין נצרך או לא נצרך וכו'.

כי מה נגיד על רבי שמעון ורבי אלעזר שיצאו ממערב ונתנו עיניהם,

ואנשים מתו, והרבה הפכו אותם לגל עצמות וכו'.

אני אגיד לכם משהו ככה שייבלע בתוך כדי המעשים.

אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.

בתרגום כתוב, ומה זה אתם מורדים

בחילות של גוג ומגוג?

שאלו את הרב, מה הטענה על כלל ישראל שהם מורדים בחילות גוג ומגוג?

וכי ישבו בשקט ויקבלו אותם בשעה? לא מלא לכם.

מה זה, ולא יעשו כלום להגנתם?

ענה הרב, ומה יעזור אם כן ינסו להתנגד?

האם כשהיטלר יימח שמו וזכרו עלה לשלטון ועשה מה שעשה,

האם עזר לכלל ישראל כשניסו להתמרד?

לא זו הדרך. מה אף כאן אומר התרגום? כשיגיע גוג ומגוג, אל תתגרו בו.

אמנם הבאנו כמה דברים שמלך המשיח,

משיח בן יוסף, עוד לפני מלך המשיח,

יילחם בחילות של זה, ופה ושם, ויעלו בירושלים, וכו' וכו'.

אבל זה הפירוש שהוא מביא.

שתיתי יניע עם חלבי.

הרב שטיינמן לא היה משתמש במוצרי חלב בפסח.

הוא הסביר כי לפעמים בצהריים של חול המועד יש מאכל בשרים.

בשאר ימות השנה הוא לא היה אוכל בשר ויין ביום חול.

אבל בחול המועד לפעמים היו נותנים לו בשר משהו.

אז הוא לא היה משתמש בכלל במוצרי חלב בפסח.

ואפילו שהיו עוברות שש שעות,

הוא לא היה משתמש.

מה ההסבר?

הוא אמר, בכל זאת, הלא מצינו בגמרא בחולין כה',

ענה לה מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא.

אני בנוגע לעניין זה חומץ בן יין לגבי אבי.

כלומר, אני גרוע מאבי.

אבא, כי אהבה אכיל בשרה היידנה,

לא אהבה אכל גבינה עד למחר עד השתה.

אבא שלי, כשהיה אוכל בשר היום,

לא היה אוכל גבינה עד למחר באותה שעה.

כלומר, היה ממתין עשרים וארבע שעות.

ואילו הנא בא סעודתא ודלא אכיל נא, אלא סעודתא אחריתא אכיל נא.

ואילו אני באותה סעודה בלבד,

איני אוכל גבינה,

אבל בסעודה הבאה כבר אוכל אני.

השיעור הוא שש שעות.

אז זאת אומרת, יש מקום גם אפילו להוסיף יותר.

להלכה נפסק שש שעות.

יש מנהגים שונים ונוספים אצל אחרים.

אבל אצלנו הספרדים-תימנים זה שש שעות בדיוק, לא פחות.

אבל הוא לקח את ההנהגה הזאת,

ולכן בחול המועד, שמדי פעם היו מביאים איזה בשר,

אז הוא לא החזיק בכלל מוצרי חלב כל חול המועד.

בקיצור, כל מה שיכול להשתוות לקדמונים,

אז הוא השתדל מאוד.

אכהכה אל בשנה.

רבי גרשון אידלשטיין סיפר שבזמן שהיה הרב, גר בכפר סבא,

והוא כיהן שם כראש ישיבה,

הוא לא לבש פרק

אלא חליפה קצרה

כדי לא לפגוע במארה דאתרה,

ברב של המקום.

למה? כי אז התייחסו אליו, בגלל הבגד,

בחשיבות יתרה, בני אנשי המקום.

אנשים מזהים, אחד הולך עם פרק כזה, כאילו, כבר הוא רב גדול.

מי שהולך עם קצר, הוא רב קצר.

ככה זה הולך.

היום כל חתן לובש פרק כבר, הוא כבר גדול הדור.

אז בשביל לא לפגוע במארה דאתרה, אז הוא לא לבש.

פשטתי את כותנתי, איככה אל בשינה.

הייתה לרב הנהגה בהית.

אחד המקורבים הצטרף למניין של מנחה

בשבת עם הילד הקטן,

ושכחו את המעיל של הילד

בבית הרב, והאבא ביקש ממנו לרוץ לקחת את המעיל.

הילד נקש בדלת

ומצא את המעיל.

תפס את המעיל והתכוון לרוץ הביתה.

בדיוק עבר שם הרב.

ניגש אליו, אמר לו, תלבש את המעיל,

אל תחזיק אותו ביד.

החל ללבוש הילד,

הרב התקרב אליו, עזר לו להכניס את היד לשרוול השני.

הדאגה הזאת לא נשכחה מהילד ומהנוכחים עוד זמן רב.

איך הרב שטיינמן,

בגילו המופלג,

מתכופף

לעזור לילד

ללבוש את המעיל.

זו לא הייתה הפעם הראשונה

בהאבא סיפר שהילד הזה רגיש להצטננויות,

ולא אחת קרה

שלאחר ראש השנה הוא חלה בדלקת ריאות.

ופעם ניגש אל העירה ודאג.

שמתי לב שהוא משתעל, האם הכול בסדר איתו?

לחייו כערוגת הבושן.

דרשו החכמים, זיכרונם לברכה, בעירובין נ״ד.

מה זה שכתוב לחייו כערוגת הבושן?

אם משים אדם עצמו כערוגה הזו שהכול דשין בה,

תלמודו מתקיים. ואם לאו,

אין תלמודו מתקיים.

לחייו

כערוגת הבושן.

ערוגות, דשים עליהן אנשים ברגליים.

ועל חיים עולות ויורדות, עולות ויורדות, עולות ויורדות, כמו רגליים שדשות כל הזמן על ידי הדיבור בתורה, שאתה עושה כל הזמן בתורה.

זה כמו ערוגה שדשים בא כל הזמן, ים, ים, ים, ים, כל הזמן דש.

אם על חיים שלך יהיו כמו ערוגת הבושן,

אם אדם משים עצמו כערוגה שהכל דשין בה,

תלמודו מתקיים.

ואם לאו,

אין תלמודו מתקיים.

על הענווה והשפלות של הרב לומדים מהמעשה הבאה.

הרב נהג להגיע לישיבת גאון יעקב אחרי השקיעה בזמן

סעודה שלישית ולדבר לפני הבחורים בענייני מוסר.

אותם שנים היו טרום, טרום הגנרטורים.

עוד לפני.

בשעות כאלה כבר היה חושך מוחלט.

בליל שבת היה אור ממנורות הלוקס.

לוקסים, אתם יודעים, עם הפתילה שהיו.

אבל בסעודה שלישית כבר קבעו הלוקסים.

אז כל השיחה המוסרית בסעודה שלישית הייתה בחושך.

שנים לאחר מכן

חיברו את הישיבה לגנרטור

ודאגו שיהיה אור בזמן השיחה.

אבל הוא ביקש לו,

אני לא מסוגל לעמוד ולהגיד מוסר בעור.

איך יכול אני להסתכל בפנים של הבחורים ולהגיד להם מוסר?

מי אני שאני אגיד להם מוסר בפניהם?

מעניין איך הוא עשה בשיחות שביום,

אבל זה מה שאמר.

אז גדול הדור מדבר לפני בחורים צעירים דברי מוסר ומרגיש לא בנוח כל כך.

עכשיו תשמעו דבר מדהים.

מסופר שארגנו כנס גדול עבור מורות של בית יעקב.

המטרה לחזק את המורות,

להכיר בגודל השליחות המוטלת עליהן,

ורצו שהוא ידבר שם.

כשהציגו לפניו את הבקשה,

סירב נחרצות.

כולם לא הבינו מה פשר הסירוב.

עד שהמקורבים לחצו עליו, ילמדנו רבנו,

למה לא?

פתח ואמר,

מה אתם רוצים ממני?

שאני אעמוד ואמור מוסר למורות?

תחשבו איזה נשים צדקניות אלה

קמות בבוקר מוקדם,

מארגנות את הילדים שיצאו בזמן לחיידר

ולבית יעקב.

אחר כך נוסעות לבית הספר.

במשך כל הבוקר מלמדות ומחנכות את בנות ישראל לתוך אווירת שמיים.

בצהריים חוזרות הביתה.

שם מחכים להם הפיצקלח,

הקטנים,

וצריכות לתת להם אוכל.

צריכות להעסיק אותם.

ואם ינסו ללכת לנוח, הקטנים יתחילו לבכות.

וכל עול הפרנסה

מחזקת הבעלים,

האברכים שלומדים תורה מוטל עליהם.

נכון שצריך חיזוק,

אבל לא אני יכול לומר להם מוסר וחיזוק לנשים צדקניות כאלה.

אתם שומעים?

הרב שפירא, מנוחתו עדן,

זיכרונו לחיי העולם הבא.

הפצרתי בו שיבוא לאצטדיון הראשון בשנת 2000, בטדי.

שיבוא,

שישב לידי.

אמר לי, מה אני שייך לשם?

אמרתי לו, כבוד הרב, זה כבוד הטוירנט.

יהיו שם הרבה אנשים.

כבוד הרב, טורח,

מכוון אותנו, מדריך אותנו, הכול.

יבוא כבודו.

לא שייך.

באותו יום הוא היה בירושלים.

והוא ראה המונים נוסעים, נוסעים, פקקים.

הוא שאל את הנכד,

שיינלזון היה איתו, הוא סיפר לי.

הוא אומר לו, מה זה?

הוא אומר לו, כולם הולכים לדרשה של הרב.

אז הוא אומר לו, למה כבודו אולי יפתיע, אולי ייכנס, אולי...

אז הוא אמר לו, מה אני שייך לזה?

הוא עושה הכול ואני אשב, אני אקח לו את הכבוד,

אני אקח לו את זה.

לא הסכים.

לא יאומן כי ספר.

בפעם שביקשתי ממנו, אמרתי לו, כבוד הרב, אתה חייב לראות מה קורה במציאות.

הוא בא איתי להרצאה, ישב לידי בחולון,

בבית קולנוע.

היה מלא שם, מפוצץ, הוא ישב איתי שלוש שעות לידי,

כבר לא היה נעים לי.

הוא ראה איך אני מחלק ציציות וכיסוי ראש, ואת הכול,

היה בהלם.

אחרי כמה שנים אמרתי לו, הרב,

צריך לראות את הדברים.

אז אמרתי, כבר ראיתי, ראיתי.

אנשים לא מאמינים.

אי אפשר היה להזיז אותו מהמקום.

אבל זה אנשים מדור אחר, זה לא

שייך בעולם לזה עכשיו.

הענווה והשפלות של הרב שטיינמן,

בהנהגה נוספת שלו שהזכרתי אותה קודם, הנה עכשיו יש לכם מקור,

במשך עשרות שנים היה מקפיד לא להישען על משענת כיסא.

יושבו על כיסא עץ ונשען על הקיר.

למה? אתם יודעים למה?

כך היה מנהגו של החפץ חיים,

זכר צדיק וברכה.

נוהג היה לומר תמיד,

כל זמן שהכיסא של הקדוש ברוך הוא אינו שלם,

כי יד על כס יאה,

גם הוא לא מסוגל לשבת על כיסא שלם ולהישען על משענת.

כל זמן שעמלק קיים הכיסא לא שלם,

איך אני אשב על כיסא שלם ואני אשען?

אז החופץ חיים לא היה נשען

על משענת,

והרב שטיינמן הלך באותה הנהגה.

פעם ביקש הרב שטיינמן ממישהו שיתקין לו מסמר על הקיר,

איפה שהוא יושב.

למה מסמר?

הוא אומר, אני רוצה לתלות כאן את המעיל.

זה היה בחורף.

לתלות את המעיל?

תולים בכניסה לבית.

אמר לו, לא, אני אסביר לך.

אני נשען על הקיר,

ובחורף הקיר קר, ואני מצטנן מזה,

אז אני רוצה שתתלה לי את המעיל בדיוק מאחוריי,

כדי שלא אתקרר, שאני אשען על הקיר, אז המעיל

יחסום את הקור.

אבל להישען על משענת הוא לא רצה בשום אופן, אפילו כשהוא סבל מהקור.

ועוד סיפר מישהו שטס איתו לברזיל,

במטוס היו כיסאות נוחים.

16 שעות הוא לא נשען אחורנית, אפילו לא פעם אחת.

רק בשנים האחרונות,

כשהישיבה ללא משענת הפכה כבר להיות מסוכנת עבורו,

הניחו מאחוריו את השטרפרף שסיפרתי לכם,

שעליו יוכל להישען.

קרבו לו את הקיר

בצורת שטרפרף.

עד כאן, רבותיי,

שיהיה שבת שלום.