ביאורים ומעשים מתוך הגדת הרב שטיינמן על נשמת כל חי - ו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

מה קרה?

קפט, טוב.

עוד פעם.

נציב יום לעילוי נשמת ויקטור בן מייסה,

תהא נשמתו צרורה וצרור החיים, אמן.

ממשיכים בביאורים ומעשים מתוך האגדה של הרב שטיינמן

על נשמת

כל חי.

בעני ואביון

מגוזלו

בעני ואביון.

מצינו בהרבה מקראות

דברי שבח על העניים והאביונים,

כגון

כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני.

כי יעמוד לימין אביון

להושיע משופטי נפשו.

בנפש כי תקריב,

פירש רשי,

לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה,

אלא במנחה.

מי דרכו להתנדב מנחה?

אני.

אמר הקדוש ברוך הוא, מעלה עני עליו כאילו הקריב נפשו.

בנפש כי תקריב.

העני כאילו מקריב את נפשו בשעה שהוא נותן את המעט

שהוא יכול לתת במנחה.

כשחכמים זיכרונם רב משבחים משהו,

אומר הרב שטיינמן,

בדרך כלל עיקר כוונתם

זה לא להשמיע לנו רק שהדבר הוא טוב,

אלא רוצים להוסיף ולומר שכך רצוי להיות.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא לא מבזה ולא משקץ

תפילותיו של העני.

הקדוש ברוך הוא עומד לימינו ומושיע אותו משופטי נפשו,

והקדוש ברוך הוא מחשיב אפילו את המעט שהוא מביא,

כאילו הקריב את נפשו, מסירות נפש.

אז לא משבחים רק את הדבר שהוא טוב,

כאילו המציאות שלו היא טובה,

אלא הם מבקשים מאיתנו להגיד ולומר שזה רצוי שנהיה כאלה.

אז אומר הרב שטיינמן, אבל האם אפשר לומר

לגבי השבחים האלה שיש לעני ביחס לאחרים,

האם אפשר לומר שבכך

רוצים ללמד אותנו שהעניות היא רצויה?

שאדם יפקיר את ממונו ויישאר עני בשביל שיזכה בשבחים כאלה?

הגמרא אומרת,

כי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש,

שמא יצטרך לבריות.

אז דואגים שאדם לא יהיה עני ולא יזדקק לבריות.

אז רק שייתן עד חומש

ממה שהוא מרוויח.

משמע שהחכמים ביקשו למנוע מן האדם לבוא לידי עניות, לא לגרום לעצמו לבוא לידי עניות.

אז איך העניות רצויה? אם אנחנו אומרים שהתורה

או החכמים, כשמבארים לנו משהו,

זה לא בשביל להגיד רק שהדבר הוא טוב,

אלא הם רוצים גם שנהיה כך.

אז איך זה מסתדר?

מובא במדרש,

בויקרא ג' ה',

אגריפס המלך

ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות,

ושלח ואמר לכהן גדול,

אל יקריב אדם היום חוץ ממני.

מלך.

He's commanding,

מצווה ופוקד.

בא אני אחד

ובידו שתי תורים.

שתי ציפורים, תורים.

אמר הכהן הקרב את אלו,

אמר לו המלך ציווני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום.

אמר לו אדוני, כהן גדול,

ארבעה אני צד בכל יום.

ואני מקריב שניים?

הוא מתפרנס שניים.

חמישים אחוז.

הוא נותן לקדוש ברוך הוא.

אולי מפה למד הרב שטיינמן להגיד לאנשים שיהיו שותפים של הקדוש ברוך הוא,

שתמיד ייתנו חמישים אחוז,

שיכניסו אותו שותף

וייתנו את הכסף לדברים שהשם רוצה שייתנו.

ואמר לו,

בכל יום אני צד

ומקריב שניים,

צד ארבעה מקריב שניים ומתפרנס שניים.

אם אי אתה מקריבן,

אתה חותך פרנסתי.

זאת אומרת, הוא מאמין שכל הפרנסה זה מהשם יתברך בזה שהוא מקריב

חמישים אחוז ממה שהוא צד.

נטלן,

הכהן גדול, בקריבן,

נגד הציווי של אגריפס.

נראה לו לאגריפס בחלום.

קורבן של עני כדמך.

ולא הכוונה בזמן,

אלא נתקבל לפני האלף קורבנות שלך.

השני תורים התקבלו לפני האלף שלך.

שלח ואמר לכהן גדול,

לא כך ציוויתיך?

אל יקריב אדם חוץ ממני היום?

אמר לו, אדוני המלך,

בא עני אחד

ובידו שתי תורים.

אמר לי, אקריב אליי את אלו.

אמרתי לו, המלך ציווני ואמר לי, אל יקריב אדם חוץ ממני היום?

אמר לי,

ארבעה אני צד בכל יום,

ואני מקריב שניים?

הוא מתפרנס משניים.

אם אי אתה מקריב,

אתה חותך את פרנסתי.

לא היה לי להקריבן,

אמר לו, אגריפס, יפה עשית כל מה שעשית.

המלך בדרך כלל, אם לא עושים מה שהוא אומר,

חותך את הראש.

הסכים איתו.

עכשיו תשמעו שאלות יפייפיות.

ששוען הרב שטיינמן.

קודם כל הוא אומר,

אגריפס לא עשה כדין,

כי זכותו של כל אדם לקיים מצוות

ולהקריב כמה קורבנות שהוא רוצה,

והוא אינו רשאי למנוע זאת.

כולם עובדים את השם, ולא רק אתה לבד.

כמו כן, הכהן גדול לא עשה כדין.

כי אף על פי ששנינו ביומאי עוד דלת, כהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש.

יש לו דין קדימה.

מכל מקום אין לו רשות למנוע מאחרים להקריב.

איך הוא אמר לעני שהוא לא יכול להקריב, כי כך ציווני המלך.

שכן הוא ממונה להקריב

ולא למנוע להקריב.

ממש כמו הרופאים הרשעים,

שהם התחייבו שלא להזיק, קודם כל השבועה של היפוקרטס

לא להזיק.

והם מזיקים, הם יודעים שהם מזיקים,

ונותנים חיסונים שהם יודעים שהם מחסלים וכל מיני דברים.

אז הכהן

מצווה להקריב, ולא לא להקריב.

אלא מסתמה הוא פחד מהמלך,

וחשש מסקת נפשות.

לכן לא רצה להקריב,

עד שהשתכנע בהקריב.

אבל תשמעו את השאלות היפות.

מה התחדש לאגריפס

אחרי שהכהן גדול סיפר לו את סיפור המעשה

יותר מלפני כן?

אתם מבינים מה השאלה?

שואל הרב,

מה התחדש לאגריפס

אחרי שהכהן גדול סיפר לו את סיפור המעשה

יותר מאשר לפני כן?

הרי הוא כבר ידע, אגריפס, מהחלום שמדובר בעני,

ושהוא הכיר את מעלתו של העני.

שהרי הראו לו בחלום שהקורבן של העני קדם לו.

זאת אומרת, הוא בא עם אלף עולות קורבנות,

והוא בא עם שני תורים,

ושלא נתקבל ברצון כמו שהתקבל קורבנו של הבל לפני כן.

זה הוא ראה בחלום כבר, הודיעו לו.

אז הוא יודע מה מעלתו של העני הזה.

הוא בוודאי ידע שצריך לרחם על עניים.

אם כן, מדוע גם לאחר מכן שהוא ראה את זה בחלום,

עוד הוסיף ושאל את הכהן הגדול, למה עברת על מה שאמרתי?

אם הדבר היה ידוע לאגריפס,

אז מדוע התלונן בתחילה על הכהן הגדול?

ואחר כך, כשהוא סיפר לו את המעשה,

עוד הצדיק אותו ואמר, יפה עשית.

מה התחדש לו עכשיו?

יותר מאשר קודם,

שעל סמך זה הוא שינה את דעתו והסכים למעשה של הכהן הגדול.

שאלה יפהפייה.

נראה לפרש, אומר הרב שטיינמן,

שטבע האדם נחשוב תמיד שהצדק עמו.

ומה שיש לו, מגיע לו.

ואדרבא, הוא סבור שמגיע לו יותר.

תמיד הוא סבור שמגיע לו יותר.

רגילים לחשוב שכוחי ועוצם ידי פירושו שהאדם סומך על כוחו

ועל כלי נשק שיש לו וכדומה.

ככה חושבים.

כוחי ועוצם ידי זה מה שיש ברשותי ואני יכול לפעול וזה בידי הכול.

אבל האמת היא גם

אם מקננת בלב האדם

הרגשה

שהוא מייחס לעצמו הצלחות והישגים וחוכמה וכישרונות

לעומת אחרים שאין להם ולא מוצלחים

לפי דעתו כמוהו

ולכן הם לא משיגים את מה שהוא השיג.

גם הרגשה כזאת

זה כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיים הזה.

העני הזה שאמר לכהן הגדול

אם אי אתה מקריבן

את שתי התורים אתה חותך פרנסתי זאת אומרת לא יהיה לי פרנסה יותר.

האמין כי חייו הם בזכות הקורבנות שהוא מקריב

שכל הפרנסה והחיים שהוא חי זה בזכות שהוא מקריב שני תורים.

אם לא כן למה אמרת לשון אתה חותך פרנסתי אדרבה תכפל פרנסתך

תמיד אתה משאיר שניים עכשיו יישאר לך ארבע אתה לא חייב הכהן לא הסכים

אז אתה הרווחת היום הרווחת אנוס רחמנא פטרי

אתה לא יכול להקריב הכהן אמר שאי אפשר המלך אמר

אז אתה הרווחת מה זה חותך פרנסתי

אם הוא לא יקריב היום שני תורים אז באמת תחתך פרנסתו

הוא היה יכול לחשוב שיתפוס יותר מארבעה תורים כל יום

אלא הוא לא צריך לי יותר

משום שרצונו היה רק אם את המצווה להקריב

הוא בעצם היה אמור לצות שניים

למה הוא צד תמיד ארבעה?

לתת חמישים אחוז

לקדוש ברוך הוא

לעצמו הוא יכול היה להסתפק בשניים כי זה מה שנשאר לו תמיד

אז למה הוא צד ארבע?

הוא הרגיש שכל חייו

תלויים בזכות המצווה שהוא מקריב

תורים לקורבן.

אכן הכהן הגדול

הבין שאדם זה מרגיש שכל חייו הם בזכות הקורבנות שהוא מקריב.

אף על פי שהוא מקריב

רק שני תורים

רק שני תורים

מכל מקום הוא חי

רק בזכות המצווה הזאת

הוא מבין ככה

יש מעשה נפלא בזמן הארי הקדוש

שהיה אחד

יהודי עם הארץ

אבל ירא שמיים

והוא שמע פעם דרשה מהרב שהקדוש ברוך הוא מאז שאין את לחם הפנים

הקדוש ברוך הוא בצער גדול שאין לחם הפנים

אז הוא אומר אני לא מבין

מה אף אחד לא יכול לעזור לקדוש ברוך הוא אין לו לחם

אז כל יום שישי

הוא היה הופך אלות

הוא הולך

להיכל

פותח את ההיכל איפה של ספרי תורה ומכניס את החלות שיהיה לקדוש ברוך הוא חלות לשבת

אחרי תקופה הגבאי רואה כל פעם

חלות

החליט לעקוב

וראה את הדברים האלה והלך, הוא הוציא את זה, האמין שהוא מכניס את זה

הוציא בהתחלה, אולי חשב שזה נס, משהו

אחר כך, וזהו, התחיל להוציא את זה

ואז באו אליו בחלום

ואמרו לו

שאוי ואבוי אם אתה עוד פעם תוציא את החלות האלה

יש מאז שפסקו שתי הלחם אין לקדוש ברוך הוא נחת כמו היהודי הזה שמכניס לו את הלחם הזה בתמימות שלו שכאילו ככה הוא הבין שהקדוש ברוך הוא רוצה

שתי הלחם, שתי הלחם, אולי אפילו שתי לחם שרנו שתי חלות, שיהיה לו אותה לשבת

איך אף אחד לא חשב על זה?

יש לפעמים מעשים שאדם עושה

בספר חסידים

כתוב שאחד היה אומר קדיש עם טעות בלשון

טעות בלשון,

אבל טעות חמורה,

אני לא רוצה להגיד אפילו מה כתוב.

הוא היה אומר את הדברים האלה ומישהו בא ואמר לו להפסיק

שלא יגיד יותר קדיש

בגלל הטעויות האלה שהוא אומר בלשון אבל הוא לא מסכן הוא לא

ומן השמיים

אמרו לא למנוע ממנו שימשיך להגיד ככה

איך אפשר להבין אם אנחנו יודעים שיש דבר כזה

אנחנו ודאי מפסיקים בן אדם שאומר ככה

אבל ספציפית לאותו בן אדם מן השמיים אמרו שלא יפסיקו אותו

יש דברים שקשה להבין

והם עושים רעש

יש מעשה שפעם אחת

עיר שלמה כל הנשים עקרות

אף אחת לא מולידה

הבינו זה גזירה

לא ידעו מה השורש של הגזירה

והחליטו להעלות

כל פעם מישהו אחר שאולי הזכות שלו שיתפלל

ושהקדוש ברוך הוא יפקוד את העקרות

ויעלו ויעלו את אחי צדיקים ואת הכל ואת הכל וזה לא השפיע שום דבר

אז אמרו שיתחילו להעלות את כל האנשים מי יודע מי יש לו זכות ומי אין לו זכות

יום אחד עלו עם הארץ שלא ידע כל כך להתפלל

והוא הגיע לברכת השנים ואמר ברוך אתה השם מברך על נשים במקום השנים

ומאותו יום נפקדו

זה בגלל הטעות או בגלל התמימות או בגלל מה?

אבל לך תבין

אתה לא יכול להבין

בקיצור

היהודי הזה העני

מקריב שני טורים ומבין שמה?

שכל החיים שלו תלויים בזה

באו והראו את זה לאגריפס

זה גם כן זכות שבאים בחלום ואומרים לאגריפס ומתקנים אותו וזה ופה ושם

שהוא ציווה לא להקריב קורבנות של אחרים

אמרו לו אתה לא יכול להשתוות אפילו למקריב להגיע למדרגה הזו של מסירות למצווה

אגריפס מלך

אתה הקרבת חצי מכל מה שיש לך

הוא הקריב חמישים אחוז לא פעם אחת, כל יום

אתה יכול להקריב כל יום

חמישים אחוז ממה שיש לך?

זה מה שאמרתי

שהעניים יותר מקובלים מהעשירים אצל הקדוש פה פי כמה וכמה לא רק בגלל מה שלמדנו פה מהפסוקים

בנפש כי תקריב וכולי

עשיר

בשביל שישתווה לעני

עני שיש לו פיתה וחולק אותה חצי פיתה עם מישהו אחר מסכן שאין לו הוא נתן חצי רכושו

בשביל שעשיר ישתווה לו צריך לתת ממיליארד חצי מיליארד

יש אחת כזה?

אז מי נתן יותר?

אף על פי שהעני הקריב רק שני תורים,

מכל מקום הוא חי בזכות המצווה, הוא מרגיש שזה כל חייו.

אתה חותך את פרנסתי.

כשראה זאת אגריפס הודה,

ואמר לכהן הגדול, יפה עשית.

אגריפס לא היה מתפעל מסתם עני שרוצה להביא קורבן.

אבל מאדם כזה שמוסר עצמו לגמרי

לקיום מצוות

ומרגיש שזה כל חייו,

גם אלף קורבנות שמקריב אגריפס לא משתווים לו ולא מגיעים למדרגתו.

ואז גם מבין

למה קורבנו של העני קדם לו.

לפי זה יש לומר עכשיו.

כי עני,

אין הכוונה דווקא עני בממון,

אלא עני

זה מי שמרגיש שאין לו שום דבר חוץ מהקדוש ברוך הוא.

מה שמחזיק אותו

זה רק התורה והמצוות.

ומה שיש לו זה לא בגלל חוכמה, לא בגלל כישרון,

הכל, הכל, הכל מאת השם יתברך.

לכן הוא עני.

במציאות, אם נראה, נספור כמה כסף יש לו וכמה רכוש וכמה זה וכמה זה, אנחנו נגיד שהוא מסודר או עשיר.

אבל הוא יודע שהוא עני, אין לו כלום, הכל מידך ומידך נתנו לך.

תן לו משלו שאתה ושלך שלו.

אין לנו כלום.

גם החוכמה שחנן אותנו השם

זה רק חנינה.

זה לא שלנו.

מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים ייקח ברגע.

אני יכול להביא לבן אדם מחלת שיטיון, דמנציה,

והוא מאבד הכול, לא זוכר, לא יודע מי מדבר ומה אמרו וכלום.

אין לנו כלום.

אדם צריך להרגיש

עני

כי באמת הוא עני, אין לו כלום משלו.

כלום.

חייו לא שלו, רכושו לא שלו, אשתו לא שלו, ילדם לא שלו,

שום דבר לא שלו.

גם הוא לא שלו.

זה מה שאדם צריך להרגיש.

ואז למה אתה חי? בזכות מה?

תורה ומצוות.

מה שמחזיק אותך חי, תורה ומצוות. בשביל זה הביאו אותך.

אומרת הגמרא בסטוטה ה', אמר רבי יהושע בן נביא,

בואו ראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא,

שבשעה שבית המקדש קיים,

אדם מקריב עולה,

זכר עולה בידו,

מנחה, זכר מנחה בידו.

אבל מי שדעתו שפלה,

מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם,

שנאמר,

זבחי אלוהים,

רוח נשברה.

אם יש לך רוח נשברה זה כאילו קרבת את כל הזבחים של אלוקים.

כל הזבחים, כל הקורבנות כאילו קרבת.

אדם מקריב עולה, יש לו זכר עולה, מקריב מנחה.

מנחה.

אבל מי שיש לו רוח שפלה,

זה נחשב שזה כל הקורבנות כולם.

לפי זה מבואר

העניין ששיבחו את העני בפסוקים ובדברי החכמים זיכרונם רחב.

בכדי להיות רוח נשברה לא צריך צרות בשביל זה.

כשאדם מתמסר

לשם יתברך

ומרגיש שהוא תלוי רק בשם יתברך,

הוא נעשה רוח נשברה,

כמו עני ואביון.

ואז הזבחים שלו והקורבנות רצויים לפני הקדוש ברוך הוא. כל מעשה שלו רצוי לפני הקדוש ברוך הוא.

לא רק זה אומר אליהו הנביא שאם אדם הוא עניו אני מתגלה אליו.

זה לא משנה יהודי או גוי, איש או אישה,

עני או עשיר, לא משנה, חכם, טיפש.

אומר, זה התנאי.

מישהו,

ענו.

ענו זה אדם שיודע שאין לו כלום.

לא אדם שעובד על ענווה, כאילו, מבין, אני

ראוי לגאווה, אבל אני אעבוד על ענווה.

אדם שהוא באמת יודע שהוא כלום, איך אמר משה רבנו, שהיה בשיא השיאים,

ואנחנו מה?

מה נו? תגיד לי מה.

אם כן, אמור מעתה כי המקראות ודברי החכמים, זיכרונם לברכה, מדברים, המדברים בשבח העניות,

לא מתכוונים דווקא לעני בממון,

ולא המליצו לאדם להפקיר נכסים ולהיות עני.

אדרבה, חכמים הורו לאדם שלא להגיע למצב שיצטרך לבריות,

אלא כששיבחו את העני,

כוונתם היא לעני ברוח.

שמרגיש שאין לו משלו כלום

בכל מה שיש לו, הכל מאת השם,

ותולה בשם ביטחונו ובכל תקוותו,

ולא בכוחו, חוכמתו, כישרונותיו,

ואל בינתך אל תישען.

על כורחנו יש לפרש כך,

שהרי מובאים פסוקים מפורשים על דוד המלך שאומר על עצמו שהוא עני.

הוא לא היה עני,

הוא היה מלך.

ולא חסר לו כלום.

אבל איך הוא אומר?

תפילה לדוד,

הטה אדוני אוזנך ענני, כי עני ואביון אני.

פסוק אחר,

כי עני ואביון אנוכי ולבי חלל בקרבי,

וכי הוא היה עני בממון.

אלא הכוונה שהרגיש

שהוא תלוי כל-כולו בקדוש ברוך הוא,

ובלעדיו אינו יכול לעשות מאומה ואינו יכול להשיג מאומה.

אין עוד מלבדו.

ואת היסוד הזה אנחנו מוצאים גם בדברי

תומר דבורה.

פרק תשיעי

כותב כך, שלא יתגאה ליבו בכל אשר לו,

וישים עצמו תמיד כעני.

ויעמיד עצמו לפני קונו כדל,

שואל ומתחנן.

ולהרגיל עצמו במידה זו,

אפילו שיהיה עשיר,

יחשוב שאין דבק בכל אשר לו מאומה.

והוא נעזב צריך לרחמי הבורא תמיד.

ויכניע לבבו,

והיא העני עצמו.

ומה גם בעת תפילותיו,

שזו סגולה נפלאה.

שמי שבא כעני, שואל על פתח,

לפני השם יתברך,

סגולה שהתפילה תתקבל.

אז זה דבר שהוא עיקר גדול,

שתובעים מאיתנו להיות עניים אמיתיים.

ולהתמסר ולהרגיש בכל הלב

שאנחנו חסרי יכולת,

ואין לנו משלנו מאומה,

אלא הכל מעת השם יתברך.

וכל החיים

הם רק בזכות התורה והמצוות,

ובלעדיהם

אין לו חיים.

מה שהוא מקבל, כן,

זה מתנת אלוקים בחסד,

אבל עליה הוא ישלם.

קיבלת ולא החזרת כלום.

אז האדם ישלם על זה.

יש נצח לטפל בו,

וחבל.

כדאי להיות עני שמכיר את מקומו

ושיודע שאין לו כלום,

ובכל רגע הוא יכול להתעופף מפה.

חיש גז ונעופה.

אז לכן

צריך ליתן על הדעת,

ורואים שאדם כזה,

שבאמת יודע שכל חייו תלויים רק בשם יתברך בכל רגע נתון,

ואין לו כלום,

והכל רק בהשאלה.

אויש,

כמה שהוא רצוי לפני השם, לפני אגריפס,

שנותן אלף עולות.

שתי תורים,

אתה יותר חשוב ממנו לאין ערוך.

אתם שומעים?

לא מי שמתגאה חשוב, זה טמבל.

מי שיודע שהוא כלום,

זה הכי חשוב.

ונתנו כמה דוגמאות, ויש אלפי מעשים וסיפורים כאלה,

שהאנשים הפשוטים ביותר

חשובים אצל הקדוש ברוך הוא פעמים יותר מכל אלה שחושבים את עצמם, וגם אחרים מחשיבים אותם.

לא יאומן כי יצופה.

זה עצה נפלאה לכל החיים.

להיות עני.

תזכור, אין לך כלום.

אין לך כלום.

שום דבר לא שלך.

הכל של השם ידברך.

שבוד שונה.

אומרים בייחד אני אומר לך