טוען...

שלום בית וחינוך ילדים - ג | הרב אורי יצחק

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 07.01.2019, שעה: 21:15


בס"ד 07-01-2019 שלום בית וחינוך ילדים ג'- הרב אורי יצחק

שבוע טוב! ברוכים הבאים,

בשבוע שעבר דברנו בסייעתא דשמייא, על הסדר והניקיון בבית בין השאר.

וכשסיימתי נזכרתי שלא ספרתי לכם בדיחה, אז אמרתי: אני אפתח היום בבדיחה שקשורה לעניין:

היה איזה מישהו שניגש לרב ואמר: "תראה כבוד הרב אני כבר לא יכול יותר, די, די גמרה עלי אשתי, היא לא מסודרת היא לא נקיה, אני נכנס הביתה זה מזעזע, אין לי חשק להיכנס לבית בכלל, בעיות של שלום בית קשות".

אז הרב אומר לו: "טוב, אתה רוצה שיהיה לך שלום בית?"

הוא אומר לו: "בטח שאני רוצה! אבל זה קשה, זה בעיה קשה",

הוא אומר לו: "לא! אפשר לפתור את זה בקלות",

אומר לו: "כן, איך עושים את זה?"

אומר לו: "תכניס עז הביתה",

הוא אומר לו: "מה?"

אומר לו: "עז, עז, תכניס עז הביתה",

הוא אומר לו: "מה אני יעשה עם העז בבית?"

אומר לו: "אתה באת עכשיו לתחקר אותי? אמרתי לך תכניס עז תשמע מה שאני אומר זהו, זה הכל, ותראה הכל יסתדר".

אמר לו: "בסדר, הרב אומר - אני עושה".

הלך הביא עז הכניס הביתה, עובר יום יומיים שבוע שבועיים

הרב אומר לעצמו: בא הנה היהודי ההוא עם העז לא חזר אלי מאז, מעניין מה קורה איתו?

יום למחרת הוא פוגש אותו במקוה,

אומר לו: "מה קורה איתך?"

אומר לו: "ברוך השם הכל בסדר",

אומר לו: "יפה, שלום בית הכל הסתדר?"

אומר לו: "ברוך השם הכל בסדר",

אומר לו: "ומה עם העז?"

אומר לו: "הכל בסדר",

אומר לו: "מה הכל בסדר? מה, מה קורה?"

אומר לו: "העז - הכל בסדר! היא בבית",

הרב הסתכל עליו בהלם! אומר לו: "מה? העז עדיין בבית שבועיים?"

אז הוא אומר לו: "למה? הייתי אמור להוציא אותה?"

אז הוא אומר: "רגע, רגע! יש פה משהו שלא הבנתי, העז - אתה אומר שהיא בתוך הבית?"

אומר: "כן היא הבית",

אומר לו: "מה קורה עם הריח?"

הוא אומר: "העז התרגלה".

נו, אני שואל אתכם: אחרי בדיחה כזאת יש עוד למשהו טענות על אשתו?. המצב שלנו עוד טוב אה? ישתבח שמו!, טוב, זה היה בשביל הבדיחות כדי שתחייכו לנו במוצאי שבת.

עכשיו נהיה יותר רציניים בעזרת השם.

אגיד לכם רעיון מדהים להבין את הערך של שלום בית!

התורה מספרת לנו בפרשיות האחרונות, שהקב"ה משכנע את משה ומשה במשך שבוע ימים מרוב ענוותנותו מתחמק מהג'וב, והקב"ה לא מוותר,

ובסוף משה רבינו אומר לקב"ה: "ויאמר בי אדוני שלח נא ביד תשלח",

ואז מה אומר הפסוק? "ויחר אף השם במשה, ויאמר: הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידברון, וגם הוא הנה יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו",

קודם כל מכאן אנחנו לומדים מהפסוק הזה את עניין הבחירה, עובדה!

שהקב"ה אומר לו: "ידעתי דבר ידברון"

אז למה שבוע הוא מנסה לשכנע אותו? הרי הקב"ה יודע שבסוף אהרן ידבר,

הקב"ה לא מתערב בבחירה, "הכל צפוי והרשות נתונה",

רגע, ואני שואל אתכם: ומי דיבר?

{מה זה שאלות? דרך אגב לגבי שאלות אני אשתדל לענות מה שאפשר, אם לא בשיחות הבאות גם בנושא חינוך ילדים אתם יכולים לשלוח שאלות כרגע אני מדבר על שלום בית, כשאני אסיים את בפרוייקט של שלום בית נעבור לחינוך ילדים, כדי שלא יהיה לנו סלטה מטבוחה, אז ככה לאט לאט נעשה סדר בין ההורים ואחר כך נגיע לילדים בסדר? אבל את השאלות אתם יכולים לשלוח.

אז איפה היינו? כן, ועכשיו אמרנו:}

מי דיבר תכלס עם פרעה? משה או אהרן? לפי מה שכתוב בפסוקים - משה. בהמשך אתם תראו משה מדבר, אלא מה תשימו לב אהרן היה המתורגמן של משה, תראו איפה שכתוב: "והוא יהיה נביאך", על אהרן - אז התרגום אומר "והוא יהיה מתרגמונך", הוא יהיה המתרגם שלך, אבל בתכל'ס משה דיבר.

אז בואו תראו דבר מדהים: כתוב פה: "ויחר אף השם במשה", כשהוא אמר "שלח נא ביד תשלח".

ועל זה מביא רש"י הקדוש שימו לב! מה הוא כותב:

רבי יהושע בן קורחה אומר: "כל חרון אף שבתורה - עושה רושם!", דהיינו: יש עונש, "וזה לא נאמר בו רושם", ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון, כך אומר רבי יהושע בן קורחה.

לעומתו אמר לו רבי יוסי: "אף בזו נאמר בו רושם", למה, מה כתוב? "הלא אהרן אחיך הלוי" מה פתאום כתוב "הלוי" מה אנחנו לא יודעים שהוא לוי? אלא שהוא עתיד להיות לוי, ולא כהן, כי הכהונה עתיד לצאת ממך, משה היה צריך להיות הכהן ואהרן היה צריך להיות הלוי, אפילו שהם שניהם אחים, אבל זה הכהן וזה הלוי, זה משה היה צריך להיות, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה לוי. כמו שנאמר בספרי הימים: "משה איש האלוקים בניו יקראו על שבט הלוי".

אז לפי רבי יוסי מה יוצא: שמשה כן נענש, הוא ירד מדרגתו מכהן ללוי,

אבל לפי יהושע בן קורחה לא היה פה עונש זה לא עונש, אז איך זה מסתדר?.

עכשיו תראו איזה דבר: כשיתרו יוצא לקבל את עם ישראל ביציאתם ממצרים כתוב: "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה", מה זה "שילוחיה"? -גירושיה, אז הוא גרש אותה, מאיפה לומדים את זה? "אחר שילוחיה"

כשאמר לו הקב"ה "לך מצרימה", אז כתוב שמה ויקח משה את אשתו ואת בניו וכו', אומר רש"י: "ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלוקים",

אמר לו: "מי הם הללו?"

אמר: "זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני",

ואמר לו: "והיכן אתה מוליכן?"

אמר לו: "למצרים",

אמר לו אהרן למשה: "על הראשונים אנו מצטערים שהם בעבדות ואתה בא להוסיף עליהם?" אתה מביא עוד עבדים לפרעה?

שימו לב! דרך אגב; הבנים של משה לא עבדים, למה? כי הם משבט לוי ושבט לוי לא היו בעבדות, כל הבעיה זה ציפורה, מה אתה הולך להביאה אותה להיות שפחה?

אמר לו: "על הראשונים אנו מצטערים שהם בעבדות ואתה בא להוסיף עליהם?"

אמר לה: "לכי לבית אביך"

אבל ציפורה לא סמכה על פרעה נטלה את שני בניה עמה והלכה לה.

אתם שומעים? אייייייי.

מה יוצא? שהוא חזר לאשתו אחר כך! נכון? חזר אליה?

תגידו לי: אם הוא היה נשאר כהן הוא היה יכול לחזור לציפורה? לא יכול לחזור, זאת אומרת זה שהקב"ה הוריד אותו מדרגת כהן לדרגת לוי - מה יצא מזה? שהוא יכל להחזיר את גרושתו, אז לפי יהושע בן קורחה יוצא: שלא היה פה חרון אף, אדרבא! זה היה לטובתו, נכון?

אבל מה יוצא לנו מזה!!! אתם יודעים מה יוצא לנו מזה תחזיקו חזק את בכיסאות: יצא לנו מזה : ששלום בית יותר גדול מכהונה גדולה!.

לפי יהושע בן קורחה: שלום בית יתר גדול מכהונה גדולה, אה, כדאי לא להיות כהן גדול אבל להחזיר גרושתו. אתם מבינים מה זה אומר? פסססססס חזק ביותר.

כתוב: "לא מצא הקב"ה כלי נושא ברכה גדול יותר מן השלום", אין כלי שנושא ברכה בתוכו יותר מהשלום, השלום זה הכלי הכי מבורך שיש בעולם,

כתוב בפסוק: "השלום והאמת אהבו" צריך לאהוב גם את האמת וגם את השלום.

שואל על זה הרב דסלר בספר "מכתב מאליהו": ומה קורה שהאמת והשלום לא הולכים ביחד? מי עדיף האמת או השלום?

אומר הרב דסלר: השלום עדיף!. האמת הוא רק כלי למטרת השלום,

וממי לומדים את זה?

מהקב"ה בכבודו ובעצמו!,

איפה?

אצל שרה אמנו, אצל שרה ואברהם;

כשהיא אמרה: "ואדוני זקן" איך זה יכול להיות שיהיו לנו ילדים? שאדוני זקן.

כשהקב"ה אומר את זה לאברהם, הוא לא אמר שהיא אמרה "ואדוני זקן",

הוא אומר: שהיא אמרה כי "זקנתי", כאילו היא תלתה את זה בעצמה, אם היה אומר "ואדוני זקן", - בעיה!, לא מסכסכים בין זוג, אה?

ממי עוד אנחנו לומדים? שהאמת הוא כלי שרת לשלום! מאהרן הכהן בעצמו, אהרן הכהן מה כתוב עליו? המשנה בפרקי אבות: "הוו מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

מה ההבדל בין אוהב שלום לרודף שלום? יש אוהב שלום יש רודף שלום מה ההבדל ביניהם? זה שתי הגדרות אחרות לגמרי!.

 אוהב שלום - זה אחד שאוהב שיהיה שלום תמיד, מקדים שלום לכל אדם, תמיד שמח שיש שלום בין אנשים, מדרבן אנשים להשלים, הכל יפה! זה אוהב שלום. יפה.

אבל זה לא דרגה של רודף שלום, זה דרגה אחרת לגמרי, אתם יודעים מה זה דרגה של רודף שלום?

זה כאשר אדם יודע שהוא צודק והשני לא בסדר, והשני עכשיו בא אליו בטענות שהוא לא בסדר, והוא יודע שהוא בסדר, ובשביל השלום הוא אומר לו: "וואלה אתה צודק, חטאתי עוויתי פשעתי באמת אתה צודק אתה, איך לא שמתי לב? לא ידעתי! אני באמת לא בסדר", מכאן ניכר שהוא רודף את השלום! למה?

כי הוא היה צריך להגיד לו: "מה? אני יסביר לך! לא הבנת את הקטע שמע רגע זה לא ככה!" אבל מזה היה יכול ליצור מלחמות!.

אז הוא אומר: "בשביל מה נכנס עכשיו לחרקשות? להסביר לו, להצטדק, לקבל יאמין, לא יאמין, הכי פשוט אומר: "וואלה! טעיתי! סליחה, גמרנו", אין עכשיו סיבה לכעוס, די בקשתי סליחה מכל הלב! מתנצל, "אני הלא בסדר! תסלח לי! תמחל לי! איך אני מפצה אותך?"

מה אתה רואה מכאן? זה באמת בן אדם שרודף שלום, כי הוא מוכן לוותר על הכבוד שלו, על האמת שלו והעיקר שיהיה שלום. זה דרגה אחרת לגמרי! זה "רודף שלום".

מה כתוב: מה אהרן היה עושה?: וואלק זה לא בן אדם פשוט זה אהרן הכהן! הוא הולך משלים בין אנשים, למה? הוא משועמם?! יש לו זמן לעשות כל מיני דברים כאלה!

פוגש את הבן אדם מה אומר לו: "אתה יודע שמעתי שהיה לך אקשן עם פלוני, תדע לך שהוא---"

שהוא היה משלים עם אנשים, איך הוא היה משלים עם אנשים?

הולך לבן אדם אומר לו: "אני יודע היה לך אקשן עם ההוא, הוא לא נעים לו לבקש ממך את הסליחה, למה? כי בטח אתה כועס עליו מאוד ובטח קשה לך לסלוח לו, אז הוא ביקש שאני יבוא בתור סנגור, אני יודע שאתה קצת מכבד אותי, אז הוא ביקש שאני יבקש בשבילו את הסליחה, אני השליח שלו".

מי שהוא כמו אהרן הכהן בא לבקש סליחה בשביל פלוני הוא לא יגיד לו "סלחתי כדברך!" ? מה השאלה?.

ואחר כך הוא עושה את אותו דבר עם השני.

אבל יש עדיין בעיה, אתם יודעים מה הבעיה? כשהם יפגשו הפצעים יכולים להיפתח מחדש, כשהם ידברו על זה,

 אז מה היה עושה אהרן הכהן?

והוא היה אומר להם: "אבל הוא ביקש עוד בקשה קטנה, שהוא כל כך בצער על מה שהוא עשה, שהוא ביקש שלא תזכיר לו לעולם, לעולם. תמחק מהפרוטוקול תעשה ריסט נגמר, לא היה ולא יהיה כך שבאמת הוא ידע שסלחת לו, אל תזכיר לו את זה אף פעם!",

ובזה מה הוא עשה? הוא סתם את הגולל. עכשין אין אפשרות לפתוח את הז.... וכשהם יפגשו: "אהלן! מה שלומך? הכל בסדר? כן, אהרן היה אצלי כיבדתי אותו, מכובד" כן. סוגרים את העניינים להתראות שלום. מדלגים הלאה, לא פותחים.

אייייי. רבותי תקשיבו טוב: כתוב שכשאהרן הכהן נפטר, הלכו בהלויה שלו 80 אלף פרחי כהונה ששמם "אהרן",

מאיפה הם באו?

אומרים חכמנו זכרונם לברכה: ש80 אלף פרחי כהונה, הילדים האלה, הכהנים הקטנים האלה היו תוצאה של שלום בית שהוא עשה, 80 אלף זוגות, ואז הם השלימו ביניהם, הם השלימו אחד עם השני הביאו ילד לעולם וקראו לו "אהרן".

רגע, שמונים אלף שנולדו להם כהנים וקראו להם אהרן,

·       וכמה היו כאלה שלא נולדו להם ילדים?

·       או שנולדו להם בנות? מה יקראו לה "אהרונית"? נולדו להם בנות,

·       ומה עם האחרים,

·       זה רק ה-80 אלף זוגות שהוא עשה ביניהם שלום בית.

אשאל אתכם שאלה: איך הוא הספיק? אין מצב! זה נס! לא יאומן כי יסופר,

אתם יודעים מה זה לעשות שלום בית בין זוג?

בא הנה! לפעמים זה לוקח חודשים! ולפעמים שנים!, עד שאתה מצליח לתפור את הזוג הזה אחד לשני,

80 אלף???

אתם יודעים, פעם היה לי זוג, ישבתי איתם שעות, טחנתי אותם, עד שהבאתי אותם זהו, היה שם חביט על חביט, אתה מביא אותם למצב של די! היא סולחת הוא סולח, פותחים דף חדש,

ואז אתה אומר לבעל: "זהו? סגרנו, פותחים דף חדש?"

הוא אומר: "די, אני פותח דף חדש אפילו שהיא עשתה לי---",

 עוד פעם מחדש, עד שכבר זה.... שתוק! עד שכבר סגרנו ואפילו.... ועוד פעם מתחיל,

אז אהרן פתר את הבעיה - לא להזכיר "אליפט-מאט", לא מזכירים עוונות ראשונים. מתקדמים קדימה.

שמונים אלף פרחי כהונה! מתי הוא הספיק אהרן הכהן? מהבוקר עד הערב הוא רק עובד בבית המקדש במשכן, איפה הלימוד תורה שלו איפה.... מה הולך פה? מדהים! אז אהרן הכהן מלמד אותנו השלום עדיף על האמת, משנים מפני השלום.

אומר הרב דסלר: יותר מזה!

תקשיבו טוב מה הוא כותב: שאם אתה אמרת אמת, ויצא מזה מחלוקת, מחלוקת אותיות: חלק מות - אתה שקרת! כי זה לא רצון השם, ושמו של הקב"ה שלום.

ואם אתה שקרת ויצא מזה שלום - אתה אמרת את האמת.

שמעתם? יוואלק, איפה אנחנו ואיפה זה? אנחנו רוצים קודם כל להיות צודקים, אבל כתוב: אל תהיה צודק תהיה חכם, תהיה חכם! זה לא רק בכביש. אל תהיה צודק תהיה חכם, קודם כל תהיה בבית שלך עם הרבנית, קודם כל את עם בעלך, זה שאנחנו צודקים תמיד אנחנו צודקים, למה? אנחנו רואים תמיד איך אנחנו בסדר והשני לא בסדר,

אבל זאת חוכמה?

הקב"ה ישתבח שמו נתן לנו זוג עיניים, למה שתיים? אחת לראות כמה הזני בסדר והשניה כמה אנחנו לא בסדר,

ואנחנו עושים הפוך: אנחנו מסתכלים כמה אנחנו בסדר וכמה השני לא בסדר, אה?

לכן תשימו לב, בכל מקום נאמר "עין רעה" לא נאמר עניים רעות, אין דבר כזה, עין רעה זה רק אחת, זה העין שאתה מסתכל על השני שהוא לא בסדר, זאת העין הרעה, לכן בלעם היה " שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כד, ג), עין אחת סגורה כמו הצלפים, סוגרים עין אחת בשביל שזה יכוון בול, אייייי.

טוב, דיברנו על העניין של האהבה, רציתי להוסיף בזה עוד עניין:

כתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה" אתם שומעים, איך האינדיקציה שלי לדעת אם אני אוהב מישהו? אני אתן לכם דוגמה.

נוקשים בדלת, תוק תוק תוק תוק, אתה רואה את האשה פותחת את הדלת,

והשכנה אומרת לה: "הבן שלך עשה ככה וככה וככה!"

ואתה רואה האמא הזאת אומרת: "הבן שלי? מה פתאום!? לא יכול להיות שיעשה דבר כזה, היית רוצה שיעשה דבר כזה, אני לא מאמינה עליו, לא יתכן בעולם דבר כזה".

ואז היא אומרת לה: "תגידי איך זה שאת תמיד מתלוננת על הבן שלי? שמת עליו עין? מה קרה? מה יש לך נגדו?"

בקיצור אתה רואה את האמא הזאת מתווכחת עם השכנה עוד לפני שהיא בדקה אם צודקת לא צודקת, איך זה יכול להיות? "על כל פשעים תכסה אהבה".

שימו לב טוב: כשאנחנו אוהבים מישהו באמת לא נתפס לנו שהוא יכול פושע, כלפינו, כלפי אחרים, לא יכול להיות, אנחנו רואים בו כליל השלמות, מי שאנחנו באמת אוהבים, ככה אתה שומע איך האמהות תמיד מגינות על הילדים שלהם, זה טבעי! כי הם אוהבים, "על כל פשעים תכסה אהבה". בסדר, אתם מסכימים איתי ? מסכימים.

אני שואל: למה אנחנו לא שומעים את האמהות את האשה על בעלה: "בעלי! יעשה דבר כזה? חס ושלום! אני לא מאמינה",

או שנשמע את הבעל אומר: "אשתי?! תעשה דבר כזה?! לא יכול להיות בעולם דבר כזה!, מה פתאום?. אין על אשתי!".

אם עוד לא הגעת למצב הזה - אתה חסר באהבה, לא הגעת למצב הזה - את חסרה באהבה. מה האינדיקציה? מהילד. שם בילד אין לך אינטרסים, אז לכן האהבה היא זורמת, עם הבעל ועם האשה יש חרקשות, אז לכן יש מניעות יש הפרעות, צריך להוריד את המניעות ואת ההפרעות וצריך למצב כזה שאנחנו לא נוכל להאמין שיש מצב כזה. שאפשר להאשים את הרבנית שלנו במשהו, הבנתם? חומר למחשבה.

אני בינתיים נותן לכם כללים, כשאנחנו נרד לפרטים...

שאלה (לא שומעים),

הרב: למה מה רע לך בזה? קשה אה? האמת קשה מה לעשות, אבל זה האמת, והשלום מעל האמת.

וכבר אמר רבינו בחיי, אמרנו בספר חובות בלבבות: "בעקבות הפעולות נמשכים הלבבות", צריך לעשות פעולות של אהבה, פעולות של שלום, פעולות של קירוב, של פרגון, של הערכה, לא טוב להיות כל הזמן ביקורתיים, אתה רוצה להיות ביקורתי -תהיה כלפי עצמך, לא כלפי אחרים, קודם כל כלפי עצמך,

וגם אל תהיה כל כך ביקורתי כלפי עצמך, למה? שלא תיכנס לדיכאון, תשאיר קצת אויר אל תגמור על עצמך יותר מידי, אבל ביקורת צריכה להיות לפני האדם עצמו. איך אתה יכול לדרוש דבר מאחרים אם אתה לא עומד בקריטריון? אם אתה לא שואף לשלמות - אתה דורש מהשני שישאף לשלמות? מה אתה רוצה ממנו?

וגם אם אתה שואף לשמות ובת הזוג שלך לא שואפת לשלמות, אז זה סיבה לבקר אותה? אמרנו כל דבר צריך להיות בחכמה, אם אתה רק תבקר והאשה שומעת כל הזמן רק ביקורת, ביקורת, ביקורת - כמה היא יכולה לסבול? אז גם אם אין לה את האומץ והחשק להתווכח איתך, לומר לך שנמאס לה לשמוע ממך דברי ביקורת - אז היא מחילה את זה בפנים, אבל זה יוצר משקעים!, זה לא טוב, זה לא בריא. זה לא איזה מישהו שאמרת לו את אשר יש לך לומר והלכת, זה מישהו שאתה צריך לחיות איתו כל החיים.

פעם אמרתי: יש טעות שעושים זוגות במיוחד בתחילת הנישואין,

מה הם עושים?

הם עוקצים אחד את השני, בצחוק כזה, יורדים אחד על השני , מביא לה ירידה יורדת עליו, יורד עליה בסתלבט בצחוקים כזה, הם עושים לעצמם צרות צרורות להמשך החיים!,

למה?

כי הרבה פעמים, לדוגמה בת הזוג לא מתאים לה מה שאמרת והיא נפגעה, אבל כדי לא להראות לך שהיא נפגעה כדי שלא תמשיך לרדת עליה בנושא - אז היא מראה לך שהיא לא נפגעה, אבל יש לה עכשיו בפנים פצע, והפצע הזה הופך להיות מוגלה במשך הזמן, ועוד, ועוד פעם אתה עוקץ אותה ועוד ואתה עוד פעם מדבר על זה, והיא לא מראה לך,

יכול מכמה סיבות: שמזה שהיא לא רוצה שתראה שהיא פגיעה וכו' או שיש איזה עניין מסוים שהיא לא רוצה, ופתאום אחרי 20-25 שנה ואז אתה רואה כשהיה לכם איזה עניין או ויכוח חלילה, אתה רואה פתאום היא מוציאה את זה,

ואתה אומר: "אבל זה היה בצחוק, מה? צחקנו, את צחקת עלי אני צחקתי עליך... מה קרה? אני לא התכוונתי ברצינות",

נו, לך תטפל עכשיו בכל מה שיש לה בפנים, זה משהוא שהיא נושאת בתוכה שנים רבות, אתה לא יכול למחות זה במחיאת יד לוחצים על הכפתור וזה נמחק.

עכשיו דבר כזה יכול לגרום שבמשך כל השנים האלה הקשר ביניכם, האהבה ביניכם, כל מה שצריך להיות ביניכם לא היה תקין כיוון שהיה משהו שהפריע לה ולפעמים היא אפילו לא יודעת מה מפריע לה, זאת אומרת זה יושב לה בתת ההכרה, בתאים האפורים כמו שאומרים וזה לא צף לה, אבל יש לה איזה מחסום איזה מניעה משהו מפריע לה היא אפילו לא יודעת להגיד מה מפריע לה. מה גורם לצער ממך או לדחיה ממך או לא יודע למה...

אז לכן צריך מאוד להיזהר בצחוקים האלה זה כאילו בצחוקים אחד יורד על השני, כאילו לראות מי כאן שולט בעניינים. - מאוד מסוכן!, אז באותו רגע לא מרגישים את זה, אבל אחרי שנים רבות זה צף ואז זה בעיה לפתור.

עוד דבר שאמרנו: בני הזוג צריכים לקחת בחשבון: שאין אופציה אחרת!, אנחנו חיים ביחד - ישתבח שמו!.

אז כתוב בחז"ל: שכשפוגשים את החתן אחרי החתונה

שואלים אותו: מצא או מוצא?

ומה הוא צריך לענות?

מצא או מוצא מה הוא צריך לענות?

"מצא".

למה?

יש סתירה משולשת אצל שלמה המלך כביכול.

בפסוק אחד הוא אומר: "מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מהשם", אז פה בלשון עבר – "מצא אשה מצא טוב", מה ההמשך? "ויפק", מה זה ויפק? הוא הוציא מהכוח אל הפועל את רצון השם, הוא הוציא מהכוח אל הפועל את רצון השם.

ובפסוק השני כתוב: "ומוצא אני את האשה מר ממות", פה זה כבר לשון עבר זה לשון הווה. "ומוצא אני את האשה מר ממות". אה - כשאתה לא מצאת בעבר אלא אתה "מוצא" כל הזמן- אשתך בבית מר ממות.

מה הכוונה?

כשאתה משווה את אשתך כל הזמן לנשים אחרות, ואתה אומר: "זאת מבשלת יותר טובה מאשתי, זאת יותר נקיה מאשתי, זאת יותר מסודרת מאשתי, זאת יותר יפה מאשתי",

מה? אשתך יכולה להתחרות עם כל הנשים בעולם?! מה קרה? אז אם אתה בגדר של "מוצא" - אז זה פשוט שאשתך תהיה "מר ממות", הדשא של השכנים תמיד יותר ירוק.

והנה שלמה המלך אומר פסוק שלישי: "ואשה בכל אלה לא מצאתי"

כמה היו לו?

 1000! - והוא אומר "בכל אלה לא מצאתי", איך זה יכול להיות?

אז יש פה סתירה משולשת;

מצד אחד אמרת שמצאת "מצא אשה מצא טוב",

מצד שני אתה אומר "מוצא אני את האשה מר ממות",

תחליט: היא טוב או מר ממות?

ואחר כך אתה אומר "ואשה בכל אלה לא מצאתי".

אז מצאת או לא מצאת, ואם מצאת מה מצאת? מצאת טוב או מצאת מר ממות? כביכול סתירה משולשת.

לא רק זה: בפסוק השני שכתוב "מוצא אני" פה מתחילה הבעיה. איפה שיש "אני" גאוה - שם יש מר ממות!, המילה "אני" מסמלת את הגאוה.

וכן אתם רואים שמשה רבנו אומר "ונחנו מה כי תלינו עלינו?", הוא לא אומר ואנחנו, הוא אומר "ונחנו", הוא מוריד את ה-א' של האני שבתוך אנחנו. אין "אני" בתוך "האנחנו" זה רק "נחנו" זה משה רבנו.

מה ההפך מ"אני"?

אין! להפוך את האותיות אני לאין, "אין" זה הענוה ו"אני" זה הגאוה.

תראו תשמעו פוליטיקאים מדברים, במשפט אחד ארבע פעמים אומר "אני" – לפחות!. "אז אני עשיתי כשאני באתי אני."... אני אני אני אני אני כל המשפטים, גאווה.

דוגמה; אתה רוצה לתאר שנסעת לראש העין, אז אתה אומר: "אתה יודע נסעתי אתמול לראש העין",

אבל אם אתה בעל גאוה אז מה אתה אומר? אתה יודע "אני" אתמול נסעתי לראש העין, הכנסת את ה"אני", בשביל מה להגיד אני ? אתה כבר אמרת נסעתי בתוך הנסעתי יש אני, מי זה נסעתי הוא? בטח אני, לא זה "אני" נסעתי, זה לא נסעתי סתם.

אז יש פה סתירה משולשת של שלמה המלך,: מצא מוצא מצאתי - או לא מצאתי.

אומר, תשמעו איזה דבר מדהים!

אם אדם "מצא!" - זהו, לא מחפש יותר, לא עושה השוואות, מסתפק במה שיש לו - "ויפק רצון מהשם", הוא הוציא מהכוח אל הפועל את רצון השם.

אבל אם אתה "מדוור" כל הזמן - החיים שלך יהיו "מר ממות".

מה אומר שלמה המלך: אני הייתי על התקן של השני כאילו, כי לקחתי אלף אז הייתי על התקן של "מוצא" לכן לא מצאתי, כי עדיף להיות על התקן של הראשון של "מצא",

רק שלמה המלך היתה לו סיבה אחרת למה הוא לקח אלף, כדי לעשות שלום בעולם, לכן הוא התחתן עם כל מיני סוגים כדי לחבר את כולם, אז לא היתה מחשבה מכיוון אחר, אבל הוא אומר: תכל'ס זו ההוכחה. אין יותר טוב "ממצא אשה מצא טוב".

עכשיו דרך אגב; גם בגימטרייה זה יוצא מעניין! למה? אם ניקח "מצא אשה", כמה זה בגימטרייה? 306 נכון, כמה זה איש? 311 נכון, עכשיו, אז כמה הפרש בין איש לאשה? 5 נכון, האיש מצווה על לימוד התורה, מצווה על שמירת המצוות, האשה פטורה נכון? רק שלאיש יש לו הפרש של 5 חמישה חומשי תורה של הלימוד תורה על האשה

- אז "מצא אשה מצא טוב", שהאשה יודעת שהתפקיד שלה ללמוד לבעלה בלימוד התורה, שישב וילמד תורה כמו תלמיד חכם כמו שאמרנו, "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" מבינה את היעוד שלה, היא "עזר כנגדו" שישב וילמד תורה - "מצא אשה מצא טוב".

אבל בפסוק השני כתוב: "מוצא אני את האשה", אה, האשה יוצא גימטרייה של איש, עם הה"א. זה אותה גימטרייה, יוצא שעכשיו הם שווה זכויות אה? מה אומר שאר הפסוק? "מר ממות", למה? עכשיו לך תתחיל ויכוחים, מי צריך לעשות כל מה שצריך לעשות:

אומר: "אני הולך ללמוד",

אז היא אומרת לו: "גם אני רוצה ללכת ללמוד", יאוולק, נו הוא רוצה לבנות סוכה,

אז גם היא אומרת לו: "גם אני רוצה לבנות סוכה", אין חלוקת תפקידים מוגדרת, ברגע שאין חלוקת תפקידים מוגדרת - יש חרבו דרבו.

בפסוק השלישי מה כתוב? "ואשה", אה ואשה זה כבר יותר מהאיש האחד,

אומר שלמה המלך: "לא מצאתי" - אין דבר כזה!, זה לא שייך בכלל, זה גם כן על דרך הרמז. ישתבח שמו לעד.

אז אנחנו רואים: שבעצם כשיש חלוקת תפקידים מוגדרת בבית, אז הכל יכול להתנהל כמו שצריך, אבל אם אין הגדרת תפקידים וכל אחד עושה לפי הבנתו - זה סיבה לצרות.

דוגמה: יש אנשים ששוכחים שהם התחייבו לפרנס את האשה, בכתובה הם התחייבו, עכשיו זה תלוי באיזה דרגה רוחנית נמצאת האשה, ובאיזה דרגה רוחנית נמצא הבעל.

הגמרא מספרת על אשתו של אחד מחכמי ישראל אני לא זוכר כרגע את שמו, כמדומני זה היה ריש לקיש, שבאה אליו אשתו

ואמרה לו: "אין לנו מה לאכול בבית לאשה ולילדים אין מה לאכול",

אז הוא אמר לה: "נשארו עשבים על גדות הנהר, יש עוד מה לאכול",

מה אתם אומרים על זה? זה הגמרא מספרת, למה?

כי הבעל וגם האשה היו בדרגה כזאת רוחנית של הסתפקות במועט, והבינו את ערכה של התורה, והעיקר שהבעל לא יתבטל מתורה.

זה תרבות שאנו לא יכולים להבין אבל זה מציאות, זה היה המציאות, היום אתה יכול לעשות דבר כזה?

אז אתה רואה שברוב חוצפתו של בעל שלא תגיד שהוא לומד תורה, הבן אדם בטלן! הוא התחייב לפרנס, ואשתו עובדת מהבוקר עד הערב, והיא מפרנסת והוא עוד מתעמר עליה, מתפלסף עליה, משתמש בכסף שהיא עובדת, מה הולך פה?

אז משפחה תקינה שהאשה עובדת והבן אדם לומד תורה, והאשה מבינה את ערך התורה והכל זורם בהרמוניה, ומבינים את העניינים - זה משהו אחר, אבל זה כשבאמת הבעל תלמיד חכם ובאמת משקיע בתורה.

אבל אשה שרואה את בעלה "דורי דורי" לא לומד, לא עובד ולא כלום, והיא עובדת מהבורק עד הערב והיא מפרנסת, וגם משגיחה על הילדים, גם מטפלת בהם וגם מטפלת בו בתור ילד מגודל, והוא עוד יש לו טענות.

איפה השכל?

אז בודאי שצריך שקודם כל בין בני הזוג יהיה הגדרה: למה אנחנו שואפים? מה הגדרת תוכנית שלנו? מה כל אחד עושה? כשהדברים ברורים כשכל אחד יודע מה התפקיד שלו, מה הרצון שלו? איך זה מתחבר ביחד שתי הרצונות שתי התפקידים מסדרים את העניינים - הכול יזרום.

אבל אם כל אחד חושב שהוא צודק, והשני לא בסדר - זה אנדרלמוסיה, אייייי.

שאלה: (לא שומעים)

הרב: לא, אני לא דברתי דוקא על אשת קריירה, אני דיברתי על אשה שהולכת לעבוד, לא אשת קריירה, לא נכנסתי לקטע הזה, אבל אשה שהולכת לעבוד בשביל שבעלה ישב וילמד תורה – אשריה!. זה מראה שזו אשה שאכפת שבעלה ילמד תורה. אז היא מורידה מעליו את כל העניינים שהוא בעצם חייב. על פי התורה הוא חייב לפרנס! היא לא חייבת לו כלום. היא מחויבת לפרנס שום דבר. אבל בגלל שהיא רואה את הצורך שהוא ילמד תורה, וכדי שזה לא ירד מלימוד התורה שלו - אשריה ואשרי חלקה.

יש מצד אחר, יש תלמידי חכמים שגם קצת עובדים והרבה לומדים, גם זה יש, כל אחד לפי המדרגה הרוחנית שלו. והן לפי ההבנה של האשה וההשתתפות ביחד איתו, אבל חייב להיות בהסכמה בהרמוניה באהבה בשמחה, לא מתוך לחצים או ויכוחים ומריבות וכדומה.

צריך לדעת שיש לנו את השלוש מצוות הקשות ביותר בתורה; מה הן המצוות הכי הקשות?

א.   שלום בית,

ב.  חינוך ילדים,

ג.    וכיבוד הורים.

זה שלוש המצוות הכי קשות!

אתם יודעים למה?

משום בשלוש המצוות הללו צריך עבודת המידות, זה לא משהו שאתה מניח תפילין ואתה לא צריך להפעיל מידות פה, לשים טלית לנטול ידיים לברך, פה אין עבודת מידות, פה צריך לעשות את זה כמו שצריך, אבל אין פה עבודת מידות,

בשלוש מצוות הללו אתה צריך עבודת המידות ולא חד פעמי, נון-סטופ רגע רגע, גם כשאתה לא נמצא ברגע של ההתנסות - אתה צריך לעבוד על המידות שלך שכשתגיע לרגע ההתנסות - יהיה לך את הכלים ואת הכח לעמוד בניסיון, אם לא תתרגל את עצמך ולא תעבוד על זה לא תצליח, זה לא הוקוס פוקוס, זה ניסיונות לא פשוטים. אז אם אתה לא עובד על עצמך כל הזמן, לומד ועובד, לומד את עבודת המידות מספרי המוסר ומתאמן עליהם כל הזמן - כשתגיע לניסיון לא תצליח לעמוד. אז זה עבודה קשה ביותר! זה לא משהו של זבנג וגמרנו. לכן יש עניין גדול: לא רק ללמוד את הנושא של שלום בית, אלא ללמוד הרבה מוסר, ולעבוד על המידות שלנו.

זה כמו לפני כמה זמן שמעתי את מישהו שאומר: ש"צריך לעבוד על המידות",

עכשיו באותו רגע חייכתי לעצמי למה? כי המידות שלו גדולות, והכרס ענקית, אז רק רגע איך זה יכול להיות? הרי במידות יש גם את העניין של מיעוט אכילה, אז איך יש לבן אדם כרס כזאת גדולה? ממה זה בא? מהאויר? מהשמים?.

אומרים בקהל: מהרעב

הרב: כן מהרעב, כן, שנים רבות?...

אז זה גם עבודת המידות, מה, זה לא עבודת המידות?, עבודת המידות זה בהרבה תחומים, אז זה גם עבודת המידות לשמור על הכרס שלנו.

 הרי הרמב"ם אמר: שאם אדם רוצה שיחשב לו תענית - שלפני שהוא מסיים לו את האוכל נשאר לו עוד איזה ביס תשאיר אותו בצלחת, לא לקחת את הביס האחרון, זה עולה לו כמו תענית, בן אדם משאיר את הביס האחרון,

-        "מה, אבל זה לא "בל – תשחית"? חרם! מה? ילך לפח!"

-        - "לא, לא, זה לא "בל-תשחית", בל תשחית זה לעשות לבטן שלך בל-תשחית כשאתה ממלא אותה עד הסוף, זה בל-תשחית, תשאיר קצת אויר, הרמב"ם אומר יכול שלושת-רבעי, לא תמיד ישבע עד הסוף, זה לא בריא".

אבל גם מבחינת המידות: החוכמה היא כשאדם רוצה יגיד לעצמו: לא, "בא לי" מה זה בא לי? זה תאווה, מה זה בא לי? בא לי אבל לא!, למה? כי אני רוצה לעבוד על המידה של התאווה.

אז עבודת המידות זה בהרבה תחומים, "מיעוט" ככה, מיעוט ככה, מיעוט ככה, תסתכלו בפרקי אבות, "מיעוט שנה, מיעוט שיחה", מיעוט זה מיעוט מיעוט מיעוט, כל דבר צריך למעט לא להרבות.

יש מושג כזה שנקרא: "נבל ברשות התורה",

מה זה?

שמותר לך, אבל מי אמר שזה טוב? התורה לא הגבילה אותך כמה תאכל שוקולדים, נכון לא כתוב בתורה כמה לאכול שוקולדים, נו, - אז מותר! יאלה תתחיל לטחון שוקולדים, זה נקרא "נבל ברשות התורה", אם אתה יותר מדי מגזים, כל דבר בפרופורציות, וכן על זה הדרך על הרבה דוגמאות.

אספר לכם עוד בדיחה, אתם נראים מאוד רציניים הערב: א

יזה אחד היה בעל חנון כזה,

אז החברים שלו אמרו לו: "תשמע אתה לא יכול להישאר ככה אשתך מטפסת עליך ככה, אתה חייב לעצור את הדבר הזה, זה לא יתכן ככה שהיא תמשיך לעשות את הדבר הזה, מה זה? אתה שותף כלים, אתה מנקה את הבית, אתה מטפל בילדים, היא רק מחלקת פקודות מה זה הדבר הזה!? אתה חייב להראות מי הגבר בבית!"

אז הוא אמר: "אז מה אני צריך לעשות?"

אמרו: "תבוא תדפוק על השולחן ותגיד: "אני פה הגבר זהו נגמר!" ככה".

אמר להם: "בסדר".

הלך הביתה דפק על השולחן ואמר לה: "תקשיבי טוב עכשיו - מהיום אני פה הגבר!! זהו! אליפט-מאט! די! לא יכול יותר!. נגמר!".

אז היא אומרת לו: "מה נגמר?"

הוא אומר לה: "הסבון בכיור", (בגמגום...)

-        אחלה גבר.

יש בדיחה הפוכה!

יש איזה אשה אחת ששמעה את חברה שלה אומרת: "זהו! אני פתרתי את הבעיה עם בעלי נגמר הסיפור, זהו".

אומרת: "מה זאת אומרת?"

-        "זהו, הוא לא יחליט מה לעשות! והוא לא יחליט לי, די מספיק",

אמרה לו: "תקשיב טוב! מהיום אני לא רואה אותך ממטר, ומאז הוא יישר קו מספיק",

אז היא אומרת לה: "מה את אומרת? ככה אמרת לו ונפתרה הבעיה?"

אז היא אומרת לה: "כן מספיק!".

אז ההיא הלכה הביתה ואמרה לבעלה, אמרה לו: "תקשיב טוב! אני לא רואה אותך ממטר".

אחרי שבועיים נפגשו שוב,

אז היא אומרת לה: "נו, אמרת את זה לבעלך?"

אז היא אמרה לה: "כן, אני אגיד לך את האמת אני אמרתי לו את זה, באותו יום שאת אמרת לי",

-        "נו נו ומה היה?"

היא אומרת: "אמרתי לו ומאותו יום לא ראיתי אותו ממטר",

-        "נו, וגם למחרת?"

היא אומרת: "גם לא, ביום השלישי התחלתי לראות כי נפתח קצת העין".

השם ירחם!, רחמנא לצלן.

אוי ואבוי למי שמרים יד! רחמנא לצלן, מי שמרים יד, לא מי שמוריד יד, מי שמרים את היד, ככה כתוב: "למה תכה רעך?" אומר משה רבנו, לא כתוב למה הכיתה, כתוב "למה תכה" בלשון עתיד, רק שאדם מרים את היד עוד לא הוריד אותה הוא כבר נקרא "רשע!". היתה לו כוונה להרים, הרים את היד כוונה להכות - נקרא רשע. רחמנא לצלן,

כל שכן חס ושלום אפילו בצחוק, מכה את אשתו או דוחף אותה,

-        "לא, לא מרביץ, רק דחפתי אותה"

אלק,

דבר כזה גדולי הפוסקים אומרים לבן אדם: "תן לה גט, לא בשביל זה מתחתנים עם אשה!", פשוט, איזה מין דבר זה? אתה ראית פעם מישהו מרביץ לעצמו? אם הו

 ציון גולן מרקיד מעורב במנהטן   מתן צדקה לנרקומן בצומת, האם מותר? [מצחיק]