כתרים לאותיות בספר התורה
פורסם בתאריך: 23.02.2025, 15:21 • מערכת שופרבס"ד
קרדיט: ספר תורת חסד חומש שמות פרשת יתרו מאמר כתרים לאותיות מהרב אליהו אילן חנן שליט"א - ב"ה ניתן להשיג במשרדי שופר, 5 כרכים!!! מחיר: 126 ש"ח בלבד! במקום 263 ש"ח!!
[ב"ה הרב שליט"א מסר הדרשה הנפלאה הזו: 'כתרים לאותיות בספר תורה' 11.02.2025]
השאלות:
א] מה עומק התגין באותיות של ספר תורה?
ב] איך קרה שבדיוק בשעה שמשה רבנו עלה למרום לקבל תורה הקדוש ברוך הוא עסוק היה בקשירת תגין על האותיות?
ג] מדוע היה חשוב ששמשה רבנו יראה באותה שעה את רבי עקיבא?
ד] מה פשר התשובה שהשיב הקדוש ברוך הוא למשה 'שתוק! כך עלתה במחשבה לפני'
ה] ואיך יתכן שזו תשובה לשתי שאלות שונות לגמרי?
ו] מדוע משה רבנו חפץ למות במיתת נשיקה ורבי עקיבא השתוקק כל ימיו למות על קידוש השם ביסורים נוראים?
[הדרשה]
הקב"ה קושר כתרים לאותיות
במסכת מנחות (דף כט, עמוד ב) מביאים חכמינו זכרונם לברכה מעשה מופלא!
בשעה שעלה משה רבינו למרום כדי לקבל את התורה, ראה שבדיוק באותו הזמן היה הקדוש ברוך הוא יושב וקושר כתרים לאותיות – ואלו הן התגין של ספר התורה.
כי הכתרים - הן התגין!!!
שאל משה רבינו: 'מי מעכב על ידך?' כלומר מדוע צריך הקדוש ברוך הוא להוסיף כתרים לאותיות?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'במשך הדורות יבוא אדם אחד ושמו: 'רבי עקיבא' והוא עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ של אותן התגין - תילי תילים של הלכות'.
וכך דרשו במדרש פסיקתא זוטרא (בראשית מה, ג) שזהו שנאמר (שיר השירים ה, יא): "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים" - כי על כל קוץ וקוץ רמוזים תילי תילים של הלכות.
ביקש משה לראותו והקדוש ברוך הוא באמת הראה לו את רבי עקיבא יושב בשיעור ומלמד תורה לתלמידיו - ולא היה משה רבינו יודע מה רבי עקיבא אומר!
חלשה דעתו של משה רבינו ולפתע באמצע השיעור שאלו התלמידים את רבי עקיבא: 'הלכה זו מִנַּיִן לך?'
אמר להם: זו היא הלכה למשה מסיני!' ואז נִתְיַשְּׁבָה דעתו של משה רבינו, כי אמָרהּ משמו.
שתוק, כך עלתה במחשבה לְפָנַי
באותה שעה משה רבינו שאל את הקדוש ברוך הוא שתי (2) שאלות וקיבל עליהן את אותה התשובה הפלאית והתמוהה והבלתי מובנת:
בשאלה הראשונה (1) שאל משה רבינו: 'יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?!'
השיב לו הקדוש ברוך הוא: 'שתוק, כך עלתה במחשבה לְפָנַי!'.
ובשאלה הַשְּׁנִיָּה (2) ראשית ביקש משה רבינו: 'הראיתני תורתו, הראני את שכרו'.
חזר לאחוריו ואז ראה שסרקו את בשרו של התנא האלוקי רבי עקיבא בְּיִסּוּרִים גדולים ונוראים שאין הדעת יכולה לסבול וכו'.
ובאותה שעה נזדעזע משה רבינו ושאל: 'ריבונו של עולם! זו תורה וזו שכרה?!'
השיב לו הקדוש ברוך הוא: 'שתוק, כך עלתה במחשבה לְפָנַי!'.
וכל הרואה גמרא זו משתומם –
א. איך קרה הדבר שבדיוק כשמשה רבינו עולה למרום הקדוש ברוך הוא היה קושר כתרים לאותיות?
ב. ומדוע היה חשוב שבדיוק באותה השעה יראה את רבי עקיבא?
ג. ולמה אין תשובה ברורה לשתי השאלות? וכיצד יתכן שהקדוש ברוך הוא דוחה אותו באותן מילים ממש, על שני עִנְיָנִים נפרדים?
ד. ומדוע רבי עקיבא לא נבחר להיות נותן התורה?
ה. ומהו העומק בתגין שעל גבי האותיות?
'חביבים יִסּוּרִין'
בספר 'חקרי לב' מביא ביאור נפלא!
נתבונן בדברי חז"ל ונלמד פרק בהנהגותיו של רבי עקיבא ואז נשכיל להבין עד כמה רב השוני בין השקפת עולמו של משה רבינו לזו של רבי עקיבא.
אמרו חכמינו זכרונם לברכה (במסכת סנהדרין קא, א) שכשחלה רבי אליעזר בשנית (2), באו תלמידים רבים לבקרו והיה כל אחד מהם מקלס את רבי אליעזר ומעודד אותו וכך אמרו לו:
"טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה".
"טוב אתה לישראל יותר מאב ואם".
ורק רבי עקיבא היה יוצא דופן בתכלית ואמר לרבו את המשפט הבא: 'חביבין יִסּוּרִין!'
והטעם, ביאר המהר"ל: שכל המעלות הרוחניות שיש לאדם לא יגיעו למעלת היסורין המזככת וממרקת את הנפש ומבדילה את האדם מהכֹחות הַגַּשְׁמִיִּים.
ויש להבין: מה שַׁיָּךְ לשון חביבות? די היה לומר שהַיִּסּוּרִים חשובים וְהֶכְרֵחִיִּים ועל מה ולמה הם גם חביבים?
בחת"ם סופר ביאר: מהי החביבות הרבה שיש בַּיִּסּוּרִין - שידוע שכל צדיק וצדיק דואג וחושש בעומק ליבו ונפשו שמא קיבל שכרו בעולם הזה כדי "לְהַאֲבִידוֹ" (דברים ז, י) לעולם הבא ולכן אין השמחה בליבו שלֵמה. ורק בשעה שרואה שהַיִּסּוּרִין באים עליו וממרקין אותו - רק אז יודע בבירור ששכרו צפון וגנוז בשָׁמַיִם ולכן הם כה חביבים בעיניו.
ולפי האמור מתבאר שלרבי עקיבא יש יסוד אחד הַמְלַוֶּה אותו בְּחַיָּיו - חביבין יִסּוּרִין!
וּמִנַּיִן למד יסוד זה?
מבאר המנחת יהודה: שלמד כן מרבו נחום איש גם זו, כמבואר (במסכת חגיגה דף י"ב, עמוד א): שגם בשיא הַחֲשֵׁכָה ובעיצומם של צרות גדולות והסתר פנים, תמיד היה אומר: "גם זו לטובה"
וממנו למד רבי עקיבא שהיה תלמידו (כמבואר במסכת ברכות דף ס עמוד ב) שזוהי ההנהגה הראויה לאותם צדיקי עליון - לומר על כל דבר שבא עליו: 'כׇּל מאן דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵיד' (כל מה שהשי"ת עושה, לטובה הוא עושה).
הכול לטובה - וגם הַיִּסּוּרִין חביבים.
בדיוק כמו רבו נחום איש גם זו, שביקש (במסכת תענית דף כא עמוד א) יִסּוּרִין קשים ומרים כדי לכפר על חטא קל שבקלים. כך ממש רבי עקיבא מְיַחֵל כל ימיו לַיִּסּוּרִים.
וזוהי דרגה מופלאה בעבודת השי"ת - גבוה מעל גבוה ממה ששכלנו הדל ונפשנו המחוללת בְּתַאֲווֹת וַעֲווֹנוֹת מסוגלת להשיג.
מְיַחֵל לַיִּסּוּרִים - ושמח בהם!!!
מה בין משה רבינו לרבי עקיבא?
משה רבינו - חפץ במיתת נשיקה (כמבואר ברש"י במדבר כ, כו) ורבי עקיבא - חפץ למות על קידוש השי"ת!
משה רבינו - מסכים להימחק מהספר תורה ובלבד שהַיִּסּוּרִין יוסרו מעם ישראל ורבי עקיבא - טוען שחביבים יִסּוּרִים!
ומהו עומק ההבדל ביניהם? מה בין משה רבינו לרבי עקיבא?
מבארים התורת חַיִּים והעץ יוסף (עין יעקב) ביאור נפלא!
בבריאת העולם עלה במחשבה של ה' יתברך לברוא את העולם במידת הדין בלבד ולכן מוזכר בכל הפרק הראשון שֵׁם "אלוקים" בלבד, שהוא מידת הדין. ואילו לבסוף הקדוש ברוך הוא שיתף גם את מידת הרחמים (רש"י על הפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" בראשית א, א) ולכן בפרק השני נאמר לראשונה שֵׁם הוי"ה – "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד).
לא זו בלבד שהשי"ת צירף את מידת הרחמים, אלא הגדיל לעשות כי הרחמים מרובים על הדין. והראיה, שבתפילת שחרית של שבת אנו אומרים:
'וּמֵאִיר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּלְיוֹשְׁבָיו. שֶׁבָּרָא בְּמִדַּת הָרַחֲמִים!'
וְיִפָּלֵא הדבר וכי ה' יתברך חזר בו?
חס ושלום לומר כן, אלא שתי (2) הנהגות יש בבריאה:
האחת (1) לרוב העולם - והיא על פי מידת הרחמים המרובה על הדין.
וְהַשְּׁנִיָּה (2) לצדיקים גמורים שעלו במחשבה - והם נדונים בדין גמור. וזוהי עבודת השי"ת בדרגה אחרת לגמרי, דרגה של מלאכים - ולמען אותם יחידי סגולה ברא השי"ת את עולמו.
ועל כך הם יזכו לשכר אין קץ - "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד, ג) - כמלאכים ממש.
וזהו שנאמר: "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהלים נ, ג) – כי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.
רבי עקיבא הוא שורש מידת הדין
ומעתה יתבאר להפליא שהקדוש ברוך הוא השיב למשה רבינו תשובה ברורה ומוחלטת על שתי שאלותיו -
כששאל משה: "זו תורה וזו שכרה?"
השיב הקדוש ברוך הוא: "שתוק, כך עלתה במחשבה לְפָנַי", כי רבי עקיבא הוא שורש מידת הדין - וכך עלה במחשבה קודם בריאת העולם!
ועימו אני מדקדק כחוט השערה – ולבסוף באמת יזכה לשכר מופלא ביותר בגן עדן.
וכששאל משה: מדוע לא תיתן תורה לרבי עקיבא?
שוב משיב הקדוש ברוך הוא: "שתוק, כך עלתה במחשבה לְפָנַי".
וזוהי אותה תשובה ואין כאן שום התחמקות, כי ה' יתברך אומר באופן הברור ביותר: אי אפשר לתת תורה שבכתב במידת הדין.
התורה צריכה רחמים - ולכן בחכמינו זיכרונם לברכה מופיעה תמיד שגרת הלשון: "רחמנא אמר" [וְהַכַּוָּנָה שם כינוי להשי"ת] כי התורה כולה רחמים וחסד!
התגין הם דקוּת המחשבה
ולכן לא שַׁיָּךְ שהתורה שבכתב תינתן לרבי עקיבא, שכן באבן עזרא (שמות לא, יח) מתבאר שיש עִנְיָן חשוב מאוד בעצם העובדה מי הוא זה שנותן את התורה, כי לפי ערך המקבל כן יזכו עם ישראל להשיג כל אחד ואחד את חלקו בתורה הקדושה. ומעתה כשהתבאר שכל מהות חַיָּיו והשקפת עולמו של רבי עקיבא הן - חביבין יִסּוּרִין ואפילו בשעה שרבו חולה הוא שמח! וגם בשעת פטירתו במיתה משונָה הוא מכריז - כל יָמַי הָיִיתִי מצפה לזה...
איך שַׁיָּךְ שהתורה שבכתב תינתן על ידו, הלוא אם יחטאו בעגל יצפה לדין ויתפלל לעונש מִיָּדִי ולכפרה שלֵ מה בעולם הזה...
כי רבי עקיבא מסתכל רק על העתיד וזוהי דקוּת מרובה של רְאִיָּה והשקפת עולם! ולכן משה רבינו רואה את רבי עקיבא מיד לאחר שהקדוש ברוך הוא קושר תגין לאותיות ומהם התגין?
מאיר המהר"ל (מנחות, כט, עמוד ב) שזהו עומק התגין: תג הוא ציור כחוט השערה שנמצא על האות! כי האות - מסמלת לתורה שהאדם הגשמי לומד.
והתג - מסמל השגות דקוּת ועדינות שמעל האדם הגשמי!
ואותם התגין המסמלים השגות דקות ועדינות - נמצאים בעיקר בתנא האלוקי רבי עקיבא שחפץ בְּיִסּוּרִים ובדין הגמור!
כי בשעה שרבי עקיבא צוחק בעודו מִתְיַסֵּר, מוכח שהוא רואה רק את העולם הבא ואינו נמצא כאן בעולם הזה לחלוטין - וזוהי השגה וּרְאִיָּה דקה מן הדקה!
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
וממילא יאיר האור - אכן מוכרח היה משה רבינו לראות את רבי עקיבא כשעלה למרום, שכן ישנן שתי דמויות המוסרות את התורה:
תורה שבכתב - משה רבינו הוא יסוד תורה שבכתב ולכן משה קיבל תורה מסיני.
תורה שבעל פה - רבי עקיבא הוא יסוד תורה שבעל פה, כמבואר (במסכת סנהדרין דף פו עמוד ב).
ומשה רבינו הוא מידת הרחמים - ולכן מלמד זכות פעם אחר פעם על עם ישראל, אפילו לאחר הגדול שֶׁבַּעֲווֹנוֹת - חטא העגל. וגם במותו חפץ הוא למות במיתת נשיקה ולא קידש את השי"ת במות קדושים.
ואילו רבי עקיבא הוא מידת הדין - ולכן נתבונן ונראה שהוא נולד באותה תקופה איומה ונוראה בתולדות עם ישראל המכונה "דורו של שמד", בזמן חורבן בית שני, כשגדולי ישראל שְׁרוּיִים בצער ובגלות ועשרה (10) הרוגי מלכות נפטרים במות קדושים בְּיִסּוּרִים קשים ומרים.
וְדַוְקָא באותו הדור פרחה התורה שבעל פה, כי אותה תורה נקנית מתוך יִסּוּרִין כפי שאמרו רבותינו (במסכת אבות ו, ד) ולכן מתאים בהחלט שרבי עקיבא יהיה שורש התורה שבעל פה!
ולכן רבי עקיבא נִתְיַסֵּר בְּיִסּוּרִים קשים ומרים, כי זוהי מידתו והנהגתו - מידת הדין שהיא מחשבה ולכן גם לא קיבל תורה שבכתב, שכן לתורה שבכתב יש צורך דַּוְקָא בצדיק שיסודו ממידת הרחמים.
והתבאר להפליא שהמילים "שתוק, כך עלתה במחשבה לְפָנַי" הן תשובה ברורה ואף על פי שהדבר לא נתפס במחשבתנו, מבאר המכתב מאליהו (חלק ג) שזוהי הסתכלות שְׁמֵימִית, דקה מן הדקה!
כביכול משה רבינו טוען: "זו תורה וזו שכרה?!", הלוא המון העם לא מבינים מדוע רבי עקיבא מִתְיַסֵּר ויש כאן מעין חילול ה'?!
משיב לו הקדוש ברוך הוא: זוהי מחשבה של ה' יתברך, "ובמופלא ממך לא תדרוש" ולכן שתוק!
והוסיף בספר סדורו של שבת (דרוש השלישי, פ"ב) שבאמת רבי עקיבא בעצמו היה חָפֵץ במיתה קשה ומשונה וכל כולו השתוקק למסור את נפשו על קידוש ה' בדין גמור.
כי בכל יום ויום כשהיה קורא קריאת שמע - היה מְצַיֵּר לעצמו במחשבה כיצד נהרג בד' מיתות בית דין וּמִכֵּיוָן שמסר את נפשו כל יום במחשבה והיה מצטער מתי יבוא לידו וִיקַיֵּם בפועל את רצונו למות על קידוש השי"ת, לכן כאשר לבסוף מסר את נפשו בפועל - ממילא יקבל שכר על כל אותן אלפי פעמים שמסר את נפשו לה' יתברך במחשבה. כי הוכח בעליל שהכול באמת היה ולא נרתע כשבא הניסיון לכלל ביצוע.