מאמר ב' על בין המצרים: 'דלתות נפתחות'

במשך כמה זמן הקב"ה אותת לבניו שבית שני הולך להחרב? למה מרמזים הדלתות הנפתחות באישון לילה? מה פשר דברי רז"ל: שבית המקדש נחרב בעטיו של לשון הרע שאמר ציבא לדוד המלך? על איזה חטא נענש דוד המלך שבעטיו שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא קיללו קְלָלָה נִמְרֶצֶת והשפילו עד התהום? ועוד...

(ספר תורת חסד חומש במדבר, מאמר ב' על ימי בין המצרים: 'דלתות נפתחות' מעמוד שסב עד עמוד שעב')

השאלות

א. במשך כמה זמן הקב"ה אותת לבניו שבית שני הולך להחרב? 

ב. למה מרמזים "הדלתות הנפתחות" באישון לילה?

ג. מה פשר דברי רבותינו שאמרו: שבית המקדש נחרב בעטיו של לשון הרע שאמר ציבא לדוד המלך?

ד. על איזה חטא נענש דוד המלך שבעטיו שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא קיללו קְלָלָה נִמְרֶצֶת והשפיל אותו עד התהום?

ה. מדוע מפיבושת לא גילח את זקנו ולא כיבס את בגדיו במשך ששה (6) חודשים?

ו. מה אמרה הבת קול כשפסק דוד: "מפיבושת וציבא יחלקו את השדה"?

(התשובות לשאלות בדרשה דלהלן;)

ארבעים (40) שנה ראשונות של גילוי שכינה

חז"ל מגלים לנו שבית המקדש השני (2) לא נחרב בפתע פתאום ללא התראה מראש. אלא כשם שבבית המקדש הראשון (1) ירמיהו הנביא הזהיר בטרם עת התרה במשך עשרות בשנים בנבואות קשות על מה שצפוי לעם ישראל באם ימשיכו בדרכם הרעה - כך היה גם בבית שני!

כי הקב"ה סימן ואותת באופן ברור ביותר שבית המקדש עתיד להחרב והסימן המשיך תקופה ארוכה ביותר - משך ארבעים שנה! וכך מתבאר במסכת יומא (דף לט, א): שהיו שלוש (3) תקופות בזמן בית שני: 

א. 40 שנה הראשונות, בזמן שמעון הצדיק.

ב. 340 שנה האמצעיות.

ג. 40 שנה האחרונות, בזמן רבן יוחנן בן זכאי.

והקדמונים מבארים: שיחידת זמן של ארבעים שנה היא יחידה מושלמת. ומעתה נתבונן בדברי הגמרא המבארת מה ארע בזמן שמעון הצדיק - שהיה הכהן הגדול אחרי עזרא הסופר, וכיהן במשך ארבעים שנה. ובאותה העת שרתה השכינה בבית שני, ובאופן תדיר ראו ניסים גלויים.

ורבותינו מפרטים ומדגישים כמה ניסים מהותיים ומרכזיים:

א. הגורל - בכל שנה ושנה ערכו גורל ביום הכיפורים, ובכל השנים ראו שהקלפי שכתוב עליו: "לה' חַטָּאת" היה עולה ביד ימין של הכהן הגדול. וזהו סימן יפה: כי ימין - הוא חסד, ושמאל - הוא דין.

ב. לשון של זהורית - בראש השעיר המשתלח קשרו לשון של זהורית בצבע אדום, ובכל אותן השנים החוט הלבין תמיד, והוא סימן ברור למחילת עוונות.

ג. נר המערבי - לעולם היה דולק, והוא אות להשראת השכינה בכל עת ובכל שעה.

ד. האש שעל המזבח - לעולם לא כבה, ובנוסף גם היה ברכה; בלחם הפנים, בעומר ובשתי הלחם, ועוד כהנה וכהנה.

ובשנתו הארבעים לכהונה הגדולה, ידוע ידע שמעון הצדיק שהגיע זמנו לעלות לישיבה של מעלה, כפי שהתבאר באריכות בפרשת נשא במאמר "ברכת כהנים".

ובשעה שנסתלק - נסתלקה שכינה עמו!

דלתות ההיכל נפתחות באישון לילה

ומעתה הוסיפו חז"ל: שבמשך שלוש מאות וארבעים (340) שנה שלאחר מכן, פעמים עלה לה' בימין ופעמים בשמאל!

פעמים לשון של זהורית הלבין ופעמים לא!

פעמים דלק הנר המערבי ואש המזבח, ופעמים לא!

אולם בארבעים שנה האחרונות ארע דבר נורא, והיה זה סימן ברור לסילוק השכינה, רח"ל!

 א. הגורל - לעולם היה עולה בשמאל, ורק הקלפי "לעזאזל" עלה בימין, 

ב. לשון של זהורית - נשאר אדום, והוא אות ומופת להשארת הדינים על תוקפם. 

ג. נר המערבי התכבה עם שאר הנרות, ואש המזבח כבה כשתמו העצים - והשכינה נסתלקה לחלוטין.

ואם לא די בזה, הוסיפו חז"ל פרט נוסף שהרעיד את הלבבות -

דלתות ההיכל נפתחו מעצמם! כלומר, במסכת תמיד (דף ל, ב) אמרו רבותינו: שבכל לילה היו נועלים את השער הגדול, הוא שער ההיכל שגובהו היה עשרים (20) אמה (עשר (10) מטר), כפי שביאר הברטנורא (ג, ז). ואת השער הגדול הזה היו נועלים בבריח ובמנעולים רבים.

ובעלות השחר היו פותחים את השער הגדול, ופתיחת השער היתה גורמת לרעש עוצמתי ואדיר עד שהלך למרחקים עצומים וכל תושבי יריחו שהיו במרחק עשר פרסאות (כארבעים (40) קילומטר) התעוררו לשמע הקול הגדול!

- - - בכל יום נפתח השער בקושי רב...

ועתה, במקום שהלויים השוערים יפתחו את השער בעלות השחר במאמץ רב, נפתח השער מעצמו ועוד באמצע הלילה, כמבואר בירושלמי (פרק ו, הלכה יג) והוא סימן ברור לאויבי ישראל - להכנס לבית ה' ולהחריבו! 

עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי ואמר לשערי ההיכל: 'למה אתם מבעיתים אותנו?! יודע אני שעתיד בית המקדש להיחרב!' 

הדלתות מרמזות על עוון לשון הרע

ומהו עומק הסימן בדלתות ההיכל?

מבאר הבן איש חי (בן יהוידע) דבר פלא -

הדלתות מרמזות לפה!!! והוא רמז ברור מן השמים שבית המקדש יחרב בעטיו של עוון לשון הרע!

כי הפה של עם ישראל נפתח ללא הפסקה, ומשמיע קול נורא!

וכפי שקול הלשון הרע הלך למרחוק -

קול דלתות ההיכל נשמע למרחוק! וכפי שדברו לשון הרע בחשאי ובהסתר - נפתחו גם הדלתות בחשאי, באישון לילה!

והוסיף מרן הבן איש חי (בניהו, שם) שטען רבן יוחנן בן זכאי ושאל את שער ההיכל: 'למה תבהיל אותנו? ועבור מי נשלחת להעביר את המסר הנורא?'

כי אם המסר נועד עבור הצדיקים - הם אינם זקוקים לזה, כי ליבם נמס בקרבם וכולם חרדים ומבועתים דיו מפחד החורבן הקרב ובא.

ואם המסר נועד עבור המון העם - הם אינם מתפעלים מכך, ולא חוזרים בתשובה, ומה התועלת בפתיחת הדלתות.

והוסיפו חז"ל במסכת גיטין (דף נו, א) שאחד המיוחדים שבצדיקי העיר ירושלים היה רבי צדוק. והוא התענה במשך אותם ארבעים (40) שנה בכל יום ויום - כדי למנוע את החורבן הנורא.

ומאותה סיבה באותן ארבעים שנה הסנהדרין גם גלו מלשכת הגזית שבבית המקדש וישבו להם בהר הבית!

ומעתה התבאר להפליא שבמשך ארבעים שנה מאותתים לעם ישראל על שנאת חינם ועוון לשון הרע - ולא הועיל!

עד שהלך בר קמצא והלשין למלך רומי: 'שעם ישראל מרדו בו!' - והמיט באותו לשון הרע אסון נורא ואיום על עם ישראל.

- - - 'מידה כנגד מידה' בלשון הרע חטאו, וממילא גם לקו בו...

ציבא אומר דברי לשון הרע לדוד המלך

ומעתה, נתבונן בדברי חז"ל במעשה מופלא המחדד עד כמה מקפידים בשמים על עוון לשון הרע, ומענישים עליו בעונש חמור ביותר. שכן רבותינו הקדושים תלו את חורבן הבית בגלל "לשון הרע חלקי" שקיבל דוד המלך - שסובב לחורבן בית המקדש עוד טרם שנבנה... שבגמרא במסכת שבת (דף נו, א) בארו חז"ל מה ארע בעטיו של דברי לשון הרע שסיפר ציבא לדוד המלך, ותוכן המעשה מבואר בהרחבה בשמואל-ב, ט.

ציבא היה עבד כנעני של משפחת שאול המלך, כמבואר ברד"ק ובמצודת דוד, ועבד כשר היה. ולאחר ששאול המלך ובניו מתו במלחמה מול הפלשתים, החל דוד למלוך על עם ישראל. וביום מן הימים עלתה בלבו של דוד המלך אהבת יהונתן בן שאול - וזכר מה שנשבע לו לעשות עם זרעו חסד ואמת.

החל דוד המלך לברר את נותר זרע ושארית ליהונתן בן שאול.

הלכו ובררו את הענין אצל ציבא שהיה עבד מפורסם של בית שאול, ועוד היה מנהל את כל הנכסים של משפחת שאול המלך, ועתה קראוהו לדוד המלך.

שאל דוד המלך את ציבא: 'האם אתה ציבא?' 

ובמלבי"ם מבאר את תוכן השאלה: האם אתה עבד ונותר זרע לשאול המלך, או שזרעו נכחד והשתחררת לחירות במיתת אדוניך?

השיב לו ציבא: 'נותר בן אחד ליהונתן, ושמו מפיבושת, ואני עבדו.'

אמר לו דוד המלך: 'רצוני לגמול עמו חסד כפי שנשבעתי ליהונתן אביו.'

ואז אמר ציבא את המילים הבאות: 'מפיבושת הוא נכה רגלים, ואיננו חכם בתורה'. 

והמעם לועז (שם ט, ב) מבאר: שכך ביקש ציבא להמעיט בערכו של מפיבושת.

ואילו חז"ל מספרים ומדגישים: שכאשר הביאו את מפיבושת לפני דוד המלך - היה נפעם ומלא התפעלות ממנו כשמצאו חכם בתורה. 

ואז אמר דוד המלך למפיבושת: 'אבקש ממך מהיום ואילך לסור לארמון המלוכה מידי יום, ומעתה "תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד" ועשיתי "עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ" ואף אשיב לך את כל הנכסים שהיו שייכים לשאול המלך, ונלקחו לארמון המלוכה (שמואל-ב ט, ז).

ציבא עוזר לדוד המלך במלחמה

כעבור זמן מה, פרץ המרד של אבשלום בדוד המלך אביו, והיה דוד המלך בורח מירושלים מפני אבשלום בנו, ונטל עמו את כל נשיו ואוהביו. זו היתה תקופה איומה ונוראה, כשדוד המלך חושש לחייו, ונכסיו ואוהביו מדלדלים והולכים.

ובשעה שהגיע סמוך להר הזיתים, לפתע ראה דוד המלך את ציבא עבד מפיבושת, ועמו צמד חמורים ועליהם מאתיים (200) לחמים ואוכל לרוב.

שאל דוד המלך לציבא: 'הללו למי?'

השיב ציבא: 'החמורים לבית המלך לרכב עליהם, והאוכל עבור המשפחה והפמליא של המלך!'

שמח על כך דוד המלך, כפי שביאר המעם לועז, כי בזמן הבריחה ובחום המדבר היו המזון והחמורים מתנה חשובה.

והוסיף המלבי"ם: שלא נמצא איש מעשירי ירושלים שיסייע למלך בצידה לדרך ומזון כראוי וסוסים לרכיבה - כי רבים מהעשירים נסו וברחו מירושלים בגלל אימת אבשלום שביקש לכבוש את המלוכה בכל מחיר, ואוי לו למי שיעמוד בדרכו... וגם הללו שנשארו בירושלים לא העזו לשלוח מזון ועזרה לדוד המלך, מחשש שאבשלום יגלה מה שעשו ויתנקם בהם.

ורק ציבא לא חשש, כי תמיד יכול הוא לומר לאבשלום שעשה כן בציווי מפיבושת אדונו!

ציבא מקבל במתנה את רכושו של מפיבושת

ומעתה דוד המלך מתפלא ושואל את ציבא: 'והיכן מפיבושת? איך לא חשש מפיבושת לשלוח מתנה גדולה ועזרה לדוד המלך – ולהשאר בירושלים?!?' 

באותה שעה עשה ציבא מעשה אשר לא יעשה, ואמר לדוד המלך שקר גמור ולשון הרע על אדונו:

אמר ציבא: 'מפיבושת ממתין בירושלים כי חפץ הוא בכך שהמלכות והממשלה תשוב אליו, כזרעו היחיד של שאול המלך!'

והקשה הכלי יקר תמיהה עצומה: כיצד דוד המלך מסוגל להאמין ללשון הרע שכזה - שכל כולו תלוש מן המציאות, ואין לו יד ורגל, ולעולם לא שייך שיקרה?

אלא טען ציבא: שמפיבושת מצפה למות דוד המלך במלחמה, ולאחר המלחמה יתכן שידונו את אבשלום כמורד באביו וימיתו גם אותו על שרצח אביו, ואז יש סיכוי קטן שהממלכה תחזור למפיבושת נכד שאול המלך.

והאברבנאל הוסיף: שדוד המלך היה במיצר ובמצוק, ונתאר לעצמנו את הפחד והרעדה וצרת הלב שהיו מנת חלקו "בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ" (תהלים ג, א) המבקש להורגו. ובנוסף ציבא גם נתן לו 'שוחד' שהיה נצרך לו עד מאוד, והחניף לו חנופה גדולה - ולכן בנסיבות הללו אפשר להבין איך דוד המלך האמין במקצת לדברי ציבא.

ואם עד עתה דוד המלך חשב שמפיבושת הוא שולח המתנה הגדולה בעת צרתו, עתה ציבא מגלה לדוד שאת המתנה הרחבה הוא עצמו נתן על דעתו, ואיננו בשליחות מפיבושת.

לכן אמר דוד המלך לציבא: 'הרי נתון לך במתנה כל אשר למפיבושת'.

ובספר רינת יצחק ביאר: שדוד המלך דן באותה שעה את מפיבושת כמורד במלכות, ואם כן, כל נכסיו שייכים על פי הדין למלך ישראל, ולכן יכול היה לקבל את המתנה מציבא, ואף הותר לו לשחרר את העבד הכנעני הזה ולתת לו את כל רכושו של מפיבושת.

דוד המלך נענש בכפליים

ועל הלשון הרע ששמע ממפיבושת נענש דוד המלך בכפליים (2):

העונש הראשון (1) כשהגיע לעיר בחורים שנמצאת בשבט בנימין, יצא משם ראש הסנהדרין שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא וקילל את דוד המלך "קְלָלָה נִמְרֶצֶת" (מלכים-א ב, ח). 

ובילקוט שמעוני (מלכים, רע') מתבאר מה קילל: ראשי תיבות "נִמְרֶצֶת" - נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא! ובזוהר הקדוש (משפטים, קז, ב) מתבאר: שאותו הרגע שקללו שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא - היה הזמן העצוב והקשה ביותר בימי חייו, ובו נתייסר דוד המלך יותר מכל צרה אחרת שחווה כל ימיו.

ומעתה יש להבין על מה ולמה נענש דוד המלך בבזיון הנורא והעצום הזה?

מבארים האברבנאל והמלבי"ם (שם טז, ג): שנענש בחומרה יתירה משום שקיבל את דברי ציבא שהיו לשון הרע גמור.

נורא נוראות.

- - - לשון הרע גורמת להשפלה עד לתהום!

והעונש השני (2) - לאחר תום המלחמה הנוראה, כשאבשלום נתלה בשערו על העץ ושם מצא את מותו, החל דוד המלך חוזר לירושלים לעיר מלכותו, ובאו כל ידידיו ומכריו לבקרו.

ובין הבאים היה גם מפיבושת, ששמח על שובו של מלך ישראל לכס מלכותו. אולם מפיבושת הופיע בצורה מרושלת ולא גילח את שערו ולא כיבס בגדיו. ובירושלמי (ראש השנה א, א) מתבאר: שבמשך ששה (6) חודשים לא היה מפיבושת מגלח ומסתפר - כי היה זה משך הזמן שדוד המלך היה בגולה "בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ".

- - - ומפיבושת היה שרוי בצער על כך, וקיבל על עצמו מעין "מנהגי אבלות"...

ובמהרש"א ביאר: שדוד המלך פירש את הדברים להיפך - שמפיבושת שרוי בצער על שחזר לכס מלכותו ולכן לא גילח את זקנו.

באותה שעה שאל דוד המלך את מפיבושת: 'מדוע לא הלכת עמי במלחמה, כשברחתי מאבשלום בני?'

השיב מפיבושת: 'ציבא עבדי רימה אותי! שכן פיסח היה, ואיך ילך ללא עזרת עבדו!?' ובמקום שעבדו ציבא יעזור לו לרכב על הסוס לקראת דוד המלך - נטל את הסוסים על דעתו, ורכב עליהם בעצמו לקראת דוד המלך, ולא נותרו למפיבושת סוס או חמור לרכב עליהם.

יתר על כן, ציבא הוסיף רעה גדולה כששיקר ואמר: שהוא נותן המתנה בה בשעה שמפיבושת היה נותן המתנה... וציבא התהדר בנתינת כספו של אדונו!

והוסיף מפיבושת לדוד: 'יודע אני שציבא אמר עלי לשון הרע... ואדוני המלך כמלאך אלוקים יודע כל הנסתרות, ומעתה תעשה כטוב בעיניך.'

רחבעם וירבעם חלקו במלכות

אמר דוד המלך: "לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" (שמואל-ב יט, ל).

מבאר המהרש"א: שדוד המלך הסתפק עם מי האמת, והכריע ש: 'ממון המוטל בספק חולקין' - ולכן מפיבושת וציבא יחלקו בנכסים.

'אמר רב יהודה אמר רב: 'בשעה שאמר דוד המלך למפיבושת: "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" - יצאה בת קול ואמרה: "רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה".

שכן לאחר פטירתו של שלמה המלך - הגיע זמנו של רחבעם בנו למלוך על עם ישראל. ורחבעם נכד דוד המלך שלט ביד רמה, עד שבאו ירבעם בן נבט עבד שלמה וכל קהל ישראל וביקשו מרחבעם להקל מעליהם את עול השיעבוד. ורחבעם לא שמע בקול הזקנים שיעצו לו להקל מהשיעבוד, אלא שמע בקול הצעירים שיעצו לו להכביד עולו יותר ויותר.

באותה שעה סרו רוב העם מעול רחבעם והמליכו את ירבעם עליהם למלך, ורחבעם נשאר מלך על שני (2) שבטים בלבד, בערי יהודה וירושלים.

ומעתה הבה ונראה מה קרה בגלל שנחלקה המלכות -

בשעה שירבעם מלך על רוב עם ישראל, העמיד עגלים לעבודה זרה ואסר על כולם לעלות לירושלים. וזאת משום שחשש מאוד שכאשר יעלו לרגל לבית המקדש, כולם יתפעלו ויתבשמו מתוקף מלכותו של רחבעם, ולבסוף ינטשו אותו וימרדו בו. ובעטיו של חטא עבודה זרה נחרב בית המקדש.

מעתה מדגיש התנא הקדוש רב: שבגלל אותו לשון הרע שקיבל דוד המלך - לכן נחלקה מלכות בית דוד והחלו לעבוד עבודה זרה, ולבסוף גרם גם לחורבן בית המקדש...

מוסיף רש"י הקדוש: שדוד המלך נענש 'מידה כנגד מידה': על שהפסיד למפיבושת חצי (1/2) מנחלתו, הפסיד לזרעו חצי ממלכותו.

ובמהרש"א הוסיף: שמכיון שדוד המלך גרם למפיבושת להפסיד חצי מרכושו לעבדו ציבא, לכן נענש שנכדו יפסיד חצי ממלכותו לעבדו ירבעם בן נבט.

והמהר"ל חידד נקודה חשובה: לעולם לשון הרע יוצר פירוד בן אדם לחבירו - ולכן התוצאה הקשה של הלשון הרע היא יצירת פירוד במלכותו של דוד המלך. ובגמרא מתבאר: שדוד המלך כבר ידע שציבא שקרן, שהלא בפגישה הראשונה ציבא שיקר ואמר: 'שמפיבושת איננו תלמיד חכם'. ואם כן כיצד דוד המלך האמין לציבא שמפיבושת רוצה במפלתו?!

- - - ועל כך הקפיד מפיבושת ובא בתרעומת כלפי מעלה.

- - - והתרעומת התקבלה ודוד המלך נענש בחומרה רבה.

חומרת עוון לשון הרע

ואמת נכון הדבר שדוד המלך קיבל את דברי הלשון הרע באופן חלקי בלבד, ואף על פי כן בשמים הקפידו מאוד על הענין הזה. ולא הועיל לו התירוץ: שזה היה בזמן מלחמה, כשחייו תלויים לו מנגד! ואף על פי שהיו לדוד המלך נסיבות מקילות לטעון שמפיבושת לא בא לעזרתו במלחמה, ובעת מלחמה מותר לשמוע לשון הרע בכדי להציל נפשו! כל זה לא הועיל, כי בעטיו של חטא זה נענש דוד המלך בצער הנורא ביותר שחווה בימי חייו כש: שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא קילל אותו והוא עונש פרטי לדוד המלך. עונש קשה ומיידי!!

ועוד נענש בעונש כללי שהמלכות נלקחה בחציה מזרעו, ובית המקדש שבנה בנו – נחרב! 

וחומרת הענין מתעצמת בשעה שנתבונן ונראה שהמילים הספורות של ציבא השפיעו באופן בלתי הפיך לדורי דורות על עם שלם, וזאת משום שכאשר יש פגם זעיר בשורש, אזי נגרם נזק עצום ביותר לכלל עם ישראל. כי כתוצאה מכך עם ישראל עבדו עבודה זרה תחת ממשלת ירבעם - וכך המשיך חטא עבודה זרה ולשון הרע יחדיו לפעפע בעם ישראל עד שנחרב בית מקדשינו הראשון והשני.

- - - ומכיון שהפה נפתח, "ודלתות האדם" מזיקות ללא הרף, לכן נפתחו דלתות בית המקדש לאויבי ישראל. מידה כנגד מידה.

ומעתה נשכיל להבין שלא יתכן להמנע מלשון הרע ללא הסרת השנאה מהלב בין איש לרעהו. כי הלשון קלילה, והמילים "מחליקות מהפה" ומי שיש לו מעט טרוניה על חבירו - לא ימלט שביום מן הימים, המילים החמורות יפלטו וישתחררו מפיו 'בעידנא דריתחא' (בזמן כעס) ואי אפשר יהיה לעצור את זרם המילים השוצפות והגועשות.

- - - ומעתה תיקון לשון הרע יבוא כאשר נתקן את השורש, ונאהב האחד את חבירו,

ובשעה שנקפיד על השורש של שנאת חינם שבא מדברי לשון הרע, ישלח ה' יתברך את משיח צדקנו, ויוריד את בית המקדש השלישי באש מן השמים בקדושתו ותפארתו, במהרה בימינו אמן.

[קרדיט: גם מאמר זה על חומש במדבר מאמר ב' על ימי בין המצרים מהספר הנפלא! 'תורת חסד'

באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם, חומש במדבר, מאמר א' על בין המצרים: 'חורבן בית המקדש' - לחץ כאן].

[ב"ה חלקו השני של דרשת הרב שליט"א בסבב הרצאות בלונדון 5.8.24 א' מנחם-אב תשפד' היה המאמר הזה...]

לכתבה: הספר 'הראנו בבנינו' על בית המקדש!! מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - לחץ כאן.