קנין ל"א [2] - "אוהב את הצדקות"

ראשית עלינו לדעת מיהו "אוהב צדקות", ונראה שיש חילוק מהותי בין נותן צדקות לאוהב צדקות. ויתבאר מדוע מי שאוהב את הצדקות זוכה לקנין בתורה. כמובן ששומה עלינו להאיר את הדרך הנכונה המוליכה להיות "אוהב" צדקות.

"אוהב את הצדקות" 

עתה נעבור לבאר את הקנין הנוסף - "אוהב את הצדקות". 

הקדם דבר: 

נעמוד בדברינו על כמה נקודות הטעונות בירור: 

ראשית כל עלינו לדעת מיהו "אוהב צדקות", ונראה שישנו חילוק מהותי בין נותן צדקות לאוהב צדקות. עוד יתבאר מדוע באמת מי שאוהב את הצדקות זוכה לקנין בתורה. כמובן ששומה עלינו להאיר את הדרך הנכונה המוליכה להיות "אוהב" צדקות. 

כבר הערנו בתחילת המאמר שקנין זה מפרשים רבים השמיטוהו. אך במשניות שלפנינו הוא מופיע, וכן במחזור וויטרי והמהר"ל זצ"ל בדרך חיים גרסוהו ופירשוהו, על כן נשתדל גם אנו לפרש את שיחו וענינו בין שאר קניני התורה. 

הטעם שכתוב "אוהב את הצדקות" בלשון רבים 

יש שפירשו שהמכוון ב"אוהב את הצדקות" הוא, שאוהב הצדק והיושר ושונא העוולה, וכמו שכתוב (דברים טז, כ) "צדק צדק תרדוף". אמנם, אנו נרחיב את הדיבור על פי פירושו של החסיד יעב"ץ זצ"ל ש"אוהב את הצדקות" היינו שצריך לאהוב את מצוות נתינת צדקה לעניים. 

ולגופם של דברים יש לומר ששני הפירושים נכונים, ולכן דייק התנא בדבריו ולא כתב "אוהב את הצדקה", אלא "אוהב את הצדקות" בלשון רבים משום שישנן כמה מיני צדקות - יש צדקה הניתנת מיד ליד, לעניים ולנצרכים ולתמיכה בלומדי תורה. ויש צדקה שעניינה הוא צדק ויושר מלשון "צדק צדק תרדוף". 

אך החסיד יעב"ץ זצ"ל פירש ש"צדקות" היינו הצדקה שנותן לעניים, ומה שכתב התנא בלשון רבים להורות לנו שיש לאהוב לעשות צדקה בממון שלו וכן לאהוב שאחרים יעשו צדקה בממונם. 

אין די בנתינת צדקה אלא יש לאהוב צדקה! 

וביסוד הדברים יש לדקדק שלא כתב התנא "נותן צדקות" אלא "אוהב צדקות". 

והטעם כי לאו כל אנפין שווין ויש הנותן צדקה אך אינו אוהב צדקה, שיש שכל מגמתו שעל ידי נתינתו יתגדל ויתפרסם שמו בין העשירים, ויחלקו לו בגין כך כבוד. ויש הנותן צדקה בכדי שהמקבל יכיר לו טובה ויהיה אסיר תודה כלפיו. בכל אלו האופנים אינו בכלל "אוהב צדקות", שמדרך האוהב, לתת למרות שאינו זוכה לשום טובת הנאה או שאר נגיעה, ואף לעתים יתן צדקה בסתר, משום שהוא "אוהב צדקות". 

"כפה פרשה לעני", ו"ידיה שלחה לאביון" 

כדי לסבר את האוזן מי נחשב "אוהב צדקות" נביא מעשה שהיה: 

מסופר על הגאון בעל הבית הלוי זצ"ל, בצעירותו פקד פעם את בית הקברות בעיר בריסק, שני מצבות על קברים הצמודים זה לזה משכו את עיניו, על מצבה אחת נחקק הפסוק: "כפה פרשה לעני", ועל המצבה הסמוכה נחרט המשכו של הפסוק "וידיה שלחה לאביון". ויהי הדבר לפלא בעיניו, והחליט בלבו לברר פשר דבר. 

פנה הבית הלוי ז"ל לראש החברה קדישה בעיר בריסק לשאול את פיו שמא יפתור את התעלומה. בדק הלה בפנקסים הישנים אודות שני האנשים הקבורים שם, ומצא דבר מעניין עד למאוד. 

שני האנשים הללו היו שותפים בעסקיהם, הם היו עתירי ממון, והזילו מרכושם ממון רב לצדקה. והנה נהפך עליהם הגלגל ונפלו מאד בעסקיהם... הדבר עורר פליאה גדולה בעיני כל. הושיבו בעיר בית דין מיוחד לבדוק בשל מי הצרה הזאת. לאחר שערכו בדיקה מדוקדקת לא מצאו לכך סיבה הנראית לעין הם תלו את הדבר בכך שדרכם הייתה להפריש יותר מחובתם, והרי אמרו חז"ל (כתובות דף נ.) המבזבז לא יבזבז יותר מחומש! ולכן נענשו!... על כן גזר עליהם בית הדין עליהם שמכאן והלאה לא יפרישו מממונם יותר מחומש. 

אך העניים הרבים המשיכו לפקוד את ביתם כימים ימימה בבקשת עזרה, ליבם הרחום לא נתן להם לסרב והם פתחו את כיסם כיד הטובה עליהם. אך תוך זמן קצר סכום החלוקה התקרב לחומש מכלל נכסיהם, ולמרות זאת לא ההינו לקפוץ את ידם. 

לאחר מחשבה החליטו בינם לבין עצמם שפסק בית הדין תקף רק על מעותיהם אבל לא על חפציהם, משכך החלו לחלק את כל כלי הערך בביתם - את גביע הכסף, החנוכיה, תמונות יקרות ערך וכיו"ב עד שרוקנו כליל את ביתם... 

והנה יום אחד התדפקו על פתח ביתם שני עניים מרודים, אך כבר לא נשאר באמתחתם דבר בר נתינה... משכך הצטערו הנדיבים בליבם, וחשבו לעצמם, איך יתכן להשיב פני דלים ריקם... לפתע נשמע קול צעקה מהמטבח: "מצאתי מצאתי"! התברר שבתוך הכלי של הסוכר נשארה כפית מזהב טהור. שמחה גדולה שמחו, אך לרגע חשבו הרי שני עניים לפניהם, מה עשו? חילקו את הכפית לשניים! את גוף הכפית נתנו לאחד ואת הידית לשני... 

כשהתפרסם המעשה הוא עורר רעש גדול בקהילה, כל הציבור נשא עליהם תפילה מיוחדת שה' יחזיר להם את עושרם, ואכן כך הוה. וכשנפטרו ליוו אותם לבית עולמם בכבוד גדול, וחרטו על מצבותיהם את שני חלקי הפסוק - "כפה פרשה לעני", "וידיה שלחה לאביון"... 

למדנו לפי דרכנו עד היכן יכולה "אהבת הצדקות" לקלקל את השורה, כי האוהב אינו נותן רק כאשר יש חיוב או אפשרות לתת, אלא הצדקה תינתן בכל מצב, כי עושים זאת מאהבת המצוה. 

[לצפיה בסרטון מכבוד הרב שליט"א: מעשה מדהים! כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן | סרטון מתוך: מעלת הצדקה - ג' ]

מדוע ה"אוהב את הצדקות" נמנה בקניני התורה? 

ניגש עתה לבאר מדוע מידה זו של "אוהב את הצדקות" מעכבת את הזכייה בכתרה של תורה, אמנם כבר הפליגורבותינו ז"ל בגודל החשיבות של מצות הצדקה, אך עדיין יש לנו מקום להתגדר בו להבין מפני מה נמנה האוהב את הצדקה בין קניני התורה. 

ועלה בידינו בעזהי"ת כמה מהלכים בזה, נפרוש את הדברים בכך נפתח את הפתח של הקשר בין אהבת צדקה לקנין תורה. 

הנותן צדקה לעני זוכה ומקבל פני השכינה! 

איתא בגמרא במסכת בבא בתרא (דף י.): "דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי: בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו, ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך. והקב"ה אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני השכינה. שנאמר (תהלים יז, טו) "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך". 

ועל פסוק זה "אני בצדק אחזה פניך" דרשו חז"ל במדרש תהלים שוחר טוב (יז, יד) בדרך דומה: "בוא וראה כמה גדול כח הצדקה, שבשביל פרוטה אחת שנותן לעני זוכה ומקבל פני שכינה. בנוהג שבעולם מטרונה שהיתה מבקשת לראות את המלך ולהקביל פניו, היא עושה עטרה לפי כבודה, ועל ידי עטרה שהיא נכנסת לעטר את המלך, היא רואה פני המלך. ראה כמה כוחה של צדקה"! 

ובספר יעלזו חסידים הרחיב הדיבור בזה, וכתב שם שהנותן פרוטה לעני, יזכה לראות פני שכינה. ודבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דברים טז, טז) - "יראה כל זכורך את פני ה' אלוקך", וסמיך ליה: "איש כמתנת ידו". שנוי בנביאים - דכתיב (ישעיה לג, טז) "לחמו נתן מימיו נאמנים" וסמיך ליה: "מלך ביפיו תחזינה עיניך". ומשולש בכתובים דכתיב (תהלים יז, טו) "אני בצדק אחזה פניך". 

המורם מן האמור שהנותן צדקה מכספו זוכה ומקבל פני השכינה, והרי פשוט לכל מבין, שמי שזוכה לקבל פני השכינה תהיה לו בלי כל ספק סייעתא דשמיא מיוחדת בלימודו כי הרי שכינה שורה בכל מעשיו, ואין לך סולם גדול מזה לעלות בו במדרגות התורה! 

בנתינת צדקה ברכה שרויה מאת השי"ת! 

רבינו בחיי זצ"ל בספרו כד הקמח (ערך צדקה) על הפסוק (דברים טו, י) "נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך", מבאר שם: "נתון תיתן לו" - אם נתן, הקב"ה יתן לו משלו בכדי שיתן. 

והוסיף שם רבנו בחיי זצ"ל: "והנה משה רבינו ע"ה קבע ברכה במצוה זו ביעודי הגוף בעולם הזה, הוא שאמר: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך". 

ובאור החיים הקדוש על הפסוק (שם טו, ח) "פתוח תפתח את ידך לו" פירש, שעל ידי שפותח את ידו, פותחים לו "שערי שפע" כלשונו! 

עלה בידינו שהנותן צדקה לעני זוכה ומקבל ברכה מהבורא יתברך שמו, ופותחים לו שערי שפע. ופשוט כביעתא בכותחא, שהברכה הנצרכת ביותר לבר אנוש הוא לזכות להצלחה בתורתו, ונמצא שמכח קיום מצות הצדקה זוכים לתורה. 

מחיצה של ברזל מפסקת בין הנמנע מצדקה ובין הברכה! 

בספר החינוך (מצוה ת"פ) במצוה "שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמיטה", כתב בזה הלשון: "שלא להמנע מלהלוות אל הצריכים מפני פחד השמיטה שלא תפקיע החוב, ועל זה נאמר (דברים טו, ט) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה". משרשי המצוה: לחזק ולקבוע בלבבנו מידת הנדיבות ולהרחיק תכלית ההרחקה מידת הכילות, ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו, אם אולי יארע בו אונס או שום מקרה שלא יוכל לתבוע הלואתו קודם שנת השמיטה. 

וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה ידע בבירור כי המפזר מממונו אל הצריכים נוסף עוד, וחושך מיושר אך למחסור, כי השם ידין את האדם לפי מעשיו ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליה, ומידת הכילות מחיצה של ברזל בינו לבין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה. ישמע חכם ויוסף לקח". 

והמשגיח רבי מתתיהו סלומון שליט"א עמד על לשונו של החינוך "מידת הכילות מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה", שעי"ז הברכה לא תוכל לעבור אליו. וביאר המשגיח שליט"א שנמצא שאע"פ שכל ימיו הוא עוסק בתורה ובעבודה בכל כוחו ולכן ראוי אל הברכה, אם יש בו ממידת הכילות לא תדבק בו הברכה אלא היא תתעכב בדרכה מעבר למחיצה של ברזל המפרידה ומבדילה בינו לבינה. 

הרי לנו שרק אם ניפקד עם "אוהבי הצדקות" נוכל לבטל את המחיצה של ברזל ולקבל ברכה מאת השם ועל ידי זה נוכל להצליח בתורה, והרי אין ברכה הגונה יותר מאשר הצלחה בלימוד. 

על ידי נתינת צדקה תפילותיו מתקבלות! 

על דרך זו אפשר להאיר נקודה נוספת בהקדם דברי בעל הטורים על הפסוק "פתוח תפתח": "לומר שאם תפתח לו ידך, יפתחו לך שערי שמים כדי לקבל תפילתך". וכאשר שערי שמים פתוחים לרווחה לתפילות הלומד לעלות ולגדול בתורה וביראת שמים, מה יעצור בעדו לעלות מעלה מעלה במעלות התורה והיראה. 

"מרבה צדקה מרבה שלום"...

עוד יש לומר על פי המשנה באבות (פ"ב מ"ז): "מרבה צדקה מרבה שלום", ופירש רבינו יונה זצ"ל שהנותן צדקה, על ידי שנהנים הבריות מממונו הרי הם מתמלאים אליו באהבה וכך מרבה שלום בעולם. וראה בספר חסדי אבות לרבינו הבן איש חי זצ"ל שכתב שהמרבה צדקה מרבה שלום, כי התיבה צדקה עם המילוי היא בגימטריא שלום, הדבר מרמז לנו שעל ידי שיתן צדקה במלואה יזכה לשלום מרובה, מידה כנגד מידה - הוא נתן צדקה מלאה, ישכון אצלו שלום מלא. 

ומעתה שוב נוכל לומר, מי שיחיה בשלום עם הבריות ויחושו הם אהבה כלפיו, כך תהיה לו מנוחת הנפש ולא יהיו לו אויבים וצרי עין שיפריעוהו ויטרידוהו מלימוד התורה, אלא אדרבה, כולם יאהבוהו ויקנו לו מנוחה נכונה ללמוד תורה עם כל הכח והריכוז הראוי, שהרי מנוחת הנפש והרחבת הדעת מצויים בקרבו. 

הראינו לדעת דרך נוספת מדוע ה"אוהב את הצדקות" הוא מן התנאים הנצרכים לקנין תורה. 

"באורח צדקה אהלך" 

איתא במדרש רבה (פ' משפטים פ"ל, ג): "וכן הוא אומר (משלי ח, ב) "באורח צדקה אהלך", התורה אומרת, באיזה נתיב אני מהלכת? אהלך בדרכן של עושי צדקה"! 

והגר"א זצ"ל בביאורו על משלי מפרש: "באורח צדקה אהלך" כלומר, שהתורה אומרת: במי שהולך באורח צדקה, באותו אדם אהלך! מבואר מזה שאדם שמדרכו לתת צדקות והוא רגיל בזה, תורה עצמה מעידה ואומרת, "אליו אני הולכת". ואין לך קנין תורה גדול מזה! 

מצות צדקה – סגולה לתורה! 

עד כאן התבארו טעמים פשוטים המסבירים את החיבור בין צדקה לתורה, ונראה שיש גם ענין סגולי בכך שמעשה הצדקה הוא דבר הגורם לקנין תורה, וכמו שנבאר: 

מובא בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ט:): "רבי יהושע בן לוי אמר: כל הרגיל לעשות צדקה זוכה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי הגדה". ועיי"ש דילפינן להו מקראי. 

ואם אפוא על ידי רגילות האדם לעשות צדקה הוא זוכה לבנים בעלי חכמה ובעלי אגדה, הרי ק"ו בן בנו של ק"ו שאם הרגיל לעשות צדקה יעסוק בתורה בעצמו יזכה בודאי להיות מבעלי חכמת התורה. ומה שמוזכר בגמרא שבניו יזכו לתורה, לומר לך שלא רק הוא גופו יזכה לתורה אלא גם בניו! 

וסמך לזה הביא בספר ברכת אברהם מדברי הפרי חדש המובאים בספר ענף יוסף על עין יעקב, שפירש את דברי הגמרא במסכת שבת (דף כג:): "אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים", דהאי דנקט "הויין ליה בנים ת"ח" ולא קאמר ד"איהו גופיה הוי צורבא מרבנן", משום דאיירי או שהוא כבר תלמיד חכם או דמיירי ב"לאו בר הכי", היינו כמו שכתב רש"י זצ"ל שם בגמרא: "שאינו רגיל לעסוק בתורה". 

ואם אכן כך פני הדברים, הרי למדנו שמי שרגיל בצדקות מלבד מה שבניו יהיו תלמידי חכמים, הוא יהפוך בגופו לתלמיד חכם, אם רק, יטרח ללמוד תורה... 

"יפריש צדקה מממונו ומיד תתגלה לו האמת"... 

תנא דמסייע לן הוא בעל ה"ראשית חכמה" זצ"ל וכך כתב בספרו: כשאדם עוסק בהלכה ומתעוררות לו קושיות על הנלמד יפריש צדקה מממונו ומיד תתגלה לו האמת... 

וכן ראיתי מובא שבספר חסד לאברהם כתב שמי שמתקשה בהבנת איזה דבר תורה יתן צדקה ויאירו עיניו. 

מה עשה הגרי"ל דיסקין זצ"ל כשהתקשה בלימודו? 

באותו ענין נביא מעשה שסיפר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל הממחיש את הרעיון הנ"ל: 

הגאון הרב בורוכוב זצ"ל מחבר ספר "חבל יעקב", סיפר כי בהיותו בחור צעיר למד אצל הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל. לגאון הנ"ל הייתה דרך עצמאית משלו בלימוד, הוא בעיקר עסק והעמיק בספרי הראשונים, ולא נהג לעיין כלל בספרי האחרונים, פרט לכמה מגדולי האחרונים. 

והנה אירע פעם שרבי יהושע לייב זצ"ל ראה את הרב בורוכוב תלמידו מעיין בספר מספרי האחרונים, מיד שאלו בתמיהה: מה זאת הלא אין זו דרכנו?!... ענה לו הרב בורוכוב זצ"ל: הוא משלנו! כלומר: ספר זה תואם את שיטת הלימוד שלנו... 

לשמע תשובתו, נענה רבי יהושע לייב זצ"ל ואמר: אם כך הדבר, אמור לי נא קושיה מהספר שהינך מחזיק! הרב בורוכוב זצ"ל החל להקריא קושיה מן הספר, אבל הגרי"ל זצ"ל קטע את קריאתו והמשיך מעצמו את סיום הקושיה, כשהוא קולע במדויק לנכתב בספר... לאחר מכן ביקשו הגרי"ל זצ"ל שיאמר לו עוד קושיה, ושוב היה זה הגרי"ל זצ"ל שהשלים את הקושיה, כך חזר הדבר על עצמו פעמים רבות, עד שהגיעו לדף האחרון בספר, הרב בורכוב הקריא אך הגרי"ל זצ"ל לא תפס את הקושיה... 

מה עשה? עמדה שם בסמוך קופת צדקה של רבי מאיר בעל הנס, הטיל הגרי"ל זצ"ל לתוכה פרוטה לצדקה, הניח ראשו על הקופה, כך עמד כמה רגעים, עד שלבסוף הרים את ראשו ואמר גם את הקושיה האחרונה! 

הוא אשר אמרנו סיים הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, כי הצדקה הרי היא אחד מקניני התורה. כי מי שנותן צדקה בשמחה מתוך אהבת המצוה ואהבת הזולת, צדקתו מושכת עליו שפע של סייעתא דשמיא ללימוד התורה ולקניינה! 

עשירות בכסף, ועשירות בתורה... 

נראה להדגיש נקודה נוספת, אפשר אומנם שהיא על דרך הדרוש, אבל לענ"ד הדברים נכוחים ואמיתיים: 

הגמרא במסכת תענית (דף ט.) דורשת: "א"ר יוחנן: מאי דכתיב (דברים יד, כב) "עשר תעשר את תבואת זרעך" - עשר בשביל שתתעשר". מבואר מדברי הגמרא שמי שנותן את מעשרותיו זוכה לעשירות. 

רבים תמהים על דברי הגמרא, הרי רואים בחוש אנשים כשרים המפרישים מעשרות, ולא נהפכו הם להיות עשירים?! 

על שאלה זו נאמרו תירוצים רבים, אבל נאמר את הנראה לנו הנוגע לעניינינו: 

ידועים דברי המהרי"ל זצ"ל (ה' מילה אות א') המובאים בדברי הרמ"א בהלכות מילה (יו"ד סימן רסה סי"א) שנוהגין להדר אחר מצוה זו להיות "סנדק" לתפוס התינוק למוהלו, ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה. כל סנדק הברית חשוב כמקטיר קטורת, והקטורת דרכה להעשיר. ומכאן שגור בפי העולם שהכיבוד בסנדקאות הוא "סגולה לעשירות". 

ומסופר על הגאון הסטייפלר זצ"ל שנשאל: הרי סנדקאות היא סגולה לעשירות, ואם כן הרב, שמתכבד פעמים רבות לשמש כסנדק בבריתות אמור היה להיות עשיר גדול, היכן העושר שלו? מרן הסטייפלר זצ"ל הצביע לעבר המדפים שבחדרו שהיו מלאים בספרי ה"קהלות יעקב", ואמר: "הנה, כאן העשירות שלי!", וכי לחדש כל כך הרבה תורה זה לא נחשב לעשירות? ואם זה לא נקרא עשירות, עשירות מהי?! 

לפי זה אפשר לנו לומר על דרך זה בדברי הגמרא שהבאנו שהמפריש מעשרותיו מתעשר כמו שכתוב "עשר תעשר", שהמכוון בדברי הגמרא הללו הוא שזוכה לעושר רוחני הצלחה בלימוד! גדלות בתורה! וכי יש לך עושר גדול מזה?! 

ועל כן הנותן צדקה ומפריש מעשרותיו כהלכה, מתעשר בתורה. ולכך הצדקה היא היא קנין תורה! 

"אין עני אלא בדעה"... 

ומעתה שבאנו לכך יש לומר עוד לאידך גיסא: 

הפסוק בנביא (נחום א, יב) אומר: "וענתך לא אענך עוד", ודרשינן בגמרא במסכת גיטין (דף ז:): "ועניתיך" - אמר מר זוטרא, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה, "לא אענך עוד" - תני רב יוסף: שוב אין מראין לו סימני עניות". 

מבואר מדברי הגמרא שאפילו מי שכבר לקה בעניות, אם רק יתן צדקה הכתוב מבטיחנו - "לא אענך עוד", שלא יהיו בו עוד סימני עניות. והרי הגמרא במסכת נדרים (דף מא.) נוקטת: "אמר אביי: נקטינן אין עני אלא בדעה". 

ואם כן מצינו לומר שמי שהוא עני בדעה, שאינו תלמיד חכם, ייתכן שמכח נתינת כספו לצדקה לא ישתקפו בו שוב סימני עניות בדעת. אלא יזכה ב"עשירות" בדעה, והוא הוא קנין התורה האמור במשנתנו. 

על ידי הצדקה יקנה תורה לעולם הבא! 

עוד רגע קט אדברה בענין הקשר שיש בין "אוהב את הצדקות" לקנין תורה, והפעם מזווית שונה מעט מכל מה שנתבאר, כי עד כה נוכחנו לדעת בכמה אופנים שמי שנותן צדקה זוכה לעלות במעלות התורה בעולם הזה. 

עתה נראה שה"קנין תורה" שע"י אהבת הצדקה אפשרי גם בעולם הבא! הדרך לכך היא על ידי שהאדם תומך מכספו בתלמידי חכמים, דוגמת העיסקא המפורסמת של "יששכר וזבולון", ונבאר את הדברים. 

ה"זבולונים" הופכים לתלמידי חכמים! 

מרגלא בפומיה דהגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל ראש ישיבת לייקאווד, שמחזיקי תורה - "הזבולונים", בשעה שיוצאת נשמתם מן העולם הזה נשמתם סופגת ויודעת את כל התורה שנלמדה בעזרתם, במשנה, בגמרא, בראשונים ובאחרונים, וכך הופכים המה להיות תלמידי חכמים ממש. 

והיה נוהג לפרש על פי רעיון זה את הכתוב (דברים לג, יח) "שמח זבולון בצאתך", שדרשו ממנו בספרי: "בצאתך" - "בצאתך מן העולם". 

ופעמים שסיפר שהחפץ חיים זצ"ל דיבר פעם על "שותפות יששכר וזבולון", ובתוך דבריו התבטא: וכי זו שותפות? הרי יששכר כשיבוא לגן עדן ידבר עם הרשב"א ועם הגרעק"א, ואילו זבולון יעמוד בצד ולא יבין מאומה כלום לזו שותפות יקרא? אלא שהאמת יורה דרכו כי רק בעלמא הדין אי אפשר לקנות תורה בלי עמל ויגיעה, אך שם בעלמא דקשוט כבר עכשיו מתקיימת הבחינה של "כי מלאה הארץ דעה", ואף תמכין דאורייתא ישיגו הכל, ואכן תהיה זו שותפות מלאה! 

מאותו הטעם, כשנפטר לבית עולמו הרב סנדר קויפמן ז"ל, אחד מהעוזרים בהקמת ישיבת "בית מדרש גבוה", הורה ראש הישיבה הגאון רבי אהרן קטלר זצ"ל לכל תלמידיו שישתתפו בהלוייתו, באומרו: אנו מלווים פה המון רשב"אס!... 

ונכדו הגרי"א שוורצמאן שליט"א סיפר, כי רבינו זצ"ל נאמן לשיטתו עד כדי הלכה למעשה, ונהג להספיד את הנדיבים של "בית מדרש גבוה" דלייקאווד אפילו בימים שנפסק בשו"ע שאין מספידין, וכדין חכם בפניו!... 

מי גילה לגר"ח מוואלז'ין זצ"ל מה נפסק בבי"ד של מעלה? 

בספר אבי הישיבות מובא מה שסיפר החפץ חיים זצ"ל בדרשה שנשא בווילנא על החזקת התורה. שבתקופת הגר"ח מוואלוזין זצ"ל נחלקו גדולי הדור בשאלה שעלתה אז על הפרק הלכה למעשה בדיני "שעטנז". 

באחד מן הימים נראה בחלום להגר"ח זצ"ל איש מתומכי ישיבת וואלוז'ין, שהיה ידוע בציבור כיהודי המוני ופשוט. הגר"ח זצ"ל שאל אותו, מה סוברים בישיבה של מעלה בנידון שעלה על שולחן מלכים, הלה הרצה באוזניו את פסק הדין עם כל המקורות, כאילו היה זקן ורגיל בפלפולא דאורייתא ופסיקת ההלכה! 

"לא ידעתי ששם לומדים כל כך מהר"!... 

מעשה נוסף אירע עם יהודי שהקדיש קודם מותו חלק גדול מהונו עבור הישיבה, והגר"ח מוואלוזין זצ"ל הבטיח לו בתמורה לכך שילמד משניות לעילוי נשמתו. לאחר שנפטר אותו יהודי לבית עולמו קיים הגר"ח זצ"ל את הבטחתו, והחל ללמוד משניות תמידים כסדרם לזכרו. 

באחד הימים התקשה הגר"ח זצ"ל בהבנתה של משנה אחת הוא התייגע רבות בפשט הדברים. לפתע נפלה עליו תרדמה ובחלומו בא אליו אותו יהודי, והסביר לו בפשטות את ההסבר במשנה, והסתלק. 

כאשר התעורר הגר"ח זצ"ל משנתו הקצרה אמר בהשתוממות: לא ידעתי ששם לומדים כל כך מהר! הרי בחייו היה הלה עם הארץ גמור, וכבר יודע הינו לבאר משנה חמורה כמין חומר!... 

"בצל החכמה בצל הכסף" 

ובאותו הענין נקנח באמרתו הקצרה של הירושלמי (סוטה פ"ד ה"ד) על הכתוב "כי בצל החכמה בצל הכסף" - שעתידין בעלי הכסף, דהיינו אלו שתומכים בתלמידי חכמים, ללון בצל החכמה, ע"ש. 

"אוהב את הצדקות" – אוהב לקבל צדקה... 

וראיתי מביאים בשם ספר קול אבות מהגר"י ליטווין זצ"ל ביאור שונה במקצת ב"אוהב את הצדקות", ובריש דבריו שם התייחס לכך שחלק מהמפרשים לא גרסו קנין זה בין קניני התורה, אך הפטיר בספר הנ"ל: "ולענ"ד נראה דנוכל שפיר לגרוס זאת, ופירושו "הוי אוהב את הצדקות", פירוש - שכל מי שרוצה להיות תלמיד חכם צריך לאהוב את הצדקות ולקבלם מבני אדם הנותנין, בשביל שלא יצטרך לבטל מלימודו לחזור אחר מזונות. וכמו שכתוב במדרש דלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן לובש ומכסה, לא נתנה לדרוש אלא לאוכלי המן"! 

וכבר מצינו מנהג זה מימי קדם, כבר בזמן אבותינו הקדושים היו בני יששכר לומדי תורה באוהלי קדש ובני זבולון אשר לחוף ימים ישכון הספיקו להם מחייתם. וגם בתקופת הנביאים התקיימו להם ישיבות מלאות בתלמידים ששקדו על תלמודם התפרנסו מקופת הצדקה, וכמו שאמרו חז"ל במסכת כתובות (דף קה:) ע"ש. וכן בזמן התנאים תמיד היו ישיבות ועל הציבור מוטל היה לפרנס את בני הישיבה, וכמו שנזכר פעמים רבות בתלמוד. 

וכן נהג עם ישראל קדושים בכל דור ודור בכל עיר ועיר שפירנסו את לומדי תורה, והיו הבעלי בתים מזילים מהונם ופורסים מלחמם ללומדי תורת ה', ומהם שהיו מארחים אותם בכבוד על שולחנם יום או יומיים בכל שבוע, כי לולי זאת משתכחת הייתה חלילה תורה מישראל. 

הוא מה שאמר התנא של משנתינו, שאחד מהדרכים שהתורה נקנית בהן, היא שיהא מי שרוצה להשיג את חכמת התורה, אוהב את הצדקה הניתנת לו על מנת להתפרנס מממון זה, ללא שתעלה על פניו כל בושה. 

ועיין במה שכתבנו כבר (מאמר במיעוט סחורה) שהרחבנו את הדיבור בנושא זה, שם הוכחנו בהוכחות נמרצות שכהיום בתקופתנו כו"ע מודו שמותר להתפרנס מכסף של צדקה למי שמסוגל לכך שתורתו תהיה אומנותו, ע"ש. 

מהי הדרך להיות "אוהב את הצדקות"? 

עד כאן עסקנו בארוכה ובמקורות רבים בקשר בין ה"אוהב את הצדקות" לקנין התורה. השאלה שנותרה עדיין ללא מענה הינה: אכן חשוב לתת צדקה ולאהוב את הנתינה, אבל כיצד מגיעים לדרגה זו? מהי דרך העבודה להשיג זאת? 

התשובה פשוטה בתכלית: הא בהא תליא, הרואה והמתבונן בכל המעלות הנשגבות הנופלות בחלקו של ה"אוהב צדקות", הדרך סלולה בפניו לעבוד ולקנות בנפשו מידה זו! 

שני תועלות במצות צדקה - עבור המקבל ועבור הנותן 

לסיום נביא את דבריו הנפלאים של האדמו"ר מאוז'רוב זצ"ל בספרו באר משה: מצוות צדקה כוללת בתוכה שני ענינים: האחד - למלא את חסרונו של העני, והשני - להשריש בלב הנותן את האמונה שכל קנייני האדם הנראים לעין, אינם קנייניו הפרטיים אלא הקב"ה הוא הבעלים האמיתי. וכמאמר המשנה (אבות פ"ג מ"ז) "תן לו משלו שאתה ושלך שלו". ואם זוכה ומקיים מצות צדקה מתוך הגישה הנזכרת, אזי הקיום הוא שלם וראוי, שגם החיה את נפש העני בגשמיות, ואף את נפשו שלו הזין ברוחניות, שהרי נטע בה אמונה שלימה בהקב"ה שהוא קונה הכל. 

אם תימצי לומר באופן זה, מצוות צדקה אינה רק ציווי הנוהג בין אדם לחבירו, אלא גם מצוה העוסקת בחיובו של אדם למקום, והדחף לתת צדקה אינו נובע רק מרגש של רחמים על הזולת, אלא גם מתוך הכרה מהי טובת נפשו, שהרי מספק לה מזון רוחני, בכך שמגיע לידי אמונה בהקב"ה. 

ונראה להמתיק בזה דברי המדרש רבה (ויק"ר לד, ח), "תני רבי יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית". והיינו, שאמנם מחלקי המצוה שהעני מקבל מהבעל הבית כסף לצרכיו. אך החלק שהנותן מקבל בזכות הנתינה לעני הוא גדול יותר, שבכך הקב"ה נותן לו מידו הרווחה והפתוחה, וימלא כל משאלות לבו לטובה. 

ויש בכך חיזוק עצום למצות הצדקה ולקנין התורה העומד ותלוי בה, ועלינו לשנן זאת לעצמנו חזור ושנן, ראשית, הניתן מידינו אינו "שלנו" אלא של הקב"ה. ועוד, על ידי הנתינה מקבל הנותן הרבה מעבר למה שהוא נתן, וכמו שביארנו בפנים. 

ואם אכן נתבונן בזה תדיר נוכל להיות חלק מכלל "אוהבי הצדקות", ועי"ז נזכה לקנין שלם בתורה!

להורדת קובץ PDF מעוצב מהספר - לחץ כאן

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: קניין ל"א - אוהב את הצדקות - חלק א' (מתוך ב' חלקים).

לכתבה הקודמת: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין ל"א [1] - "אוהב את הבריות" לחץ כאן. נבאר מספר נקודות, נדרוש סימוכין לקנינים שהוזכרו לפניו במשנתנו. ובפשטות נראה שההוראה המעשית היוצאת מקנין זה היא שיש לאהוב את הבריות כולן, ויש לדקדק מהי דרך ההנהגה הישרה כלפי הרשעים ופורקי עול, האם גם את אלו חובה לאהוב, או שמא אדרבה אותם מצוה לשנוא. עוד נבאר חוט המקשר בין מידה זו לכתר תורה ועוד...

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.

לכתבה 10 מאמרים נפלאים! על שבת קודש מהספר 'פורים דיליה' - לחץ כאן.

לכתבה: הספר החדש! תפילה דיליה | ריכוז 25 המאמרים - לחץ כאן.

נ.ב. לכתבה: 3 הסדרות; אוחילה לאל, אדרבה והנני בידך - לחץ כאן. דרשות רעיונות וסיפורים: [א] אדרבה: מעלת השלום וחומרת הפגיעה בזולת [ב] אוחילה לאל: כוחה של תפילה [ג] הנני בידך: מעלת הבטחון בהשי"ת, שלוות והצלחת המאמין.