קנין ל"א [1] - "אוהב את הבריות"

נבאר מספר נקודות, נדרוש סימוכין לקנינים שהוזכרו לפניו במשנתנו. ובפשטות נראה שההוראה המעשית היוצאת מקנין זה היא שיש לאהוב את הבריות כולן, ויש לדקדק מהי דרך ההנהגה הישרה כלפי הרשעים ופורקי עול, האם גם את אלו חובה לאהוב, או שמא אדרבה אותם מצוה לשנוא. עוד נבאר חוט המקשר בין מידה זו לכתר תורה ועוד...

קנין ל"א "אוהב את הבריות" 

הנוסח השגור במשנתנו: "אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות" ולפי זה המה שני קניינים, אמנם יש ממפרשי המשנה שלא הייתה בידם הגירסה "אוהב את הצדקות" ולדבריהם הוא אינו נמנה עם קניני התורה. 

במאמר הבא נבאר את הקנין של "אוהב את הבריות", בחלקו השני נתייחס גם ל"אוהב את הצדקות". 

"אוהב את הבריות" 

הקדם דבר: 

בקנין זה נבאר ונלבן מספר נקודות: ראשית כל יש לדרוש בו סימוכין לקנינים שהוזכרו לפניו במשנתנו. 

עוד ידובר בו: בפשטות נראה שההוראה המעשית היוצאת מקנין זה היא שיש לאהוב את הבריות כולן, ואם כן יש לדקדק מהי דרך ההנהגה הישרה כלפי אנשים רשעים או פורקי עול, האם גם את אלו חובה לאהוב, או שמא אדרבה אותם מצוה לשנוא. עוד עלינו לבאר מהו החוט המקשר בין מידה זו של אהבת הבריות לזכייה בכתרה של תורה, מה ענין "ואהבת לרעך כמוך" למצות תלמוד תורה? נתמקד גם בדרכים המובילות לשלמות באהבת הבריות. 

למרות ש"אוהב את המקום" עדיין "אוהב את הבריות"... 

בטעם סמיכות הקניינים כתב היעב"ץ זצ"ל בספרו לחם שמים, שקנין זה בא להוסיף ביאור על הקנינים הקודמים. שהרי קודם לכן שנה התנא: "אהוב ואוהב את המקום". ועל כך בא התנא להוסיף "אוהב את הבריות". דהיינו, שלא יסתפק האדם באהבת המקום בלבד, אלא מחובתו לאהוב את הבריות גם כן. 

במיוחד אמורים הדברים על אותם בני אדם אשר דווקא לגודל אהבתם את המקום, צומחת בקרבם שנאת הבריות כלפי אלו שאינם עושים רצונו של מקום. ואף כסבורים הם שמקיימים בזה "מצוה" שמקנאים את קנאת ה' כביכול "לשם שמים", על כך בא התנא ללמדנו שלעולם תהא שולטת בלבו אהבת הבריות כולם ללא יוצא מן הכלל. 

כי אהבת המקום אינה סתירה כלל לאהבת הבריות! 

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים"... 

וידוע מה שמפרש העולם את דברי המשנה באבות (פ"ה מ"כ): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים": 

בעוונותינו הרבים רואים בחוש שכאשר שני הצדדים מצהירים שסיבת המחלוקת היא "לשם שמים", הם מפנים לקיומה את כל כוחותיהם עד שאי אפשר להשקיט את הרוחות כלל, כי הרי לדידם עוסקים הם כביכול ב"מצוה לשם שמים", ולכן "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" שבכוחה לבעור תמיד ולא לשקוט לעולם... 

ויש שפירשו בדרך צחות את מה שנאמר אצל אנשי סדום (בראשית יג, יג) "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד", דהיינו, פעמים שהמעשים ה"רעים וחטאים" של אדם בכל מה שנוגע לענייני בין אדם לחבירו, מקורו במה שהוא מתכוון "לה' מאוד"... 

הרי שמי שאוהב את הקב"ה חובה מיוחדת רובצת עליו להיזהר שלא תתפתח אצלו שנאה כלפי מי שאינם עובדים את הקב"ה, ועל כן באה המשנה להשמיענו, שבמקביל לאהבת הקב"ה צריך שתהיה מצויה בו אהבת הבריות. 

"אהבת הבריות" מול "שנאת הרשעים" 

אך אם כנים הדברים תתייצב מולנו שאלה גדולה: האם הקב"ה אכן דורש מאתנו לאהוב את כולם? האם גם את הרשעים ועוברי הדת אין לשנוא? וכי זוהי כוונת חז"ל במושג "אהבת הבריות"? 

נקדים מאמר נפלא ומאיר עיניים מתורתו של המשגיח רבי יחזקאל לויינשטיין זצ"ל (אור יחזקאל מידות עמ' קמג) ואלו דבריו: הנה מחובתנו לאהוב את הצדיקים ולשנוא את הרשעים, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט, כב): "תכלית שנאה שנאתים". 

והנה בזמנינו שבני עליה מועטין ואילו הרשעים רבים מאוד, וכיון שחייבים אנו לשנוא את הרשעים, נמצא שתמיד חייב לחיות מתוך הרגשי שנאה כלפי הרשעים, וענין זה סכנתו מרובה. כי הרי החינוך (מצוה ט"ז) בביאור מצות פסח שואל שלכאורה למה הקב"ה צוה אותנו מצוות רבות לזכרון של אותו הנס "זכר ליציאת מצרים" ומדוע לא יספיק מעשה אחד לזכרון יציאת מצרים. 

והשיב על זה החינוך וזת"ד: "דע כי האדם נפעל לפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו אחר מעשיו שעושה בהן, אם טוב ואם רע... כי אחר הפעולות נמשכים הלבבות, ואפילו יהיה האדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים וחפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק בדברים של דופי כגון שיכריחו המלך ומינות רעה וכו', ישיב בזמן מן הזמנים ויהיה רשע גמור"! 

ולדוגמא, כאשר אחד מתגייס לעבודת הצבא אף שכפוהו על כך והיה בגדר אונס, מ"מ כיון שעומד ועוסק בדברים רעים כחילולי שבת וכדומה, מצבו ישתנה ויעשה לרשע, שבכח הפעולות והמעשים לשנות את מצב האדם אף שאין בדעתו וברצונו לעשות כן. 

ומשום הכי נתנה התורה מצוות רבות כדי שיעסוק בהם כל ימיו ויהיה עטוף בתורה ובמצוות, וע"כ יפעלו פעולותיו להיעשות לטוב, ועל ידי זה זוכים לחיי עד. ורמזו זכרונם לברכה על זה באומרם (מנחות דף מג:): "כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו, מובטח לו שלא יחטא. לפי שאלו מצוות תמידיות ונפעל בהן תמיד", עד כאן תמצית דברי החינוך. 

ומעתה הלא יפלא, והלא שנאת הבריות היא מהעבירות החמורות ביותר, ואהבת הבריות מעיקרי התורה והדת, וכנאמר במדרש רבה (בראשית כד, ג) "ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה". 

ומאחר שנתבאר שמחובתינו לשנוא את הרשעים. והרי רוב אנשי העולם בכלל רשעים נחשבים, נמצא שרוב ימיו וזמנו של האדם חייב לעסוק בשנאה, וכיון שנתבאר מדברי החינוך שהאדם נפעל לפי פעולותיו, והרי הוא עוסק תמיד בשנאה, והרי לבבו נפעל לפי מעשה השנאה שעושה, ואם כן נמצא שישריש מידת השנאה שעושה, ואם כן נמצא שישריש מידת השנאה בקרבו. ומעתה איך יגיע למעלת "אהבת הבריות" שהוא מעיקרי התורה? 

אין לשנוא את הרשעים אלא את מעשיהם! 

וצריכים לומר שדרך העבודה חייבת להיות, שישנא את המעשים של הרשעים, אבל אסור לו לשנוא את הרשעים עצמם, שהרי חביב אדם שנברא בצלם, וא"א לשנוא אותו. 

ובאמת שזו היא מהנהגת הקב"ה, וכפי שמצינו (עי' מסכת מגילה דף י:) שבעת קריעת ים סוף בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפניו, ואמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?! 

ואם תשאל א"כ מדוע מצינו שבני ישראל אמרו שירה ורק מלאכי השרת הקב"ה מנעם מלומר שירה? אבל הביאור בזה הוא, שכלל ישראל לא אמרו שירה על אבדם ומפלתם של המצרים אלא אמרו שירה על ישועתם והצלתם! 

וכעין זה מצינו איך שהקב"ה חס על נינוה העיר הגדולה למרות שהיו ברובם עובדי ע"ז, וכמבואר בפסוק (יונה ד, י-יא) "ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבין לילה היה ובין לילה אבד ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו". והרי גם שנינו במסכת חגיגה (דף טו:) שאפילו בזמן שהרשעים בצער השכינה מצטערת גם כן. 

וכן כתוב בתהלים (קמה, ט) "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" ואף הרשעים בכלל כי הרי כתוב "לכל". 

ע"כ תוכן דבריו של המשגיח זצ"ל. 

"יתמו חטאים" ולא "יתמו חוטאים"... 

ולכאורה המקור להבחנה זו בין שנאת הרשעים עצמם לשנאת מעשיהם מפורש בדברי הגמרא במסכת ברכות (דף י.): "הנו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא. הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי הכי דלימותו, אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך, משום דכתיב "יתמו חטאים", מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד שפיל לסיפיה דקרא "ורשעים עוד אינם", כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם, אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה, ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה". 

מבואר מכאן שהמלחמה בפורקי העול עליה להתמקד נגד ה"חטאים" ולא נגד ה"חוטאים". 

והדברים מתאימים לשיטת רבי מאיר במסכת קדושין (דף לו.): ישראל אע"פ שחוטאים נקראים בנים. ולכן לעולם אין לשנוא את האדם עצמו, אלא את מעשיו הרעים. 

"שנאת המינים" - כיצד? 

ממוצא הדברים למדנו שהשנאה לאלו שאינם שומרים תורה ומצוות, צריכה להיות מכוונת כנגד מעשיהם הרעים, אבל בשום פנים ואופן אין לשנוא כל יהודי באשר הוא, וכן אין לשמוח במפלתו, וכפי שהתבטא פעם הגאון בעל הברכת שמואל זצ"ל בשם רבו הגר"ח הלוי מבריסק זצ"ל שבשנאת המינים ישנן שתי סוגים. והדבר יובן במשל: 

הן בעלת הבית והן החתול צדים את העכברים. אך ההבדל ביניהם בולט, בעוד בעלת הבית אינה מעוניינת כלל וכלל בהימצאות העכברים בסביבת הבית, החתול לעומתה שמח בקיומם כדי שיוכל לצודם ולאוכלם... 

הוא הדין בנושא שנאת המינים, יש השונאים אותם לגמרי ומעדיפים הם בסתר ליבם שלא יהיו מינים כלל בעולם ולא יצטרכו לשונאם, אבל לעומתם, יש השמחים ונהנים מקיומם של המינים בעולם, כי כך יש באפשרותם לרודפם וללחום בהם... 

ברור לכל בר דעת כי הדרך הראשונה היא הנכונה! 

ויסוד הדברים כבר כתוב בספר תומר דבורה (סוף פרק ב'): "ואפילו הרשעים יאהב אותם בליבו ויאמר: מי יתן והיו אלו צדיקים שבים בתשובה, ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום". 

יש לעורר רגשי רחמים על "עוברי עבירה"! 

ניתן להוסיף ולומר, היחס הראוי כלפי עוברי עבירה, צריך לנבוע מתוך "רחמנות" על שלא זכו להכיר את האמת, אין לעורר כלל רגש של "שנאה" לעברם, כי לאמיתו של דבר הם אומללים שלא זכו להכיר את תורת החיים. 

נמחיש זאת על פי מעשה שהיה: 

הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל סיפר, בהיותו בחור ישיבה היה לו חבר שנטרפה עליו דעתו רח"ל. פעם אירע שנסע לבקרו ולשהות בביתו שבעיר וורשה. באחד הימים הגישה אמו מאכלים לשולחן, ביקשה האם את בנה: תאכל גם אתה. הבן התחיל לצעוק מתוך שגעונו: בשום פנים איני מוכן לאכול. פנה אליו הגר"י ניימן זצ"ל ואמר לו: אמך מבקשת, אנא ממך תניח את דעתה ותאכל. החבר שלקה בנפשו רח"ל התפרץ לתוך דברי הגר"י זצ"ל וצעק: היא אינה אמא שלי כלל!! 

לימים, כאשר סיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל סיפור זה נענה ואמר: מה הנכם חושבים, שלשמע דבריו אמו מולדתו התמלאה בשנאה על בנה? אדרבה ואדרבה, מתוך רגשי אהבה של אם מסורה, רחמים מילאו את ליבה על בנה המסכן שאפילו את אמו אינו מכיר. 

כך בדיוק אמר הגר"י ניימן זצ"ל, צריכים אנו להרגיש כלפי אחינו הרחוקים. כמה רחמנות וחמלה צריכים לשטוף לנו את הלב, על כך שאינם מכירים את אבינו שבשמים... 

מהו הקשר בין "אהבת הבריות" להשגה בתורה? 

עד כאן התבארה נקודה אחת ב"אוהב את הבריות" על פי פירושו של היעב"ץ זצ"ל בלחם שמים. עתה ניגש לבאר מהו החוט המקשר בין אהבת הבריות לזכייה בתורה. 

ומצינו בזה בדברי רבותינו ז"ל כמה דרכים, ונביא את חלקם: 

"מתלמידי יותר מכולם" 

בספר מדרש שמואל כתב שבהיות האדם אוהב את הבריות כתוצאה מכך הרי הוא מקרבן לתורה, וכמאמר התנא "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", וכאשר יקרב את הבריות בכדי ללמדם תורה, נמצא גם שהוא עצמו יקנה קנין התורה. 

והרי ידוע מאמר חז"ל "ומתלמידי יותר מכולם". 

תורת הלומד מתייקרת בעיני הבריות 

במחזור ויטרי פירש שכאשר הלומד אוהב את הבריות, מתוך כך מתכבדת התורה ומתייקרת בעיני הבריות, והכל רצין אחריה ומחזיקין את ידו לעסוק בה. וסוד הענין הוא, כי על ידי שאדם אוהב את הבריות גם בלב הבריות חודרת אהבה כלפיו וכמו שכתוב "כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם", וכאשר הבריות מלאים אליו באהבה, הרי הם משתדלים לעזור ולסייע בידו בכל האמצעים בכדי שיוכל לעסוק בתורה ללא כל הפרעות. 

וכעין זה פירש בלחם שמים, וכה כתב: אם הלומד שונא את הבריות אז גם הבריות שונאים אותו ונמצאו שמבטלין אותו מלימודו. משא"כ כשאוהב את הבריות, לא יסבול מטרדתם של הסובבים אליו ולא יפגמו הם במנוחת נפשו, וכך יכול הוא להתמסר עם כל כוחותיו ללימודו. 

"האוהב את הבריות נכנס ל"כלל", והוא ראוי אל התורה" 

והמהר"ל זצ"ל מבאר הענין על פי דרכו, ואלו דבריו: כאשר האדם אוהב את הבריות, זה מכניס אותו תוך כלל הבריות ואז ראוי אל התורה שניתנה אל הכלל, אבל אם אינו אוהב את הבריות הנה נבדל מן הכלל, ואיך יזכה אל התורה שהתורה היא אל הכלל, כי לא ניתנה התורה אל היחיד. 

ד. הקב"ה אוהב את ה"אוהב ישראל"! 

וראיתי לרבינו הרמח"ל זצ"ל במסילת ישרים (סוף פרק יט) שהרחיב את הביאור, וזה תו"ד: "אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו". 

תמצית דבריו: על ידי שמשלים נפשו באהבת הבריות, הדבר גורם שתתעורר אהבת הקב"ה אליו, ופשוט וברור לכל בר דעת שאי מי שהקב"ה אוהבו, יזכה לסייעתא דשמיא וברכה בלימודו, וכך יוכל לגדול ולהתעלות בתורה. הרי הוא "אוהבו של מלך"! 

"ה' צלך על יד ימינך" 

והגאון רבי צדוק הכהן כותב בספרו פרי צדיק, וכעין זה איתא בבעל שם טוב עה"ת (פ' קדושים), על פי הפסוק (תהלים קכא, ה) "ה' צלך", כי הנהגת הקב"ה עם האדם נמשלה לצלו, כשם שצורת צל האדם משתנה לפי תנועתו, אם מצביע באצבע הצל גם יושיט אצבע, ואם יצביע בשתי אצבעותיו הצל אף הוא ישיב לעומתו בשתי אצבעות. 

כן היא הנהגת הקב"ה עם האדם, כפי מעשיו של האדם עם זולתו. הי לכך, המתנהג עם הבריות באהבה, ה' ינהג עמו במטבע של אהבה להיטיב לו. ומי שהקב"ה מתנהג עמו באהבה ברור שתהיה לו הצלחה גדולה בכל הנוגע ללימוד התורה ולקיום מצוותיה. 

"הכניסוני בחבורתכם" 

ומצאתי שהגאון רבי חיים ברים זצ"ל מביא שמייסד שושלת רוז'ין רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל פירש את הפסוק (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", בהקדם משל: אחד מנתיני המלך נידון לחיוב מיתה בעבור עוון שעשה, כשבאה השעה לביצוע גזר הדין הגיע הממונה מבית המלך בכדי להרגו, ניגש לפתע אל התליין אדם אחד מבין שורות הקהל והחל צווח הרף הרף! אני הוא החוטא ולי מגיע העונש, הנידון חף מפשע! 

באו והגישו את דבריו למלך. 

שאלו המלך מהו חטאך? ענה ואמר: אותו החטא בו נחשד חברי. חבירו לעומתו הכחיש בתוקף אני הוא החוטא, בצעו נא את גזר הדין. הבין המלך שמדובר בשני אוהבים בנפש עד שאחד מהם מוכן למסור את נפשו עבור זולתו מרוב אהבתו. 

נפעם המלך והתרגש ומתוך כך זיכה את שניהם! וכה אמר להם, אם אכן תיתכן אהבה כה גדולה בין שני חברים, ברצוני גם אני להיות נמנה עמכם בחבורתכם, אנא צרפו אותי כחבר שלישי! 

זהו פירוש הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", כשהשי"ת רואה שאהבת ישראל מצויה בין אחד למשנהו, אזי אומר ה' קחו גם אותי כחלק באהבתכם וחבורתכם. אם "ואהבת לרעך כמוך", אזי "אני ה'"! גם הוא חפץ בחבורתם ומצטרף עמהם, וכך בטל כל גזר דין רע מעליהם. 

ופשוט הוא שמי שהקב"ה אוהב אותו ורוצה להיות איתו בודאי שיתן לו סייעתא דשמיא כדי שיוכל לגדול בתורה וביראת שמים. וממילא נמצא שזה הקשר שיש בין אהבת הבריות לקנין התורה. 

[לצפיה במעשה מפי כבוד הרב שליט"א: סיפור אמיתי על זוג חברים אוהבים | סרטון מתוך הרצאה רמלה: תיקון המידות חיים חדשים]

ה. קבלת התורה רק באופן של "כאיש אחד בלב אחד" 

והמתבונן ימצא שעל ידי מידה זו של אהבת הבריות זכו ישראל לקבל את התורה, וכמו שכתוב (שמות יט, ב) "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופרש"י זצ"ל: "כאיש אחד בלב אחד". ואיתא בסוף מסכת דרך ארץ זוטא: "ויחן שם ישראל" - אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי". 

ואם על ידי מדת אהבת הבריות זכו בני ישראל לקבל את התורה, הרי כך בכל דור ודור הדרך לקבל ולקנות התורה עוברת במסלול זה של אהבת הבריות ודיבוק חברים כאיש אחד בלב אחד! 

ו. זהירות מחטא לשון הרע – על ידי "אהבת הבריות" 

ניתן להאיר מזווית נוספת את הקשר החופף בין מדת אהבת הבריות לזכייה בתורה וכמו שיתבאר להלן: 

ידוע ומפורסם שאחד הגורמים הגדולים להפסיד את כל התורה והמצוות שזכה בהם האדם, הוא החטא הנורא של לשון הרע, וכמפורש בכמה מקומות. נציין לדוגמא את דברי הגמרא במסכת סוטה (דף מב.): "אמר רבי ירמיה בר אבא: ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה - כת לצים, וכת חנפים, וכת שקרנים, וכת מספרי לשון הרע. 

ובביאור הדברים מהו "אינם מקבלות פני שכינה" פירש בספר עץ יוסף על עין יעקב: "ענין קבלת פני השכינה שייך גם בעולם הזה, ובפנים שונים. בגדולי המעלה קבלתם רוח נבואה או רוח הקודש. ובאנשים המונים עכ"פ נפשם מדבקת בשכינה, שמזה מתנוצץ בנפשם איזה רוח טהרה להעיר לבבם לפעמים מלמעלה. אבל מי שיש לו אלו המדות, נתעקר מלבם כל ציור טהרה עד שאין בכחם לקבל שפעת הטהרה השופעת מהשכינה". 

ואם כן הלוקה במידה זו של אהבת הבריות, הרי הוא בכלל מי שהשכינה "מתרחקת" ממנו, וברור שלא יזכה כך ח"ו לשום סייעתא דשמיא ולא יצליח בלימודו כלל! 

הדובר לשה"ר – תורתו אינה מגינה עליו 

נביא את מה שכתב החפץ חיים זצ"ל בשמירת הלשון (ח"ב פ"ז) והדברים מבהילים ממש, וזת"ד: 

"והנה אם אדם ילמד בכל יום מקרא ומשנה או גמרא, ובשעת הדין ידע שיציעו לנגד עיניו כל המשנה והגמרא שלמד, מה גדלה תשוקתו לזה והוא מקוה ע"ז כל שעה ושעה אימתי יבא לזה וימליצו עליו. אכן כאשר יבואו אח"כ כל אותן הספרים, ויראה שנמשך על כל דף ודף רוח הטומאה על ידי דבורים האסורים שדיבר מתחילה או באמצע, ואין שוות למאומה ומה גדולה תהיה תוגתו אז, כאשר יתבונן בנפשו איך בשאט נפש אבד בעצמו את תורתו. 

ולמה הדבר דומה? לאחד שקנה מחבירו ש"ס שלם ומכורך בעור יפה, ובלי ראיה בפנים, שסמך שכיון שלמעלה הוא יפה ונאה חשב שגם בפנים יהיה יפה ונאה. שילם בעדו, והמוכר נסע לדרכו. ויהי כאשר נסע לקחו לביתו וראה שכל הש"ס היה מטושטש מאד, מפני חלב ושומן שנשפך עליו, ואפילו מסכת אחד לא מצא כהוגן. וכמה יתמרמר על נפשו איך נתפתה לדברי המוכר ששבחו בפניו, ולא פתחו בעצמו לראות מה קנה. 

כן הוא הדבר הזה: מי שפיו פתוח תמיד, ואינו מקפיד על עצמו אפילו אם ילמד כל ששה סדרי משנה וכל הש"ס כמה פעמים, כשיבוא למעלה לא ימצא אפילו גמרא אחת שתגן עליו!! כי כל אחת נמשך עליה רוח הטומאה ומאוס להסתכל עליה". 

האוהב את רעהו לא ידבר בגנותו! 

והדברים קשורים זה לזה, כי האוהב את חבירו, ויגע תמיד בנפשו לקנות מידה זו של אהבת הזולת, יועיל ויסייע בידו להציל נפשו מחטא לשון הרע על זולתו. וכה כתב החפץ חיים זצ"ל בספרו שמירת הלשון (ח"ב): שאם יאהוב את חבירו באמת, בודאי לא ידבר עליו לשון הרע, כי יחפש לו בכל כוחותיו זכות. 

הגאון רבי הירש פאלי זצ"ל הדריך ביסוד זה את תלמידיו. היה זה כאשר הופיעה בפניו חבורת תלמידים שסחו לו כי מבקשים הם ללמוד בצוותא הלכות שמירת הלשון, הוא מאידך פרש בפניהם את דעתו הברורה: "תקבעו חבורה להתחזק באהבת רעים, ואז שוב לא יהיה לכם הצורך לדבר לשון הרע, ולא תזדקקו ללמוד הלכות לשון הרע"...

גדול עד מאוד, שהוא לשון הרע, וכמה מגונה הוא המספר לשון הרע. וזה כי יחסר לו אהבת האדם, כי אם היתה לו מידת האהבה, לאהוב כל אחד מישראל כגופו, ודאי לא היה יכול בשום אופן לדבר לשון הרע". 

אירע פעם שבאה לפניו אשה אלמנה, היא שאלה אותו, כיצד עליה לחנך את ילדיה לבל ידברו לשון הרע? והוא זצ"ל השיב לה במאור פנים: תחנכי אותם שיאהבו אחד את השני! 

ללא "אהבת הבריות", השורש פגום! 

סיפור דומה מסופר על המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל: 

היה זה כשהתארגנה לה בישיבה קבוצת בחורים ללימוד משותף של הספר "חפץ חיים", מספר דקות ליום. היו גם שהתנגדו לרעיון. ולכן הוחלט בין הבחורים לעלות לדירתו של המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל וליטול את עצתו. 

כששמע במה מדובר הוא הפתיע אותם ואמר להם: "גם אני מתנגד!" הבחורים הנדהמים ציפו להסבר. 

השורש הוא פגום! הסביר להם המשגיח זצ"ל, חסר לנו השורש שהוא אהבת ישראל אמיתית. וכל עוד שהשורש פגום לא יועיל לימוד ההלכות! המשיך ואמר: אם היינו אוהבים זה את זה באמת, האם היינו מוכנים לשמוע סיפור גנאי איש על רעהו? היעלה אדם על דעתו לשמוע דבר גנאי על עצמו בשר מבשרו? 

המסקנה המתבקשת היא: אין לנו אהבת ישראל במידה מספקת, על כן מוכנים אנו להסכית אוזן לשמוע את רעת הזולת וקלונו... 

ברור אפוא שהצעד הראשון המתבקש למי שחפץ לנצור את לשונו הוא להשקיע עבודה לשפר את ה"עין טובה"! כך לא ייכשל כלל בדיבורים אסורים על הזולת. 

ובזה נתבאר מהלך נוסף המסביר את הקשר שיש בין אהבת הבריות להשגה בתורה. 

ז. "ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה! 

והגאון רבי חיים ויטאל זצ"ל בספרו שערי קדושה (ח"ב ש"ד) כתב בזה דברים נפלאים, וז"ל: "ואהבת לרעך כמוך - ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו (תו"כ פ' קדושים) שזה כלל גדול שבתורה, שכולה תלויה בה. ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם, ולכן היה שקול ככל ישראל". 

המורם מדבריו שכל מעלתו וגדולתו של איש האלוקים משה רבינו ע"ה אשר לא קם נביא כמותו, והעידה עליו תורה שהוא העניו מכל אדם, ועל ידו קבלו ישראל את התורה בסיני, המקור לכל אלו הייתה מידה זו שהיתה טבועה בו, שאהב את הבריות והצטער בצרתם. 

מה אני מבקש מכם? שתהיו אוהבין זה את זה! 

נציין מאמר חז"ל נוסף הממחיש את גודל החיוניות של מידה זו, ראה בתנא דבי אליהו (סוף פרק כח): "וכך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה"! 

הרי לפנינו כמה חשוב הדבר בעיני הקב"ה שאין לו מה לבקש מבריותיו אלא שתשרה ביניהם אהבה ואחווה. 

ובזה יתברר אל נכון שהמשתדל למלאות את מבוקשו של בוראו אף הוא ימסור לו רזי תורה, וכך יזכה לקנין תורה בנפשו. 

צוואת היסוד ושורש העבודה זצ"ל 

על גודל חשיבותה של "אהבת הבריות" תעיד צוואתו של הגאון בעל היסוד ושורש העבודה זצ"ל, וכך סיפר שם לצאצאיו: כאשר הזדמן לו לסייע בדבר מה לזולתו, היה אומר קודם לכן בפה מלא ובשמחה עצומה בזה הלשון: "יוצרי ובוראי ית"ש, אני מוכן ומזומן לקיים מצות של "ואהבת לרעך כמוך" שציוויתנו בתורתך הקדושה". 

עוד הפליג שם בביטויים נפלאים: "ומעיד אני על עצמי בני אהובי, שהיה שמחה עצומה בלבי בקיום מצות עשה זו בענינים אלו בכיוצא, ממש כקיום מצות עשה של הנחת תפילין הקדושים"! 

הדרך ל"אהבת הבריות" - על ידי הנתינה! 

ואחרי שזכינו לבאר בכמה אופנים את הקשר ההדוק בין מידה זו של "אהבת הבריות" למערכת קניני התורה, נעבור לברר מהי הדרך המובילה להשתלם במדרגה זו? 

פנינה נאה המאירה לנו את הדרך אשר נלך בה מצינו בדברי הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"א), וכה כתב: "כאן שאלה יפה עומדת לפנינו: הן האהבה והנתינה באות כאחת. האם הנתינה היא תולדת האהבה, או להיפך, האהבה באה מן הנתינה? 

הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם, ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מעצמיותו בהם הוא. אם כך יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, אם צמח אשר נטע, או אם גם מין הדומם, כמו בית אשר בנה. הנהו דבוק למעשה ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם". 

דברי הרב דסלר זצ"ל מהווים מהפך חשיבתי, הורגלנו לחשוב לתומנו, כי אנו נותנים ומעניקים למי שאנו אוהבים, מעתה יש לומר אדרבה ההיפך הוא הנכון, מי שאנו נותנים לו אליו מופנית אהבתנו! 

הדברים מפורשים בספר ארחות צדיקים (שער האהבה) וז"ל: "ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם? אשכילך ואורך: הדרך הוא, שיעזור בנפשו הוא, שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר, ויטרח עבורם". 

מקור קדום ליסוד זה נמצא בדברי המשנה במסכת דרך ארץ (זוטא פ"ב): "אם חפץ אתה להדבק באהבת חבירך הוי נושא ונותן וטובתו". הרי מוכח להדיא שהדרך להשיג אהבת הבריות עוברת בדאגה מתמדת ועשייה לזולת. 

אהבת רעים – על ידי שירגיש את חבירו

דרך מעשית נוספת על ידה ניתן ליישם בפועל את המושג של "אהבת הבריות" - שימוש בכח הדימיון שהתברך בו האדם. 

וכך כתב בספר פלא יועץ (ערך אהבת רעים), שעיקר אהבת רעים הוא שיתלבש עצמו בגוף חבירו, ואז יהיה קל יותר עבורו להרגיש ולאהוב את חבירו. 

נציין מספר דוגמאות מקורות חייהם של גדולי עולם שעשו שימוש בדרך זו בכדי להשיג את אהבת הבריות. 

החזון איש זצ"ל – כיצד יזכה ל"ואהבת"? 

החזון איש זצ"ל התבקש על ידי אי מי להשיא לו עצה כיצד להתחזק במצות "ואהבת לרעך כמוך". 

ענה לו החזו"א זצ"ל: תנסה לברר על חולה כלשהוא מהעיר חיפה הזקוק לרפואה, יהיה מי שיהיה, תזכיר את שמו ושם אמו ותתפלל עליו לרפואתו, כך תתחזק בקרבך האהבה לכל איש ישראל באשר הוא. למותר לציין שהעיר חיפה של אותם הימים לא הייתה עיר גדושה במקפידים על קלה כחמורה, למרות זאת ראה בהם מרן החזו"א זצ"ל מושא לאהבת ישראל. 

מדוע כאבה רגלו של הבבא סאלי זצ"ל? 

הנהגה נפלאה מצאנו אצל הבבא סאלי הגאון רבי ישראל אבוחצירה זצ"ל: שכנו של רבינו זצ"ל בעיר נתיבות, סבל החל מצעירותו שנים רבות מכאב ברגלו, כל הטיפולים שעבר והתרופות שקיבל לא מצאו מזור למכאובו. היו אף ימים שלא יכול היה לצאת מפתח ביתו מחמת הכאב הנורא שאפף אותו. 

רבינו הקדוש זצ"ל ששמע על מכאובו של שכנו שלח את משמשו שיקרא לו. כשהגיע השכן לבקשתו פנה אליו רבינו זצ"ל: הראה לי נא את מקום הכאב. השכן חלץ את נעלו והראה לרבינו זצ"ל את הפצע שברגלו. רבינו נגע בעדינות במקום הפצע תוך ברכה והבטחה שבזכות אבותיו הקדושים יזכה בקרוב לרפואה שלמה. 

השכן נפרד מרבינו זצ"ל בתחושה טובה ובאמונת חכמים שלמה שברכתו של רבינו זצ"ל תשא פרי. אכן לא עברו ימים מועטים ואותו פצע נעלם כלעומת שבא, עד שהיה כאחד האדם. 

מאידך המשב"ק הבחין למחרת אותו יום שרבינו זצ"ל סובל מפצע ברגלו בדיוק באותו מקום של שכנו, רבינו זצ"ל נשך את שפתיו בדומיה. אך המשמש המסור שם אל לבו שרבינו זצ"ל כואב את כאבו, הוא שאלו מה פשר הפצע. 

רבינו זצ"ל השיב למשב"ק הנדהם: "בראותי את שכני הצעיר סובל כל כך חפצתי להתפלל עבורו, אך כיצד אתפלל ואיני חש את כאבו ממש?! לכן בקשתי היתה מרבונו של עולם שפצעו יעבור גם אלי, וכשחשתי בצערו ממש, התפללתי להחלמתו המהירה מעומק הלב"... 

מה נורא למתבונן איזו דרגה של אהבת הבריות השיגו גדולי ישראל, עד שהיו מוכנים לחוש ממש את כאב הזולת, רק בכדי שיוכלו להתפלל עליו כדבעי. כך מגיעים לאהבת הבריות אמיתית! 

"אני חי רק כדי שאוכל לעשות טובה ליהודי"... 

ומסופר על רבינו הסטייפלר זצ"ל שפעם אחת, הגיע למעונו אדם בכדי לבקשו לכתוב מכתב המלצה עבור "הכנסת כלה", בגלל השעה המאוחרת בני הבית לא הרשו לו להכנס לחדרו. 

כאשר נודע להסטייפלר זצ"ל, ציווה שיחפשו אחריו ויביאוהו אליו, באומרו "אני חי רק כדי שאוכל לעשות טובה ליהודי, כמו להעניק לו מכתב המלצה"... 

מה אמר ה"ברכת שמואל" זצ"ל שיענה לבית דין של מעלה? 

מן המפורסמות היא אהבת ישראל ששרתה בלב הגאון רבי ברוך בער זצ"ל בעל הברכת שמואל, וכך מרגלא בפומיה: כאשר יגיע יומי לעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני: במה באת, מה אענה? אם בתורה, וכי אפשר לומר שיצאתי ידי חובתי בעולמי כדי הצורך בלימוד התורה? ואם ביראת שמים, האם יוכל לומר שהשלמתי את נפשי ביראת שמים? הדבר היחיד בו אוכל ללמד זכות על עצמי, זאת אגיד: אהבתי יהודים! כאשר אני הולך ברחוב ויהודי בא לקראתי, מה עולה במחשבתי? ברכה על ראשו! 

כיצד מגיעים ל"אהבת ישראל"? 

הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל נשאל פעם, כיצד אדם ירגיל את עצמו לאהוב יהודים? 

וזו תוכן תשובתו (ספר שערי אורה ח"ב): ראשית כל יש לדעת שבכדי להשיג תוצאה כלשהיא יש להתאמץ ולהשקיע - זמן, מחשבה, ומעשים. 

יש לגשת לכך בהדרגה, דהיינו: בתחילה יבחר בליבו אדם אחד מסביבתו ויקדיש אליו את אהבתו, הוא יעשה זאת בכך שירכז את כל מחשבותיו על אותו אדם ועל מעלותיו, עד שתתעורר כלפיו בלבו מידת אהבה אמיתית, משבא לכך ילך מחיל אל חיל לעשות כך לעוד יהודי ולעוד יהודי עד שיבוא לאהבת כל כלל ישראל. 

ובכדי להקל על עבודת הלב, יתמקד בתחילה ביהודי נחמד וחבירותי, נקי ומנומס, שקל לאהוב אותו. עם הזמן יחדיר למחשבתו שסיבת האהבה אינה נובעת ממניעים שונים אלא רק מפני המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". 

וראה שגם חכמינו ז"ל נהגו כך. שמצינו רבות בדברי חז"ל שלכל יהודי שפנו הם אליו הם כינוהו בשם "בני" או "בתי", זאת כדי להרגיל עצמם לאהוב כל איש ישראל כאילו היה בנם חביבם. 

ובחלוף הזמן של התבוננות מעמיקה במעלותיו של הזולת ההרגל קונה לו שביתה בלב ומפנה לו מקום לאהבת אמת ללא סייג, זוהי הדרך לעלות במדרגות התורה! 

עבור מה וויתר הח"ח זצ"ל על חלקו בעוה"ב? 

יש מעשה נפלא הממחיש מהי מידת ההקרבה המוטלת על האדם בכדי להשיג "אהבת הבריות". 

כה מסופר על מרן החפץ חיים זצ"ל: באחת הפעמים בהם נסע להשתתף בכנס של גדולי ישראל, התלווה אליו בנסיעתו הגאון רבי מאיר דן פלוצקי זצ"ל בעל ה"כלי חמדה". כשנעצרה הרכבת באחת מתחנותיה בפולין, נאסף במקום קהל עצום אשר השתוקק לחזות בזיו פניו של גדול הדור, משלחת של רבנים ונכבדים שוגרה אל החפץ חיים זצ"ל בבקשה שייצא אל מול פני ההמון הממתין, אך החפץ חיים זצ"ל סירב לבקשתם. 

מדוע מסרב רבינו לצאת אל הממתינים לו? שאלו רבי מאיר דן זצ"ל. השיב לו הח"ח זצ"ל בטענה מן המוכן: כיצד אפשר בכלל לבקש מיהודי זקן שיחפש כבוד? הרי כבוד הוא ניסיון מסוכן, והוסיף הח"ח זצ"ל וציטט מדברי רבי יהודה החסיד, שתמורת כל התענוגות הגשמיים שמהם נהנה האדם בעולם הזה, אין מנכים לו מחלקו לעולם הבא, אך תמורת הכבוד שהוא תענוג רוחני, מנכים גם מנכים! 

ברצוני להשיב שתי תשובות, הגיב על כך רבי מאיר דן זצ"ל. ראשית, סבורני שכדאי אפילו להפסיד מקצת מן העולם הבא, ובלבד שתתמלא משאלתם של יהודים כה רבים. ושנית..., כאן החפץ חיים זצ"ל קטע את דבריו ואמר לו: די! אין צורך להוסיף מאומה! בשבילי מספיק הטעם הראשון. שמעתי "דעת תורה" והנני מוכן ומזומן לעשות את המוטל עלי. מיד ניגש לחלון הקרון, כדי להיראות לפני הקהל המצפה בכיליון עיניים למראה דמותו... 

רואים אנו שאף ראוי לו לאדם להפסיד מחלק ה"עולם הבא שלו" בלבד שיוכלו ליהנות מכך יהודים אחרים. ברור מעל כל ספק שמי שאין טבוע עמוק בנפשו התכונה של "אהבת הבריות", לא היה מסכים להקריב דבר מעין זה בעד שום הון בעולם! 

כזה ראה וקדש! 

"אהבת הבריות" אצל הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל 

נסיים עם שני עובדות נפלאות מהם נשיג ולו במעט מגודל דרגתם של גדולי ישראל ב"אהבת הבריות". 

הגר"ח שמואלביץ זצ"ל התהלך פעם בתוככי הסמטאות העתיקות בשכונת "בית ישראל" סמוך לישיבת מיר, בזווית עינו הבחין באם ובתה נכנסים אל חנות נעליים, הבת הצביעה באצבעה הקטנטנה על זוג נעליים בהם חשקה לנפשה. הגר"ח זצ"ל נעמד במקומו, וראה כיצד האם מוציאה את צרור כספה ומונה אגורה ועוד אגורה עד שעלה בידה הסכום המתבקש לשם רכישת הנעליים, היא שילמה למוכר וכך יצאו האם והבת עם הנעליים החדשות כשחיוך רחב נסוך על פני הבת. 

הגר"ח זצ"ל התבטא על כך בזה"ל: "איני מאמין שתיתכן הנאה, אפילו בעולם הבא שיכול לדמות לאותה הנאה שנהניתי אני לראות את החיוך בפניה של ילדה קטנה בת ישראל כאשר אחזה את הנעליים החדשות בידה בצאתה מן החנות"! 

"כמה שמח אני שבריאים הם"... 

המעשה הבא ידוע היה בזמנו, הגאון מרן הרב שך זצ"ל אף הזכיר אותו במשא ההספד שנשא על האדמו"ר מסאטמר זצ"ל. 

פעם נכנס למעונו של האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל יהודי והתאונן על מר גורלו, אשתו ובנו חולים במחלה קשה ואין בידו האמצעים לממן את תרופותיהם. האדמו"ר זצ"ל שמע את דבריו ועיניו דמעו, מיד אסף את כל הכסף שהיה ברשותו ומסרו ליהודי. הוא לא הסתפק בכך וביקש מהרבנית שתלווה לו את כל הכסף שמצוי אצלה. 

כאשר הגיע הגבאי הראשי לבית האדמו"ר זצ"ל ושמע את הסיפור, פנה אל האדמו"ר זצ"ל ואמר לו: האיש הזה רימה אתכם, אשתו ובנו בריאים ושלמים, ולא חסר להם מאומה... 

כששמע האדמו"ר זצ"ל את הדברים, ראו איך שהעצב שהיה שרוי בו מאז פינה את מקומו לשמחה גדולה, וכך אמר: אוי, כמה אני שמח שאשתו ובנו בריאים, אין לכם מושג כמה צער יש בלבי מאז נכנס אליי אותו יהודי, הודו לה' כי טוב, הם בריאים!! 

הפטיר על כך מרן הרב שך זצ"ל בהספדו על האדמו"ר מסאטמר זצ"ל: "הוא היה אוהב ישראל ומי יתן לנו את תמורתו"... 

להורדת קובץ PDF מעוצב מהספר - לחץ כאן

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: קניין ל' - אוהב את הבריות - חלק א' (מתוך ג' חלקים).

לכתבה הקודמת: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין ל' - "אוהב את המקום" - לחץ כאן. נעמוד בעזרת השי"ת על כמה נקודות הטעונות ליבון, מהי המעלה הגדולה של ה"אוהב את המקום", יתירה מכך, נוכיח שלא מדובר רק ב"מעלה" אלא שעל כל אחד רובץ חיוב להגיע לאהבת ה'. ונתווה את הדרך להשיג זאת, ונצביע על מפסידיה של מצוה נשגבה זו, נבאר גם מהי בעצם אהבת ה'.

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.

לכתבה 10 מאמרים נפלאים! על שבת קודש מהספר 'פורים דיליה' - לחץ כאן.

לכתבה: הספר החדש! תפילה דיליה | ריכוז 25 המאמרים - לחץ כאן.

נ.ב. לכתבה: 3 הסדרות; אוחילה לאל, אדרבה והנני בידך - לחץ כאן. דרשות רעיונות וסיפורים: [א] אדרבה: מעלת השלום וחומרת הפגיעה בזולת [ב] אוחילה לאל: כוחה של תפילה [ג] הנני בידך: מעלת הבטחון בהשי"ת, שלוות והצלחת המאמין.