גזל, גניבת דעת ועוד...

2 לאווין בתורה שענינם דומה, לאו לא לגזול ולאו שלא לגנוב. נבאר המצוה וגדרה, נראה הסוגים השונים של גזל כגון; גונב דעת הבריות, שואל שלא מדעת, גזל עכו"ם וכדומה. נבאר חומר איסורם. ומעשים מגדולי ישראל שרואים מהם עד כמה נזהרו והתרחקו מכל חשש של גזל, אפילו הרחוק ביותר.

גזל

פתח דבר:

נדבר בעזרי"ת על שתי לאווין בתורה שענינם דומה, והוא הלאו לא לגזול והלאו שלא לגנוב. נבאר מהי המצוה ומה גדרה, נראה גם הסוגים השונים של גזל כגון, גונב דעת הבריות, שואל שלא מדעת, גזל עכו"ם וכדומה. נבאר חומר האיסור שיש בלאוין אלו ובעיקר נביא מעשים מגדולי ישראל איפוא שרואים מהם עד כמה נזהרו והתרחקו מכל חשש של גזל, אפילו הרחוק ביותר.

מהות האדם נקבע על פי זהירותו מהגזל!

והאמת היא שמצינו דבר מעניין בלאווים אלו מה שלא מצינו בלאווים אחרים, והוא כי כל המהות של הבן אדם נמדד לפי זהירותו בלאווים הללו, ומאידך גיסא, מי שלא נזהר מעוון גזילה וגניבה כל שאר מעלותיו לא יעזרו לו.

וכבר אמר דוד המלך ע"ה בתהלים (כד, ג - ד): "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו, נקי כפיים ובר לבב". והיינו, שנקיון כפיים זה איפוא המפתח לנקיות הדעת וטהרת הלב. ורק מי שהוא נקי כפיים יוכל לעמוד ולאחוז במקום קודשו.

אל תייחס שום ערך לכל המעלות שראית בו, כי כאין נחשבו...

ומן הענין להביא כאן מה שהשיב הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל לבנו הגאון רבי שניאור זצ"ל כאשר סיפר פעם לפניו בהתפעלות, על הרושם העז שעשה עליו אחד הגדולים בצדקותו שאז אמר לו רבי אהרן זצ"ל: "צא ובדוק אם הוא זהיר גם כן בעניני ממונות, כי אז כל מה שראית אצלו נחשב בגדר תוספת מעלה וחשיבות, אך אם ח"ו אינו זהיר בממונות - אל תייחס שום ערך לכל המעלות שראית בו, כי כאין נחשבו...

וזהו שאמרנו. מהות האדם נקבע על ידי איך ששומר עצמו מכל סרך של גזילה וגניבה.

וכי פעם כבר התעסק כבר בעניני ממון?

ועוד בענין זה כדאי להביא מעשה שהיה באחד שבא לפני מרן החזון איש זצ"ל, וסיפר לו שלקח חתן תלמיד חכם מופלג וירא שמים. אמר לו אז החזון איש זצ"ל: "תלמיד חכם יתכן שלקחת, ששאלת עליו וביררת שהוא תלמיד חכם, אך מנין לך שהוא ירא שמים? וכי פעם כבר התעסק כבר בעניני ממון?

והוא שאמרנו - המהות של הבן אדם, היראת שמים שלו וקומתו האמיתית נמדדת לפי הזהירות שלו בעניני ממונות.

ולא בכדי התבטא פעם החזון איש זצ"ל בענין זה ואמר כלשון הזה: "מה ערך יש לחיי אדם, אם פוגעים בפרוטה של הזולת"!

דברים נוקבים מהספר קב הישר

ובעצם מצינו כדברים הללו בספר קב הישר (ח"א פרק נב) שכתב וז"ל: מי שאינו רוצה ליהנות מממון של חבירו, ומכ"ש שאין רוצה בממון של גזל או ממון של גניבה, ומשאו ומתנו הוא באמונה, הוא איש צדיק וישר בודאי. אבל כשהאדם רואה את חבירו נושק התפילין ומתפלל, ואינו עוסק במשא ומתן באמונה, צריך להרחיק ממנו בכח מיני הרחקות, כי עיקר היראה והצדקות הוא בממון, וכל אדם שהוא עומד בצדקותו על ממון - זה הוא צדיק גמור!

ולפי זה אין זה פלא איך שהתבטא החפץ חיים זצ"ל על ענין זה ואמר: "געלט איז פייער"! כלומר - כסף זה אש!

מה לנו ולגזל?

ואל תתמה ותאמר מה לנו ולגזל? וכי מדוע יש צורך לדבר על גזל הרי אנו לא גזלנים ולא גנבים ואם כן כל הדברים הם אך למותר. אמנם המציאות מורה לנו לא כך, והרי כבר ביאר לנו הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים את המשיכה שיש לדבר זה וכתב (פרק י): אף על פי שבכל העבירות משתדל היצר הרע להחטיא את האדם, כבר יש מהן שהטבע מחמדן יותר, ובהן מראה לו יותר התירים. אשר על כן יצטרך בהן יותר חיזוק לנצח את יצרו ולהנקות מן החטא. וכן אמרו זכרונם לברכה (מס' חגיגה דף יא:) "גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאווה להן".

הרי לנו בזה, שיש תאווה מיוחדת בכל מה שנוגע לעניני ממונות וזה דבר שנפשו של האדם מחמדתן ומתאווה להן. אבל חוץ מזה כתוב בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קסה.): אמר רבי יהודה אמר רב: "רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע". ומסביר הרשב"ם זצ"ל ד"ה רוב בגזל וז"ל: רוב בני אדם חשודין על הגזל, כעין גזל שמורין להיתירא במשא ומתן לעכב איש מריוח הראוי לחבירו.

הרי שבזה גילו לנו חז"ל המצב הכללי בציבור שאכן כן, רובן בגזל.

גזל? או - חריפות וחריצות והשתדלות?...

ויש לנו לדעת שהרבה הם הדרכים שהאדם מורה היתר לעצמו כדי לגזול את חבירו, ומה שלא מפריע לו הדבר כלל הוא בגלל שהוא לא רוצה להכיר ולהודות שהוא גוזל את חבירו.

וכבר כתב בספר פלא יועץ (ערך גזל) להסביר מדוע נעשה איסור החמור הזה אצל אנשים כהיתר? ותירץ כי מחמת שעשו לו "שינו השם", ובשם חריפות וחריצות והשתדלות יקראהו, ועוד נותן הודאות לה' על אשר עשה והצליח...

והאמת היא שרבים הם החשבונות שהאנשים עושים כדי להתיר לעצמם לגזול מהשני וכגון שאומרים "זה נהנה וזה לא חסר" וכל מיני סברות כאלו שעל פיהם מוכנים אפילו לעלות לאוטובוס ציבורי בלי לשלם כי הרי זה נהנה וזה לא חסר... אמנם טעות גדולה טועים הם כי כבר כתבו התוספות במסכת בבא קמא (דף כא.) שאם דעת הבעלים גלוי שלא יהנה אדם בלי לשלם, הרי הוא חייב לשלם, ואם אינו משלם הרי הוא גזל גמור!

ושלא נדבר על האימרא המפורסמת שמתגנבת בפי הרבה אנשים שאומרים ש"המטרה מקדשת את האמצעים", ועל כן מוכנים הם לעשות כל מיני תחבולות שלא ביושר על מנת לתרום מכסף זה לצדקה...

אבל יפה פירש בזה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל את הכתוב (דברים טז, כ): "צדק צדק תרדוף" ואמר: אחר הצדק יש לרדוף בצדק!

נפלא!

החיוב ללמוד שולחן ערוך "חושן משפט"

וידוע כבר בשער בת רבים עד כמה לחם והשתדל הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל לעורר את כלל הציבור לקבוע שיעורים בלימוד שולחן ערוך "חושן משפט", כפי שנהגו בכל תפוצות ישראל לקבוע שיעורים בשולחן ערוך "אורח חיים". ולא רק דרש שילמדו את דיני חושן משפט אלא שגם דרש להקדים לימוד "חושן משפט" ללימודי "אורח חיים". ואמר שחיוב זה אינו מיועד רק ל"חסידי עליון" אלא דרש שגם ה"בעלי בתים" ילמדו וידעו הלכות חושן משפט.

וכן המשיך בדרכו תלמידו הגדול הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל ועמד והחדיר את ההכרה העמוקה בדבר נחיצות לימוד דיני ממונות, לא פחות מאשר דיני ציצית ותפילין, כשאלו קודמין ללימודים אחרים בשאר חלקי התורה.

מדוע מתחילים ללמוד עם הילדים בפרק אלו מציאות?

ואולי זהו הטעם מדוע מתחילים ללמוד עם הילדים בפרק אלו מציאות.

וכמו שסיפר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל שפנו אליו מהנהלת תלמוד תורה מסויים שרצו לשנות את המנהג להתחיל עם הילדים בפרק אלו מציאות כי טענו שפרק זה קשה הוא ועדיף ללמוד מסכת ברכות, שהילד יבין יותר.

אמנם, אמר להם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: מה אתם חושבים, שאלו הקדמונים שכבר הנהיגו סדר זה להתחיל אלו מציאות היו פחות חכמים ממכם?!

אלא אומר לכם, גם אני חשבתי לא אחת למה מתחילים עם הילדים בפרק אלו מציאות, וחשבתי שהרי עיקר יראת שמים הוא להיזהר בממון חבירו. אם כן, ילד בתחילת לימודו רוצים להחדיר בו יראת שמים, ממילא מתחילים בפרק אלו מציאות כדי שהילד ידע שלנגוע חלילה בממון של אחר הוא "אש", וגם אם אתה מוצא מציאה לא הכל מותר. יש דברים שמותר ויש דברים שאסור.

גדרם הלאווים של "לא תגזול" ו"לא תגנוב"

אחרי שביארנו בהרחבה את הצורך לדבר על ענין זה, ולפני שנבוא לבאר חומרת האיסור, כדאי להביא את גדרה של מצוה זו, ונסתפק עם לשון הספר החינוך שביאר מהותם של לאווים הללו.

במצוה (רכט) של "לא תגזול" כתב בספר החינוך וזת"ד: שלא לגזול, כלומר שלא ניטול מה שאין לנו זכות בו בכח ובזרוע בפרסום, שנאמר (ויקרא יט, יג): "ולא תגזול". ובא הפירוש עליו שלשון גזילה נופל על החוטף דבר מיד חבירו או הוציאו מרשותו בעל כרחו דרך אונס ופירסום.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (מס' סנהדרין דף נז:) שאיסור דאורייתא לגזול אפילו כל שהוא, אבל לאו דלא תגזול אינו חל אלא בשוה פרוטה, כי התורה לא תחייב אלא בדבר שהוא ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון, אבל מכל מקום אסור הוא דבר תורה, כמו חצי שיעור שאין לוקין עליו והוא איסור דאורייתא.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (הל' גזילה ואבידה פ"א ה"ב) אפילו גוי ועובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר.

וכן במצוה (רכד) שלא לגנוב כתב כדברים הללו: שלא לגנוב שום ממון, שנאמר (ויקרא יט, יא): "לא תגנובו", ואמרו זכרונם לברכה (מס' סנהדרין דף פו.) שזה אזהרה לגונב ממון.

מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל (מס' בבא מציעא דף סא:) שאסור מן התורה לגנוב אפילו על מנת להחזיר או על מנת למיקט, כלומר כדי להכעיס בעל הגניבה ולהבהילו לשעה ולהחזיר לו הדבר אחר כך.

הרי לנו מהותו של האיסור של גניבה וגזילה.

עצתו של החפץ חיים זצ"ל כדי שלא להכשל באיסור גזל

והנה כדאי לצטט את לשונו הזהב של החפץ חיים זצ"ל בספר שפת תמים (פרק ה') שמייעץ לנו איך למנוע מכשול בגזל העובדים ובקיפוח שכרם, וז"ל:

"ואגב אעתיק בכאן דבר עצה אחת הנוגעת לענין איסור גזל ועושק שכר שכיר, והוא, שכל אדם המבקש מאדם אחר שיעשה לו איזו פעולה בשכר, יקצוב עמו המקח בתחילה, דאי לאו הכי, עלול מאוד להיות גזלן ועושק שכר שכיר, אם לא ירצה להיות ותרן גדול בממונו כדי לצאת מן הספק. דהלא על פי רוב יצטרך האדם למאות פעולות בכל שנה. ומצוי מאוד שאחר הפעולה יש ויכוח בין האומן ובעל הבית בענין תשלום השכר, ולכשיפרדו, כל אחד חושב בנפשו שהוא נגזל מן השני, אך שאינו רוצה לריב עמו אבל אינו מוחל לו בלב שלם, ולפעמים יש גם כן מריבה ביניהם.

ממשיך החפץ חיים זצ"ל ואומר: ומדינא הוא שנוהגים כמנהג המדינה לפי המקום והזמן, ואם יפחות לו אפילו פרוטה אחת מזה, יקרא עבור זה מן התורה בשם גזלן ועושק שכר שכיר, ומי יוכל לדעת את מנהג המדינה בכל פעולה ופעולה לפני עניניה, ובעל כרחו אם ירצה לצאת ידי חובתו בלי פקפוק, יהיה מוכרח תמיד ליתן לבעל המלאכה כפי מה שהוא רוצה, וזה גם כן קשה מאוד.

על כן הרוצה לצאת ידי שמים, יקצוב עם בעל המלאכה בתחילה ויצא מידי כל ספק. בפרט מי שהוא תלמיד חכם, בודאי יעשה כן, דאי לאו הכי, מלבד חשש גזל ועושק שכר שכיר, מצוי מאוד חילול השם על ידי זה שאינו נותן לאומן כפי רצונו, הרי יאמר שהתלמיד חכם גזל אותו".

סוגים שונים של גזל

ועל מנת להרחיב קצת את היריעה, נזכיר עוד כמה סוגים של גזל, שלא הרבה אנשים מודעים להם, אמנם בודאי שהחובה מוטלת על כל אחד ואחד להשמר מאופנים אלו שסוף סוף הרי הם גזל גם כן.

גונב דעת הבריות

הראשון הוא: "גניבת דעת" והרי כתוב בתוספתא (מס' ב"ק פ"ז ה"ג): "שבעה גנבים הן: הראשון שבכולם, גונב דעת הבריות".

וכן פסק הרמב"ם זצ"ל בהלכות דעות (פ"ב ה"ו) וכתב: ואסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת גוי. כיצד? לא יסרב בחבירו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו אוכל, וירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל. אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסורה.

וכבר כתב רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער ג' אות קפ"ד) שאסור לגנוב דעת הבריות ושהחטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל.

הנהגת הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל

והאמת היא שגדולי ישראל שמרו את עצמם מאיסור זה, וכמו שמסופר על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שפעם אחת בא לבקר את הרב מבריסק זצ"ל בביתו. ישבו ושוחחו מעט בלימוד, ובשעה שנכנס, אמר רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל למרן הגרי"ז זצ"ל, שלמעשה הוא לא התכוון לבוא לביקור, אך מכיון שנזדמן לקרבת מקום, חשב שמן הראוי לעלות ולראות את שלום מרן הגרי"ז זצ"ל.

לאחר שיצא רבי איסר זלמן זצ"ל מהבית, שאלוהו מלוויו: ילמדנו רבינו לשם מה היה צריך לומר למרן הגרי"ז שלא התכוון לבוא לבקרו וכו'...

ענה להם רבי איסר זלמן זצ"ל: והרי אם לא הייתי אומר לו את זאת, והוא היה חושב שבאתי במיוחד לבקרו, הרי יש בזה משום גניבת דעת ממש...

שואל שלא מדעת גזלן הוא!

וכן יש עוד סוג של גזילה שלא הרבה מקפידים עליו והוא מה שנקרא בפי חז"ל: "שואל שלא מדעת". דהיינו שהאדם לוקח מחבירו בהשאלה, אמנם בלי לבקש רשות ובלי דעתו, ועושה כן על דעת להחזיר לו את הדבר לאחר השימוש.

והנה, הרבה אנשים לא מחשיבים דבר זה לאיסור, אמנם לא כן הם פני הדברים כי כבר אמרו חז"ל במסכת בבא מציעא (דף מא.) ששואל שלא מדעת גזלן הוא! והדברים הובאו להלכה בשו"ע חושן משפט (סי' שנט ס"ה) וז"ל: אפילו הלוקח בשאלה שלא מדעת הבעלים נקרא גזלן.

הנהגת הגאון רבי מרדכי פגרמנסקי זצ"ל

ואם שהרבה אנשים לא מקפידים על זה, אמנם גדולי ישראל הקפידו מאוד על זה.

ולמשל נציין כדוגמא את הגאון רבי מרדכי פגרמנסקי זצ"ל שהיה דוגמא בולטת לדבר זה. וכמו שמסופר שבישיבה בבאיי נמצאו מיטות שסופקו מאת ארגון הג'וינט, ורבית מהן לא היו בשימוש ועמדו כהפקר לכל, אף על פי כן היה נמנע מלשבת עליהם אפילו ישיבת עראי.

ואף בימי הגיטו, כאשר רהיטים רבים הושלכו כאבן שאין לה הופכין, סירב רבי מרדכי זצ"ל לשבת על כל כסא פנוי, בחששו משום גזילה.

גזל עכו"ם

עוד סוג של גזל שבעווה"ר יש הנכשלים בו הוא גזל עכו"ם שחושבים שאחרי שהוא עכו"ם אין בכך כלום ולא נאסר הגזל מן העכו"ם. ולא היא! כי אסור לגנוב ולגזול גם את העכו"ם.

ונפלאים הם דברי המהרש"א זצ"ל במסכת כתובות (דף סז.) שכתב: ורבים בדור הזה עושר שלהם שלא באמונה ובחילול השם כגזילת עכו"ם ואחר כך מתנדבים מאותו ממון להם לכבוד...

דברים נוראים מהגאון רבי משה רבקש זצ"ל בבאר הגולה

ואם מדברים על זה אי אפשר שלא להזכיר את דבריו המפורסמים של הגאון רבי משה רבקש זצ"ל בבאר הגולה (חו"מ סי' שמח ס"ב) שכתב דברים כדרבונות, ונעתיק מלשונו שם: "ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים שגדלו והעשירו מטעות שהטעו את העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהון לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה. ורבים אשר קידשו השם והחזירו טעות עכו"ם בדבר חשוב גדלו והעשירו והניחו יתרם לעוללליהם.

מדוע החפץ חיים זצ"ל שילם שני כרטיסים בעלייתו לרכבת?

ומן המפורסמות בזה היתה זהירותו של החפץ חיים זצ"ל מכל סוגי גזילה בכלל ומאיסור גזל עכו"ם בפרט. וכמו שמסופר כי פעם נסע ברכבת וכשהמבקר כרטיסים נכנס לבקר את הכרטיסים, הראה לו החפץ חיים זצ"ל שני כרטיסים...

שאל אותו מבקר הכרטיסים: רבי, הלא אתה נוסע לבד ולמה אתה מראה לי שני כרטיסים?

ענה לו החפץ חיים זצ"ל שהיות בהחוק הוא, שעם כרטיס אחד יכולים להוליך רק כמות של "פוד" משא, וכיון שלפי הערכתו החבילה שלו שוקלת יותר ממשקל של "פוד", לכן קנה עוד כרטיס כדי שלא יהיה בזה גזילה!

מכתבו ה"דחוף" של החפץ חיים זצ"ל

עוד מסופר עליו, שבתקופה מסויימת שעזב לזמן ידוע את ביתו וישב ללמוד בפרישות בעיר הסמוכה וויסילשוק. פעם הזדקק לעגלונים של ראדין, וביקש מהם למסור מכתב דחוף לאשתו. העגלונים שהיו סקרנים פתחו את המכתב, ומה השתוממו לקרוא בו שהוא מזהיר את אשתו שלא תתן את פרתה לצאת ביום השוק לרחובות העיר, כי ביום זה עוברות הרבה עגלות של נכרים והפרה עלולה לסחוב מהן קצת תבן או קש, ובהיות שבן נח אינו מוחל אף על פחות משוה פרוטה יכשלו בזה בעוון גזל.

הרי לנו בזה כדי לעורר עד כמה היה נזהר החפץ חיים זצ"ל מלהכשל באיסור גזילה לעכו"ם.

חומרת האיסור

ואם נרצה לעמוד על חומרת האיסור, כדאי להציץ קצת בדברי רבותינו ז"ל אשר כתבו דברים כדרבונות על איסור זה.

במדרש תנחומא (פ' נח אות ד') כתוב שאין לך חמור מכל האיסורין שבתורה מעונש הגזל.

וכן במדרש רבה (ויקרא פ' לג) איתא: רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן. משל לסאה שהיא מלאה עוונות, מי מקטרג בה? גזל!

ולא בכדי כתב רבינו בחיי זצ"ל בספרו כד הקמח אריכות גדולה בענין זה ואמר שעבירה זו היא אש שורפת, עונש מכלה מחריב ומאבד הגוף והנפש. בעולם הזה ובעולם הבא. וכן דרשו רבותינו ז"ל כי מי שבידו גזל, אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שנאמר "לא יגורך רע" ודרשו חז"ל - לא יגור במגורך רע.

ועוד מובא במדרש רבה (בראשית לח, ו) שדור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה. וזהו מה שמובא בגמרא במסכת סנהדרין (דף קח.) שאמרו חז"ל: בא וראה כמה גדולה כוחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל. שנאמר "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".

ועוד מובא במדרש שמי שבידו גזל אין תפילתו נשמעת וזה לשון המדרש (שמות רבה פכ"ב): צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל. וכן איוב אמר (איוב טז, יז): "על לא חמס בכפי ותפילתי זכה". אמר רבי יהושע הכהן בר רבי נחמיה. וכי יש תפילה עכורה? אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל הוא קורא להקב"ה ואינו עונה אותו. למה? שתפילתו בעבירה. אבל איוב שלא היה בעמלו גזל היתה תפילתו זכה, לכך אומר "על לא חמס בכפי" לפי שאין עול בכפי ובעמלי תפילתי זכה.

ועל כן כותב ומזהיר בעל היסוד ושורש העבודה זצ"ל שראוי לו לאדם לוותר משלו אף מאה זהובים, מלהעמיד עצמו בספק של גזילה פרוטה אחת. כי על העוון החמור הזה נסגרים לפני האדם שערי תשובה, עד אשר ישיב את הגזילה.

אין שום ברכה שורה בממון של גזל!

וכמדומני שדי לנו בזה כדי לראות את חומר העוון של גזל. אמנם יש עוד נקודה שכדאי לדעת. שכל מה שהאדם גוזל הוא בגלל שנדמה לו שבזה ירויח לו אבל לא היא! יש לדעת שאין שום ברכה שורה על ממון של גזל, ואף פעם לא יצליח בהם.

וכבר כתב החפץ חיים זצ"ל בספרו שם עולם (חלק א') שממון שבא על ידי גזל ואונאה, אינו בא מאוצר מלך העולם, כי אם נחשב שהאדם חוטף לעצמו. ולכן חל מן השמים על ממון זה כל הנזקים והצרות, ומכלים לא רק את הממון הגזול, אלא גם את ממונו הכשר שיש לו מכבר, כמו דם מקולקל שנתהווה בגוף האדם שמרעיל את הדם הנקי.

ובספר מאורות הגדולים מובא בשם הגאון מוילנא זצ"ל שאם בבנין הבית נמצא אך מסמר אחד גזול, הריהו כבר חוצץ בפני הסייעתא דשמיא!

מדוע התלמידים לא יוצאים תלמידי חכמים?

וידועה היתה שיטת הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שהיה אומר שאם יש מוסדות אשר העומדים בראשם משיגים כספים בדרכים מפוקפקים לא רק שעוברים הם על איסור אלא שהדבר ישפיע על הלומדים שם והם לא יצאו תלמידי חכמים!

וכשנשאל מדוע אם ראש המוסד אינו בקי וזהיר בדינים של חושן משפט הדבר ישפיע על התלמידים הלומדים בהתמדה רבה?

וענה שהן אמת שהבחורים לומדים טוב ויגעים בתורה בכל כוחם יומם ולילה, אמנם הלחם שאוכלים אינו כשר. לחם שאינו בא בישרות, משפיע על האוכלו שגם לימודו לא יהיה בישרות!

מה גורם לילד ממון לא כשר?

וכעין זה מובא בספר אגרא דפרקא (אות קכ"ו): "אמר כבוד אדמו"ר הרב הקדוש מהרמ"מ מרומנוב זצ"ל על מה שהוא מם התימה, שאנחנו רואים כמה פעמים הילדים בקטנותם הולכים לבית רבם ומתמידים בלימוד תורתם, ומתפללים בכוונה ועונים אמן יהא שמיה רבה ואמן, ומיישרים אורחותם, ואחר כך כשגדלים מתהפכים במידות גרועות ומבטלים התורה והתפילה וכיוצא, ומאין יתהווה זה? הרי התורה שלמדו בקטנותם, והוא הבל פה שאין בו חטא, היה מהראוי שתעמוד להם למשען ויוסיפו אומץ בנפשותם, כי מצוה גוררת מצוה...

ואמר הוא זצ"ל שהוא על שאבותיהם האכילו אותם ממון גזל שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה, ונתפטמו באיסורים ושב להם לבשר מבשרם ועל ידי זה נולדים להם תאוות ומידות גרועות.

הרי לנו איך שדבר שבא מגזל סופו הוא שלא יצליח. ובכלל הן אתה שומע לאו, דהיינו שבכסף כשר שורה בו ברכה ואינו ניזוק ואינו נאבד.

הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל: בטוחני שלא נשבר אפילו כלי אחד!

ומסופר בספר אבי הישיבות שפעם פקדה משלחת עסקנים את ביתו של הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל לדון ולהועץ עמו בענין שעמד על הפרק. בעוד שהם יושבים ומשיחים את אשר על ליבם לפני רבי חיים זצ"ל, והנה לפתע נמשכת מפת השולחן ארצה, ובעקבותיה נפלו בקול רעש גדול כל כלי הזכוכית שעל גבה. האורחים היו מבוהלים ונבוכים, מי יודע איזה נזק גרמו הם לרבי חיים זצ"ל...

אך בטרם קלטו את שארע, הרגיעם רבי חיים זצ"ל ואמר להם: אל בהלה רבותי! בטוחני שלא נשבר אפילו כלי אחד! כלים הללו בטוחים הם מפני כל נזק, שכן הם ניקנו בממון כשר. ואכן מבדיקת הכלים נתברר שרבי חיים זצ"ל צדק...

והוא שאמרנו - כסף כשר שורה בו הברכה והקיום, לעומת זה כסף שהושג על ידי גזל ומירמה שורה בו הנזק וההפסד. וממילא מי שמתבונן בזה יודע ומכיר שלא כדאי להשיג כסף במירמה כי סוף כל סוף לא יוכל לההנות ממנו ולא יועיל לו כלום!

ראינו אם כן עד כה מהי המצוה הזו, גדרה וענינה, וכן ראינו סוגים שונים של גזל, ועוע הבאנו כמה מאמרי חז"ל על חומר האיסור. ומה שכדאי להביא כעת הוא, עובדות והנהגות מגדולי ישראל, איפוא שניתן לראות מהם עד כמה שהם יתרחקו מכל מה שהיה אפילו ב"חשש" גזל ועד כמה שדאגו לא לעבור ח"ו על איסור גזל, עד שהרבה פעמים נהגו הם לפנים משורת הדין על מנת להתרחק מכל מה שמריח כגזל.

זהירותו מהגזל של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל

על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מסופר רבות על זהירותו הרבה מכל נדנוד של גזל, ונזכיר שתי עובדות מתוך רבות שמסופר עליו:

סיפר אחד מתלמידיו: מעשה ברבי איסר זלמן זצ"ל בזמן כהונתו כרבה דעיר סלוצק. 

הוא הלך לתומו ברחוב. בעוברו על יד בנין ההולך ומוקם, כשהוא שקוע ברעיונותיו, נכנס בשגגה לתוך בריכת סיד. נדהם, וחלחלה אחזה אותו, לא על שטינף את מנעליו ומכנסיו, אלא על שנמצא חיסר לקבלן הבנין מעט סיד השווה פרוטה... לא הביט על כבודו ומעמדו כרבה הראשי של העיר, ולא עזב את המקום עד שנמצא הקבלן, ופיצה אותו על הנזק וביקש מחילתו...

עוד מסופר עליו סיפור נפלא: דקות ספורות לאחר שחזר פעם מן המקוה בלויית אחד מתלמידיו - בן ביתו, אמר רבינו זצ"ל שנזכר בדבר מה ועליו לחזור מיד לבית המרחץ. תוך כדי דיבור לבש את המעיל, חבש את המגבעת, לקח את המקל ופנה ללכת.

לשאלת בני הבית הסביר: נזכרתי, שבזמן שמפטתי את בגדי במקוה, הנחתים בתא אחד ואילו את המגבעת הנחתי בתא הסמוך ואני הרי לא שלמתי אלא עבור תא אחד בלבד. עלי לשלם אף עבור התא השני בו הנחתי את המגבעת.

התרחקות מוחלטת מכל חשש של גזל של הרב מבריסק זצ"ל

כמו כן נביא שתי עובדות על הרב מבריסק זצ"ל ונראה עד כמה התרחק מכל חשש של גזל.

בתקופה האחרונה לחייו היה צריך לעבור בדיקות וצילומי רנטגן, ועשו את זה בבית חולים "ביקור חולים", כמובן בשעות הלילה... כשאין שם אנשים...

אחר גמר הצילומים התיישב על יד השולחן בכדי להנפש מעט מהמאמץ וביקש שיתנו לו נייר ועט, בכדי לרשות בינתים איזה חידוש. נתן לו מנהל המכון דאז גליון נייר לכתוב עליו. שאל אותו מרן זצ"ל האם הנייר הזה הוא רכוש בית חולים או רכושו הפרטי... שאם הוא של בית החולים אינו רוצה להשתמש בו... ורק כשאמר לו הרופא שזהו שלו, השתמש בו...

לא להחזיק אפילו לרגע אחד דבר בלי רשות

עוד מסופר עליו עד כמה שהיה מקפיד אפילו מלהחזיק רגע דבר ללא רשות ומעשה שהיה כך היה:

בהלוויתו של הגר"א סירקיס זצ"ל (שכידוע היתה לו ספריה ענקית ובה אלפי ספרים, ולאחר פטירתו הורישה לישיבת "שפת אמת" בירושלים), השתתפו קהל רב מבני ירושלים, ובין המלוים היה גם מרן הגרי"ז זצ"ל, שהכיר לו טובה, על כך שהיה משאיל תמיד מספריו לאנשים אחרים, וגם מרן הגרי"ז זצ"ל היה שואל ממנו מפעם לפעם ספרים.

והנה לפני סתימת הגולל ניגש הגרי"ד זצ"ל בן מרן הגרי"ז זצ"ל, אל האדמו"ר מגור "הבית ישראל" זצ"ל, ואמר לו שאביו שעומד בקרבת מקום מבקש כעת לדבר עמו...

מיד פנה האדמו"ר מגור זצ"ל אל מרן הגרי"ז זצ"ל, ודיברו בלחש ביניהם מחוץ לבית העלמין... ולא ידעו כל המשתתפים בהלויה על מה שוחחו...

לאחר זמן סיפר האדמו"ר מגור זצ"ל, שנושא שיחתם הדחופה היה, מכיון שהרב מבריסק זצ"ל החזיק ברשותו ספרים שקיבל בהשאלה מהגר"א סירקיס זצ"ל, ומכיון שנפוצה שמועה כי על פי רצון הנפטר הספרים יועברו לישיבת "שפת אמת", על כן הוא מבקש רשות להמשיך ולעיין בספרים. ודחקה לו השעה לפני סתימת הגולל, בחששו שלא ימצאו הספרים בידו, אפילו רגע אחד ללא רשות...

הלא הכתב נתתי לו במתנה והוא שלו...

דוגמא אחרת על התרחקות מגזל נוכל להביא ממעשה שסיפר הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל על רבו רבי ישראל סלנטר זצ"ל ואמר שפעמים כשהיה כותב רבי ישראל זצ"ל "כתב המלצה" לאיזה עני, לצורך פרנסתו. אירע פעם כי לאחר שצייד אחד שכזה במכתב המלצה, באו אנשים אל רבי ישראל זצ"ל וטענו בפניו כי אותו פלוני אינו ראוי לכך, ואשר איננו נוהג כשורה ואין דרכיו מתוקנים.

בנוהג שבעולם, הרי שבמקרה כזה, תיכף ומיד יזדרז מעניק המכתב לחפש תחבולות להשיג את האיש ולהוציא מידו את הכתב המלצה. אך רבי ישראל זצ"ל לא חת ולא זע לשמע הדברים והפטיר נחרצות:

"הלא הכתב נתתי לו במתנה והוא שלו. עתה, אם אקח ממנו את המכתב, הרי זה גזל גמור"!

כזו היתה זהירותו המדוקדקת מכל סרך של גזל.

לא לקחת שום דבר בלי לשלם - למרות שמדובר על המוסד שלו!

הרבה פעמים מצינו איך שגדולי ישראל דקדקו לא לקחת שום דבר בלי לשלם, למרות שהיה מדובר על דבר קטן, ולמרות שהיה מדובר על המוסד שלהם. שגם כשהם היו ראש המוסד, בכל זאת לא ראו את עצמם רשאים לקחת שום דבר מהמוסד בלי לשלם. וכמו שנביא כמה מעשים על זה. אמנם אולי נוכל להביא סמך לחששות הללו על פי המבואר בירושלמי במסכת בבא בתרא (סוף פרק ב') שמובא שם שרב חנינא לא רצה לאכול מתנאי בנו בלי נטילת רשות משום שחשש לגזל.

זהירותו הגדולה של הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל

מסופר על הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל שפעם אחרי אחד החגים, כשחזר עם הרבנית מן הישיבה אל מעונם בבארא פארק, ארזו בעדה עובדי המטבח מעט דברי מאכל - "צידה לדרך". אולם רבי אהרן זצ"ל פסק מיד את פסוקו: "אם המצרכים נועדו לאכול במשך הנסיעה וזו אכן "צידה לדרך", ניחא, כי הלא היית אורחת של הישיבה בימי החג (ומקובל לצייד אורחים במעט אוכל כשיוצאים לדרך), אך אם בכוונתך להשתמש ב"צידה" זו אחרי שנגיע הביתה, יש לזכור לשלם עבור המצרכים את מחירם המלא. אחרת יש כאן חשש גזל של מצרכים שנועדו עבור תלמידי הישיבה...

ומטעם זה, כאשר הכניס לחופה את בנו הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, והחתונה נערכה בבנין "בית מדרש גבוה", הרי מלבד ששילם את כל ההוצאות מכספו על פי רשימה מדוקדקת (ובכלל זה שילם עבור כלים חדשים שנרכשו לרגל השמחה, אף שנשארו אחר כך רכוש הישיבה) פנה כעבור זמן אל מנהל המשק ומסר לידו תשלום נוסף, כשהוא נמנק את מעשהו בכמה סיבות: א) עדיין לא שילם עבור שימוש מוגבר בחשמל שנעשה בעת החתונה. ב) בנוכחות כל כך הרבה קוראים וחוגגים, לא יתכן ולא ימלט שלא נשבר משהו או ניזוק - והאחריות כמובן עליו. ג) אין הוא מוכן לקבל טובת הנאה כלשהי מרכוש הישיבה!

הזהירות בכספי הישיבה של הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל

וכן על הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל מסופר שבתקופת גרודנה כשהתגורר בפארשטט היו מביאים אליו כמעט בכל יום ממשרד הישיבה שנמצא במרכז העיר, צרור מכתבים כדי לחתום עליהם. רבינו זצ"ל היה עובר על תוכנו של כל מכתב וחותם בסופו. אחר כך היה מחזירם באמצעות שליח אל המשרד ומשם הועברו המכתבים אל בית הדואר. יום אחד צירף לצרור כמה מכתבים פרטיים שלו, ובמסרו אותם לידי השליח, הזהירו במיוחד שיזכיר לפקידי המשרד, כי המכתבים הללו הינם פרטיים ויש לנכות את מחיר בולי הדואר שידביקו עליהם מחשבונו.

החפץ חיים זצ"ל לקח מזונות מביתו לסעודת חתן וכלה כדי לברך עליהם

והאמת הוא שהרבה פעמים גדולי ישראל חששו לקחת דבר מה למרות שבפשיטות היה להם רשות מוחלט לעשות את זה.

ומסופר על החפץ חיים זצ"ל כששאלו אותו פעם מה כוונת מאמר חז"ל במסכת ברכות (דף ו:) שכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ואמר שהכונה שיש חשש גזל בהנאתו, שעל מנת כן הרבה החתן בהוצאות סעודתו וקרא לאוהביו כדי שישמחוהו בשירה ובזמרה, והנהנה ואינו משמח אותו עובר בחמשה קולות ויש בהנאתו חשש גזל!

ומזה הטעם, היה החפץ חיים זצ"ל מביא עמו מביתו מיני מזונות לסעודה של מצוה, ומברך על שלו. כי חשש שאולי לא גרם די הנאה לבעל השמחה כדי להצדיק האכילה, ופן יש בהנאה מסעודה כזו משום חשש גזל.

"חשש גזל"!...

כמו כן מסופר על הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שכידוע, מוהל מומחה היה, וכשהיה נוטל איזה עוגיות כדי לשמח את הרבנית מקדים היה ליטול רשות מבעל השמחה. לתלמיד שתמה בפניו על מנהג זה, הגיב בפשיטות: "חשש גזל"!...

"מי שמסוגל לגנוב ביצה, מסוגל לגנוב שור"!

יש פתגם צרפתי עממי שאומר: "מי שמסוגל לגנוב ביצה, מסוגל לגנוב שור". אימרה זו היתה מוצאת חן בעיני הגאון רבי חיים חייקין זצ"ל, ומקור קדוש לרעיון זה הוא מהמובא בגמרא במסכת בבא מציעא (דף כד.) שמסופר שם על מר זוטרא ששהה עם תלמידיו באכסניא ונגנב כוס של כסף. מר זוטרא שם לב שתלמיד אחד ניגב ידיו במגבת לא לו ומזה הבין מר זוטרא שהוא הגנב של הכוס, ואכן בסוף הודה התלמיד.

מכאן יש לנו להביא סמך על הזהירות הגדולה של גדולי ישראל שלא להשתמש בשום דבר שאינו שלהם אלא אם כן יש להם רשות מפורשת מבעל הדבר, ובלי להסתמך על כל מיני סברות כדי להקל.

חששותיו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל

ומסופר על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שבהיותו תלמיד כבן ערבע עשרה בישיבת וולאז'ין, שלחה לו אחותו היחידה פרומא רבקה חבילה עם גבישי סוכר, מצרך נדיר באותם ימים, שהיה חשוב ביותר עבורו עקב תנאי התזונה הירודה בהם חי ובהיותו חלש בגופו, גבוה ורזה.

למרות כל זאת שמר את החבילה בחדרו אשר בישיבה במשך כשנה עד אשר נסע הביתה לחופשה ואז החזיר לאחותו את החבילה.

בראות אחותו את חבילת הסוכר נדהמה ושאלה מפני מה לא השתמש בסוכר והרי היה כל כך זקוק לה?

השיב לה רבי איסר זלמן זצ"ל, כידוע לך לפי הדין בההלכה כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, וידוע לי מצבכם הכספי הקשה. חששתי שמא שלחת לי את הסוכר שלא בידיעת בעלך ואז יש בזה משום חשש גזל...

זהו שאמרנו! גדולי ישראל נמנעו מלקחת שום דבר ולו דבר חיוני ביותר אלא אם כן היו בטוחים קודם שהיה להם רשות מלא לקחת אותו.

התנהגותו המתוחכמת של הגאון רבי חיים חייקין זצ"ל

נסיים עם סיפר נפלא על הגאון רבי חיים חייקין זצ"ל איפוא שרואים ממנו עד כמה היה נזהר מלקבל דבר שלא על פי הדין.

פעם אחת הגיע רבי חיים חייקין זצ"ל לאוטוורפן לרגל חתונה, ונכנס לחנות תשמישי קדושה וכלי כסף כדי לרכוש גביע של כסף כדי לתת כמתנה לחתן.

הרב זצ"ל בחר גביע, שילם וקיבל לידו את המתנה הארוזה. רק לאחר שסיים את העיסקה פנה לבעל הבית ושאל בהתרגשות: "נוטקה! האינך זוכר אותי? הרי למדנו ביחד אצל רבי אלחנן זצ"ל"!

בעל החנות הופתע ובחן אותו במבט חודר ואז נפל על צווארו בשמחה גדולה. לאחר שנים רבות עמוסות תלאות, הפליגו שניהם בשיחה רוויית רגש וגעגועים, כפי שניתן לצפות משני "ברנוביצ'אים" ותיקים הנפגשים לאחר שנים כה רבות השזורות בתהפוכות כה גורליות.

אמנם יש לציין שהמוכר התפעל מאוד מאצילות נפשו של הרב חייקין זצ"ל שהתאפק מלגלות לידידו את זהותו עד אחר גמר העיסקה, כדי שלא ירגיש מחוייב להוריד את מחיר הגביע כמחוות-ידידות!

ראינו אם כן מהות מצוה זו והזהירות הנצרכת כדי שלא להכשל בה, וכן ראינו כמה סוגים של גזל שעל האדם לשמור את עצמו גם בהם. עוד ראינו את חומרת האיסור הזה של גזל ואת חומר הדבר של מי שאינו נזהר בזה, והבאנו גם הרבה עובדות והנהגות מגדולי ישראל איפוא שרואים מהם זהירותם והתרחקותם הגדולה מכל חשש של גזל.

הקב"ה יעזור לנו שנוכל להתחזק בזה ונדע להתרחק אפילו מאבק של גזל כמו שמתרחקים מהאש, ושלא נחפש לעצמינו שום הוראה היתר בדבר שבאמת אין הוראות היתר.

המאמר מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מתוך הספר 'מצוות דיליה' לכתבה על הספר לחץ כאן.

למאמר הקודם: מצות הלואה ו"לא תהיה לו כנושה" - לחץ כאן. מצוה מדאורייתא להלוות כסף או שאר דברים לעני ולנצרך. מעלתה וחשיבותה של המצוה וגודל שכרה. ונבאר גדריה, כלומר מה האופן הראוי לקיימה, ועצות להתגבר על היצר הרע המנסה להכשיל. עוד נראה שגדולי ישראל נהגו לקיים מצוה זו בזריזות ובחפץ לב, וחומר מי שאינו מקיים המצוה ואינו מלווה. ושאסור ללחוץ על הלווה...

לצפיה בהרצאה: בית שמש - גזל עומד בראש 07.02.2023 לחץ כאן.