מצות הלואה ו"לא תהיה לו כנושה"

מצוה מדאורייתא להלוות כסף או שאר דברים לעני ולנצרך. מעלתה וחשיבותה של המצוה וגודל שכרה. ונבאר גדריה, כלומר מה האופן הראוי לקיימה, ועצות להתגבר על היצר הרע המנסה להכשיל. עוד נראה שגדולי ישראל נהגו לקיים מצוה זו בזריזות ובחפץ לב, וחומר מי שאינו מקיים המצוה ואינו מלווה. ושאסור ללחוץ על הלווה...

להלוות לעניים ולנצרכים

פתח דבר:

נדבר בעזהי"ת על המצוה דאורייתא שיש חיוב להלוות כסף או שאר דברים לעניים ולנצרכים. נביא מעלתה וחשיבותה של מצוה זו וגודל שכרה. עוד נבאר גדרי המצוה, כלומר מהו האופן הראוי לקיים מצוה זו, וכן ניתן עצות איך להתגבר על יצרנו הרע המנסה להכשילנו. עוד נראה איך שגדולי ישראל נהגו לקיים מצוה זו בזריזות ובחפץ לב, וגם נציין החומר של מי שאינו מקיים מצוה זו ואינו מלווה מעותיו. ומענין לענין באותו ענין נדבר על מצוה אחרת הנלמדת מאותו פסוק והוא שאסור להיות לו כנושה כלומר, אסור ללחוץ על הלווה כדי שישלם את הלוואתו בו בזמן שאנו יודעים שאין לו מאיפה לשלם.

להלוות לשני - חובה!

כתוב בפרשת משפטים (שמות כב, כב): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", ופירש רש"י זצ"ל: רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלושה, וזה אחד מהן.

ומבואר מזה שהמצוה להלוות לחבירו אינו ענין של חסד ונדיבות לב בלבד, אלא חוב הוא על האדם.

והרי לך לשון החפץ חיים זצ"ל בספר המצוות הקצר (מצוה סב): מצוות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר "אם כסף תלוה את עמי", וזו חובה. ומצוה זו גדולה מן הצדקה, ומחוייבת יותר. והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר (דברים טו, טו): "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו... והיה בך חטא".

ומסיים החפץ חיים זצ"ל ואומר שמצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות.

ובספר החינוך (מצוה סו) כתב את שורש המצוה, כי רצה הקב"ה להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מידה משובחת, ומתוך הכשר גופם במידות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה, שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב, לא בהפכו, ובהיטיב השי"ת לטובים, יושלם חפצו שחפץ להיטיב לעולם. ואם לאו מצד שורש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו.

ומבואר אם כן שחובה זו לקיים מצות הלואה לעניים היא רק לטובתינו אנו, אמנם למרות שהוא לטובתינו היא חובה גמורה שחייבים לקיים כל עת שיש לנו האפשרות.

מעלתה וחשיבותה של מצוה זו

עתה נדבר קצת על מעלתה וחשיבותה של מצוה זו.

רבותינו ז"ל הפליגו מאוד בשבח מצוה זו, והא לך לשון השל"ה הקדוש שכתב (שער האותיות ו - יא) וז"ל: מצוה רבה וגדולה בלי שיעור להלוות לעניים על משכונות, על כן אחזו במצוה זו הרבה!

והגאון רבי דוד קרונגלס זצ"ל היה אומר שמצוה זו להלוות לעניים שקולה כנגד כל המצוות, שהרי להלוות לעניים זה חשוב יותר מנתינת צדקה, וכמו שכתוב במסכת שבת (דף סג.) "גדול המלוה יותר מן המעשה צדקה". והא לך לשון הרמב"ם זצ"ל בהלכות מתנות עניים (פ"י ה"א): "חייבים אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה". והרי מזה ששקולה ככל המצוות.

ובעצם יש מדרש (שמות רבה לא טו) שאומר כעין זה: "כל אדם מישראל שמלוה לחבירו ואינו נוטל ריבית, כאילו קיים כל המצוות"!

עוד מצינו במדרש תנחומא (משפטים טו) דבר נפלא במצוה זו, וזה לשון המדרש: אמר הקב"ה: "אם כסף תלוה את עמי" – אתה עמי! תזכה למחיצתי!

והרי אין לנו ברכה גדולה מזו - להיות קרוב להקב"ה! "ואני קרבת אלוקים לי טוב"!

והרמב"ם זצ"ל בספר המצוות (מצוה קצז) כתב: וזה מצוה היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה.

ובביאור הא דאמרו חז"ל במסכת שבת (דף סג.) שגדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ביאר המהר"ל זצ"ל כי בצדקה יש חסרון מפני צערו של המקבל, ולפיכך גדולה ממנה ההלוואה שאין בה החסרון הזה.

ליסד חברות גמ"ח בכל עיר ועיר

ועל פי דברים הללו היה החפץ חיים זצ"ל (ע' שמירת הלשון חתימת הספר פ"ז) ממליץ בכל מקום ומקום לייסד גמחים הנועדים להלוות כסף לנצרכים וז"ל:

על כן, מפני גדולת המצוה הזאת נהגו בכל תפוצות ישראל לייסד חברות גמ"ח המלוות לאדם בעת צרכו. ובאמת מה יפה כח חברה קדושה זו, שהיא מעולה מסתם מצות גמ"ח שהאדם עושה בעצמו מחמת כמה טעמים:

ראשית, כי אינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים העושים את המצוה. ואף שמשום שהם מרובים אינו משתתף במעותיו בכל הלוואה אלא בסכום מועט, נראה פשוט שהקב"ה יחשיב לכל אחד כאילו נתן כל סכום ההלוואה ממעותיו, הואיל ובלעדי מעותיו לא יכול היה העני להשיג מבוקשו.

ועוד, שהמצוה יכולה להתקיים בעת שהוא עוסק בעסקיו או ישן.

ומלבד כל זאת, מי שיש לו חלק במצוה דרבים כגון זו, או שהניח מעות להחזיק ישיבות ותלמודי תורה, אפילו אם ישב בגן עדן יתווסף נועם ואור לנפשו בקיומן של המצוות שמתקיימות תדיר בממונו. עכ"ל.

השכר המיועד למי שמקיים מצוה זו

ואם שכבר ראינו קצת ממעלת וחשיבות מצוה זו, נראה כעת את השכר הגדול שמיועד למי שמקיים מצוה זו.

נתחיל עם מה שכתוב בהדיא בתורה (דברים טו, י): "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". הרי לנו הבטחת התורה הקדושה שדבר זה מביא ברכה בכל מעשה ידינו.

וכן אפשר לראות השכר הגדול של מצוה זו מדברי הגמרא במסכת יבמות (דף סג.) שכבר הבאנו לעיל האומרת שהמלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו נח, ט): "אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני". ומבואר מזה שקיבול תפילותינו מובטח על ידי שמלוים מעות לעניים!

מצוה זו בכוחה להציל את האדם מדינה של גיהנם!

ובמדרש רבה (שמות לא) מצינו שמצוה זו מציל את האדם מדינה של גיהנם! וזה לשון המדרש:

"אם כסף תלוה את עמי" - אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים, ואם עמד בנסיונו ועושה צדקות הרי הוא אוכל ממונו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, והקב"ה מצילו מדינה של גיהנם.

המטיב עם העני מטיב עם עצמו!

וראיתי בחתן סופר (פ' משפטים) שאומר שמי שמטיב עם העני ומלווה לו ממעותיו, הרי שלא הטיב רק עם העני אלא הטיב עם עצמו! וזת"ד:

"אם כסף תלוה את עמי", נ"ל דאל ירע בעיני האדם ליתן מעותיו לעני שאין לו לשלם באמרו אלווה לנכרי שרוצה ליתן לי בריבית וארוויח הרבה במעותי, אך צריך האדם לרחם על העני כי באמת בזה מטיב לעצמו, כי כאשר יפתח ידו לעני כן יפתח לו הקב"ה אוצרו הטוב, וזהו שכתוב "אם כסף תלוה" שקודם כל יש להלוות ל"עמי" קודם לנכרי, וגם את העני קודם לעשיר, והטעם לכל זה יען "עמך" שבזה אתה עושה הטבה עמך, עם עצמך!

וכעין זה פירש הכלי יקר זצ"ל שלכך נאמר "את העני עמך", כלומר, זה העני עושה עמך יותר ממה שאתה עושה עמו. וזה על דרך שמובא במדרש רבה (ויקרא לד, ח): "תני דבי יהושע, יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית".

ובזהר הקדוש מובא שבשעה שהקב"ה אוהב את האדם שולח לו דורון. ומהו הדורון? עני שיזכה בו, ומיד נרשם המצוה בפניו כחוט של חסד, וכבא צרה בעולם, רואה המשחית הרושם בפני זה ואינו מתקרב.

הרי לנו מכל זה שהמטיב עם העני מטיב בעצם עם עצמו, ועל דרך זה היה רגיל הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל לפרש את הפסוק בתהלים (מט, יא): "ועזבו לאחרים חילם" ש"עזבו" הוא מלשון "עזוב תעזוב עמו" ומושיעים לאחרים. וזהו "חילם" - חלקם ורכושם שישאר לבני אדם מכל אשר להם.

על ידי מצות ההלוואה הקב"ה מציל אותו ואת בני ביתו ממיתה!

ומצאנו עוד בענין זה חז"ל נפלא במדרש תנחומא (פ' משפטים אות ט"ו) ונצטט חלק מהלשון:

"אם כסף תלוה" - כך פתח רבי תנחומא: "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו" (משלי יט, יז). "מלוה ה' חונן דל" כביכול לה' הוא מלוה. "וגמולו ישלם לו" אמר רבי פנחס הכהן בן חמא אמר רבי ראובן: מהו "וגמולו ישלם לו". יכול נתן פרוטה לעני, הקב"ה משלם לו? אלא אמר הקב"ה: נפשו של העני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו פרנסה והחיית אותו חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש. למחר בנך או בתך באין לידי חולי ולידי מיתה ואזכור אני להם את המצוה שעשית עם העני ומציל אני אותם מן המיתה, הוי "וגמולו ישלם לו" - שאני משלם לך נפש תחת נפש.

רואים ממדרש נפלא זה את השכר הגדול של מי שעושה חסד עם העני ומלוה לו ממעותיו.

מהו האופן הראוי לקיים מצוה זו?

וכעת ננסה לבאר בעזהי"ת את האופן הראוי לקיים מצוה זו, דהיינו באיזה צורה צריכים לקיים המצוה.

והנה, אופן הקיום של מצוה זו אפשר ללמוד מדברי רש"י זצ"ל שפירש את הפסוק באופן הבא: "אם כסף תלוה את עמי" - פרש"י זצ"ל - "שלא תנהג בו מנהג בזיון בהלואה שהוא עמי".

הרי מזה שדבר ראשון שצריכים להקפיד כשבאים להלוות לעניים הוא - שלא לנהוג בהם מנהג בזיון.

ובענין זה כמה מתאים להביא כאן את דברי החפץ חיים זצ"ל בספרו אהבת חסד שמעיר על פי מה שמובא בשו"ע (יו"ד סי' רמט) שצריך להיזהר לתת את הצדקה בסבר פנים יפות ולא בפנים זועמות. וכן הדין לענין הלואה צריך ליזהר שלא להנהיג בו מנהג בזיון חלילה, אלא ילוונו בסבר פנים יפות ויתבונן בעצמו אילו היה צריך להשיג איזו טובה מחבירו כמה היה רוצה שחבירו יקבלנו בפנים יפות, לכן כן יתנהג הוא עם רעהו.

ומטעם זה אם לא יוכל להלוות לו מאיזו סיבה שהיא, גם כן יתנהג בזה כמו לענין צדקה, דהיינו שלא יגער בו ולא יגביה קולו עליו כדרך בעלי צרות עין, אלא ידבר עמו בדברים רכים ויראה לו טוב לבו, שרצונו להלוות לו, אלא שאין בכוחו עתה מאיזה טעם.

מדברי הכתב סופר זצ"ל באופן קיום מצוה זו

עוד דבר שיש להקפיד בזה הוא מה שדייק מהפסוק הכתב סופר זצ"ל וכתב שכשבאים לבקש צדקה או הלוואה ממנו אל ישלח לו את מתנתו או הלואתו חוצה בלי לראות פניו כלל. כי זהו שכתוב "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" - דהיינו שיהיה "עמך" ותדבר איתו פנים אל פנים.

עוד נקודה בענין אופן קיום המצוה, הוא מה שפירש הכתב סופר זצ"ל על פסוק זה.

כי הנה על הפסוק הזה מביא המדרש רבה (שמות לב, א): הדא הוא דכתיב "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט". והענין הוא - אומר הכתב סופר זצ"ל - שמי שבוש ליקח צדקה מצוה ליתן לו בהלואה, וכדאמרו חז"ל במסכת כתובות (דף סז:) והנה אם באמת מתכוין להלוות ולזה אין לו לשלם גורם לו רעה יותר מהטוב שעשה עמו, כי על ידי זה יהיה לבסוף לוה רשע ואינו משלם, לכן בלבו יהיה בתורת נתינה.

ולעני שבוש לקחת מתנות יראה עצמו כאילו הלוה לו, והעושה כן והוא "חונן" הוא לשון "מתנה" - ומלוה, היינו "טוב איש חונן ומלוה" - שעושה שניהם יחד. "יכלכל דבריו במשפט" שאומר רק דבריו שהוא מלוה לו ובדין ישלם לו אבל אמת הוא חונן אותו מתנת חינם.

וזהו כונת הקרא "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", שאתה יודע שהוא עני ואין לו לשלם, אלא שבוש בפני בני אדם ליקח מתנות, לכן תלוה לו ולא תהיה לו כנושה אלא שבלבך יהיה מתנה גמורה. והיינו שמביא במדרש הפסוק "טוב איש חונן ומלוה" עכת"ד.

והמבואר מדבריו הוא שעל האדם לחפש תחבולות על מנת שלא לגרום צער ואי נעימות לעני או ללווה. ונציין שתי דוגמאות לדבר זה.

המצאה נפלאה כדי שהעני לא יתבייש

בספר יגדיל תורה (פר' משפטים) מובא בזה וז"ל: בילדותי ראיתי את אבי אמי הגה"ח רבי העניך ורנר זצ"ל מיקירי ירושלים שנהג כן, והיה שולח על ידי כסף במעטפה לעניים בני טובים, בצירוף (קויטל) פתק שם חולה שיתפלל בעבורו.

ואמר לי לומר לפלולני, שהחולה שהתפלל עליו בשבוע שעבר כבר הבריא ברוך השם. וכעת שיתפלל בעבור אחרים... (פעמים היה משתמש בשמות בדויים).

אותו עני בן טובים, לא די שלא נעלב, אלא היה מתפאר, רבי העניך יודע כמה תפילותי עוזרים. ושולח אלי שאתפלל בעבור חולים...

הרי לנו דוגמא נפלאה אך שאפשר לתת נתינה לעני בצורה כזו שלא יתבייש לקבל אותה, ואדרבה יתפאר בקבלתה!

החסד שבקבלת סחורה

עוד דוגמא לזה ראיתי בספר הליכות החיים (ח"א עמ' תלב) שהביא בזה"ל: "עינינו המופתעות נחו על ארגזי בירה שנחו בצפיפות ליד דלת ביתנו, לצידם היו מונחות סחורות נוספות, ואנו תהינו (לאבינו הרה"ח רבי שמואל יהודה דסקל זצ"ל נגיד לבית ויז'ניץ ובעל חסד נודע): "האם פתחת חנות מכולת"?

תמיהתנו לא ארכה זמן רב, ההסבר הגיע: "בעל מכולת חייב לי סכום כסף גדול, אין באפשרותו להחזיר לי, אך הוא רוצה להשיב את החוב, על כן אמרתי לו שאם רוצה יוכל לפרוע את חובו עם מוצרי מכולת"... סיפר בפשטות.

הרי רעיון מופלא זה מבית היוצר של איש חסד, שלא רק העניק צדקה בדרך כבוד, אלא שאיפשר מוצא מכובד ללווים שאינם יכולים לשלם.

הרי שבזה שנתן לשלם חובו לבעל המכולת עם סחורה עשה איתו טובה גדולה ונתן לו ללווה הרגשת סיפוק ושמחה שיכל לשלם במה שיש לו.

המלוה סלע לעני בשעת דוחקו...

ויש לדעת שאופן אחר של קיום מצות הלואה הוא, גם אם מצבו של המלוה הוא דחוק וקשה, בכל זאת עליו להתאמץ ולהלוות לחבירו.

והנה הגמרא במסכת יבמות (דף סג.) אומרת: המלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר "אז תקרא וה' יענה", וצריך ביאור: מה שייך לומר על העני "בשעת דחקו", הרי כל ימיו שרוי הוא בדחקות?

ואפשר לפרש כמו שמובא בילקוט מעם לועז (משפטים עמ' תתג) שהדברים מוסבים על המלוה, שאף על פי שהוא עצמו שרוי בדוחק, אינו מסתכל על מצבו והוא מלוה לעני המעט שיש לו, וזוהי מדרגה נעלה ביהדות, ולכן זכאי הוא ליענות על ידי הקב"ה!

וכדבר הזה ממש נהג הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל: היה זה כאשר נכנס אל בתו, וביקש נדבה או גמ"ח עבור אשה עניה, היא אמרה לו: "אבא, פרוטות אלו הם האחרונות בבית, איך אקנה אני צרכי שבת? והרי חז"ל אמרו (מס' ב"מ דף סב.) "חייך קודמים לחיי חבירך"?... הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל ענה לה בפשטות: "לנו הרי יתנו בהקפה בחנות, אבל לה אין מי שיתן, ואיך תיכנס עניה מרודה זאת לשבת בחוסר כל"? והוסיף: "כעת יש לנו אפשרות לקיים "המלוה סלע לעני בשעת דחקו", היינו, כאשר אנחנו בעצמנו במצב דחוק וזקוקים לכסף הזה"...

הרי שראינו כמה אופנים איך לקיים מצוה זו של הלואה לעניים ולנצרכים.

עצות כדי להתגבר על יצרו הרע

אמנם יש לדעת שאין זה דבר קל לקיים, כי כידוע שהיצר הרע משקיע כל כוחותיו על מנת להחליש ולבטל עשיית המצוות מן האדם, ובפרט כשמדברים על מצוה גדולה וחשובה כזו ועל כן עלינו להתאמץ ולאזור אומץ כדי שנוכל לנצח את יצרנו הרע ונוכל לקיים מצוה זו בהידור רב. ואשר על כן ראיתי לנכון להביא כמה עצות איך לעבוד ולהסתכל על כל הענין הזה ועל ידי זה לא ניתן רשות ליצר הרע לבטלנו ממצוה חשובה זו.

"את העני עמך" - הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני

והאמת היא שהתורה הקדושה כבר רמזה לנו הדרך איך להתחזק בענין זה במה שהוסיפה בפסוק את המילים "את העני עמך" וכמו שפירש רש"י זצ"ל הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני.

במילים הללו מונחים הרבה אופנים של חיזוק, ונבאר יותר את הדברים.

את הסיפור הבא היה חביב על הגאון רבי ברוך בער זצ"ל בעל הברכת שמואל שהיה רגיל לספרו.

פעם אחת הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל ביקש מאחד הגבירים בעירו שיתן מקום לינה לכמה בחורי ישיבה עניים שלא היה להם היכן ללון.

אותו גביר השיב לו שאין לו מקום בבית, שאלו הגרי"ס זצ"ל: "הלא יש לך בית כה גדול, אינך יכול לפנות חדר אחד לצורך גדול זה"?

התחיל הלה לפרט את כל שימושי חדרי הבית: "זה חדר שינה, וזה חדר עבודה, וזה חדר זמרה וכו'"...

לימים נולד לאותו גביר בן וכשפגשו הגרי"ס זצ"ל הביע את דאגתו היכן יהיה מקום לבן הלא כל חדרי הבית תפוסים...

נעלב הגביר ואמר: "לבן שלי לא יהיה מקום?"...

אמר אז הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, עתה הבנתי כוונת התנא רבי יוסי בן יוחנן שאמר (מס' אבות פ"א מ"ה) "ויהיו עניים בני ביתך" היינו שתדמה בנפשך את העני כאילו הוא בן ביתך, ואז תיטיב עמו כראוי.

ועל אותו דרך יש לפרש הפסוק אצלנו, "את העני עמך" שאם אתה מסתכל על עצמך כאילו אתה עני, אז יש סיכוים גדולים שתרחם עליו ותעזור לו.

טענת היצר הרע: מדוע לעזור? שילך לעבוד!...

והאמת היא שהרבה פעמים נמנעים מלהלוות לעני או לתת לו צדקה, כי מחשבת טעות מתגנבת בלבו של האדם וחושב לעצמו: "מדוע עלי לעזור לו? שילך לעבוד! הרי אם היה יוצא לעבוד ולא היה מבזבז את זמנו בבקשת הלואות וצדקות היה משיג ביגיעת כפיו כסף למחיתו ולמה אם כן הוא רק מחזר על הפתחים ומבקש הלואות"?

אבל צריכים לדעת מה שהחפץ חיים זצ"ל היה אומר בענין זה, שיש האומרים שאילו היו הם העניים לא היו נצרכים לא לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלאותם, אלא יוצאים היו לעבוד! ועניים אלו, עצלנים ונרפים הם. ומדוע אם כן עליהם לעזרם מיגיעם ועמל כפיהם?

אמנם האמת היא - היה אומר החפץ חיים זצ"ל, שאינם צודקים. כי לא משום שעצל ונרפה הוא, לכן נעשה עני. אלא שנגזרה עליו מן השמים עניות, ובכדי להוציא גזירה זו אל הפועל "יצק הקב"ה עופרת באבריו", ונסך בו לאות ועצלות, כבדות ורפיון, כדי שלא יפרנס עצמו בכבוד וברווחה - מה רבה איפוא הרחמנות עליו!

הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה העני, ואם כך היה נגזר עליך היית אף אתה עצל ונרפה כמוהו!

והאמת היא שדבריו של רש"י זצ"ל הם כפשוטם ממש, וכמו שכתב "הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני", כי מי שמסתכל כך אז בודאי שירחם על העני וילווה לו מעותיו.

מעשה עם הגאון בעל הדברי חיים זצ"ל

וכבר סיפרו על גביר אחד שמצא לבנו שידוך עם בתו של גביר אחר, ואחרי שסכמו על נדוניה הגונה מכל צד, אחד מהצדדים הסתבך בעסקים והפסיד כל ממונו וכעת לא יוכל לעמוד בתשלום הנדוניה הגבוהה שהבטיח...

הצד השני, רצו לבטל את השידוך באמרם שהיה זה מקח טעות, ועל כן באו אצל הגאון בעל הדברי חיים זצ"ל כדי לקבל אישור להפרת השידוך.

אז אמר לו הדברי חיים זצ"ל: תאר לך שזה היה הפוך, שמחותנך הוא שהיה בא ומספר שאתה עומד לפשוט את הרגל ועל כן מבקש רשות לבטל השידוך, מה היית אומר במקרה זה? היית טוען כלפיו: וכי בשביל שה' עזר לו וברוך ה' יש לו כסף רב, זה סיבה לבטל השידוך?! הרי הצד השני נקלעו בחובות שלא ברצונם, ועכשיו אפשר להוסיף להם צער על צערם?

המשיך הגאון בעל הדברי חיים זצ"ל ואמר לו: אם כן תנהג גם כך אתה, ותר על הנדוניה ושלח לו כסף להוצאות החתונה, וה' יחזיר לך בכפל כפלים!

וזהו שמיעץ לנו הפסוק - לראות את הזולת, ולעמוד עצמו במקומו! ומי שיתנהג כך בודאי שקל יהיה לו להלוות לזולתו!

מעשה רב מהנודע ביהודה זצ"ל

ואכן כך קיימו גדולי ישראל מצוה זו, ועשו ככל שביכולתם כדי לעזור לזולתם.

ומסופר על הנודע ביהודה זצ"ל שסמוך לזמן נשואי אחד מהבנים שלו, היה לו מוכן בביתו ג' אלפים דינרים לצורך נדן ובגדים וכו', שהיו מונחים בארגז של הרבנית ע"ה. באותו עת הגיעה לביתו תלמיד חכם גדול שלעת זקנותו ירד מנכסיו ובא להודיע צערו לפניו.

שאל אותו הנודע ביהודה זצ"ל כמה כסף הוא חושב שיספיק לו כדי שיוכל להצליח שוב בעסקיו, ויהיה באפשרותו לשלם חלק מחובותיו.

אותו תלמיד חכם אמר לו שג' אלפים דינרים יספיקו לו לכל זה, מיד לקח הנודע ביהודה את הארגז והג' אלף דינרים ונתן לו בהלואה נגד מכתב יהודית לשלם לו כשירחיב.

ויש לציין שבהגיע סמוך לזמן הנישואין היה משפט בעיר פיורדא, והמשפט הגיע לנודע ביהודה זצ"ל שהשיב להם בחינם, ונתקבל הפסק כפי הכרעתו והיורשים שלחו לו מדעתם מעות פסק ג' אלף דינרים, והוי לנס!

מעשה נפלא בענין הלוואה לעניים

עוד ראיתי סיפור מעניין בספר בדרך עץ החיים ומעשה שהיה כך היה:

מרת גולדה, רעיתו של הג"ר שרגא פיבל זצ"ל, הנדיב הצדיק חותנו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, חזרה פעם הביתה ולתדהמתה ראתה שהארון בו מונח היה הכסף פרוץ ודלתו שבורה, ובעל רבי שרגא פיבל זצ"ל נמצא בבית...

מה קרה? שאלה את בעלה, והוא השיב: היה כאן פלוני וביקש הלואה, חפשתי את מפתח הארון על מנת לתת לו את הכסף ולא מצאתיו, הבנתי שהמפתח נמצא כפי הנראה בידך, חשבתי בלבי: לומר לאותו יהודי שיחזור כעבור שעתיים, כאשר את כבר תהיה בבית הואיל ואני אינני יודע היכן המפתח, הוא יחשוב שבודאי זה תירוץ על מנת שלא לתת לו את ההלואה המבוקשת ותהיה לו מן הענין עגמת נפש, והוא לא יחזור לבקש את ההלואה.

לומר לו שיחכה עד אשר תבואי? הרי לא ידעתי בעוד כמה זמן תחזרי מן העיר, יתכן כעבור דקות אחדות, ואולי עוד יותר משעה. לשבת כאן בבית ולהמתין עד אשר תבואי כדי לקבל את ההלואה, אף זו הרגשה לא נעימה היא, וישיבתו כאן בבית תהיה מתוך אי נוחות.

בעקבות הרהורים אלה יצאתי לחצר, לקחתי את הברזל בו שוברים את הקרח ושברתי בו את דלת הארון, היה זה כדאי לשבור את הדלת, ובלבד שלא תהיה ליהודי הרגשת אי נעימות, ולו לדקות אחדות בלבד.

הנהגת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל

נביא עוד מעשה באחד שהגיע ללות כסף מקופת גמ"ח, מנהל הקופה, שלא הכיר את הלווה, שאלו לרב כלשהו המכיר אותו, הלה הזכיר כמה רבנים, והדבר לא סיפק את מנהל הגמ"ח, כיון שכן, הזכיר גם את שמו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. בהיות הלווה בבית רבינו זצ"ל, הנתנצל בפניו מבוייש קמעא, על שעשה שימוש בשמו בפני מנהל הגמ"ח.

בו במקום, ללא אומר וללא דברים, חייג רבינו זצ"ל לבעל הגמ"ח, וסיפר באוזנו על יושרו ואמינותו של האיש...

רואים אנו מכל זה איך שגדולי ישראל רצו בחפץ לב להוות לזולתם ובלי להתחשב עם הסכנות וההפסדים שהיו כרוכים בדבר.

החומר של מי שנמנע מלהלוות לעניים

אמנם, יש לדעת שכמו שלהלוות לנצרכים היא מצוה גדולה עד מאוד, כמו כן מי שנמנע מלהלוות לזולתו הוא חמור מאוד. והא לך לשון רבינו יונה זצ"ל באגרת התשובה (דרש השלישי ז) "וכל מי שאינו מלוה לעני בשעת דחקו, בהיות לאל ידו - נקרא בליעל, שנאמר (דברים טו, ט-י): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכו' נתון תתן לו", ואם בזמן שהיתה שביעית נוהגת, והיה המלוה מפסיד את חובו, אמרה תורה, כי מי שנמנע להלוות כדי שלא יפסיד חובו נקרא בליעל - על אחת כמה וכמה מי שאינו מפסיד את חובו ואינו מלוה על המשכון.

כל מי שאיננו רוצה להלוות לשני הינו בסכנה שיפסיד את כל מעותיו!...

ומסופר על עשיר אחד שירד מנכסיו, ושאלו את הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, מדוע, והסביר במשל הבא: אב השאיל לבנו סכין, כשנכח לראות שהבן חותך את ידיו - לקח ממנו את הסכין.

הקב"ה נותן עשירות, וכשלא יודעים איך להשתמש בה, "וחותכים את הידים" - אזי נלקחת העשירות מן האדם...

זהו החומר של מי שלא מלווה ממעותיו, שמלבד שנקרא בפי התורה בליעל - תואר מגונה מאוד - עוד הוא בסכנה שיפסיד את כל מעותיו!...

"לא תהיה לו כנושה"

ומענין לענין באותו ענין כדאי לעסוק עתה בסיפה של אותו פסוק שגם היא מצוה דאורייתא ולא כולם יודעים ומכירים ענינה, והוא מה שכתוב אחרי חיוב ההלואה "לא תהיה לו כנושה" שכמו שהסביר הרמב"ם זצ"ל בספר המצוות (מצוה ל"ת רלב) שענינה הוא שהזהרנו שלא לבקש המלוה מן הלווה כשנודע שאינו יכול לפרעו.

ובפסיקתא זוטרתא (שמות כב, כד) הובא: שלא תראה לו בכל זמן, שלא יתבייש.

ובמסכת בבא מציעא (דף עה:) מצינו עוד: מנין לנושה בחיברו מנה, ויודע שאין לו שאסור אפילו לעבור לפניו, תלמוד לומר "לא תהיה לו כנושה".

והחפץ חיים זצ"ל סיכם מצוה זו בספר המצוות הקצר (מצוה נב) וז"ל: מצוה לא תעשה שלא לתבוע מהלווה חובו כשיודע שאין לו לשלם, שנאמר "לא תהיה לו כנושה", ואסור למלווה לעבור לפני הלווה כשיודע שאין לו לשלם, כדי שלא יכלימנו.

ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות.

הרי לנו שבפסוק הזה מצינו שתי מצוות נפרדות: 

א) להלוות לעניים ולנצרכים. 

ב) לא ללחוץ עליו כדי שישלם בו בזמן שאין לו במה לשלם.

מדברי הסבא מנובהרדוק זצ"ל

וכדאי להביא כאן מה שהיה אומר הסבא מנובהרדוק זצ"ל בענין זה:

"כמה נאה היה נראה העולם, אם הלוה היה תמיד פורע חובו בזמנו והמלוה לא היה דורש מאתו כלל, כולם היו חיים בשלום ובשלוה אם כל אחד היה מקיים את חלקו.

כל הצרה והאסון בעולם הוא שהלווה צועק תמיד "לא תהיה לו כנושה"! ואילו המלוה צועק "פריעת בעל חוב מצוה"!

היסוד הוא, שהאדם יודע כל ה"תורות", ממש כל מה שצריך לדעתו, אבל תמיד הוא יודע את ה"תורות" שמוטל על חבירו, את המצוות והחובות של זולתו ולא את של עצמו. אם היו הבריות מקיימים כל אחד את מצוותיו שלו, היה העולם מאושר ומקום נאה לחיות בו...

עם התורה - המלוה הוא זה שמתחבא מן הלווה, כדי שלא לביישו!

וכבר היה אומר הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, כי בעוד שבלא תורה, דרך העולם שהלווה בורח ומתחבא מאימת המלווה, לעומת זאת, עם התורה - המלוה הוא זה שמתחבא מן הלווה, כדי שלא לביישו!

ואכן כך מסופר על החפץ חיים זצ"ל, שכרגיל היו לקוחות שונים נוטלים ממנו סחורה בהקפה. ומשום כך היה נזהר לבלתי עבור ליד בית בו דר חייבו, כדי שלא ייראה כמזכירו על החוב - "לא תהיה לו כנושה"!

מעשה עם הגר"ח מבריסק זצ"ל

ועד היכן הדברים מגיעים, שלפעמים מרוב זהירותם שלא לעבור על מצוה זו, היו נותנים הרושם וכאילו שלא איכפת להם מממונם.

ומעשה היה שפעם הלוה הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל כסף ליהודי אחד וקבעו זמן פירעון להלואה, וכשהגיע זמן הפירעון הלווה לא פרע, עברו כמה חודשים ועדיין לא פרע.

פעם אחד פגש את רבי חיים מבריסק זצ"ל והרהיב עוז בנפשו להחציף ולומר: "איזה בטלנות הוא מהרב שאיננו זוכר כלל שהלוה לי כסף, ונשכח ממנו הענין"...

השיב לו מרן הגר"ח זצ"ל: איך זה יכולים אתם לטעון שאני שכחתי מההלואה? הלא יש מבית לבית הכנסת דרך קצרה שתמיד הייתי הולך בה, אלא מכיון שהדרך הזו עוברת דרך ביתכם, על כן מיום שהלויתי לכם את הממון הפסקתי ללכת בדרך הקצרה הזו, כדי שלא לעבור ליד ביתכם, ולא להכשל ח"ו ב"לא תהיה לו כנושע" ואני הולך בדרך הארוכה על אף הקושי שבדבר.

ואם טענתכם היתה נכונה שברוב בטלנותי שכחתי מההלואה אם כן הלא הייתי כבר יכול לחזור וללכת בדרך הקצרה. אין זאת אלא ראיה ברורה שזוכר אני עדיין היטב היטב את ההלואה, ועדין יש עלי את המורא של הלאו דאורייתא של "לא תהיה לו כנושה".

נפלא! רואים עד היכן הגיע זהירותם של גדולי ישראל בענין זה.

לאו של "לא תהיה לו כנושה" אינו נוהג כלפי מנהל גמ"ח

אמנם כדאי להוסיף ולהבהיר מה שהגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל היה אומר (מובא בספר חכו ממתקים עמ' קלה) שהלאו ד"לא תהיה לו כנושה" קאי על המלווה לבד, אבל מנהל קופת גמ"ח לית לן בה.

הערת הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א

לסיום נביא עוד ידיעה חשובה ביותר בענין זה:

בתקופת לימודו של הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א בין כתלי "כולל חזון איש", ניהל גמ"ח כספים לרוחת הציבור. בתקופה מסויימת העביר רבינו שליט"א את הגמ"ח לניהולו של בנו, מכיון שהוקשה עליו לנהל את הגמ"ח מפאת חולשתו אז.

בנוגע להלואות שלא הושבו הדריך את בנו וכך אמר לו: "חובות שנראה כי כבר לא יפרעו, החזר לגמ"ח מכספי הפרטי, הרי כספים אלו הם כספי צדקה, ואני אינני בעלים למחול עליהם".

הוסיף ואמר לו כי כתוב באריז"ל שכאשר אדם מת בלא פרע את חובותיו, לא רק הוא עתיד לרדת בגילגול, אלא גם המלוה יתגלגל שוב לעולם הזה כדי שהלווה יוכל להחזיר לו, לכן חשוב היה לו שלא ישארו בגמ"ח שטרי חוב שלא נפרעו.

ובנוגע לכך סיפר רבינו שליט"א:

פעם התארח האריז"ל בביתו של עשיר אחד, לפתע השמיע בקשה מעוררת תמיהה: ברצונו לצאת לראות את אורוותיו של העשיר.

בעל הבית כבש את פליאתו והורה לארחו החשוב את הדרך אל האורוות, האריז"ל התבונן כה וכה, והצביע על אחד החמורים. "התאות לתת לי חמור זה"? שאל.

"דוקא את החמור הזה"?! התפלא העשיר, "לא אוכל לתת אותו, הוא עובד כמו כמה חמורים יחד, ואני מפיק ממנו רוחים עצומים"!

האריז"ל שתק וחזר לטרקלינו של העשיר, עתה הביע את רצונו לראות את כל שטרי החוב של מארחו...

העשיר הביא ערמה מכובדת של שטרות "זה שטר הלואה של יהודי השכן", החל להסביר, "וזה שטר של פלוני הגביר מהעיר הסמוכה, שנקלע לאחרונה לקשיים כלכליים".

האריז"ל הצביע על שטר בלה מישן: "מה השטר הזה"? "הו" נזכר העשיר, זהו שטר חוב של יהודי שנפטר מזמן, כבר אין סיכוי שהכסף יחזור אלי אי פעם".

"התואיל לתת לי את השטר במתנה"? שאל האריז"ל.

העשיר משך בכתפיו, "מדוע לא"?...

האריז"ל נטל את השטר וקרע אותו לגזרים.

"כעת לך לראות מה שלומו של החמור שלך", הפטיר.

העשיר יצא מן הטרקלין, וחזר המום. "החמור מת! אינני מבין מה קרה לו! הוא היה בריא וחזק יותר מכל בעלי החיים שברשותי"!...

"דע לך" - אמר לו האריז"ל, "שבחמור הזה התגלגלה נשמתו של בעל חובך המנוח, משמים חייבו אותו לחזור לעולם הזה בגלגול כדי לפרוע לך את חובו. עתה, משמחלת לו על החוב, באה מנוחה לנשמתו המיוסרת והיא שבה ועלתה לגנזי מרומים".

רואים ממעשה נפלא זה הזהירות שצריכים כדי לא לשכוח שום חוב או הלוואה ותמיד לפרוע אותם. אמנם מצד שני ראינו גם שבמקרה והמלוה יראה שהלוה לא יפרע לו כי שכח או מחמת סיבה אחרת, עליו למחול לו כדי שלא יצטרך לחזור גם הוא בגילגול על מנת לקבל תשלום חובו!

ראינו אם כן את גדרי המצוה של הלואה לעניים ולנצרכים ואופן קיומה, חשיבותה ושכרה, והחומר של מי שלא מלוה ממעותיו, ראינו גם הנהגת הגדולים בענין זה, ובסוף ביארנו המצוה של "לא תהיה לו כנושה".

המאמר מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מתוך הספר 'מצוות דיליה' לכתבה על הספר לחץ כאן.

למאמר הקודם: כל אלמנה ויתום לא תענון - לחץ כאן. נראה גדר האיסור, חומרת הדבר, והעונש של מי שמצער אותם. נראה גם איך שגדולי ישראל החמירו מאוד בזהירותם שלא לפגוע בהם ולא לצער אותם, ומאידך גיסא נראה איך שדאגו לעודד אותם ולשמחם בכל דרך אפשרי. ובסוף נראה בעזהי"ת את שכרו הגדול של מי שמגדל יתום ועוזר ליתומים ולאלמנות.