פרשת ויקרא: אל'ף זעירה

מאמר נפלא! מהספר 'תורת חסד' מהרב אליהו אילן חנן שליט"א

חדש! ניתן לקריאה והורדת המאמר קובץ PDF המעוצב מהספר - לחץ כאן.

פרשת ויקרא: אל'ף זעירה

א] מדוע האות אל'ף בתחילת הפרשה בתיבת: "וַיִּקְרָא" (ויקרא א, א) הינה זעירה? 

ב] "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" פירש רש"י: 'לנביאי ישראל נגלה בלשון חיבה! ולנביאי אומות העולם נגלה בלשון טומאה: "וַיִּקָּר" (במדבר כג, ד) לשון קרי' ותמוה: מדוע קרי לשון טומאה הוא ההיפך מלשון חיבה? 

ג] מה הקשר בין לשון הטומאה שנזכר אצל בלעם: "וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם" (שם) לבין התוכחה שבפרשת בחקותי שם נאמר: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" (ויקרא כו, כא)? 

ד] מדוע מאריך המדרש בתחילת פרשה זו בגודל ענוותנותו של משה רבנו? מה ענין ענוה לקורבנות? 

ה] בזכות מה זכה משה רבינו שקרן עור פניו (שמות לד, לה)? 

ו] מי גדול יותר מאדם שמקריב קרבן לפני ה'? 

[התשובות לשאלות:)]

'יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים'

ישנן מספר אותיות בתורה שנכתבות בספר התורה כשהן גדולות יותר משאר האותיות. ביניהן למשל האות דל'ת שבקריאת שמע: "ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) האות רי'ש במילה: "אַחֵר" (שמות לד, יד) והאות נו'ן בפסוק: "כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן" (ויקרא יא, מב). 

כמו כן ישנן אותיות שנכתבות בתורה כשהן קטנות יותר מאחרות. כגון; האות כ'ף בפסוק: "לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב) וכמו המ'ם בפסוק: "עַל מוֹקְדָה" (ויקרא ו, ב) וכפי שמופיע בפרשה זו "וַיִּקְרָא" אל'ף קטנה. 

ואמנם, האות אל'ף של "וַיִּקְרָא" היא הבולטת ביותר מהאותיות הללו, מכמה טעמים: האחד, כיון שהיא מופיעה בתחילת פרשה ואף בתחילת ספר. והשני, כיון שבכל המקומות נקטה התורה לשון: "וַיְדַבֵּר" או לשון: "וַיֹּאמֶר" וכאן שינה הכתוב לשונו וכתב: "וַיִּקְרָא".

ואם כן, בוודאי שרמז גדול מסתתר כאן ודרשות רבות נאמרו על אות זו במאמרי חז"ל. 

והנה במדרש (רבה ז, א) ובילקוט (שמעוני רמז תע"ט) אמרו: 'אמר רבי אסי: 'מפני מה מתחילים ללמד תינוקות בתורת כהנים ואין מתחילים מ: "בְּרֵאשִׁית" (בראשית א, א)? אלא, התינוקות טהורים והקרבנות טהורים - יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים! 

ולפי זה מבאר הכלי יקר: שהטעם שהאות אל'ף נכתבה בתורה קטנה יותר משאר האותיות הוא כדי לרמז על הילד, שבעודו קטן ילמד מעשה הקרבנות. 

ומדוע דווקא האות אל'ף? 

אלא, האל'ף שהיא האות הראשונה היא היא הראויה לבוא ולרמז על לימוד תורת כהנים שהוא ראש וראשון לנלמדים. וכיון שלימוד התינוקות הוא עיקר העיקרים, לכן מעל הלוחות שהיו בארון, יש כרובים המרמזים על התינוקות - תינוקות של בית רבן! (ראה כתבה: שבת תהלים בקהילות פז)

"וַיִּקְרָא" השפעה עם חיבור "וַיִּקָּר" בלי חיבור 

והנה, רש"י הביא את דברי המדרש תנחומא בטעם שהדגישה התורה דווקא את תיבת "וַיִּקְרָא": 

לפי שכל הדיברות והאמירות בתורה, קדמה להם קריאה, שהיא לשון חיבה ולשון זה הוא הלשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה" (ישעיה ו, ג). 

ומבאר השפתי חכמים: שהיה קשה לו לרש"י, מה טעם שינה הכתוב ולא נקט כדרכו לשון "וַיֹּאמֶר" או לשון "וַיְדַבֵּר"? ועוד, למה נזכרו כאן שתי לשונות יחדיו: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר"?

ועל זה תירץ רש"י: שהרי לנו בנין אב לכל התורה כולה, שבכל מקום שנאמר: "וַיְדַבֵּר" - שה' דיבר אל הנביאים - הרי זה לשון חיבה! ולכן הקדים לשון "וַיִּקְרָא". אבל לנביאי אומות העולם נגלה בלשון "וַיִּקָּר" - לשון טומאה, קרי, שנאמר: "וַיִּקָּר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם".

ויש להבין: שהרי הלשונות: "וַיִּקְרָא" ו: "וַיִּקָּר" אינם דבר והיפוכו, שהרי אם אמנם: "וַיִּקְרָא" הוא לשון חיבה, לכאורה היה ראוי לנקוט במקום שבו דיבר ה' אל בלעם לשון של מיאוס ודחיה, שהוא ההיפך מחיבה. ולמה נקטה התורה לשון: "וַיִּקָּר" שהוא בעצם לשון טומאה? 

אמר על כך הגאון הרב אליהו דיסקין שליט"א, בשם הגאון הרב משה אריאלי: שהמדקדק והמחזר אחר האמת יגלה שלשון טומאה היא בדיוק ההיפך מלשון חיבה.

הכיצד? 

המתבונן יראה: שהלשון 'קרי' נזכרה כמה פעמים בפרשת בחקותי: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" וכדומה. הרי שאותה הלשון שהזכירה התורה בפרשת התוכחה היא הלשון שנזכרה אצל נבואתו של בלעם הרשע. 

וביאור הדבר: 'קֶרִי' פירושו: 'השפעה בלי חיבור' ובלשון טומאה 'קֶרִי' הוא ההשפעה מהאיש בלי חיבור ובלי תכלית. כך שבעצם למעשה לא נוצר דבר. 

ועל פי זה מובן באופן נפלא! שבשעה שהקב"ה רוצה לומר דבר מה לנביא, ישנן שתי אפשרויות; 

האפשרות הראשונה: היא להשפיע לנביא על ידי חיבור - מה שבעצם נעשה בנבואתם של נביאי ישראל - שהנביא מתקדש ומזדכך ועולה במעלות הקדושה, עד שממש מתדבק בשכינה ומקבל נבואה מאת ה'! 

והאפשרות השניה: היא כפי שנעשה אצל נביאי אומות העולם, שהם טמאים ומשוקצים וודאי שלא יתכן שיתחברו עם הקב"ה ולכן הנבואה אליהם היא כהודעה בעלמא, השפעה בלי חיבור, דיבורים המושלכים מאת ה קב ה ומתנתקים מהשפעתו קודם שיגיעו לידי הנביא. 

ולפי זה הדברים מאירים: 'קֶרִי' שהוא לשון טומאה - השפעה בלא חיבור, הוא בדיוק ההיפך מלשון חיבה! 

ועל כן אצל משה רבינו - הנבואה בלשון "וַיִּקְרָא" לשון חיבה וחיבור ודבקות בקב"ה!

מה שאין כן אצל בלעם - הנבואה בלשון "וַיִּקָּר" - לשון טומאה, בלי חיבור, כיאה לנביא מאוס! 

"וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" - בלא חיבור להקב"ה 

ולפי זה, ממשיך הרב אליהו דיסקין, לבאר: מה ענין לשון 'קֶרִי' לפרשת התוכחה? 

אלא, כשם שאצל הנביא יש השפעה וחיבור מלמעלה למטה, כן תפקידו של עם ישראל להידבק בה' וליצור חיבור מלמטה למעלה! ולא די לו ליהודי לקיים את המצוות ולעבוד את ה', אלא צריך גם להתחבר לקב"ה – "וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא, כב) וכל מצווה ומצווה בונה עולמות עליונים, אבל כל זה רק כשיש חיבור, כשהיהודי מרגיש קשר לבורא עולם. ועל כן אמרה התורה בפרשת התוכחה: אתם הלכתם עמי בקרי, בלי חיבור, אף אני ח"ו - אלך אתכם בקרי - אתנתק מכם! 

ומעתה יבואר, שלכן בתוכחה בפרשת כי תבוא נאמר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז) [ראה קונטרס: 'בשמחה ובטוב לבב'] הרי לנו שזה הוא העיקר, כיון שמי שלא עובד את ה' בְּשִׂמְחָה ואינו מרגיש קשר עם ה' - הכל אצלו יבש, בלי לחלוחית של קדושה ובלא קורטוב של שמחה והתלהבות וממילא כל מצווה קשה לו ביותר! 

ועל זה אומרת התורה דבר אחד: יהודי - - - תתחבר! 

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו" (במדבר יב, ג)

 אבל את החיבור החזק ביותר בנבואה, השיג משה רבינו: 

שהרי במדרש (רבה א, יג) מבואר: שכל נביאי ישראל ואפילו האבות הקדושים, השיגו את נבואתם מתוך אספקלריה שאינה מאירה ואילו משה רבינו - אב הנביאים - ראה את נבואתו מתוך אספקלריה המאירה, תמונה מושלמת, שנאמר: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח) וזאת כדי להראות חיבתו של משה לפניו יתברך. ועל כן לא היה זה רק חיבור, אלא חיבור מושלם, חיבור מתוך חיבה, חיבור ללא חציצה! 

ויש להבין: בשל מה זכה משה רבינו לנבואה א-לקית, בחיבה יתירה משאר נביאי ישראל? 

מבואר במדרש (תנחומא): שזכה לכך בזכות ענוותנותו! ומאריך המדרש ואומר: 'זהו שאמר הכתוב: "גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד" (משלי כט, כג) כלומר - כל מי שרודף אחר השררה, כמו אבימלך בן ירובעל שהלך ומלך בזרוע על שכם והרג רבים מאחיו, מעם ישראל, לבסוף ברחה ממנו השררה והרגה אותו אשה! 

ומאידך, משה רבינו ברח מן השררה כמה וכמה פעמים; 

בתחילה, כשנשלח לגאול את עם ישראל, אמר משה לפני הקב"ה: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג) ושבעה (7) ימים היה הקב"ה מפתהו ואומר לו: שילך! עד שהוכרח ללכת. ולאחר מכן כשהלך אל פרעה ואמר: "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ט, א) 

אמר פרעה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (שמות ה, ב) 

לא ענה לו משה אלא הלך וישב לו בצד, אמר: 'אני כבר עשיתי שליחותי' 

אמר לו הקב"ה: 'מה לך כי ישבת? "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה" (שמות ו, יא).

וכך היה בכל דיבור ודיבור: "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ז, טו) "וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה" (שמות ח, טז) כל זמן שלא אמר לו הקב"ה לעשות - לא עשה, אלא היה משה רבינו יושב בצד! 

בורח מן השררה - - - 

והשררה רודפת אחריו! 

משה רבינו עשה מה שלא פעל אף אדם אחר מלבדו: הוא הוציא את עם ישראל ממצרים, קרע להם את הים, נתן להם ענן, באר ושליו ועיקר העיקרים - נתן להם את התורה! 

ולבסוף זכה ועשה גם את המשכן. אמר משה: 'מכאן ואילך, מה יש לי לעשות?' הלך וישב בצד! 

אמר לו הקב"ה: 'מלאכה גדולה יש לי, יותר מכל מה שעשית. לך ולמד את בני ישראל דיני טומאה וטהרה, היאך יהיו מקריבים קרבן לפני. וזהו שנאמר: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א). 

"קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות לד, ל) 

והוסיפו במדרש הגדול: 'בנוהג שבעולם, שאדם שהמלך רגיל לדבר עימו בכל עת - נכנס אל המלך ויוצא מלפניו שלא ברשות, כי על ידי שרגיל להיות אצל המלך ליבו גס במלך. אבל משה רבינו, אף על פי שדיבר עימו הקב"ה "פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י) היה עומד לפני השכינה באימה וביראה ונוהג בה כבוד כאילו לא דיברה עימו מעולם! 

והוסיף בעל הטורים דבר נפלא! 'משה רבינו היה כל כך עניו, שבשעה שכתב את התורה לא רצה לכתוב לשון: "וַיִּקְרָא"! שכן אמר משה: 'וכי חשוב אני, שהקב"ה ידבר עימי בלשון חיבה?' לכן רצה לכתוב לשון: "וַיִּקָּר" כביכול דיבר עימו ה' בחלום ובמקרה, כמו אצל בלעם. אבל כיון שאמר הקב"ה לכתוב: "וַיִּקְרָא"! היה משה צריך לכתוב כך, מה עשה? הלך וכתב אל'ף קטנה. 

ומה ארע למשה רבנו בעקבות מעשה זה של הקטנת האות אל'ף? 

במדרש (תנחומא כי תשא, לז) שאלו: 'בזכות מה זכה משה רבינו ש: "קָרַן עוֹר פָּנָיו"? 

וכמה תשובות אמרו; 

א] כשהיה משה במערה בנקרת הצור, ראה את כבוד ה' מאחור ובשעה שנתן ה' כף ידו עליו, זכה לקרני הוד, הלא הם קרני עור פניו.

ב] בשעה שלמד משה תורה מפי ה', מהניצוצות שיצאו מפי השכינה קרנו פניו. 

ג] כשהחזיק משה בלוחות הברית ביום הכיפורים, בשעה שירד מההר, נדבקה בו קדושה שגרמה לכך ש: "קָרַן עוֹר פָּנָיו". 

ד] כשכתב את התורה נשתייר מעט דיו בקולמוסו וניגבו על מצחו ודיו זה גרם לכך ש: "קָרַן עוֹר פָּנָיו". 

הקשה האור החיים הקדוש על התירוץ האחרון: 'הכיצד נשאר דיו בקולמוס? והרי וודאי שהקב"ה נתן בידו דיו בדיוק כפי הצורך! 

ותירץ האור החיים: 'שכשאמר לו הקב"ה לכתוב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו" הלך משה והקטין עצמו וכתב 'ענו' בלי האות יו'ד כדי למעט עצמו ולכן נשאר מעט דיו. 

והוסיף הרא"ש (בהעלותך) חידוש נפלא! שהלא נאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד" - וזאת כיון שהיה קשה לו למשה לכתוב על עצמו עָנָיו והלך וכתב חסר יו'ד ולכן אמר לו הקב"ה: 'כיון שכך, תוסיף עוד מילה אחת – "מְאֹד"! 

על ידי שהקטין את האות אל'ף זכה שקרנו פניו 

ובגמרא (במסכת חולין דף פט, א) מבואר: שהיו שלושה (3) בעלי ענווה; 

א] דוד המלך שאמר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כב, ז) הרי שהשווה את עצמו לבעל החיים הקטן ביותר. 

ב] אברהם אבינו שאמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז) הרי שהשווה את עצמו לדומם והוא עניו יותר מדוד המלך.

משה רבינו – שאמר: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז) ואם כן הוא היה הגדול מכולם, שהרי לא החשיב את עצמו לכלום! 

ורמז רמזו על כך המפרשים: אד"ם ראשי תיבות; אברהם, דוד, משה. ונרמז בפסוק: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" - משה רבינו הוא העניו ביותר מבין שלושת אלו שנרמזו במילה אד"ם! 

אולם בילקוט (ראובני) נאמר ביאור נוסף! מהיכן נשתייר הדיו?

מתיבת: "וַיִּקְרָא"! כיון שכתב משה אל'ף קטנה נשתייר דיו וממנו זכה ש: "קָרַן עוֹר פָּנָיו". 

ולפי זה, כששאלו חז"ל: 'מהיכן זכה לכבוד הגדול הזה - לאור פני שכינה - לאות למופת ולסימן שיש חיבור עצום בינו לבין הקב"ה? אמרו ארבעה (4) תירוצים שלכולם שורש אחד: משה זכה שיאירו פניו, כיון שהיה מחובר ביותר לקב"ה. והיכן נעשה החיבור העצום הזה? במערה או בשמים או כשהחזיק את הלוחות, או כשנתעלה במידה העצומה והגדולה ביותר – בענווה! 

ובין אם נאמר שנשאר דיו כשהשמיט את האות יו'ד מהמילה: עָנָיו ובין אם נאמר שנשאר דיו כשהקטין עצמו ורצה לכתוב שכביכול נקרה אליו ה' בדרך מקרה ולכן כתב אל'ף זעירה - זו וזו אחת היא, השלימות במידת הענווה, שבשלה זכה משה רבינו לקרני הוד על פניו! 

העניו גדול מהמקריב קרבנות 

ויש מקום לעצור ולהתבונן: למה ענין זה של ענוותנותו של משה, נזכר בתורה דווקא במקום הזה, בתחילת פרשת הקרבנות? 

והענין מתבאר על פי דברי חז"ל (במסכת סוטה דף ה, א): 'אמר ר' יהושע בן לוי: 'בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה: בשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו! וכו'. אבל מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב: כאילו הקריב את כל הקרבנות כולם! שנאמר: "זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט). 

ומעתה מבאר בספר תולדות זאב (שבת, עמוד שי"ז): מדוע דווקא בפרשה זו, בתחילת מעשה הקרבנות, נכתבה אותה אל'ף זעירה המרמזת על הענווה? 

אלא, לפי שהאות אל'ף מרמזת על "הָאָדָם", ולכן הוקטנה – ללמדך: שעיקר מטרת הקרבן היא הענוה היתירה, המחשבה שהאדם יפנים בלבו להקטין את עצמו. ודבר זה חשוב לפני הקב"ה יותר מכל הקרבנות כולם.

וכפי שהאות אל'ף, שהיא הראשונה לכל האותיות, נכתבה קטנה, כך משה רבינו, שהוא ראש וראשון לכל בני ישראל, היה: "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם"! ולכן האריכו כל כך במדרשי חז"ל בגודל הענווה של משה רבינו, ללמדך שאין העיקר בהקרבת הקרבן עצמו, אלא: "זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה". 

וזהו הקשר העמוק בין ספר ויקרא, ספר הקרבנות, למשה רבינו. ללמדנו שאפילו בחיר הבריאה הרגיש שהוא הקטן מכולם והיה לסמל לאות ולמופת לאות אל'ף [אדם גדול] קטנה!!!

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת ויקרא מהספר הנפלא! 'תורת חסד'

באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם: פרשת ויקרא מאמר: שחיטה בצפון - לחץ כאן].