אין אמונה בבני אדם! המצב לא טוב...
היה דיין אחד, הוא לא רצה לקבל שוחד. ניסו לשחד אותו. אתם יודעים במשפטים לפעמים רוצים שלחד, כי יודעים שאם השופט ידון, יהיה ברור מי היה האדם. או מי הגנב. אז יש כאלה מנסים בכל מיני דרכים לשחד את השופט, את הדיין. אז הדיין לא רצה לקבל בשום אופן שחוד. אבל מה יעשה צריך לחיות. צריך לחיות. אז הוא החליט לקחת שוחד בשינוי. בשינוי. הוא לא יקח את השוחד ביד, חס ושלום. את היד הוא משאיר בשביל לדפוק על הלב בווידוי. "גנבנו, לקחנו שוחד...", זה הוא משאיר את היד פנויה. מה הוא היה עושה? הוא היה בפרוזדור מחליף נעליים. לפני שהוא נכנס לדיון, שם את הנעליים שלו ומחליף נעליים ונכנס לדיון. והוא הודיע לתובע, זה שבא עכשיו לדון אצלו ולתבוע מישהו, הוא היה אומר לו שהנעל הימינית זה שלו. הנעל הימינית זה שלו. לנתבע היה אומר, הנעל השמאלית זה שלך. עכשיו שהיה נועל את הנעליים, אחרי שהם שמו את הכסף, היה מרגיש באיזה יש יותר שטרות והיה פסוק פסק דין ברור, ברור, מי צודק, מי זכאי ומי אשם. אם הוא דידה בשתי רגליו, אז היה נדרש שיקול דעת מעמיק, איזה כף תכריע. האם הימין או השמאל. פעם לא היה לו ספק. בקושי הצליח לדחוף את הכף הרגל הנעל הימנית. ואז הוא פסק בנחרצות ומיהר לשלח אותם מעל פניו. הלך, חלץ את הנעל, כף הרגל כבר כאבה מרוב הלחץ של השטרות. הושיט את ידו להוציא, ופניו נתכרכמו. איזה שפל מסוגים להידרדר בני אדם! שמו לו פיסות נייר ריקות. אין אמונה בבריות. ואז הוא הסיק מסקנה: שאמרה תורה ששוחד לוקחים ביד, אין להתחכם. מסקנה של דיין.
טוב. זה היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה עצוב. וזה לא היה עצוב, אם זה לא היה מדובר בנו. אם זה לא היה מדובר בנו. אנחנו, אנחנו המשוחדים. להורים יש חיוב כלפי הילדים. לילדים יש חיוב כלפי ההורים. למחנכים יש חיוב כלפי התלמידים. ולתלמידים כלפי המחנכים. בני הזוג כל אחד יש לו חובה כלפי רעהו. ואם הוא יהיה כנה עם עצמו, יודע שאינו ממלא חלקו בשלמות. פה ושם משתמט, פה ושם מתעצל, מתרשל, אבל איך הוא נחרד אם השני מזייף! וואויי! זהו! מסקנה, אין אמונה בני אדם.
המצב לא טוב, חבר'ה. המצב לא טוב.