המת החי (דיסק 127)

- - - לא מוגה! - - - 

סליחה

ב-26.06.1997 יצאתי להשתחרר משירות מילואים, נסעתי לכיוון צומת אשדוד,

בדרך התפוצץ לי גלגל שמאלי קדמי באוטו,

ואז התנגשתי עם הפרצוף שלי בתוך העגל.

התפלתי לדמם כנראה מול עוצמת הכאב, איבדתי את ההכרה,

ופשוט עברתי לנתיב הנגדי כשהאוטו נוסע במהירות גבוהה יחסית,

והמכוניות נוסעות מולי במהירות 100 בכביש מהיר.

האוטו הראשון ברח ממני, האוטו השני גם הוא ברח,

והאוטו השלישי התנגש בחזיתית, והוא לא ידע בעצם שאני ללא הכרה כבר.

נשארתי לקוד בתוך האוטו והגעתי למצב שנקרא חנק.

אז הבנתי ש-17 דקות הייתי במוות קליני.

לפני שלושה חודשים הוא עבר תאונת דרכים קשה ונזרק לצד הדרך.

המחלצים כיסו אותו בסדין,

משוכנעים שמצא את מותו בתאונה.

רופא צבאי עלום שעבר במקרה במקום ערך בדיקה נוספת,

וזו התוצאה,

הנה היא באולפננו בתל אביב. שרון נחשוני, איתנו עכשיו.

שלום.

שלום וברכה.

אז מה,

זה באמת אפשר להגיד כמעט לומר, ברוך הבא מן העולם הבא.

נכון? כן. אני פשוט מאבד את ההכרה תוך כדי התאונה.

שני חופשים מגיעים אליי, לא היה לי נשימה,

היה לי קצת דופק, עוזבים אותי והולכים לשאר הפצועים.

רופא צבאי יורד מאוטובוס,

שואל למה.

הוא עושה לי מה שנקרא טרוקר, מחדיר לי עט לכאן,

ממש לתוך הריאות, ותוך כדי שם לי צינור מסוים ומוציא לי דם מהריאות.

שם לי מערכת אוויר שנקראת סאקשן, כמו שהבנתי.

במהירות של 60-70 קמ״ש הגלגל התפוצץ כתוצאה מזה, הוא פשוט עקר לי את הזרוע.

אחר כך התנגשתי כתוצאה מהניתוק של הכתף בתוך ההגה, השגתי את האף,

השגתי את כל הלסת העליונה והשיניים,

הכרתי את שורש כף היד.

זה מעניין מאוד שהנפגר לו האגן והרגלת הידיים והראש,

והחלק הזה לא נפגע.

היה לו ציצית קטן,

שכנראה הגיעה עליו מהפיות ב... כן, פה לא נפגע.

כל איזה בטח זה לא נפגע.

אבל כל צעצמו, הרגל, כל המפרק הראשון,

הרגל, המפרק הראשון, האצבעות, שתי פלטות, ברזל אחד כאן,

מחבי המקום עצם דיברק העצמות ביוון,

חור, חמש מסמרים,

חור, אגן מבוסק, 26 שעות נטועה.

אני מבין אבל שבשלב מסוים כיסו אותך, חשבו שאתה מת.

כן, הבנתי מהאנשים שהיו עדים במקום שעזבו אותי פה בצד,

פשוט השאירו אותי בצד,

מאחר והבינו שאין מה לעשות איתי.

אני פשוט מתנתק מהיותי מתוך האוטו, או מתוך הגוף שלי בעצם,

ואני נכנס לתוך איזו מין נהרה כזאת עם אור מאוד מאוד מאוד גדול, שטוב להיות באוזן.

אמנם בארץ אני מרוסק כולי, בלי ידיים, בלי אף,

בלי פנים, בלי רגל, אבל שם הייתי שלם, והיה לי כל כך טוב להיות שם, שפשוט רציתי להימשך לאותו אור. רציתי להיות עם האור הזה.

ודווקא במקרה הזה, שאני נמשך עם האור הזה, ואני מנסה מאוד מאוד להיכנס לאותו אור,

יש לי בעיה קטנה.

הבנתי שהפקדים שאני מסתובב איתם זה בעצם מעשים שאני מעיד בעצם על המעשים שאני עשיתי. הרגשתי שזה לא כל כך נוח להסתובב באותו לבוש, והלכתי לעמוד במעין דוכן עדים.

ממש כמו בבית משפט, שיש דוכן עדים,

ואתה יכול להסתיר את עצמך מאחורי הדוכן הזה,

או כמו נואם שעומד מאחורי הדוכן ואתה יודע שהוא מוגן שם,

שם בדיוק אני הלכתי לעמוד.

היה קול טוב שלא ראיתי אותו הוא לא דיבר המון היה קול רע והקול הטוב הזה פשוט אמר במפורש

דברים טובים שאני עשיתי.

והקול הרע, לא היה לו בעצם מה להגיד, נורא נלחץ לי שהוא דיבר, אבל חוויתי חוויות של אותם דברים שרציתי להסתיר אותם. זאת אומרת, בעצם ידעתי שאולי מבחינה רוחנית הם לא דברים ראויים להיות באותו מקום.

אני לא יודע איפה, אבל היה לי משפט.

השאלה הראשונה שנשאלתי זה אם נסעת או נתת באמונה,

זה בעצם משפט שמתחילים לשפוט אותי.

לשאלה הזאת עניתי,

וגם ענו לי תשובות,

ורק על התשובות האלה אתה עונה, על השאר אתה רק מודה.

אני זוכר, אבל בעיקרון. מה תורה? שאלה משפט. שאלה משפט. שאלה משפט. בטח. ושאלו אותך שאלות?

בטח. מה שאלו אותך?

קודם כל, נסעת על הדת האלה. קבלת את זה מתורה.

נסעת על דת אמונה. מה?

ציפית על הדת.

מה? על זה עניתי.

על זה אני יכולה לענות אותך.

אני אשאל אותך אתה לא יכול לענות אותך. כולם מספרים תמיד שמתים מוות קליני ורואים את האור הזוהר הגדול הזה.

עד היום שסיפרו לי,

לא הבנתי על מה מדברים בכלל, קצת הייתי שחקן וזה, אבל היום שאני חוויתי את זה עליי,

זה משהו אדיר פשוט. זה לא ניתן להסביר גם במילים.

נסעת בוטטה בתמונה, זו הייתה שאלה ראשונה. תגיד, כל מה שעשית, עשית באמת?

אם צחקת לבן אדם, צחקת אליו בתוך הלב, או שקיללת אותו בלב?

אם הלכת לעבוד, עבדת שמונה שעות, או שעבדת שש וחצי ונחת שש וחצי?

אם אמרת אין לי, התכוונת לאין לי באמת, או אין לי, וזה לא בשבילך?

זאת אומרת,

שאלו אותך בדרגת יושר כזאת, שאתה אפילו לא מצפה לעצמך שישאלו אותה רמה הזאת.

אני זוכרת את עוצמת התדהמה שהייתה לי ברגע שפתאום ראיתי שכל החיים שלי וכל מה שעבר עליי, הכל היה מתועד.

שאלה שנייה שהרי אשר דורשו תשובות זה אם קבעת עיתים לתורה. לא שאלו אותי כמה זמן למדתי תורה, שאלו אותי אם קבעת עיתים באופן קבוע.

שאלתי בשאלה השלישית אם ציפיתי לישועה, ואני בכלל לא ידעתי מה התשובה הזאת. לאיזה ישועה מדברים? מה זה ציפייה? למה מתכוונים?

לא הבנתי במה דובר. זה קשה לתאר את זה במילים.

קשה לתאר את זה או להסביר את זה במילים,

כיוון שזו הרגשה שלא חווים אותה בדרך כלל. זאת אומרת, אין דברים פה שמאפשרים את ההרגשה הזאת.

משם המשפט עובר לשלב מעשי.

שלב שבו הקול הטוב אומר את המעשים הטובים שלך.

מזכיר שבת, טהרה, צניעות,

כיבוד הורים, כיבוד מורים, צדקות כמו שאפשר, חסדים,

תפילין, ציצית.

כל צעד ושעל עם ציצית במקום הזה הוזכר, וזה היה לטובה.

שאלו כי הכל מעשה למעשה.

גם שאלו אותי על מחשבות.

במקרה השני, שהכל הרע דיבר,

בעצם לא ראיתי דברים כמו שהקול הטוב אמר, אלא פשוט אתה נכנס,

או שאני נולד פה,

מה שעשיתי בחדר הכי סגור, הכי אפל.

כולכם שיושבים פה פשוט רואים את ימול העיניים של החדר.

זה אחד הדברים היותר קשים שאני התמודדתי איתם.

שם אתה לא יכול להגיד, זה לא אני, היה לי קשה, לא התאים לי, זה לא מתאים, זה לא בסדר.

שם אתה יושב ומודה על הכול.

או שאתם מתביישים לעשות, לדבר עם מישהו ליד מישהו, או לא יודע מה, מקסימום, או לא יודע מה, לא להתלבש יפה ליד מישהו.

שם כולם עומדים ורואים אותך באותו מעמד, ותאמינו לי שזה הרבה יותר קשה.

אני אומר לכם את זה באחריות.

כל דבר שעשיתי וכל דבר שאמרתי,

הכל היה מתועד וראיתי הכול, והאור צפה יחד איתי בתמונות.

זה היה כביכול סרט תלת-מימדי שאני הרגשתי את עצמי נמצאת בתוכו,

ומצד השני הרגשתי את עצמי צופה בו.

השאלתי שם למה בכיבוד הורים לא כל כך השתדלתי,

ואז אמרו לי, תשמע, לא השתדלת מספיק,

תחזור ותכבד אותם, ואפילו תהיה יותר איתם, כי זה יהיה לך קשה.

שאלנו אותך על שבת,

שאלו שם על גזל, שם הקפידו אפילו על שיחת טלפון שנעשתה בלי רשות,

והראו אותה במעמד הזה בבית של סבתא שלי, שאני מרים ומתקשר בלי לשאול אותה,

על זה אמרו לי שזה גזל.

התחילו לפרט פרט ופרט במהלך המשפט. הדברים הקשים ביותר,

אני חושב שזה הגיהנום של האדם, זו הבושה שם.

הדבר הכי קשה שהיה שם, זו הייתה בושה.

והתגרשתי שם, והיה לי שם עילוי בן. איפשהו מופיעות מולי דמויות.

דמויות, שתי דמויות גבריות,

שנראות

בהדרת קודש ממש. שתי דמויות עם משהו מאוד חם, מאוד מלא, והן עושות לי תנועה מאוד עדינה כזאת של לעצור.

דיברו על דבר שאותי זה יזם מאוד,

על עניין של צניעות.

הראו לי כמה זה דבר קשה.

דיברו על עניין של טהרה, והראו כמה שזה דבר קשה ביותר.

דיברו על פיתול תורה, ואמרו כמה שזה קשה.

אבל יותר הקפידו על לשון הרע,

שהם אמרו שזה קשה ביותר.

יותר הקפידו על שקר,

הקפידו על דברים קטנים של בן אדם לחברו, שלפעמים אדם לא נותן כאן דעת עליהם.

אני רוצה לומר לכם שזה יהיו הדברים הכי קשים שיכולתי להתמודד איתם באותו משפט.

כל המציאות הזו שהגעתי אליה היא מציאות שנמצאת מעבר לעולם שאנחנו מכירים אותו כאן, בתוך הגוף? זה משהו שפשוט מפחיד ומדהים, ולא ניתן להסביר את זה במילים. כאילו שאם עד אותו רגע אני הייתי אדם,

אני הייתי מגדיר את עצמי במילים, ביידיש צחה אומרים,

שוף בלעי אין עקרוארותו.

מה אתה רואה בעיניים, זה הדבר היחידי שקיים, וכזה אני הייתי.

החוויה שעברתי עזרה לי להסתכל בצורה שונה על דברים,

להיות מוכן לקבל את העובדה שחוץ ממה אני רואה, יש אפשרות שקיימים דברים אחרים.

אולי אלוהים אוהב אותי, אני יודע, אחרת הוא היה לוקח אותי למעלה. החיים לקחו אותי קצת אחרת,

לקחו אותי קצת יותר לגשמי, קצת יותר לחומר.

אבל היו התעוררויות וניסיונות כאלה של הרוח לבוא לידי ביטוי,

של דברים יותר עמוקים, יותר גדולים, המשמעויות.

התחילו השאלות לבוא לי בראש, התחילה השאלה של מי אני באמת ומה הייתה הכוונה של אותן ישויות מקסימות,

שהן חדות מאוד בזיכרון.

והממשות של זה, זו ממשות שהיא הרבה מעבר

לתיאוריות הארציות, הרבה מעבר לידע הארצי, הרבה מעבר להכול.

כי זו תחושה של כל כך הכל הכל שם,

וכאילו אנחנו בחיים האלה רק נגזרת מתוך משהו אדיר,

שאין לנו מושג בכלל מה זה.

אנחנו כל כך מתעסקים בקטנות,

כל כך הרבה מתעסקים בדברים שאין להם בעצם באמת,

אין להם מעבר למילים, מילים, מילים, אין להם כלום.

אם כל אחד היה מבין שלכל זמן ועד תחת השמיים יש דין,

ויש דיין, ויש מי שחוזר לתת את הדין שלו בגיל 80, בגיל 100, בגיל 120,

לא משנה מתי,

באים לתת את הכול, ותדעו לכם שהאדם יבא לפה לתקן,

ולא יותר.

כולם מגיעים עם אותה מטרה.

לקחו את כל הזקנים בני 90, זה שיש לו חמישה וחצי מיליון דולר, וזה שאין לו כלום.

שאלו אותם מה הם למדו מהחיים,

תשמעו כמעט את אותו דבר.

כולם בסופו של דבר חוזרים לאותו חול שממנו הם נוצרו.

אבל הייעוד שאליו הם הגיעו זה לעבודה אחת,

לעבודה אמיתית, שבו הקדוש ברוך הוא מצפה ממך שלוש תפילות ביום,

לאותה שמירת שבת,

לאותו ניהול יהודי אמיתי.

אז מי שמפספס את זה, מה היתרון בזה?

זאת אומרת, מתי אתה חושב שתוכל להשלים את מה שאתה בעצם אמור לעשות?

הרי כולנו יודעים שאדם מגיע לפה שלושה פעמים.

כתוב על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיב עיניים.

שלושה פעמים יש לאדם את הזכות הזאת. אתה יודע איזה זכות אתה בכלל? אולי בפעם הראשונה, אולי בשלישית,

אבל תשמע בדרך כלל כולם כבר מגיעים אחר כך.

היום אם מישהו יגיד לך שאין עולם הבא, מה תגיד לך?

אלה הברגים שמחברים את הרגליים.

כמו ברגים רגילים בבית.

אלה הברגים.

אלה הברגים שמחברים את הידיים. הגדולים זה הרגליים, הקטנים זה הידיים.

זאת הפלטינה שמחליפה את העצם, אתם רואים? הנה התועמת שלה פנימה.

תקופת העצם העליונה, היום זה מכובד כבר מעצמות הרגל,

ברוך השם.

תלמיד פשוטה, ציצית פשוטה, מצילה חיים של אדם.

כל הגוף שלי התרסק, כף רגל, שני ברכיים, אגן ירחיים,

שני ידיים, פרצוף,

אבל כל הגוף שלי שלם בלי קביעה.

שבועיים לפני,

מצוות ציצית,

כל צעד ושעל שהיה בבית גין של מעלה,

מצוות דאורייתא.

ויאמר השם אל משה לבוא ומדבר אל בני ישראל, ואמרת עליהם, ועשו להם ציצית על כנכי מידיהם.

מישהו אמר לי, תשמע, יש לך סגולה בשבילי?

תראה לי אין סגולות. כשפתחת תפילה, תפתח את הספר תורה, תסתכל. הדבר שאנחנו מחויבים לו,

הכרמי הכי גדול, ציצית.

אני מציע לך לגבי אחד,

מתעניין,

לא ללכת, להשתלב לאיזה רב מישהו,

תטריך אותו בקומי.

קיימת המצוות, כל מצוות על הכסף אמרה, תקפיא וקיימת קיימת קודת.

במאוחד חסד נעשה,

להיות רשם ורחמם.

וזהו, נחזור לתורת ישראל, הכי חשוב.

יש, יש להנחת את זה.

לפחות אני הייתי, אני גם גיבה.

זה ברור לך.

מה יש לך להגיד לאדם שסביר שאין עולם מבט?

בוקר יושב-ראש הישיבה, חברות וחברי הכנסת.

זכות נכנע לי לעמוד פה מולכם, אבל מבשרי יחזי אלוהי. יהי רצון שלא תעברו את מה שעברתי.

אבל אני יכול להגיד לכם דבר פשוט. שום דבר לא צריך לעניין אותנו מעבר לאהבת השם, לאמונת השם ולדבקות הבורא וחברים.

אנחנו עם מיוחד,

אנחנו עם שקיבלנו איתו תורה. בתורה הזאת זו תורת חיים, יש בה מתכון שלם איך לנבוג בדרך,

כמו שבדרך אי אפשר לנהוג בלי תמרורים ובלי רמזורים ובלי חוקים. אותו דבר בחיים שלנו.

אנחנו יהודים,

להיות יהודים לא צריך להתבייש.

להיות יהודים צריך להיות גנים.

שמא ישראל

אלוהינו אדוני אחת.

אדוני

אדוני

אלוהינו