מה עלינו ללמוד מהחתול?
אהרן הכהן ריכז את כל הרעיונות שלו והגות ליבו בתביעה מתמדת על מעשה העגל"
לאהרן, העגל לא יצא מהעינים, המעשה של העגל, חטא העגל לא יצא לאהרן מהעינים.
"רגשי חרטה שלא קינא בקנאות יתירה במעשה העגל לא עזבו אותו אפילו לרגע קט! תמיד היה דואג; 'שהוא לא ראוי לעבודת הכהונה הגדולה!'
כמו שכתוב: "קרב אל המזבח"
הרמב"ן מפרש: "כי בעבור שהיה אהרן קדוש השם, ואין בנפשו חטא, זולתי מעשה העגל, היה החטא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר: "וחטאתי לנגדי תמיד" והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו!
ולכך אמר לו: "הגס דעתך!" שלא יהיה שפל רוח, שרצה האלקים את מעשיו".
וזה מבהיל להתבונן על המדרגה של אהרן הכהן, על גודל הענוה שלו והכרת פחיתות מעלתו.
הלא כל המעלות, כל ההצטדקות במעשה זה, לא היו אלא מעין תחבולה למנוע את ישראל מעבירה".
הרי הוא התכוין בסך הכל לדחות אותם בשעות אחדות עד למחרת, ובינתים יבוא משה.
"וכל זה לא הועיל לו להשקיט את הרגשת האשמה על מניעת התוכחה לישראל במעשה העגל, התביעה הזו היתה מחלחלת באהרון עד יסוד נפשו, והדריכה את מנוחתו אף בגישתו לעבוד בקודש, וצורת העגל היתה מצטיירת לפניו כמעכבת בכפרותיו בקרבנות ישראל, ובזה היתה רוממותו של אהרן הכהן"
הרי אתה נבחרת לכהונה גדולה! ומי שבחר בך לכהונה גדולה - זה הקב"ה! ואם הוא בחר בך למרות מעשה העגל, מה בא להראות?
בא להראות שדוקא מעשה העגל - זיכה אותך בכהונה גדולה!
כי השם ידע מה אתה התכוונת לעשות, והוא ולא ראה בזה פגם! ולכן זכית לכהונה גדולה, אז אתה כבר מקריב את הקרבנות, עדיין העגל תקוע לך בעינים? עם כל מה שהקב"ה נתן לו את הכהונה הגדולה - עדיין הוא רואה את העגל כך!
"מה יש לנו להתעורר מהמאמר הזה?
שיבחר לו האדם דרך של רגישות בפגמים עצמיים, קיצורו של דבר, אדם צריך להתמקד בפגמים שיש לו, כל הזמן לחפש ולחטט בפגמיו".
להבדיל! מבעלי חיים, "מאלפינו מבהמות ארץ, ומעוף השמים יחכמנו" אם רואים חתול; רואים שכל הזמן הוא מנקה את עצמו, כל הזמן הוא עובד על ניקיון, פה יש לו איזה משהו - מנקה, כל הזמן…
אנחנו צריכים ללמוד מהחתול את הדבר הזה; לנקות את עצמנו מהפגמים כל הזמן, להתמקד בפגמים.
אם אנחנו מתמקדים במעלות - לא נראה את הפגמים!
אנחנו יכולים לראות את המעלות של חברינו - כן! אבל אצלנו, אנחנו צריכים לראות את הפגמים, ומתוך כך לתקן.
כמו המשל של מי שנפגע באצבעו, הוא לא משכנע את עצמו שאין לו כאב, על ידי זה שהרגל בריאה…
אז "אדם צריך להתמקד, ולהיות בתביעה מתמדת לתיקון עצמי בלתי פוסק, וממילא אז הוא יהיה כשר ומוכשר להכיר הטוב שבזולת, ואהבה והאמת תגברנה בכל ארחות חייו, בין אדם לחבירו, בין הפרט לכלל, ובעיקר מי שמחונן ברוחניות יתירה - הוא זקוק לשמירה יתירה, בכדי שיהיה ראוי להשפיע על הכלל!"
כי ככל שהאדם עולה ברוחניות, אז הגאוה מתנשאת לאמור… ואם הוא נופל בפח של הגאוה - מיד הוא נכנס לפח של הקב"ה! כי "תועבת השם - כל גבה לב!" לקב"ה יש פח שהוא זורק שמה את כל בעלי הגאוה, "תועבת השם" כמו דבר המתועב אצלנו בבית שאנחנו משליכים אותו לפח, ככה הקב"ה; "תועבת השם - כל גבה לב!" אז אדם צריך להתרחק מאוד מאוד מגבהות הלב, אפילו על מעלות אמיתיות! ולמשה רבינו היה בלי סוף מעלות אמיתיות!
"וגם הענוה שאיתה הוא בדק את עצמו כל הזמן - גם היא מעלה".
ולא כמו אותו חתן שרצה להתחתן, ובא אצל השדכן,
ואמר לו: "תשמע, אני קשה לי למצוא שידוך, אני כבר בן 32 ואני לא מוצא שידוך, זה לא יתכן! יש לי כל כך הרבה מעלות ואני לא מוצא, זה לא יתכן"
אז הוא אמר לו: "מה המעלות שיש לך?"
אז הוא התחיל למנות לו בלי סוף…
אז הוא אמר לו: "תשמע, אם אתה רוצה שיהיה לך שידוך, אתה צריך לעבוד רק על מעלה מידה, מידה אחת - ובזה תמצא שידוך מהר!"
- "מה?"
אמר לו: "ענוה, אם תעבוד על ענוה, לא תהיה בעיה. למה? הטענה שלך: 'איך אתה יכול להתחתן'?, מציעים לך שידוכים אבל אין להם יחוס, אין להם מידות, אין להם שום דבר, אם אין להם שום דבר - איך אתה יכול להתחתן? אז אם תעבוד על הענוה - אז יהיה לך קל"
אחרי שנה הוא חוזר, אומר: "עבדתי על הענוה, ולא מצאתי שום שידוך!"
אומר לו: "למה לא מצאת עכשיו? אם היה לך ענוה, אז למה לא מצאת?"
אומר: "חוץ מכל המעלות שלי, יש לי עוד ענוה! אז מי יכולה להתחתן איתי?!"
[הקהל מחייך…]
אז זאת אומרת, אדם צריך לדעת שהוא צריך לשמור על עצמו.
אתם צוחקים… אבל זה לא מצחיק! אתם יודעים מי נכשלו בזה?
נדב ואביהוא!
אחד מהעוונות שלהם היה, שהם לא נשאו נשים, למה הם לא נשאו?
כי הם אמרו את השבח שלהם ואת היחוס שלהם; "מי, מי ראויה להתחתן איתנו?!"
שמעתם?
נדב ואביהוא! שהיו גדולים ממשה ואהרון! "ונקדש בכבודי" 'במכובדי' ומי היו המכובדים? הם! והיה להם פגם-מה פגם-מה בענוה, ממילא זה אחד מהסיבות שמנו חז"ל, שהם נענשו.
זאת אומרת ככל שהאדם גדול יותר - צריך להזהר יותר שלא יושלך לפח בעלי הגאוה…